7 באפריל 2009

עונג במה: קורט ואגנר בבארבי

התרגשתי. שכה אחיה, כמה התרגשתי. התחלתי כבר להיות נבוך מכמה שהתרגשתי. כל היום, עוד מהצהריים, היו לי פרפרים בבטן. הסתכלתי לצדדים ותהיתי אם רואים, וחשבתי לעצמי: מה אני נרגש ככה, כמו תלמידה בת 16 שעומדת לפגוש את ג'סטין טימברלייק מאחורי הקלעים? כולה הופעה, ראיתי כבר מלא הופעות חו"ל בארץ, ראיתי אמנים שאני מלווה יותר זמן ומפוצצים אולמות. ראיתי את NIN, את דבנדרה, את טוויילייט סינגרז, את לואו, את אריקה באדו. מה יש? כולה קורט ואגנר, בחור עם כובע ומשקפיים.

קורט ואגנר בבארבי. צילום: עטר רפפורט
תצלומים בכל הפוסט: עטר רפפורט המעולה

אבל התרגשתי. וואו, כמה שמחתי. בכל פעם שחלפה לי בראש המחשבה "אני הולך לראות הערב את קורט ואגנר", חזרו הפרפרים. לראשונה בחיי הבאתי דיסקים להופעה כדי להחתים עליהם את הזמר. אין לי מושג מאיפה זה בא. אני רוצה לחשוב שזה בא מאותו המקום הנאיבי והקלישאתי של המעריצה בת ה-16 שמחתימה את ג'סטין: כי הזמר הזה נגע לי בלב, ריגש אותי מאוד, ואני רוצה את המזכרת הזאת. לא כי הוא חתיך (הוא לא) או כי הוא פצצת כריזמה (הוא לא) או כי הוא רוקד נפלא (הוא לא, אני מתאר לעצמי). פשוט כי כשאני שומע את השירים שלו, אני כמעט מרגיש נוכחות של מין איש כזה, עדין ומעט נוירוטי ומאוד חכם, יושב לידי על הספה ומשוחח איתי. והנה יש לי הזדמנות לחווייה שהכי קרובה לזה באמת. לשבת מולו בשקט ולהקשיב לו.

כשוואגנר עולה, אחרי החימום הכה-מיותר של ארז סוטו ("מי?" בדיוק), עם תיק גב וחיוך נבוך בשיניים עקמומיות, הקהל מתפלא. הוא הולך לשיר? לא, הוא רק מניח כמה חפצים, מכוון את הגיטרה, בודק שהמעמד עם חבל הכביסה והאטבים שממסגר את הכיסא שלו פועל כמו שצריך (עוד נחזור אליו), מנופף בביישנות לשלום ויורד שוב. שיר אחד של סופיאן סטיבנס מאוחר יותר (בכלל, הייתה מוזיקה נפלאה לפני ואחרי ההופעה, עם Xiu Xiu, סופיאן, בון איבר ואחרים) הוא חוזר, הפעם באמת. הוא שולף שעון קטן, כמו זה המשמש למדידת הזמן לבישול ביצה, מותח אותו לבערך שעה ומתחיל לשיר. בלי גיטרה. כאילו בלי תכנון.

מהרגע הזה מתפוגגים חששותיי, מתפוגג המתח הקל שאפף את דקות ההמתנה, ואני שוקע בחמימות קולו הנעים של ואגנר. חששתי שזה לא ילך. חששתי שבלי הצליל העשיר והיפה שמספקים 14 חברי לאמבצ'ופ, ואנגר ישעמם. חששתי שתהיה גיטרה אקוסטית וזהו, בדיוק כמו ארז סוטו. אבל לא. כמו בשירים שלו, ואגנר יוצר עניין בעזרת רעיונות פשוטים, קטנים וחכמים: גיטרת נפח חשמלית עם צליל נפלא, פדל דיליי מלא נשמה, וחבל עם אטבי כביסה מרחף מעל הראש. הוא שולף ערימת ניירות – מילות השירים – ומניח על שרפרף למרגלותיו. כל שיר שנגמר הוא שולף בסיפוק, מניף אל על ותולה על אטב. במהלך ההופעה מתכסה המסגרת הקטנה בדפים, ואפשר לראות איזה שיר חדש יותר – הישנים מצהיבים ומתפוררים בשוליהם.

עוד שיר נתלה. צלמת: עטר רפפורט

ויש את הגיטרה, הגיטרה הזו שעוד תופיע לי בחזיונות. ואגנר מדגדג, צובט, מושך, כשהוא פורט ארפג'יו נדמה שיש לו תשע אצבעות ביד ימין, אבל זה רק אפקט הדיליי שמרבד תווים על תווים. הקול שלו יציב, רוב הזמן, והגיטרה היא זרמים תת-קרקעיים של יופי, עליהם שטה ההופעה הזו ביציבות. הוא לא עושה את "Paperback bible" וגם לא את "Is a woman" (האצבע הייתה על החיוג המהיר כל הערב, להשמיע את זה לאחי הגדול שנתקע בעבודה), אבל הוא כן עושה את "Please rise" (תשואות), "Slipped dissolved and loosed" (צמרמורות) "A hold of you" (התכווצויות, מהסוג הטוב) ו-"I believe in you" (תשואות, רמות וממושכות). ואז, אי שם באמצע אחד השירם היפים ביותר, השעון מצלצל. אני מתעורר מחלום נפלא שבו ישבתי על המדרגה בבארבי וצפיתי באחד הגיבורים המוזיקליים שלי לבד עם הגיטרה. רק אני והוא היינו באולם, איכשהו כל השאר נעלם באיזה ערפל. ואגנר עוצר לרגע את הנגינה, מחייך, ממשיך ומסיים את השיר, יורד מהבמה. עוד כמה שירים והאורות עולים. תם הזמן.

kurt-end

בסוף אזרתי אומץ. עשיתי מה שאני אף פעם לא מעיז לעשות בהופעות חו"ל, וניגשתי למר ואגנר. אמרתי שלום, אמרתי תודה, אמרתי לו זוכר? אני ראיינתי אותך במייל ושאלתי את השאלה המטומטמת ההיא על פט סאונדס (הוא זכר, או לפחות היה אדיב מספיק להעמיד פנים שזכר), אמרתי בבקשה אולי תחתום לי והוא אמר "Thank you, sir". פעם ראשונה שקוראים לי אדון. אולי כדאי שאתרגל לכך שאני כבר מבוגר. אבל אתמול הרגשתי כל היום שאני ילד. ילד נרגש ושמח.

לא רק אני הייתי שם
עמי פרידמן ב-Ynet | בן שלו בהארץ | עינב שיף בוואלה | תומר יודלביץ' במעריב
| נמרוד צוק בנענע

10 תגובות על “עונג במה: קורט ואגנר בבארבי”

  1. עומר הגיב:

    מגניב לך. צריך את ההתרגשויות האלה מדי פעם, לשמור על זה מעניין.
    ממש אהבתי את התמונה האחרונה. הרעיון הזה עם האטבים פשוט ואדיר.
    היי, גם אני מתעטש אם לוחצים עלי!

  2. גיאחה הגיב:

    הו, הזכרת לי שאני באמת צריך להחליף בחזרה את מה שכתוב על הכפתור 🙂

  3. candy הגיב:

    איך איך פספסתי את ההופעה הזו !
    הרעיון עם האטבים מדליק, והאמת?גם לחזור לגיל 16 זה מדליק לפעמים 🙂

  4. ג'יימס הגיב:

    בחיים לא תהיה מבוגר, פיטר!

  5. atar הגיב:

    אחח איזה צלמת, משהו היא 😉 צוחקת..
    איזה תענוג היה! איך התרגשת, איך התרגשתי..
    איזה עדינות יש בו, רואים עליו שהוא איש טוב.
    אני שמחה שבאתי..
    כל הרעיון של הישיבה בבארבי הרגיש לי נכון להופעה הזאת,
    יותר אישי, מאלץ אותי להתעמק יותר במה שמופיע מולי.
    פשוט הופעה קסומה.
    ואותך, גיא, אני בכלל אוהבת. חיבוקים !!

  6. בעז יניב הגיב:

    איזה כיף לך, נשמעת יופי של הופעה!
    מתי כבר הגוגל רידר יועיל בטובו לחזור לעדכן אותי על העונג, זה קשה לעקוב ככה…

  7. איתי הגיב:

    הופעה אדירה ואחלה סיכום גיא
    אבל (הוא תמיד מגיע האבל) זה לא עדיף שיהיו תמונות קצת פחות טובות ונוכל ליהנות מההופעות בלי שייטרחו להסתיר לנו אנשים עם עדשות ובלי התנצלות בעיניים שלהם?? (בלי לכוון האשמה אישית, פשוט משהו צריך להגיד לזה כ-ן מפריע וזה ל-א נותן לך זכויות יתר אם יש לך מצלמה

  8. גיאחה הגיב:

    בעז – ניסית לעדכן לכתובת הרסס החדשה? תקליק למעלה משמאל על האייקון של פידברנר ועדכן אותי אם זה לא הולך.

    איתי – מסכים איתך לגמרי. הצלמים שניגשים ממש עד לבמה ומכניסים את העדשה לנחיר של הזמר בהחלט מעצבנים. כשהבחור שיושב לידי שולף את הפלאפון ומצלם זה לגמרי בקטנה, אבל יש מגזימים.

  9. קאת הגיב:

    היה אני-לא-יודעת-איך-לתאר, התרגשתי, הייתי מרותקת. האטבים היו נפלאים.
    היה כיף לראות את מעטה המגניבות שפשה בקהל נמס לאיטו.

  10. וולף הגיב:

    לא נהנתי, אבל אני שמח לשמוע שאנשים נהנו וחזרו לגילאים מופלאים.
    אני מודה לא הכרתי את קורט וגנר ולכן הגעתי נטול ציפיות ומוכן להתרגשות של גילוי אומן חדש ומוזיקה חדשה.
    לצערי הוא פשוט שר בצורה לא ברורה, לא ניתן להבין משמיעה על מה הוא מדבר.
    ושוב שמח לכל האנשים שאהבו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *