~נמאס לגיא~

אני חוזרת לכאן פעם אחת פעם על מנת לצפות בתגובות (חרדה לגלות שוב ושוב הטחות והאשמות, כי ובכן, זה מה שנהוג ולערוך לינץ' זה די מהנה והיי, זה עושה נעים בכפות הרגליים, נעלבת עד שורשי שערותיי ומגיבה בעוד קריאות בוז).

וכי מדוע לדעתך אוהבת אני את דבריו של האדון מוריסי?
משום שגם הוא, כמו רבים מאיתנו (המהווים מיעוט, למרות הכל), מרגיש לא שייך.
קרא לי אינפנטילית (אך ניכור, אותו אתה מקשר סטריאוטיפית לגיל מסוים, באופו גילני להחריד, למעשה מנותק לחלוטין מכל היבט כרונולוגי, אני זרה מאז שאני זוכרת את עצמי, למעשה, מהפעם הראשונה בה הוצבתי באלימות אין קץ מול האחרים, מהגן, מגיל 4, מאז שהאחר פצה את פיו, הצביע וגיחך).

והדבר מוכיח את עצמו שוב ושוב, כמו ההטחות שנמרחות על כל הפרצוף.
יש באנשים כל כך הרבה רוע וכל כך הרבה יהירות, נרקבים בכלוב הרפיוטיישן. ללא ספק, בכך איני שונה כלל (אלוהים יודעת איזו כלבה אני, שכן בזה אני לאחרים על זרותי, יהירה משום שמכריזה על כך, וכן הלאה).
אם פגעתי ברגשותייך אך בעניין דפש מוד, לא זו הייתה הכוונה, אני מתנצלת.
אך לא אוכל להזדהות עם המוני התגובות בהן נתקלתי ברחוב לאור הגעת ההרכב, אשר בכנות, הייתי מעדיפה לו הומר באחד האחרים, אותם הייתי מעדיפה. יש בהם משהו מגניב, טריק יעיל אך לא רלוונטי, תדמית קולית לא מחפה על דבר מה פרטי, שאפשר לקחת הלאה, במקום לרקוד עליו כמה דקות ולהמשיך למסע שופינג.

מה שאיני יכולה לסבול בכך, אינה הלהקה עצמה, כי אם יותר מכל, ההצהרות האלה.
האמונה העיוורת, הנלהבת, הנדחפת. ודמויות מזיעות שעולות לעיני רוחי, נמרחות זו על זה ומשלמות 300-פאקינג-75 שקלים על התענוג.

יש ברשותי כמה מעטפות אנתרקס שמחכות למשלוח.

כל הכבוד לצה"ל.

(התעודדו, אני סתם אוהבת כשרוצחים בני אדם, משני הצדדים).

או, מיי, נדמה לי שכן. :0

¹ – ולמען האמת? בחיים לא שמעתי יותר משיר אחד שלהם, ולא מזיז לי שום ציפורן אם הם יגיעו או לא – למרות שאני בהחלט אצחק אם הם יבטלו ברגע האחרון וכל הקמפיין הסלולרי שטחנו לנו בחצי שנה האחרונה ילך לפח.

לדפשים יש גם שירים לא רעים, אבל ניתן לראות שההמונים אוהבים אותם מסיבות אחרות.
החנפנות והקונצנזוס מרגיז אותי (כבר חודשים ארוכים שהחגיגה הזו נמשכת, גם דבנדרה זכה למעט ממנה, מה שהתגלה כפלופ ויצר הייפ מיתולוגי ולא מוצדק). בנוסף, זה היה מטופש ופלקטי אילו ההמונים היו בלתי נסבלים אך ורק כשזה מגיע לטעמם המוסיקלי ולאופן שבו הם נוהגים להעביר את זמנם. לא כך הדבר, חבוב. ההמונים בלתי נסבלים גם ברחוב ובאוטובוס ובגינה הציבורית, המבטים שלהם, התנועות, האופן שבו הם הוגים שמות.

איני מגניבה, כי אם תבוסתנית, אבל המילים של מוריסי אומרות לי משהו ואף איני אוהבת במיוחד לנענע את הישבן. זו דעת מיעוט ומוטב שגם היא תצויין.

פ"פ כתבה יפה, אבל לי יש סיבה אחרת להביא לכאן את מוז. בהופעות שלו נהוג לזרוק עליו פרחים ולקפוץ לבמה כדי לחבק אותו. הוא אפילו מעודד את זה (אני לא יודע אם עדיין עושים את זה, אבל נניח שכן).
אני בספק אם בהופעה בארץ נעשה דברים כאלה. ואז מוריסי יתבאס שלא זורקים עליו פרחים ולא קופצים לחבק אותו, ואז הוא יהיה עצוב, ואז הוא יחזור לכתוב שירים טיפה-יותר-טובים!

הייתי אמור לראות אותו בפסטיבל בספרד והוא הבריז ברגע האחרון. בל אנד סבסטיאן ניסו לפצות את הקהל ועשו את the boy with the thorn in his side. חמודים.

למעשה, כעת אני חושבת שיש צורך להעלות ספירת עונג המנמקת דווקא מדוע על דפש מוד לא להגיע (כי מוריסי ורוברט סמית' הם דוגמאות אייטיזיות מוצלחות יותר ואהובות פחות על ידי ההמונים ההמוניים, וגם כי, ובכן, לתמים ברפרטואר כמה שירים נוסח "אנשים הם אנשים" עם ליריקס מגן החובה של הליריקס).