תגובות לפוסט: עונג שבת: להשתחרר, להשתחרר

מאת: סיוון

סיוון — Thu, 28 Apr 2011 17:41:42 +0000

השיר של סרנגה- פנינה אמיתית.

מאת: גיאחה

גיאחה — Thu, 28 Apr 2011 15:10:45 +0000

השיר של שלומי סרנגה נקרא "לא עזבתי מעולם".

מאת: משה

משה — Wed, 27 Apr 2011 15:19:06 +0000

הושיעו! מישהו יכול ללנקק לשיר של סרנגה? או לכתוב את שמו? הקישור לא עובד לי ולא הצלחתי למצוא שכתוב בעונג או בתגובות את השם!!

מאת: גיאחה

גיאחה — Fri, 22 Apr 2011 22:00:06 +0000

ויטמין סי – שלום גד התנגד להבחנה ולהבדלה הזו בין "אמת" ל"יופי", ואני חושב שפספסת את זה, אחרת לא היית מזדעק כל כך. הוא טוען שיש הבחנה כזו שרווחת בעולם האמנות (מה שנכון), ושהוא לא מקבל אותה.

מאת: ויטמין סי

ויטמין סי — Fri, 22 Apr 2011 19:14:32 +0000

אגב, רק אדם מוכשר יכול לטעון טענה שכזאת ולצאת נקי

מאת: ויטמין סי

ויטמין סי — Fri, 22 Apr 2011 18:57:24 +0000

אוי וויי, איזה ציטוט נורא! דווקא מסמפט את שלום גד אבל אפילו לא יודע מאיפה להתחיל עם הדעה הכל-כך מוטעית הזאת.

אתחיל מההתחלה:
אין שום צורך להבחין בין יופי לאמנות. זה כמו להבחין בין תפוחים לאגסים. הם פשוט שני דברים שונים. האמת (מה גם סובייקטיבית) היא האמצעי – היופי (שוב סובייקטיבי מה שהופך למיותר את ההתייחסות ל"מיינסטרים" ו"לא נעימה") המטרה.
אולי זה הבעיה עם המחשבה הזאת, שהיא מתייחסת לאמת כמונח אובייקטיבי בעוד שהיא לא. זה בהחלט מונח אבסולוטי אבל "אמת" לא אומר "נכון". זה כמו שבולשיט זה לא בהכרח שקר. אבל זה אף פעם לא אמת.
בשורה התחתונה אלו שני מינוחים בלתי ניתנים לניתוח אנליטי אבל כשאתה רואה מישהו שמזייף את זה (לא מבחינה ווקאלית) – אתה יודע.

דווקא הייחוס של הדברים לנאיביות הוא נכון מאוד אבל לא בקונוטציה השלילית.

ה"אמת שלי" היא כל האמת שיש. מי שצריך להמציא אותה לא יודע אמת מהי.

בהקשר לשורה שחותמת את הציטוט:
עם כל ערימות הזבל שמסתובבות היום; במוזיקה, בספרות, בשירה בקולנוע וכו', לא היה מזיק אם כמה אמנים היו נתקלים במחסום בהשראה; "את לא כאן לצידי, אני עכשיו עצוב / שקיעה נוגה והגעגוע כואב…." הנה לך שיר. 10 שניות לקח לי לכתוב אותו ועם כל הצניעות יש חומרים גרועים יותר שנמכרים בכסף.
אז לא, לא כל שורה או מלודיה שמתנגנים בראש צריכים לצאת לאוויר העולם.

ציטוט פשוט לא נכון

מאת: פאנק סינאטרה

פאנק סינאטרה — Fri, 22 Apr 2011 01:32:30 +0000

אולי לא הייתי ברור, אבל גם אני כיוונתי לנושא הנוסטלגיה שלא הייתה….רק מי שחווה את הזין של אנטי מחיקון יבין מה אני אומר, כשיש מליון ערוצים….

מאת: ארול אחד

ארול אחד — Mon, 18 Apr 2011 23:49:59 +0000

תיקון טעות – כל הקטעים נמצאים בערוץ הזה.
אל תוך הלילה… 🙂

מאת: ארול אחד

ארול אחד — Mon, 18 Apr 2011 23:48:39 +0000

בהמשך לאייטם 20 – נראה שגם פי ג'יי הארווי מוציאה קליפים מושקעים לאלבום שלה, זו מין סדרה של 12 סרטונים, אחד לכל שיר, שבויימו ע"י סימוס מרפי.
בינתיים מצאתי רק שישה סרטונים ביוטיוב ונראה שהם ממשיכים להתעדכן שם כל הזמן:
http://www.youtube.com/user/letenglandshake

האנשים שמופיעים בקליפים האלה, קטעי הקראת השירה, הנופים והצילום המיוחד מצליחים להעצים את החוויה של האלבום המופתי הזה. עד כה – אלבום השנה האישי שלי.

מאת: מתן

מתן — Mon, 18 Apr 2011 13:19:44 +0000

לפאנק סינטרה, אני לא התכוונתי לאיכות הסאונד.
זה קשקוש מוחלט, כל הקטע הזה עם "צלילי חם".

הכוונה, ההקשר הרגשי של התקופה.

למשל, מי שראה טלוויזיה בשחור לבן, ועבר לצבע.
זה כמו שצעיר יוריד את הצבע עכשיו, ויחשוב שהוא רואה את שידורי מצעדי צה"ל הראשונים, בחג העצמאות של 1968 למשל.

החוויה של התקליטים/פטיפוניזם , ממה שהיה אז בסבנטיז למשל, זה דבר שונה.

לא יותר טוב, פחות טוב, או אחר.
רק שונה.

מאת: טכש

טכש — Mon, 18 Apr 2011 09:33:43 +0000

אני חווה אותה חוויה רגשית כשאני שומע את מרת'ה של וויטס בין אם זה מדיסק ובין אם זה מאם פי 3. יש לי יותר מוזיקה באם פי 3 משיש לי דיסקים ורבים מאלבומיי האהובים ביותר אין לי אותם בעותק פיזי. גם את כל הדיסקים הפיזיים שלי העתקתי למחשב.
ביומיום אני שומע מוזיקה מהמחשב ובאופן שכזה אני צורך מוזיקה בלי הפלסטיקים שאתה כה בז להם, אני יותר בסדר עכשיו בעיניך?

דיסקים בשבילי הם לא תחליף לחוויה רגשית, הם האמצעי שדרכו אני חווה אותה, זה לא שונה מכשאתה שומע מוזיקה באייפוד, אתה מקבל את החוויה הרגשית באמצעי שהוא חומרי.
אני רק יכול להניח שאתה לא מזמזם לעצמך את המוזיקה שאתה אוהב ושאתה שומע אותה באמצעי אלקטרוני כלשהו, יהיה זה עיגול מפלסטיק או סדרה של פקודות בינאריות.
אני דיברתי על 'מוחשי' ואתה עיוותת את זה ל'חומרי' עם הטונים הסמי מרקסיסטים שמשתמעים מזה. כשאתה קורא ספר אתה מקבל חוויה ספרותית באמצעות ערימה של דפים מודפסים ומאוגדים בכריכה, חפץ חומרי לכל דבר. אבל אתה עדיין מקבל את החוויה.

מאת: יותם באני צ'או

יותם באני צ'או — Sun, 17 Apr 2011 23:51:46 +0000

הקשר קטן לפסח ולכל פרשת יורם גאון האחרונה.
שלומי סרנגה הוא הדוגמה לזמר ש"הזמר הים התיכוני" פוגע בו, והשיר הזה הוא דוגמה מעולה.

רובנו(ואני מכליל גם אותי) נוותר על ניסיון להאזין לו רק מתוקף החבורה שאליה הוא "משתייך"

כשהוא שר את "מונו" זילזלתי(שיר גרוע אין מה להגיד)
כשהוא כיסה את "האמנם" אמרתי WTF! איך הוא לא מתבייש?!
ועכשיו אני מבין – הוא פשוט לא רוצה את כל המניירות שאמורות לבוא יחד עם התואר של הזמר המזרחי, הוא לא רוצה להיות בדרן, הוא רוצה להיות זמר.
והגיע הזמן לתת לו את חירותו מהסטיגמה, תודה גיא.

מאת: יוסי

יוסי — Sun, 17 Apr 2011 20:58:42 +0000

עונג קצר ולענין. שלום גד מצוין !!!

מאת: אוריה

אוריה — Sun, 17 Apr 2011 20:18:19 +0000

פאנק סינאטרה – בתגובה ה-16:
אני לא יוצא נגד העולם הקפיטליסטי. אני יוצא נגד ההמרה של הערך הרגשי בחומרי.
לטכש אכפת מהערך החומרי, מהפלסטיק שיצא מהמפעל, ולא מהמוסיקה שהונחה עליו. הוא המיר חוויה רגשית בחומרית, בצורה מזעזעת למדיי, לפחות להשקפתי.
אם נשתמש בדוגמה שלך, אם במקום לאהוב את המוסיקה, הייתי מתאהב ברמקולים שלי, אז זה היה החלפה של הרגשי בחומרי.

מתן ופאנק סינאטרה – בתגובה ה-18:
למרות מה שרשמתי למעלה, אני לא חושב שקניית תקליטים היא באמת כל כך חסרת הגיון.
בסופו של דבר, לסחורה הפיזית שהילדים האלה אוספים יש ערך חברתי מוסף.
כמו שיש מי שקונה מכונית יוקרה, בית מפואר, בגדים יקרים, ככה יש מי שקונה תקליטים. כל עוד יש חוגים חברתיים שנותנים יוקרה למי שרוכש תקליטים, יהיו אנשים שיקנו אותם.
נכון שעל פניו לתקליט אין שום יתרון אמיתי, אבל גם לחולצה שעולה 800+ ש"ח אין שום יתרון, ובכל זאת כולנו נסכים שמבחינה חברתית יש אנשים שיעריכו אותך יותר אם תלבש את אותה חולצה.

זה הגיון מאוד פשוט ונפוץ, שמסיבות שונות פשוט לא ציפינו למצוא אותו דווקא בהקשר הזה.

תוספת קטנה – אני לא אומר שהערך החברתי הגבוה של תקליטים נקבע בגלל המחיר שלהם בכסף. הוא נקבע בגלל שאנשים החליטו שיש ערך חברתי כזה.
גם פה אפשר למצוא מדי פעם אנשים שמקדמים את האג'נדה הזאת, שאומרת שמי שאוסף תקליטים אוהב מוסיקה יותר, וכמובן שאהבה למוסיקה בחוגים חברתיים מסוימים (היפסטרים לדוגמא) נחשבת לנוצות להתהדר בהם.
אני לא מופתע שאת הבסיס לטרנד הזה אנחנו מוצאים בקרב אנשים צעירים שאכפת להם מסטטוס חברתי, ופחות אצל אנשים מבוגרים, שיש להם נגיעה אמיתית לדבר.

מאת: פאנק סינאטרה

פאנק סינאטרה — Sun, 17 Apr 2011 16:41:23 +0000

+למתן פה מעלי. עדיין מוזר לי לראות ילדים קונים תקליטים. אם לא חוויתם את זה בזמן אמת – האוזן שלכם רגילה לסאונד מסויים ואחר.לטעון שתקליט " יותר טוב וחם" ועוד בבלת שכזה…תעשו לי טובה….

מאת: מתן

מתן — Sun, 17 Apr 2011 09:24:50 +0000

מי שעבר את גיל ה 30, נניח, לא מתייחס בדרך כלל להבדלי פורמטי תקלי/סידי לפי צליל.

זה מעבר לזה.
אז צריך להיות מעל 30 כדי להבין.
אני גם לא מאמין לכל טרנדי התקליט, שבדרך כלל השחקנים שם הם צעירים, שחוץ מלהחזיק פיזית את התקליט, ולחשוב שהם מעודכנים, אין להם לחוויה ולתקופה, כלום במשותף.
מה שהיה היה.

לא אהבתי את הקטע עם סרנגה.
לא השיר ולא המסר שהובא לפניו.

מאת: פאנק סינאטרה

פאנק סינאטרה — Sun, 17 Apr 2011 00:58:43 +0000

אוריה, מה שאתה אומר די נכון.
אבל היצירה הזאת שנקראת תקליט\דיסק\ קלטת קיימת רק ובגלל העולם הקפיטליסטי שדאג לשכלל את אמצעי ההקלטה , השיווק והמיצוג.אני בספק רב אם היית מכיר מיקרון מהמוסיקה שאתה מכיר היום ללא אותן "יחידות".כול המוסיקאים והיוצרים המודרנים שאתה מכיר הגיעו אליך דרך הקפיטליזם המטורף הזה.
אנחנו לא יכולים לדמיין עולם שבו לא הייתה בו מוסיקה מוקלטת כמו עד לפני כמאה שנים, כי אנחנו פשוטים לא מסוגלים. למעשה אין כרגע בעולם הרבה אנשים חיים שחיו בתקופה שלפני המוסיקה המוקלטת.
וכן – המוסיקה בדיון הזה היא לא היצירה אלא הפורמט (לדעתי) , כוון שהיא לא הייתה מתקיימת אלמלא הפורמט שתיעד אותה

מאת: אוריה

אוריה — Sat, 16 Apr 2011 21:49:19 +0000

3. לא הייתי. איך הייתה ההלוויה?

5. רק אני חושב שבן פולדס הוא נודניק לא נורמלי. מעין frat boy עם פסנתר, ונטייה חזקה מאוד מאוד מאוד לגימיקים מוסיקליים / בימתיים?

24. אם באזובי הקיר נפלה שלהבת…

טכש – הבחירה להגדיר את עצמך דרך המוסיקה שאתה שומע היא אישית ואינטימית… אבל –
יש משהו דיי מוזר / קפיטליסטי בצורך שלך להגדיר את עצמך דרך מוצרים מסויימים. זאת אומרת, לא דרך החוויה עצמה, אלא דרך היכולת שלך להחזיק כמה יחידות פלסטיק ונייר שיצאו מפס ייצור.
כאילו מה שרלוונטי זה העובדה שהיחידות האלו שייכות לך, ולא לאף אחד אחר, מה שהופך אותן למיוחדות. את חלק מהרכוש שלך, ולכן הן חשובות יותר מאשר אם הן היו רכושו של אחר.
אתה מסתכל על היצירה האומנותית דרך משקפיים מאוד קפיטליסטיות, ודרך השקפה מאוד חומרנית – המוסיקה נהפכת לחשובה יותר, לחלק ממני, כי יש לי משהו להחזיק בכיס.
זה דיי מרדד את המעשה האומנותי, כי לא אכפת לך ממנו בגלל קיומו, אלא בגלל קיומו כחלק מהרכוש שלך. המוסיקה נהפכת לחלק משני לחלוטין, כי מה שחשוב פה הוא צבירת הרכוש. הנה, יש לי הוכחה שבגרתי ריגשית, היא מונחת פה על המדף! יש לי אפילו אלף כאלה, איזה אדם עשיר (רגשית) אני!

זה כמו (מוקצן מאוד) שלא תאהב את אשתך בגלל חיבור ריגשי כלשהו, אלא בגלל שהצלחת להחתים אותה על כתובה.

מאת: opie

opie — Sat, 16 Apr 2011 18:57:47 +0000

האלבום של הטיון יארדס – סוף סוף משהו טוב ומפתיע.

מאת: רינת

רינת — Sat, 16 Apr 2011 17:27:05 +0000

עונג מענג ביותר. הציטוט בפתיחתו משובח. והלינקים נהדרים. חג חירות שמח!

מאת: קרפמן

קרפמן — Sat, 16 Apr 2011 16:59:38 +0000

האתר על OK Cupid ממש מעניין, וכתוב מצחיק!
הפוסט על Bittersweet symphony גם הוא מאד מעניין.

והרשה לי לחלוק על דבריך משבוע שעבר לגבי החדש של Low.
הוא מאד מוצלח בעיני. מרגש אותי שהם מצליחים להשתנות כמעט כל אלבום, ואני אוהב את הכיוון הזה.
טוב, אני אסייג – משיר 7 והלאה אנחנו כן מקבלים את Low ה"רגילים" (לא שיש בזה משהו רע), אבל עד אותה נקודה, זו ממש מוזיקה מרעננת לשמוע מהם.

מאת: תם

תם — Sat, 16 Apr 2011 16:24:45 +0000

אני סאקר של סרנגה מאז ההופעה הבלתי נשכחת שלו ברד-בנד

מאת: נמרוד

נמרוד — Sat, 16 Apr 2011 15:21:06 +0000

השיר של סרנגה באמת חמוד (אם כי עיניים לחות זאת מעט הגזמה). כיוון שאני כמעט לא מאזין לרדיו, זרקתי אותו לקופסא מנטאלית יחד עם כל הפרצים למיניהם, ולא טרחתי מעולם לשמוע שום דבר שלו.

ואל תצטדק אף פעם על הבחירות המוזיקליות שלך. אתה, כמו כל בנאדם שמתעניין במוזיקה יכול לטעון בגאווה שיש לך את הטעם המוזיקלי הטוב ביותר שאתה מכיר – הרי אם היית מכיר מישהו עם טעם טוב יותר, פשוט היית הופך אותו לשלך.

מאת: עידו (איש קריות)

עידו (איש קריות) — Sat, 16 Apr 2011 10:50:55 +0000

אה, לגבי השאלה שלך בסוף… גזים

מאת: אייל מרדיו פרימיום להמןנים

אייל מרדיו פרימיום להמןנים — Sat, 16 Apr 2011 10:04:43 +0000

כאילו תרבתו את סרנגה ?
זה יפה, אבל סרנגה נשמע כאילו נתקע לו משהו בגרון.
פסטיבל קושאלה, אכן דבר מגניב.

מאת: אורי קלר

אורי קלר — Sat, 16 Apr 2011 08:59:25 +0000

איזה ענק הסטרימינג מקוצ'לה! בלי לשים לב ופתאום אני בהופעה של !!! (!!). ואז אני רואה שאחריהם עולות Warpaint, כיף גדול.. תודה עתר.

מאת: עידו (איש קריות)

עידו (איש קריות) — Sat, 16 Apr 2011 08:53:55 +0000

פשוט מדהים איך אייטמים 15 עד 21 (כולל) היו נושאי שיחה שלי אתמול עם כמה אנשים שונים. זה כאילו זה עונג קוסמי או משהו. מזל שלא פורסם ב5 בנובמבר 1955 אחרת הראש שלי היה נמס

מאת: עדי קורקבן

עדי קורקבן — Sat, 16 Apr 2011 07:46:16 +0000

סחתיין על ההספק 🙂
הכתבה על הקומיקסאים נהדרת בו זמנית שהיא זנחנית! מה זה העניין של להכניס את ניל גיימן פעמיים… או את זה שיש שני וורן אליס…

אני מוסיפה את צ'רלס ברנז מחבר "בלאק הול", שעשה עטיפות לאיגי פופ וללייבל סאב-פופ
http://rateyourmusic.com/list/monocle/the_album_art_of_charles_burns

את רון רג'י ג'וניור שהוא גם המתופף והמאייר של לבנדר דיימונד
http://gregcookland.com/journal/uploaded_images/picRegeImagineOurLoveBlog-772323.jpg
http://gregcookland.com/journal/uploaded_images/picRege3Blog-781119.jpg

את טום נילי שמאייר להרבה להקות דת' מטאל, כמו black math horsemen ו-Isis
http://www.iwilldestroyyou.com/images/Neely_illo_65.jpg
http://www.iwilldestroyyou.com/images/Neely_illo_75.jpg

ואת קיד קואלה!!! שמאייר לעצמו את כל העטיפות והוציא השנה ספר קומיקס

וגם- הקרדיט של ניל גיימן היה צריך להתחלק עם דייב מק'קין שמאייר לו את כל עטיפות הקומיקסים, שעשה גם עטיפות אלבומים למוזיקאים מסקיני פאפי עד המלחין מייקל ניימן

חוצמזה: צמר כדורי עין!
http://blog.craftzine.com/archive/2007/11/eyeball_yarn.html

מאת: אסף

אסף — Sat, 16 Apr 2011 06:10:15 +0000

עדיין תחת הרושם והעונג מההופעה המעולה של אהוד בחמישי האחרון בבארבי

מאת: צביקה

צביקה — Sat, 16 Apr 2011 06:06:03 +0000

"לא מה שאנחנו מצפים מבלוג אינדי עצמאי!"
זה מה שהבלוג שידר המון זמן.
מזל טוב.
תתחיל לעבור מהפך בגישה. הגיע הזמן.

מאת: ניר

ניר — Sat, 16 Apr 2011 06:05:02 +0000

http://www.youtube.com/coachella
the black keys עוד 15 דק' 🙂

מאת: טכש

טכש — Sat, 16 Apr 2011 05:56:01 +0000

אני בחיים לא אוכל להפטר מהדיסקים שלי ואני חושב שמר ברנע עשה טעות.
נכון שעם ספרייה של אלף דיסקים מתחילים לקבל תחושה קלטסרופובית אבל התמונה הגדולה (והסיבה שאני שומר את כל הדיסקים שלי למרות שנדיר מאוד שאני טורח לנגן אותם במערכת ופשוט מנגן את הגרסה הדיגיטלית שלהם) היא שספריית הדיסקים שלי היא השתקפות שלי, של החיים שלי, של מי שאני ואת ההתפתחות שלי.

אני מבין את העדיפות של הנוחות של לחיצה על כמה קליקים ולשמוע את המוזיקה שלך ברמקולים שאולי יותר טובים מהרמקולים של הסטריאו ולעשות פלייליסט בלחיצת יד במקום הפעולה המייגעת של החלפת דיסקים, אבל אני לא חושב שזה אמור להיות הדבר הבלעדי והיחידי לעשות. מוזיקה במחשב זה סך הכל סדרה בינארית. ואם יש וירוס נבזי מספיק או סתם אם משהו מתחרבש במחשב עולמך חרב עליך ואין שום דבר שימלא את החלל.

דיסק מקורי הוא מוחשי והוא התוצר שהאמן רצה להעביר אליך, עם כל הרעיונות שלו והביטוי
המלא לאמנות שלו. החוברת, הארטוורק, ההרגשה הנשגבת שמקבלים כשקורעים ניילון מעל דיסק חדש, אין תחליף לזה, לעניות דעתי.

הדיסקים הפיזיים הם מראה לאישיות שלי, לתהליכי הבגרות והבשלות המוזיקלית והאישית שלי והם יותר מסתם פלסטיקים שתופסים קצת מקום. זה כמו שבגלריה לאמנות יעשו תערוכת רטרוספקטיבה לאמן כשבמקום היצירות הפיזיות ישימו מסכי מחשב עם תמונות דיגיטליות שלהם. משהו ארצי וקרוב יותר לצופה הולך לאיבוד.

מאת: atar

atar — Sat, 16 Apr 2011 01:44:49 +0000

איזה מלך שלום גד 🙂
עונג קצר ולעניין.
ואיזה יופי שלומי סרנגה! ריספקט.

חוזרת להנות מסטרים לייב של פסטיבל Coachella
http://www.youtube.com/coachella