לאנשים מסוגך, אני קורא "ילדי האינדי".

בשום מקרה לא מנסה להעליב, זו פרשנות שלך, ועיניין שלך אם אתה נעלב.

בעיניי, פיצ'פורק הם הבלתי של הבלתי נסבלים.
לא בטעמם המוזיקאלי, ולא בגישתם.
המקום היחיד ברשת שעוד מזכיר אותם, זה בלוג הנוכחי.
אני בטוח שגם פה יתפכחו. (מקסימום אני אטעה בניחוש, אבל התקווה שכך יקרה, תישאר)

זה שפיצ'פורק מקדש היפסטרי לא אומר שרק היפסטרים מבקרים בו. כאילו להזכיר את השם שלהם יביא אזיה מזל רע, הייתי שמח מאד אם הנוער היה קורה את הבלוג הזה בכלל כדי שהם יראו את ה"אזכור" הזה או לפחות את וויזר.

אני יודע שזה כיוון כנראה בדיוק אליך.

אנחנו שונים זה הכל.

אבל למה נעלבת?

השחיתו את הטעם המוזיקאלי של הדור הצעיר (במיוחד אלה המתקראים – "חובבי אינדי")

היפסטרים.

אז דחילק, רומנטיקה ונוסטלגיה זה נורא כיף, אבל הרבה אמנים קאנוניים של פעם לא היו מצליחים לפרוץ היום

אלא שהיום, בניגוד למה שהיה אז, בפני הרכב כזה יש פתאום כל מיני אפשרויות לפרסם את עצמו מבלי להזדקק לתשומת לב מיוחדת בתעשייה או בתקשורת (כמו, למשל, לשים את היצירה שלך ב-USB ולתקוע אותו בקיר).

ככה שנדמה לי, שאולי המצב הוא הפוך בעצם ממה שנדמה לך. אולי אומן שאתה מכיר היום, בכלל לא היה זוכה לשום סוג של פרסום לפני כמה עשורים, ואיך היית שומע עליו אז?

רוצה לומר – הגב כרצונך הטוב עליך, אבל אל תתפלא אם קוראים אחרים תופסים אותך כמריר, כי זה הטון העולה מתגובותיך.

אז הזווית שלי אומרת ככה – קאנון או לא קאנון, מי שכותב שירים שהרבה אנשים אוהבים נכנס לשם.
ושנייה לפני שאתם מתרגשים מזה ש"האמן שאני!!! אוהב הוא בכלל לא אהוב על כולם" ועוד כאלה מנטרות, תזכרו בכמה אנשים ליאונרד כהן הביא פה להופעה. כמה אלבומים מכרו פה להקות כמו פינק פלויד ולד זפלין.
מבחן התוצאה הוא, בתרבות הקפיטליסטית שבה אנו נמצאים כמחצית מאה, הכסף.כמה מהאנשים שקשקשו פה על ברזלים ויין קנו דיסק \היו בהופעה שלהם? אני מניח שלא הרבה….
בזמננו אני, יש לי תחושה שלא תהיה יותר להקה\מוסיקאי קאנוני.למה?
א.כאלה נוצרים ע"י חברות התקליטים – איפה רדיוהד היו בלי אמי? איפה היה בוב מארלי בלי איילנד? איפה היה ליאונרד כהן בלי קולומביה? כול האמנים האלה קיבלו קרדיט מהחברות וגם אם לקח זמן, הם פרעו אותו.להקות פורצות דרך בנות ימינו פשוט לא יגיעו לחברות התקליטים (אבל זה דיון אחר)
ב.כן, השפע המחורבן הזה.אני זוכר את עצמי לפני 20 שנה – אולי פעם בשבוע יצא משהו שהיה דומה למשהו שאני אהבתי, ובערך פעם בחודש – משהו מדהים.היום – כול יום אני מגלה כ-20 אלבומים חדשים שהם בדיוק לטעמי.רע?טוב? לא יודע. העניין הוא שהשפע הזה לא נותן למישהו באמת טוב לצוץ החוצה.

סתם מחשבות שעפו לי בראש ללא סדר מסויים. ועדיין – לא שמעתי אמן חדש בחמש שנים האחרונות שמוטט אותי ואת ליבי.

מעבר לזה, בשביל יצירת קאנון צריך לתת לזמן לעבור. אני חושב שאם נתאמץ אנחנו נצליח לבנות קאנון של שנות ה-90 במוזיקה הקלה, מאחר ועבר דיי זמן בשביל לשפוט איזה אמנים חידשו והשפיעו.
אם שוב ניטפל ל- I&W, את האלבום הראשון הם הוציאו ב-2002. שמונה שנים זה לא כל כך הרבה זמן בשביל לאמוד את ההשפעות שלו. radiohead נחשבים לקאנון בגלל היצירות שלהם בשנות ה-90, לא בגלל העשייה שלהם בעשור הזה. זה לא מקרי.

גם פינק פלויד בתקופתם לא נחשבו לכאלה גדולים, והם בנו את עצמם ואת התהילה שלהם עם חלוף השנים. בתקופתם התקיפו אותם דיי הרבה על הפומפוזיות שלהם, ועל חוסר היכולת לתקשר עם הקהל. מאוחר יותר שכחו את המבקרים האלה, והגדירו אותם כארט-רוק.
כל האמנים שהוזכרו פה זכו למעמד של "ענקים" בדיעבד:
ניל יאנג – הצליח כלכלית ב-harvest. זכה למעמד של ענק בגלל ה-ditch trilogy, הרבה אחרי ההוצאה שלהם לאור.
לאונרד כהן – דוגמא מאוד מוצלחת. הוא לא זכה למעמד של ענק בן-לילה. הוא זכה למעמד הזה בגלל השינוי התפיסתי שהוא גרם אצל הקהל, של כותב הליריקה כמשורר, ולא כפזמונאי. את ההכרה הוא קיבל בדיעבד, ובחלוף השנים.
רולינג סטון – הם שינו את היחס הציבורי לסמים, והוכיחו שיש מקום לעיסוק מוזיקלי בנושאים "רעים". בזמנם הם התקבלו בדיוק כמו המוזיקאים הסנסציוניים שיש היום. בדיעבד אנשים שמעו את התקליטים ואמרו שזה אשכרה מוזיקה איכותית, והתרשמו מהדרך בה המסרים החברתיים שלהם שינו את החברה הבריטית.
Joni Mitchell – הגיעה למעמד של מוזיקאית גדולה בגלל האלבום blue, ולמוזיקאית קאנונית בגלל שאנשים היום עדיין חושבים שהוא יופי של אלבום singer-songwriter.
Paul Simon – לא מסכים שהוא חלק מהקאנון. אני מסרב אידיאולוגית להגן על השקר הזה.

קאנון לא בונים בזמן אמת. תנו לזה זמן.

גיאחה:
"אני רק מצר על כך שמתגובותיך עולה שאתה אדם מריר וציני מאוד, וחבל. העולם יפה, תן צ'אנס. אם תחבר את המחשב שלך ל-USB בקיר או תדבר עם זרים לא בהכרח תחטוף וירוסים או סטירה. אולי תמצא חבר חדש או משהו מפתיע שיעלה חיוך על פניך (כן, חיוך!). "

הנה המהלך הלוגי שביצעת:

לא רוצה לחבר מכשירים ל-USB ברחוב -> ניתוח פסיכולוגי מהיר: "אדם מריר וציני מאוד, חושש מאנשים זרים"

יש וירוסים שכחלק מתהליך ההפעלה של מכשיר ה-USB, מעתיקים את עצמם אל המכשיר שאליו ה-USB מחובר. כלומר, ההפצה של הוירוס נעשית בלי שבעל המכשיר יודע על זה. הוא לא מבצע אף פעולה מודעת. זה לא שהוא רשע.
זה כמו שמישהי הולכת למועדון. לפני שהיא שוכבת עם בחור אנונימי, אני ממליץ שתדרוש ממנו לשים קונדום, לפחות עד שיכירו, בשביל שלא חס וחלילה תמות מאיידס.
מוות ארוך ומכאיב מאיידס.

זאת זהירות בסיסית, היא לא הופכת אותי לאדם מריר וציני, ובטח שלא מעידה על חשש מוגזם מזרים.
אני חושד שאתה כועס עליי כי לא הסכמתי איתך, ולכן נגררת להכפשות מוזרות. תנשום עד עשר פעם הבאה, כי:

א. חבל על העצבים.
ב. התבטאויות כנ"ל מעידות בעיקר עלייך.
ג. iron and whine באמת לא כל כך טובים, ויום אחד אתה תפתח את העיניים ותאלץ להתמודד עם זה. וישא"ק.

שיהיה לכולנו שבוע נעים.

ואסף – רדיוהד נולדו מספיק מוקדם כדי להנות מהעידן של האוטוריטות, והם בהחלט זכו למקומם בהיסטוריה. מאז לא קם האמן שזכה להכרה ברמה שכזו.

עזבו את אהבתי לאיירון אנד ויין. גם האמנים שציינת, כולל ארקייד פייר שהם אולי הדוגמה הכי קרובה ומובהקת לקונצנזוס בזירות מסוימות – הם לא קאנון. הם לא מוגדרים כאמנים ענקיים, וגם אם הם יפגינו גאונות גדולה יותר מזו של דיוויד גילמור, ההשפעה שלהם תהיה קטנה משלו.

חלק מזה קורה בגלל כל מה שדובר כאן בתגובות על פיזור האוטוריטות. חלק מזה קורה בגלל תפיסה מקובעת של "אין, אי אפשר ליצור מוזיקה גאונית יותר משל פינק פלויד, אחי! לא משנה כמה ינסו!".

ספציפית לעניין איירון&ויין – מעולם לא טענתי שהוא מביא בשורה מוזיקלית, ואתה צודק – בז'אנר הסינגר-סונגרייטרז האקוסטיים הוא לא מחדש דבר, וצדקת שוב כשציינת שהכתיבה שלו מעולה. גם לאונרד כהן לא חידש שום דבר מוזיקלית (בוא נזכור שאת האלבום הראשון שלו הוא הוציא בעולם שהיה פוסט-דילן, פוסט-ברל, פוסט-גינצבורג {גם אלן, גם סרז'}). הוא חידש בכך שהכתיבה שלה הייתה ברמה של משורר, שהוא הציג נקודת מבט משוכללת יותר ככותב. זה בדיוק מה שעושה סם בים היום. רק שהיום אין קאנון. לו בים היה יוצר בתקופה בה היה סיכוי ליצור קאנון, הוא היה נכנס לקאנון. כנ"ל ניוסם.

אוקיי, ואם נשים רגע את אהבתי לאיירון אנד וויין בצד, מאוד התחברתי לרעיון שעתה מעלה כאן על קטנות המלכים שלנו בעידן הנכחי של התקשורת. החיים שלנו מבודרים אחד משל השני בכוחם של זיכרונות אמנותיים שמדברים למעט מדי אנשים.

נמרוד: בקשר לציון 10 לאלבומים עכשוויים. מצד אחד אני מבין אותך, אבל מצד שני אני חושב שזה הרבה יותר נכון לתת דווקא לאלבומים שכן עבר זמן מאז שהם יצאו ציון שכזה, כי רק במרחק הזמן אפשר לדעת אם האלבום עדיין מחזיק. לתת 10 לאלבום חדש, לשמוע אותו אחרי 3-4 שנים ולהתאכזב, כי הוא פשוט לא מחזיק – זה בעייתי.

כל טוב

המצב היום דומה למצב של פורום קבלת החלטות שיש בו אלף חברים. כשכל אחד נותן את דעתו, אי אפשר להגיע להחלטה. כשמצמצמים את הפורום לעשרה חברים אפשר להגיע להחלטה. היא אולי לא יותר טובה או יותר חכמה מהדעה של כל 99% מהאנשים שנותרו בחוץ, אבל לפחות אפשר לקבל אותה.

נראה לי די נכון להשתמש ב "על ראש הגנב בוער הכובע" , זאת אומרת כשכל אחד יכול להמליך מישהו, להצהיר עליו "גאון גאון" בשם חופש הדיעה הפרטי, כשכל אחד יכול להרים בלוג, איך? איך לא נבכה את מות האוטוריטה? איך לא נקפל את את מוט האוטוריטה?

כשכולם עפים, מאתר חברתי זה או לאחר, כשמייספייס שווה מליארדים ואחרי יומיים כלום,
מה יהיה כח הפייסבוק? איסוף "חברים"? הכתרות לא משתוות למשהו שהיה נבנה באופן טבעי פעם.

כששומעים (אחרי הורדות) 15 אלבומים בשבוע, בלי להכיר את שמות השירים, את הסדר שלהם, את העטיפה לא רואים, אז באותו קצב ממליכים.

אמרו ג'ואנה ניוסום – אז אמרו.
מה היא שווה באמת ? צא לרחוב ושאל. כאן בפורום הזה ? זה לא המקום לשאול. כולם יגידו גאון הדור. אז יאמרו.

לכן, כל הרעיון , המחשבה הזו של מה היה קורה אם איירון אנד ווין היו פועלים לפני 40 שנה היא לא הגיונית בכלל.

רק תאר לך שגיאחה היה נולד בהרי פאקיסטאן כילדו של אחד מנאמני בן לאדן, הרי לא היה שואל את השאלה הזו.

אבל התשובה ניתנת מאליה, בדרכו של עולם בלי שאלות היפוטתיות (וממש לא במקום) שכאלה.

תראה, אני לומד הנדסה, שנה רביעית, הרבה פעמים הוכחתי משפטים מתמטיים שגאוני מתמתיקה פתרו במאה ה15 בערך, אז אני גאון כמוהם ?
יש מקום לשאלה, מה היה קורה אם הייתי נולד אז?
היו קוראים לי ניוטון, לייבניץ, טיילור ?

לכן סביר עד כדי סיכוי קרוב ל100 אחוז, שאיירון אנד ווין לא היה נקרא פול סיימון.
לא מזמן בועז כתב על האלבום החדש של קלם סנייד שהוא שווה ערך ללאונרד כהן, פול סיימון.
משום מה, הכתרות כאלה מסיתותאת הדיון למצהיר ולא לתוכן ההצהרה (הרי מדובר גם כאן בבדיחה גרועה- לא מתחיקה)

יש היום הרבה כאלה איירונים, ועוד יותר מכך גאונים פזורים על דעתם של מישהו (תחשוב רק כמה "גאונים של אמא" יש )

בקיצור, עזוב את איירון כמשל, התיזה/תיאורה/דיעה היא הבעיה כאן.

והציון 10 של פיצ'פורק לפינקרטון מעט מרגיז. לא כי הוא לא ראוי, אלא כי כבר כמעט עשור שפיצ'פורק לא נתנו ציון מושלם לאף אלבום חדש (האחרונים היו trail of dead ווילקו ב-2002). אחרי עשור של קמצנות פיצ'פורק קצת סינדלו את עצמם – אני בטוח שהרבה אלבומים שיצאו בעשור הזה הם בעיניהם טובים לא פחות מפינקרטון, אבל לתת להם ציון מושלם יעמיד אותם לפתע מעל כל אלבום אחר בעשור הזה. לכן אפשר לחלק את הציונים האלו רק ל re-issues של פייבמנט וסוניק יות' (וכך מתברר, גם של וויזר).

להשוות את זה לפול סיימון ? בחייך.
העובדה שאני ואתה חושבים אחרת היא לא הפואנטה.
העובדה שכל מי שישמע פול סיימון ואיירון אנד ווין בלי להכיר קודם ויבחר את פול סיימון היא המעניינת.

הנתון שאיירון אנד ווין זה נחלת המיעוט שבמיעוט (או, קיי, אלה מאזיני סיירת, טוף, זה מערוף על חשבוני) מצביעה שלא מדובר כאן במשהא ששווה יותר מזה.

"העם" אינו טועה. ויש מליונים מהדגם של איירון אנד ווין.
תשאל את פיצ'פורק האסוניים האלה, שמנסים לבנות לעצמם עוצמה והשפעה על ידי נסיונות דחיפה חוזרים ונשנים , וכושלים, של כל מיני "פול סיימון" הבא שכאלה (וזאת רק על פי דעתם הנרמסת, תודה לאל)

אם נתעלם לרגע מהדמגוגיה שנוטפת מהכתבה הזו, ונתייחס לעניין עצמו, אז דווקא האינטרנט שהיה אתר פורנו אחד גדול הפך למה שהחזון המקורי שלו היה: למקור מידע. אנשים בעיקר קוראים באינטרנט, וגם מתקשרים הרבה יותר.
מעניין דווקא לראות את ההשפעה של זה על ענפים מסורתיים בעולם העבודה. ואני אתן לדוגמא את ענף הבניה: פעם לא היה מייל, לא היה פקס, לא היה טלפון סלולרי והיום נראה שזה מה שמעסיק את רוב הזמן של המנהלים בתחום. זה אומר הרבה יותר העברת מידע. מצד שני ובמקביל: הבניינים הפכו להרבה יותר מפוארים וגדולים, כל הסיטי של תל-אביב לא היתה קיימת לפני 15 שנה, ובמקביל לוחות הזמנים הפכו לקצרים להחריד. גם הככבישים הפכו ליותר מהירים והמרחקים ליותר קצרים. אז גם שם האינטנסיביות חדרה. כמויות עדכון התוכניות השבועיות היא עצומה. כמות הישיבות אין-סופית, העובדה סביב כל שעות היממה, וכמות היועצים, ובעלי המקצוע אין סופית.
בקיצור, אם פעם היינו יותר כמו בדואים, היום אנחנו כמו רצים במירוץ שליחים אינסופי. הפכנו ליותר משכילים במידע. ואין לנו כמעט רגע להתרפק על מעשינו.
הקהות הריגשית, ואובדן היצירתיות אופיינית לאנשים מבוגרים, ובכלל לרוב האנשים שאני מכיר. קריאת ספרים יכולה בהחלט להיות מוצא מכל זה. אני לא חושב שזה קשור דווקא לאינטרנט.
למרות כל זאת, זה מחקר מעניין, ואני מודה שלא היה לי הכוח לקרוא את כל הכתבה מילה במילה עד הסוף. מימיי באקדמיה אני יודע שאם יש משהו שהורג את המוח זו הטרחנות שבה מחקרים אמריקאים כתובים: "בלה..בלה..בלה.. בלה.. ועוד קצת בלה.. ואיזה סיסמה ריקת תוכן על הדרך"

לגבי אייטם 19:
אני לא הייתי קורא לעצמי "אייל פרימיום", אבל אין לי התנגדות 🙂

לגבי שיר הפתיחה והסיום, זה בדיוק דוגמא המראה שיש לך עומק ורגישות, וגם כנראה למי שבה לבקר כאן.

7. פוסט-פאנק דיי סטנדרטי. שווה לטעום אלבום אחד, אבל לא יותר.

12. וירוסים.

13. האינטרנט לא משנה את המוח, הוא רק מרגיל אותו ל- ctrl+f

20. הבחורצ'יק צודק. יש עוד טיעונים לטובתו, אבל זה הבסיס, והוא מספיק.

29. יש! עוד ניצחון לשפיות, מוות לוניל!

31. ראו 1.