ועכשיו קצת הרחבה על האלבום של סאן קיל מון:

האלבום הזה של מארק קוזלאק הוא האלבום ששמעתי הכי הרבה עד כה השנה. לא משנה כמה אלבומים נהדרים חוויתי, כמה מוזיקה חדשה גיליתי (והייתה הרבה) תמיד חזרתי אל האלבום הזה וכל פעם מחדש הופתעתי כמה הוא מצליח לרגש אותי ולשבור אותי יותר מכל אלבום אחר ששמעתי השנה.
לא רק שהוא האלבום הכי מרגש, קורע לב ושלם ששמעתי השנה, הוא גם האלבום הכי כנה ששמעתי כל חיי. כל פיסה ממנו היא עוד פרט אותנטי לגמרי מחייו של קוזלק. קוזלק חושף את עצמו בפנינו כמו שאף מוזיקאי אחר לא חשף לפני, וכשאתה מסיים לשמוע את האלבום אתה מרגיש שאתה מכיר אותו יותר ויותר.

הרבה מבקרים קראו לאלבום הזה כ"אלבום אוטוביוגרפי", אבל זה לא לגמרי נכון. קוזלאק אמנם משתף אותנו עם אירועים מכוננים ונקודות מפנה בחייו (והמון, המון אנשים מתים), אבל הוא מספר אותם בצורה לא כרונולוגית, כמעט מופשטת. הוא יכול להתחיל שיר בסיפור על הצפייה הראשונה שלו בסרט של לד זפלין, ולהמשיך אותו בזכרונות מתחילת הקריירה שלו. ובכלל, הסיפור של האלבום הזה מתחיל ונגמר בקאריסה, בת דודתו של קוזלאק, שמתה בשיר הפתיחה של האלבום. בלי המוות של קאריסה, קוזלאק לא היה חוזר לבית נעוריו באוהיו, נזכר בדודו שמת בדיוק באותה צורה מחרידה שבה קאריסה מתה, בחוויות המיניות הראשונות שלו, באבא שלו, והוא בכלל לא היה יוצר את האלבום הזה, ואפילו לא היה כותב את השיר המופתי על חברו בן גיבארד, שנכתב כי קוזלאק היה צריך עוד שיר אחד כדי לסיים את האלבום.

וזה רק קצה הקרחון, השירים באלבום הזה מלאים בכל כך הרבה פרטים קטנים והמון המון רפרנסים שמכניסים אותך לתקופה שבה התרחש הסיפור. כל זה יוצר אלבום קאלט נהדר. אולי על שמיעה ראשונה יהיה לכם קשה לעכל אותו, אבל תנו לו צ'אנס, שמעו אותו פעם שנייה, שלישית וברביעית אתם כבר תתאהבו.