31 במאי 2014

עונג שבת: שלכם לשעה קלה

אנשים שצריכים לבדוק מייל: הקוראים גליה ואיגי הולכים בחינם לפסטיבל סאנביט 2014!

    iHeartRadio Music Festival - Day 2 - Show

  1. אני חושב המון על פופ בשבועות האחרונים. זה התחיל משרשרת מחשבות שקשורה ברדיו, כלי שכמו כל כלי תקשורת הפך לנפוץ בטירוף רק כשהייתה דרך לעשות ממנו כסף: דרך פרסומות. להקשיב לרדיו לא עולה כסף, והמשוואה היא כמעט תמיד אותה המשוואה: אם אתה לא הלקוח, אתה המוצר. לאורך השנים, הלכו והתלטשו מבנים, מהלכים ותבניות שהצליחו להדביק כמה שיותר אוזניים למקלט. הלקוחות (חברות הפרסום, כמובן – לא המאזינים) הסכימו לשלם בשמחה עבור פרסומת ברדיו עם המון מאזינים, והמאזינים נהרו לתחנות שהצליחו להדביק אותם לרדיו. והתחנות עשו את זה, מעל הכל, בעזרת מוזיקת פופ. בעצם, לפני עניינים מוזיקולוגיים, סוציולוגיים או אמנותיים, המכנה המשותף הרחב ביותר לשירי פופ היא היכולת שלהם לגרום לך לרצות לשמוע אותם שוב ושוב ושוב ושוב. פעם בשביל לשמוע שיר בפעם השנייה היית צריך לשבת ליד הרדיו עד שינגנו אותו שוב, ובדרך לשמוע מלא חסויות ופרסומות. ואז כדי לשמוע אותו שוב הפכת ללקוח וקנית את המוצר, השיר (בוויניל או בקסטה או בדיסק או במפ3). והיום המוזיקה היא שוב בחינם ומי שמשלם הם שוב החברות המסחריות, ואנחנו שוב המוצר שעליו משלמים. מכאן שרשרת המחשבות הזו הולכת ומסתעפת.
    רגע אחר שגרם לי לחשוב על פופ היה אחרי הפצ'ה קוצ'ה. הלכתי עם זוגתי לאורך רח' הירקון בתשע בערב ולהקה של ילדות עליזות (אני מניח שהן היו חלק משבט צופים או משהו מאורגן אחר) דילגו בסך. מתוך מכשיר נייד נסתר התנגן "I love it" של Icona pop, שיר פופ פנטסטי שלא הצלחנו לשמוע כי הילדות צווחו את המילים בעונג, ובתואם מרשים. הן לא חשבו על היררכיה תרבותית, על מבנה ועיבוד, הן לא בחרו את השיר הזה מתוך מחשבה עמוקה על הטקסט שלו, שהן זכרו בעל פה. השיר הזה פשוט עושה להן הרגשה טובה במיוחד, והן רוצות לשמוע אותו עוד ועוד. אני בטוח שהן שרות אותו גם כשהוא לא מתנגן. [לבן שלו הייתה חווייה דומה עם אותו השיר]
    ראיתי השבוע שלוש הופעות, על כולן כתבתי משהו כאן למטה. שלוש הופעות יוצא די הרבה שירים, כמה עשרות. ובכל זאת, אחרי שבוע שלם של הופעות באמת מצוינות, נשאר לי רק שיר אחד בראש. הוא נכנס לשם לפני שמונה שנים ולא באמת יצא משם מאז. הוא התנחל, כמו ששירי פופ גדולים עושים. אני לא מרגיש איזה חיבור רגשי עמוק אליו, הוא לא ליווה רגעים משמעותיים בחיי, הוא לא מעלה בי זכרונות מרגעים יפים או אחרים. הוא פשוט נמצא לי שם בראש, על המילים האידיוטיות שלו, והוא לא יכול לצאת. והוא גורם לי לרקוד, והוא עושה לי הרגשה ממש טובה. הוא שיר פופ טהור. חשבתי שאחרי הופעה של הפרודיג'י ייתקע לי בראש משהו שגרם לי לקפוץ ממש גבוה באוויר. חשבתי שאחרי ההופעה של נוטרל מילק הוטל ייתקע לי בראש משהו שקרע לי את הלב לגזרים. אבל נשארתי עם "My love" של ג'סטין טימברלייק, שיר ענק בהרבה מאוד קני־מידה (אל תשכחו שפיצ'פורק – כן, הם – בחרו בו לשיר השנה שלהם ב-2006) וזעיר בהרבה אחרים. אבל הוא 100% שיר פופ, ומוזיקת פופ היא הכוח האמנותי הכי חזק ומשפיע ונרחב של המאה ה־20. אני אמשיך לחשוב על זה. [מפ3]
  2. פסטיבל פרימוורה סאונד מתקיים ממש בשניות אלו בברצלונה היפהפיה. חלק מההופעות בליינאפ החלומי משודרות לייב ממש כאן!!! איזה כיף למי שנמצא שם עכשיו. [וידאו]
  3. יום אחרי ההופעה של קורט וייל בארץ, יופיע פה מאק דמארקו, ב-13 באוגוסט! איזה דאבל פיצ'ר מעולה! יש גם כרטיס משולב ב-250 ש"ח. נפלא. [עברית]
  4. ביום ראשון הקרוב אשדר במקום קוואמי את מהדורת יום ראשון של רדיו הקצה! צפו לשעתיים של מוזיקה חדשה שאני מתלהב ממנה. איזה כיף! ראשון, 15:00-17:00. [רדיו]
  5. nmh

  6. אז הגשמתי השבוע חלום לא הגיוני וראיתי ביום ראשון בערב את Neutral Milk Hotel בהופעה. אני אפילו לא יכול להגיד כמה זמן חיכיתי להופעה הזו, כי מעולם לא חשבתי שזה עשוי לקרות. עד שהגעתי למוזיקה של הלהקה הזו היא הייתה כבר מפורקת, עם שמועות על כך שג'ף מנגום הפך למתבודד, לא מופיע, לא מדבר עם התקשורת, נעלם. בכל פעם שמנגום קם מהכיסא בסוף השיר האחרון באלבום המופת שלהם, In the aeroplane over the sea, דמיינתי שהוא נעמד, הולך אל הדלת ובדרך מתפוגג ונעלם. לא היה סיכוי. אבל פיית האיחודים, שעשתה קילומטרז' היסטרי בשנים האחרונות, הגיעה גם אליו. השמחה הייתה רבה והחלום ניצת, והנה מצאתי את עצמי עומד באולם פריזאי, קטן יותר מהבארבי ויפה ממנו פי שמונה מיליון, חמש שורות מהבמה שעליה עומדת לעלות עוד כמה דקות הלהקה שעשתה לי חור בלב. קניתי חולצה בכניסה. היו לי פרפרים בבטן. והנה זה מתחיל, עם מנגום לבדו, שעולה עם זקן עבות ושיער ארוך וכובע מצחיה שמסתיר לו את העיניים, ושר את "Two headed boy", רק הוא וגיטרה מחורעת, ממש כמו באלבום, ולקראת סוף השיר עולים אחד אחד חברי הלהקה, כל אחד תופס כלי נגינה, ומיד כשנגמר השיר הם פורצים, ממש כמו באלבום, בביצוע מבתר־לבבות ל-"The fool". ידיים באוויר, רוצות לגעת בתקרה. הלב בשמיים. דמעות בעיניים. כמה גדול היופי השבור הזה, כמה יפה תרועת הניצחון העגומה הזו, המנון המובסים הזה, שמושר בקולי קולות על ידי אלף איש למרות שבכלל אין לו מילים. וכמה יפה שמוזיקה כל כך מוזרה מצאה כל כך הרבה מאמינים אדוקים, ממרחק כל כך הרבה שנים. אלה היו שני שירים, ופחות או יותר אז נגמרה לי ההופעה. לפני תחילתה התרשמתי מכמה הקהל נעים. חנונים, היפסטרים, אנשים מבוגרים, כולם עומדים בנחת עם או בלי בירה ביד, מפרגנים לאללה למופע החימום, אף אחד לא נדחף, אף אחד לא מצטופף. אבל השיר הבא, כמו באלבום, היה "Holland 1945", אחד השירים היחידים של הלהקה שסוג־של נותן בראש. ומשום מקום שטף אותנו מאחור גל של פוגו, של אנשים שרצו מאחורה לשורות הראשונות. יש אנשים שיגידו שאני בכיין ושככה זה בהופעות רוק. להם אני אגיד ששברו לי את המשקפיים לגמרי, שהייתי צריך לחלץ באלימות את החברה שלי שנפלה על הרצפה ואנשים פשוט קפצו לה על הגוף, ושזוג שפגשנו אחרי הלקה סיפר לנו שהם ראו את הלהקה בלונדון ולא היה אפילו שמץ פוגו. זה לא היה הכרחי, זה לא היה קול וזה לא היה כיף. זה היה בדיוק כמו ערס שחותך אותך ב-140 קמ"ש בכניסה לצומת: אנשים שחושבים שמה שבא להם לעשות זה הדבר החשוב היחיד, ועל הזין שלהם אם זה גם מסכן מישהו. בקיצור, שאר ההופעה הייתה נחמדה, אבל הלב שלי כבר לא היה שם, מה גם שלא ממש ראיתי שום דבר כי לא היו לי משקפיים. לא נשבר לי הלב אבל לגמרי נחמץ לי החלום, וחבל. מילא אם זה היה כי הלהקה הייתה זורקת זין או משהו, אבל זה קרה סתם בכלל כמה חארות בקהל. [זהו בעצם]
  7. jt

  8. זה היה רק הראשון מתוך שלושה מופעי חו"ל שהספקתי לראות השבוע. ביום ההולדת שלי הופיע פה ג'סטין טימברלייק והאחים הפנטסטיים שלי קנו לי כרטיס במתנה. אח, איזה כיף גדול זה היה, איזה תענוג נטול כל קושי (אולי חוץ מהמחירים בבר, אבל אני משכנע את המשוכנעים פה). איך כתב בן שלו? "ג'סטין טימברלייק עשה הערב בפארק הירקון דבר שאי אפשר לזלזל בו: הוא החזיר את האמון בהופעות של פופ תאגידי. הוא הראה שהופעת פופ תאגידי יכולה לקיים לא פחות ממה שהיא מבטיחה. שהיא יכולה להעניק שעתיים של הנאה טהורה. שהיא יכולה להיות הופעה בשר ודם, לא הופעה מפלסטיק". וזה מה שזה היה: שעתיים של גוד טיים™, שזה כל מה שאדם יכול וצריך לצפות לו בהופעת פופ שכזו. הקהל, הצעיר כצפוי, היה נלהב ומלהיב, טימברלייק היה מוכשר ומגניב, והווידאו נע מהמגוחך למרהיב. עשיתי חיים משוגעים, גם אם, כמו שציין שלו בביקורת שלו, החלק הכי חלש של ההופעה המעולה היה השירים – לא היו מספיק שהיו ממש טובים. גם ככה, הטובים היו ממש טובים, והביצועים היו נפלאים, והלהקה החיה לגמרי הייתה פנטסטית, ולמרות כל ההשקעה והגרנדיוזיות ו-40 אלף האנשים, נשארה תחושה שזו הייתה פשוט אחלה הופעה של אחלה זמר – לא ספקטקל מולטימדיה עצום מימדים שבמקרה הייתה בו גם מוזיקה. וזה אולי הכי חשוב. הנה הרגע הכי טוב בהופעה, בעיניי – אמנם מהופעה אחרת, אבל בעיבוד דומה למדי. [טיוב]
  9. צילום עמית איטח
    מלא אנשים שבאו לדפוק ת'ראש צילום עמית איטח

  10. כמו רבים נוספים (וכמו אבי פיטשון שגם כתב את זה ב"הארץ"), גם אני הגעתי לתחילת ההופעה של הפרודיג'י בגני התערוכה בתחושת I'm too old for this shit. הפרודיג'י היא אחת הלהקות האהובות עליי אי פעם, ובמשך כמה שנים הייתה אולי הפייבוריטית שלי, אבל הימים האלה חלפו ואיתם ירד מפלס האדרנלין שלי והיכולת של הגוף שלי להתפרע כאילו מחר לא יכאב הכל. "זה הקהל שהיה מטורף. הפרודיג'י היו מקצועיים, אבל הרוח הפרימורדיאלית לא נכחה. הדרקון לא ניעור משנתו", כתב פיטשון, ואני קצת מסכים איתו: כן, הפרודיג'י לא נתנו 110% כמו שציפינו שייתנו. לא, זה לא היה ההתפרעות חסרת הפשרות על הבמה ומולה כמו שזה היה בפארק הירקון ב-1997 (ולא, כמו שטען אתמול מקסים ריאליטי על הבמה, ב-1996…). אבל זו כן הייתה הופעה מטורפת. מטורפת כי המוזיקה הזאת, גם כשהסאונד לא תמיד מצליח לשאת את כל כובדה ועוצמתה, היא מוזיקה מדהימה. מטורפת כי לאיזה כיוון שלא הסתכלתי אנשים השתוללו במעגל או קפצו במקום, ואפילו אלה שעמדו כמו טמבלים וניסו לצלם שיר שלם רקדו כל כך חזק תוך כדי שהווידאו שהם צילמו הוא בוודאי בלתי־צפי בעליל. מטורפת כי הו גודנס מה ש-"Smack my bitch up" עשה לקהל. מטורפת כי הקהל היה מדהים. מטורפת כי, נו, הפרודיג'י. אז נכון שאני כבר לא בן 15 אבל גם הם כבר לא בני 30 ולכולנו כואב יותר הגב, ואיכשהו כולנו מחייכים למחרת כשאנחנו נזכרים מה הכאיב לנו ככה. [עברית]
  11. הנה טור דעה מעניין, ולו רק כי הוא נוגע באחת הלהקות שהכי מגדירות אותך חברתית כמאזין: הגיע הזמן שכולנו נכיר בגדוּלה של קולדפליי, טוען כריס דוויל בסטריאוגם, ונדמה שהוא לא סתם עושה דווקא. [אנגלית]
  12. הרכב חדש עם אלבום חדש: הכירו את Scorpio 70, טריו ישראלי חדש שעושה מוזיקה שנשמעת כאילו היא לקוחה מפסקולים של סרטי מדע בדיוני הונגריים מתחילת שנות השבעים (אני משער, אני לא חושב שאי פעם ראיתי סרט מד"ב הונגרי, מכל שנה שהיא). מדובר במתופף גיא ביבי, ביאיר עציוני ובחברי הטוב מורפלקסיס. האלבום הסינמטי מחכה לכם בבנדקאמפ (ויש גם גרסה פיזית שנארזה ביד!). [בנדקאמפ]
  13. Groovalizacion הוא אתר שמאגד תכניות רדיו גרוב עולמי, ובכן, מכל העולם. פינוק לאוזניים. [אנגלית ועוד]
  14. צמד המוזיקאים האלקטרוניים ג'ורג' וג'ונתן מאפשרים למאזין לשוטט ויזואלית בתוך המוזיקה שלהם, או יותר נכון בתוך הוויזואליזציה של צלילי המוזיקה שלהם. האתר שמלווה את האלבום החדש שלהם מציג אנימציה צבעונית תלת־ממדית שמציגה כל תו בכל שיר ברגע שהוא מנוגן. המאזין\צופה יכול לשנות את זווית הצפייה ולטוס לצד הצלילים, ואני עף על זה. [אנגלית]
  15. הנה רשימת ויקיפדיה שלא חשבתי שקיימת: אנשים חיים. [אנגלית]
  16. Hamilton Leithauser

  17. הווקמן אולי התפרקו, אבל המילטון לייטהאוזר, הסולן הנפלא שנשמע כמו שם של דמות בגוסיפ גירל, הוציא השבוע אלבום סולו ראשון ומעניין. ב-NPR מפנקים בסטרים מלא. [סטרים]
  18. כתבתי את זה בפייסבוק של העונג, אבל אני מרגיש צורך לחזור על הדברים גם פה (כלומר לעשות להם העתק־הדבק): כמו שאומרים באנגלית, אני לא מצליח לעטוף את הראש שלי סביב מה שקורה עם האנג'לסי בשבועות האחרונים. אני בהשתאות חסרת תקדים. הזמנתי קונטיינר מלא כובעים רק כדי להסיר אותם בפני הלהקה. זה אפילו לא משנה אם אתם אוהבים אותם – תחשבו רגע על מה שקורה פה: להקה עצמאית לגמרי, שלפני כולה שנתיים (אולי שלוש? פחות? בכל מקרה לא הרבה זמן) ראיתי במקרה את אחת ההופעות הראשונות שלהם אי־פעם, ביפו. להקה שקיימת כלום זמן. היום לפני שבוע וחצי הם השיקו אלבום בכורה סופר־מצופה בהופעה סולד־אאוט בבארבי. סולד אאוט. בבארבי. זה דבר שגם כמה אמנים ותיקים ומוצלחים לא מצליחים לעשות. ופחות מ-48 שעות מאז שיחרור האלבום לאייטיונז הם במקום השני במצעד המכירות של ישראל, שניים רק לקולדפליי החדש (והרבה מעל אייל גולן, שלומי שבן ולנה דל ריי). זה פסיכי. אני לא זוכר התפוצצות כזאת מאז אסף אבידן, וגם אז זה לא קרה בכזו מהירות. בכל מקרה, אם פספסתם, אם לא שמעתם, אם לא מצאתם – הנה אלבום הבכורה של האנג'לסי להאזנה ולרכישה בבנדקאמפ. [בנדקאמפ]
  19. The last waltz, סרט ההופעה המפורסם שביים סקורסזה ל-The Band ב-1978, הפך כבר מזמן לקלאסיקת רוק. עכשיו צפו שלושת חלקי ההופעה האגדית ההיא בצילום מתמשך אחד, בלי עריכות ועם הסאונד המקורי (ללא ההעלאות המאוחרות שקיימות בסרט), וכמובן עם כל האורחים: ניל יאנג, ג'וני מיטשל, בוב דילן, רינגו סטאר, ניל דיימונד, אמילו האריס, אריק קלפטון ועוד ועוד. [טיובז]
  20. אני לא מת על סדרת הראיונות המונפשים Blank on blank, אבל אהבתי מאוד את הקטע הזה מריאיון עם דיוויד בואי ב-1988, בו הוא מספר על שנות זיגי סטארדאסט. במיוחד מעניין מה שהוא אומר על הקושי לכתוב לעצמו, והקלות בלכתוב לאחרים, גם אם האחרים האלה הם דמויות שהוא עצמו מגלם. [טיוב]
  21. ביצוע הבארברשופ החמוד הזה ל-"Talk dirty" של ג'ייסון דרולו שווה רק כדי לשמוע את ג'ימי פאלון שר אקפלה את הסימפול של בלקן ביט בוקס. [טיוב]
  22. [תודה ליוליה] בהאפינגטון פוסט משווים בין זמרי פופ מצליחים לפי טווח קולי, הצליל הכי נמוך והכי גבוה שקיים בשירים שלהם. מעניין. פלאס, אקסל רוז יוצא פה זמר ענקי. [אנגלית]
  23. ב-NPR מזרימים את כל האלבום החדש של Clap your hands say yeah, להקה שאף פעם לא הצלחתי ממש להתחבר אליה, אבל בתכל'ס מה אני מבין. [סטרים]
  24. אם פספסתם את השירים הנורא מטופשים (ובעיניי גם נורא מצחיקים) שהעלה עמיר בניון לעמוד הפייסבוק שלו בשבועות האחרונים, רוצו להקשיב להם. הם ממש כיפיים, והם גם, כמו שכתב עינב שיף בידיעות, "נותנים כאפה בריאה בפרצוף הצדקני והשמרני שמביט על בניון מאותה זווית ומנסה להגיד לו איך הוא אמור להתנהל". דודו כהן, עיתונאי מוזיקה ומנהל עמוד הפייסבוק של בניון, כתב אחלה פוסט בעקבות המיני־סערה שהתעוררה בפייסבוק בעקבות השירים. [עברית]
  25. andrew-garfield-arcade-fire-we-exist-600x337
    עדיין לא התגבר על הדוד בן

  26. אוהבינג את הקליפ החדש של ארקייד פייר ל-"We exist", עם אנדרו גרפילד בדראג. [טיוב]
  27. [תודה לטל] טעיתי כשחשבתי ש-James התפרקו? לא יודע, בכל אופן יש להם קליפ חדש, והוא עשוי כולו מחוטי צמר והוא יפה יפה יפה. [וימאו]
  28. [תודה לפרץ] ג'אם סשן ספונטני פנטסטי ברחוב! בין אם זה מבוים או ספונטני כמו שאומרים לנו, זה אחלה. איך כתב לי פרץ? "הם צריכים בדחיפות מפיק, ואם זה מבוים, קשה לי להאמין, אז הבמאי צריך". [טיוב]
  29. רגע, כבר ראיתם את הטריילר לסרט־שלא־קיים שביונסה וג'יי-זי פרסמו לקראת הטור המשותף שלהם? כי הוא אפילו יותר מגוחך ממה שנדמה לכם. [טיוב]
  30. סרטון בחשבון הרשמי של באנקסי מסכם את חודש העבודות שלו בניו יורק. [טיוב]
  31. יש! הבלוג "סיפור, כיסוי" הגיע לאחת העטיפות האהובות עליי בשנים האחרונות, "יומי הוא חלום" של שי נובלמן, שחוגג במוצ"ש שנה לאלבום בבארבי. [עברית]
  32. [תודה לגיא שהוא לא אני] גם לורד וגם קונור אוברסט (ברייט אייז) התחילו את הקריירה המוזיקלית שלהם בעודם בתיכון. עכשיו הם משוחחים על זה בניו יורק טיימס. [אנגלית]
  33. [תודה למתן] באתר של הערוץ הראשון אפשר לראות את 3 הפרקים ששודרו עד כה מחוזרים קדימה, סדרה תיעודית על אמנים ומוזיקאיים ישראליים שחוזרים בתשובה, שנכנסת לחיים של דני שטג, גולן אזולאי, שרון רוטר, קובי אוז, אריאל זילבר, איה קורן, גילי שושן, לאה שבת ועוד אנשים מעניינים. זה מעניין גם כי אלה מוזיקאים שזה תמיד מעניין, וגם כי זו סקירה של מגמה, שכמו שאומר אחד המרואיינים בסיקוונס הפתיחה הפנטסטי (לצלילי אביתר בנאי, איך לא), שלא הייתה יכולה לקרות ככה לפני 20 שנה, אבל כן מתרחשת פה עכשיו. ועל זה שווה לתת את הדעת. [וידאו]
  34. 8 דקות שמבהירות למה אדגר רייט הוא אחד מבמאי הקומדיה היחידים שאשכרה משתמשים בכל ספקטרום האפשרויות שמציע הקולנוע כדי לגרום למשהו להיות מצחיק – ולא רק בשורה מצחיקה שיוצאת מהפה של שחקן מצחיק. מלא השוואות נהדרות. [וימאו]
  35. Lykke Li: 'If I’m onstage and it’s warm and I don’t want to wear pants I’m a victim, but if Iggy Pop
    סולו הכינור־הכי־קטן־בעולם

  36. בונוס נפלא למי שאהב כמוני את האלבום החדש של ליקי לי: "No one ever loved" הוא שיר חדש של לי מאיזה פסקול, שנשמע כאילו הוקלט באותו סשן ובאותה רוח של שירי האלבום. [טיוב]
  37. [תודה ליניב] בשנים האחרונות, סוג הטקסט האהוב עליי הוא כתבות מגזיניות מעולות. הן באות בכל מיני גדלים וצורות, לרוב באנגלית (אם כי מגזין אלכסון מתחיל להדביק את הפער), וממש כל חודש יש כמה כתבות פנטסטיות לקרוא ממלא מגזינים בחו"ל. לצערי, אני מספיק לקרוא רק שבריר קטן מהן. מדי שנה, בוחר קונור פרידסדורף מהאטלנטיק (אחד המגזינים המשובחים בתחום) את כתבות המגזין הכי טובות של השנה. הוא מפרסם את הרשימה הרבה אחרי סוף השנה, אבל היא תמיד רשימה פשוט מעולה, וכמעט כל לינק בה שווה זהב טהור. החודש הוא פרסם את הכתבות הכי טובות של 2013, וביניהן סימנתי לעצמי לקריאה את "הבחור השחור היחיד בהופעת אינדי רוק", "ההיסטוריה של סיפור האהבה בין מוזיקה אלקטרונית לאקסטזי", ו"איך אוטו-טיון כבש את הפופ", בתור התחלה. יש שם עוד עשרות המלצות נפלאות לקורא הנון-פיקשן הסקרן. [אנגלית]
  38. [תודה לירון] בתור צופה אשכרה די נלהב של חינוכית 23 (באמת!), נפלתי לאחרונה על התכנית "מה זה מוזה", מעין גירסת 2014 ל"מסיבת גן": ירון לונדון וחבורת ילדים סקרנים מארחים בכל תכנית אמן אחר, שמשוחח איתם על התחום שבו הוא יוצר, בין אם מדובר בקומיקס, חידות, ספרות יפה, צילום, מחול או מה שתרצו. זה נהדר למדי. בערוץ היוטיוב של החינוכית יש מלא פרקים של זה, וירון הפנה אותי לכמה חדשים עם שלומי שבן, אתגר קרת, ורמי פורטיס. הידד! אל תפספסו את שלומי שבן שר על קקי. [טיוב]
  39. כל אוסף האמנות של מוזיאון המטרופוליטן עלה לאינטרנט בחינם ובאיכות גבוהה. [אנגלית]
  40. אם אתם מאמינים ברוק, שימו אוזן על EP הבכורה של להקת הסחורות. [בנדקאמפ]
  41. הבוילר רום הגיע לאחרונה לתל אביב, ואיזה כיף שהווידאו כבר באוויר. קבלו סטים מפנקי־אוזניים ומקומיים ממיכאל כהן שניגן רק חומרים מקוריים שלו, ירין לידור, דיגיטל_מי, והופעות של Garden city movement ו-Buttering trio. כבוד מקומי! [טיוב]
  42. מחבבינג את "Two mice" של איתי זנגי. [טיוב]
  43. השנה היא 1989, ותומס דולבי מסביר לילדים איך עובד סינתיסייזר. תודה, אינטרנט! [טיוב]
  44. שדרגו את השבת שלכם עם מיקסטייפ אינדיטרוניקה ישראלית, מהלפר עד 3421, ממורפלקסיס עד קראנץ'22. [סטרים]
  45. [תודה לדן האלוף] שני אהוביי דיוויד ברן ואנה קאלבי פירסמו אחלה קאבר ל-"Strange weather" של קרן אן. מפתיע. ויפה. [טיוב]
  46. [תודה לצליל] אוקיי זה די מעיף ת'מוח. זוכרים איך הרגשתם בפעם הראשונה שראיתם, סביר להניח שבסרט של זאק סניידר, את הטכניקה הזו של הילוך־איטי-הילוך־מהיר-הילוך־איטי ואמרתם וווואאאאאט זה גורם לאלימות להיראות הדבר הכי סקסי ואסתטי ביקום? עכשיו דמיינו את זה בריקוד, ועכשיו דמיינו את זה בריקוד אבל בלי אפקטים מיוחדים חוץ משרירים והמון אימון. עכשיו דמיינו את זה עם קבוצה שלמה של רקדנים בתיאום מושלם, והתחלתם להתקרב לכמה מדהים קטע הריקוד הזה בתחרות Vibe XIX לריקודי היפ־הופ. תזכרו: אין פה עריכה, והם לא רובוטים. בעיניי זה נהיה באמת מדהים בשיר של אלישה קיז. [טיוב]
  47. 140519-conor-oberst_0

  48. לקונור אוברסט יש אלבום חדש, והנימים הרגשניים בלב שלי חוגגים. יש לא מעט אנשים שלא סובלים את אוברסט, ואני חייב להודות שאני לא צריך להתאמץ הרבה כדי להבין אותם. הוא יכול בקלות להיות מעצבן או להישמע בכייני. אבל once נשרפת פעם אחת בקול שלו, באיזה שיר שממש הסתנן לך מתחת לעור, אתה שלו. ואני לגמרי שלו, כבר עשור, דרך האלבומים המדהימים (ההוא מ-2008) והמשעממים (The people's key). ומספיק לי שיר כמו "Time forgot", אפילו לא השיר הכי גדול באלבום החדש Upside down mountain, כדי להצטמרר בעונג רגשני ונטול ציניות לחלוטין. [מפ3. אגב, הנה כתבת השער הענקית עליו בספין]

שבת שבוגי!

10 תגובות על “עונג שבת: שלכם לשעה קלה”

  1. אנני הגיב:

    באייטם הראשון אין אף שיר. והקישור לסרטון על דיוויד בואי מוביל לדבר הכי פסיכי שראיתי בחיים שלי! ולא לדיוויד בואי!

  2. עמרי הגיב:

    הלינק ב-16 שגוי (אם כי מעולה)

  3. יערה הגיב:

    אחותי וגיסי עכשיו בפרימוורה בברצלונה (אייטם 2) ואותי הם השאירו עם הילדים (שלהם!!) לבד בבית. החיים כל כך לא הוגנים…

  4. רוי הגיב:

    וואו, גיאחה, כואב לשמוע על החוויה שלך מההופעה בפריז. מקווה שעם הזמן החוויה תתחדד והטוב יתעלה על השליליות שנגרמה. הייתי קרוב לסיפור דומה, גם כן בפריז, בהופעה של Tame Impala; איזו חבורת ילדים החליטה שזה יהיה מה זה מגניב פשוט לצרוח יותר חזק מהסולן את המילים של השירים ושפוגו ב-Elephant זה נורא מתבקש.
    למזלי היו סביבי אנשים טובים וכולנו צעקנו עליהם, ואז מילמלתי לי את Gotta be above it וזה עבר. אבל זה היה קרוב. ובכל אופן, יש בזה מן הכתם על החוויה.

    איזה חבל שאנשים כאלו הורסים לאחרים.

  5. גם לי יצא לראות את ניוטרל מילק הוטל השבוע, בפרימוורה בברצלונה, וההופעה כשלה במשימה לעמוד בציפיות ואחרי זמן מה התחילה לשעמם. למעשה, אחרי זמן מה נזכרתי שלהקה אחרת שגיאחה המליץ לי עליה מופיעה במקביל ונטשתי – ובדיעבד הצטערתי שלא עזבתי קודם. פיוצ'ר איילנדס נתנו הופעה הרבה יותר מוצלחת ועם קהל יותר כיפי ולבבי.
    ובכלל, הרבה הופעות שציפיתי להן בפסטיבל היו דווקא הפחות מוצלחות. חוץ מארקייד פייר, שאני רק רוצה מאז לראות אותם שוב. ושוב.

  6. מיס בוז'רסקי הגיב:

    צר לי מאד לשמוע לגבי החויה הלא נעימה בהופעה של ניוטרל מילק הוטל 🙁
    אחת הסיבות שאני מתעקשת תמיד לעמוד בשורה הראשונה (הסיבה הראשונה היא הגובה שלי) היא ששם אין פוגו ולפניי יש אוויר, אפס קהל ומאבטחים.

  7. הדס הגיב:

    קונור אוברסט ב הוא איש נוסטלגיה אלמותי בכל פעם שהוא פותח את הפה יש מפל נוסטלגיה שזולג לו משם. הלב של טיפוסים נוסטלגיים תופס איתו גלים. שאר האנשים כנראה שלא היו אף פעם בים

  8. עידו (איש קריות) הגיב:

    צר לי שהמלון החלבי ביאסו אותך, ואני שמח לשמוע שצדקיהו עץ-אגם עזר לעשות תיקון. מזמן לא ראיתי הופעה שאין לה אפילו ביקורת שלילית אחת. כן ירבו.

    לגבי אייטם 40, החבר'ה האלה ישר הקפיצו לי לראש את להקת World Order היפנית (שלדעתי אתה היכרת לי אותה) שעושה את אותו שטיק בריקוד רק פי אלף יותר מדהים:

  9. יניב הגיב:

    #28 – אחד האמנים שהכי פוספסו בגלל שחזרו בתשובה – "חיימון (כהן) ואיגוד מגדלי הפרחים". מאותה להקה יצאו טל שגב ואורן לץ…
    למזלי (!) הייתי בהופעה שלהם בברבי לפני שנעלם בין נבכי הספרים הצהובים…

  10. portsmouth high school alumni

    עונג שבת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *