אני חושב שבאיזה מקום כלשהו, הוא מעורר השראה באופן שלא ניתן להסביר במילים רבות. בתור אחד שתחביבו הגדול ביותר הוא הופעות, בעיקר הופעות בארבי, אני רואה מול עיניי לא מעט מפורסמים. רובם בלתי ניתנים לעצירה, נצחיים כאלו, הוא היה קצת נצחי גם כן, אבל ההיסוס הזה, חוסר הביטחון, הפחד, הצניעות, משהו בזה כבש אותי. משהו בזה גרם לי לרצות שכולנו נהיה קצת כמוהו. שנפסיק לעוף על עצמנו ושנתחיל להבין: כולנו חלק משבעה מיליארד בני האדם. כולנו נבראנו בצלם ולכולנו יש פחדים.

ומצד שני, ניתן היה להבחין בנראות המטורפת שלו ובנוכחות הבימתית שלא השאירה אדם אחד בקהל אדיש – הוא עלה לבמה כקוויר לא מתנצל, בנעליים נשיות במיוחד, חצאית, חולצה שחורה-סגולה ומחרוזת פנינים (מה שלא בדיוק אופייני לזמרי הרוק של היום, אשר מעדיפים להתהדר בשחור),אני חושב שזה היה מעשה מחאתי. מעשה אמיץ. הוא אינו תולה את הגבריות שלו בבגדים והוא אינו תולה את נשיותו באיפור. הוא עושה מה שבא לו.

מה שנראה ונכון לו לפני ההופעה. הוא קצת גבר, קצת אישה, הרבה אמיץ, שונה וייחודי. במציאות של היום, רוב כוכבי הפופ כלואים במסגרת הציפיות של החברה מהם. והוא, הוא בשלו. ואין סיבה שהקהל לא ייעוף על זה. והקול שלו? אני יכול להגיד שהתענגתי עליו. וזאת בניגוד לחברי הטוב, ניב, אשר התלווה אלי להופעה והחליט לצאת לקראת הסוף. טוב נו. כל אחד והטעם שלו.

אני אישית, לקחתי לא מעט השראה ממנו. קצת יותר אומץ להביע את עצמי בכל תחום בחיים. להגיד מה שבא לי, לא להיות טפט במצבים של ויכוחים מתוך החשש לקבל תגובות רעות, אלא פשוט ללכת בעקבות האמת. היא מה שמובילה לשלמות אמתית עם עצמך ועם הסובבים אותך.

בשעה 23:20, נכנסתי לפגישה קצרה עם פורמן באיזור שמחוץ לבקסטייג' של הבארבי. הצטלמנו, החלפנו מספרי טלפון על מנת שיסייע לי לעבוד על מוזיקה, דיברנו על אמנות, אומץ והשראה, וכשיצאתי משם הבנתי, זה היה אחד הערבים הטובים שלי לאחרונה.

זכיתי לבלות עם חבר טוב, להכיר אנשים חדשים מהקהל, לשתות את המיץ האהוב עלי (אל תצחקו עלי. אבל מיץ החמוציות של הבארבי הוא הדבר הכי טעים בעולם והוא אחד מהדברים הקטנים שעושים לי טוב). הרגשתי שאני בר מזל. וגם הוא. גם הוא בר מזל כי הוא נולד כל כך מיוחד, מקצועי ועם זאת כל כך צנוע. מקווה שבקרוב ימלא את המדיסון סקוור גארדן. מגיע לו.

הייתי לפני כמה שנים בהופעה של אביב נוימן בבר קיימא. הכי אינטימי שלי יצא לראות