מד היים!

אני חולה על אינדי ישראלי (ואנגלי. כן, גיטרה, בס, תופים.)
ורוצה להמליץ לכם, על הדרך, כמה שאלבומיהם היו הרבה באזניות –
יום שני האחרון באוקטובר, אורי מרק (הבכורה יותר, אבל השני גם טוב), שני פלג, סןדה פאבריק (מהמעטים שעשו אנגלית חיננית, אבל יד עוד כמה, אסתר רדא בבכורה, מיה יוהנה מנחם טובה, אוזו באזוקה).
דודו טסה, גילעד כהנא, שי צברי, ריף כהן- מהלכים על התפר של
כמעט מיינסטרים ואיכשהוא עדיין טובים להפתעתנו. דיקלה גם.
ומשאירים תיקוה שאפשר לעשות מזרחית יפה יפה, גם.
רועי פרייליך מעולה גם. כסוליסט ועם "ריינס" גם.

אני מוכנה.

הכל כבר קרה לא יודעת מה נשאר

עוד שבוע וחצי בלילה בו נטוס לפורטוגל חיה מילר יוציאו אלבום שני.
אני עוד לא ממש מאמין שהם הוציאו אלבום ראשון -"חיי מדף" שיצא לפני יותר משנתיים – כי כמה דברים כאלה קורים.
אם על כל עשרה אנשים ששמעו שוב ושוב את "פצעים ונשיקות" של מוניקה סקס יהיה אדם אחד/אחת שישמעו שוב ושוב את "חיי מדף". עזבו את התרומה למוזיקה הישראלית. תחשבו בכללי, תחשבו ישראל. אנחנו נחיה במקום קשוב ואדיב יותר. נשתמש במילים בזהירות. רק אחד על כל עשרה. האלבום הזה יכול.
גיטרה-בס-תופים שזזים מתזזית לזוהר לדשדוש לריצה לבוץ וביצה לניצחון זעיר. וזה רק הכלים. מבחינת מלל אנחנו מדברים על אחד הכותבים הכי טובים במוזיקה העברית אי פעם. יותר טוב מכל מי שאמרו לכם שהוא ממש טוב.
להקה חשובה שיכלה לשנות אם היו נותנים לה הזדמנות אז תתנו לה הזדמנות והיא תשנה.