תגובות לפוסט: עונג מדף: In Utero

מאת: סער

סער — Sat, 15 Jan 2011 13:45:10 +0000

אכן סיקרנת אותי בנוגע לספר.
אין זה ממנהגי להעביר ביקורת על ספר פרטני (או כל יצירה שהיא) מבלי להתוודע אליו.
ושוב לא הייתה בתגובתי שום ביקורת על הטעם המוסיקלי או על הפוסט לכשעצמו, אדרבא, אם לא הייתי נהנה לא הייתי קורא ובטח שלא מגיב.
נו הארד פילינגס 🙂

מאת: שנוקי

שנוקי — Sat, 15 Jan 2011 01:40:21 +0000

אני חושב שנוקי רמז שאפשר לשנות את שגיאת הכתיב בשורה מתוך השיר. אני מכיר אותו, הוא פשוט לא יישן בלילה עד שזה יתוקן.

מאת: beefgallo

beefgallo — Fri, 14 Jan 2011 21:31:53 +0000

אבל מה עם
BLEACH?
הוא מציג את מה שהיה לקוביין לומר ולהשמיע לפני ההפקה הסופר נוצצת של נוורמיינד,
ואמנם נוורמיינד האלבום הכי פחות אהוב עליי (שוב, כנראה בגלל אותה עריכה נוצצת יתר על המידה שהורידה את כל הלכלוך שהיווה חלק חשוב מהסאונד של נירוונה בעיניי), הוא ממש לא אלבום רע, ויש בו הרבה פנינים.

מאת: גיאחה

גיאחה — Fri, 14 Jan 2011 19:14:35 +0000

סער,

"המפגש בין הקורא לספר" – התכוונתי שזה שהספר קיים זה כבר נתון, זה לא משנה כלום. השאלה היא אם אתה מרים אותו ובודק אותו וקורא אותו כדי לבדוק אם מתקיימת איזו הפרייה של רעיונות, או לא.
לגבי ה"סוגה" עליה דיברת, אני (שוב) לא מסכים. ברור שספרים גרועים וריקניים יש בכל ז'אנר ופורמט, אבל ספרים שדנים ומנתחים יצירות אחרות יכולים, ופעמים רבות אכן מצליחים, להעשיר ולהרחיב את ההבנה, ההשפעה והמחשבה על אותה יצירה. בעיניי, יש לזה חשיבות. אם אפשר לכתוב מאות ספרים על יצירה של באך, ראוי לכתוב גם ספרון של מאה עמודים על אלבום של נירוונה.

משפט הסיום שלי לא התייחס לכך שאתה לא מסכים איתי או חושב אחרת – זה תמיד מבורך ומתקבל בשמחה (לו כולם היו חושבים כמוני העולם היה משעמם מאוד). התכוונתי בעיקר לפסקה שלך בעניין התאבדויות, אבל אני חושב שזה דיון ארוך ונרחב שמקומו לא כאן.

מאת: סער

סער — Fri, 14 Jan 2011 17:51:26 +0000

סליחה קראתי לך דן???
גיא כמובן

מאת: סער

סער — Fri, 14 Jan 2011 17:50:47 +0000

הבט דן, מושגים כמו "מפגש בין הקורא לספר" אני אפילו לא יודע מה זה אומר? מי משלם על הקפה?
שנית, כמובן שיכולים להיות ספרים טובים, אני דיברתי על הסוגה שמוצצת את לשד עצמותיו של תופעה כזו או אחרת (אם הספר מעניין זה פועל יוצא ובלעדי של תופעה מעניינת), במקום להעשיר את עולמנו במשהו חדש.
את מונח ה"אנציקלופדיה" שאלתי ממגיב אחר, גם אם הסכמתי איתו לא טבעתי אותו.
על קשה להאזנה ומעולה ברמות אני אחזור בי, אכן הם אינם סותרים וסליחתי לניימן…
ולפי משפט הסיום שלך דן, אפשר היה לחשוב שנעלבת אישית מהתגובה, אתה מריץ בלוג רציני כבר 300 פוסטים (אגב, ברכות) ופה ושם ביקורת שאין בה מליחוך הפנכה לא ראויה לתגובה כזאת מצדך, צר לי

מאת: נוקי

נוקי — Thu, 13 Jan 2011 21:14:49 +0000

paid off well

מאת: סתם יוסי

סתם יוסי — Thu, 13 Jan 2011 19:21:16 +0000

??????

אתם מגזימים עצמכם לדעת.

אבל…. בשביל זה יש בלוג כגורם משותף.

נו טוף.

מאת: דותן

דותן — Wed, 12 Jan 2011 23:14:15 +0000

תודה על הזריקה לאחור. אחרי הפתיחה על האלבום, קצת התאכזבתי שהספר כזה מבאס…

לרשימת ההמלצות אני רוצה להוסיף גם את Heavier than heaven המצויין:

http://www.amazon.com/Heavier-Than-Heaven-Biography-Cobain/dp/0786865059

מאת: עומר

עומר — Wed, 12 Jan 2011 21:16:21 +0000

זה לא רק שנירוונה לא השאירה אחריה השפעה מוזיקלית מתמשכת. אני אזהר מאד ואגיד במילים עדינות, שעל נירוונה בכלל ונברמיינד בפרט, יש מין רלוונטיות תקופתית. אם אתה לא שומע את זה בתקופה הנכונה, עם הבגדים הנכונים והאנשים הנכונים זה פשוט לא זה. וזו בדיוק הבעיה עם סצינות כמו סצינת הגראנג', אחרי שהן נופלות הן לא משאירות כלום חוץ ממורשת.

מאת: גיאחה

גיאחה — Wed, 12 Jan 2011 20:31:28 +0000

עומר – התגובה שלך מאירת עיניים, תודה! מעניין מאוד לראות איך האלבומים האלה נתפסים אצל מי שלא שמע אותם בתקופה בה נוצרו. תמיד טענתי שעקב האכילס של נירוונה היא בכך שלא השאירה אחריה השפעה מוזיקלית מתמשכת.

סער – יש ספרים טובים בסדרה הזו ויש פחות טובים ויש רעים. קרא את הספר על האלבום של ניוטרל מילק הוטל, במיוחד אם האלבום קרוב ללבך, ותבין איך ספר על אלבום יכול להיות מרתק, מעשיר, מחכים וכובש.
מצד שני, כמובן, ה"עניין" הוא המפגש בין הקורא לספר. אם לא מעניין אותך לדעת עוד, הספרים האלה (והאינציקלופדיות, כנראה) אינם בשבילך.

אם "קשה להאזנה" ו"מעולה ברמות" סותרים בעיניך, צר לי מאוד לשמוע. יש גם אמנות ששווה להתאמץ בשבילה, לצאת מגדרות ה-Comfort zone כדי לספוג אותה ולשקוע בה. יש שיאמרו שרק אמנות שדורשת את זה ממך היא אמנות גדולה (אני לא אחד מהם).

לגבי כל שאר מה שכתבת – אכן, גם לי צר על אופי התגובה.

מאת: יהונתן (ועדת תרבות)

יהונתן (ועדת תרבות) — Wed, 12 Jan 2011 20:07:01 +0000

ממש מנהרת הזמן לכיתה י'…. אני זוכר את הקסטה שקיבלתי בהפסקה מאחד החברים- בצד אחד אין יוטרו ובצד השני vs של פרל ג'אם. הוא טען שזה פחות טוב מנוורמיינד. אני לא כלכך אהבתי את נירוונה אז, אבל מבחינתי זה היה ה-אלבום באותה תקופה לצד השני של פרל ג'אם ו…זורופה של u2 (ולמיטב זכרוני בדרך לטיול שנתי אחד מהחברה אמר שהשיר זורופה הוא הטוב ביותר שהוא שמע…).

מאת: סער

סער — Wed, 12 Jan 2011 19:18:57 +0000

לא מתכוון לקלקל לכם את הכיף מאמן ואלבום באמת טובים.
אבל;
קשה לי קצת להבין את הקונספט הזה של ספר שנכתב בהשראת אלבום, יהיה האלבום גאוני ופורץ דרך ככל שיהיה (ואני חושב שנאמרו פה קצת יותר מדי סופרלטיבים – גם אם על טעם וריח אין להתווכח, זה לא באך/מוצארט או אפילו ג'ימי הנדריקס מבחינת האיכות המוזיקלית גרידא – פולקלור בצד).
אולי מישהו יכול לפקוח את עיניי איזה ערך יש לספר מעבר ל"Memory lane"
זה לא ביקורת על האלבום, זה לא פיקציה-בהשראת, וזה בקושי דוקומנטרי. אם בסופו של דבר הספר היה גורם להנאה הייתי מקבל את הסוגה בכיף אבל, אם לצטט את תגובתו של לזרבוי דווקא בנוגע לספר של הביטלס "..אנציקלופדיה של מידע" ו"הוא לא מיועד לקריאה רציפה" אז אני נאלץ לשאול את עצמי איפה פה קבור הכלב? מי ייקח לידיו אנצקלופדיה בשביל הכיף הטהור? אולי בשביל חדוות הידע והרחבת האופקים אך לא בכך עסקינן פה…נבירה במצבי הרוח של אמן סובל ו"מה הבסיסט אמר למתופף בערב קיץ חמים" זה פטישיזם ותו לא.
לניימן: א. קשה להאזנה ו ב. מעולה ברמות — בהכרח סותרים!
לדוד יוסף… אין מה לתהות איזה מוזיקה הוא היה יוצר אילו היה חי כי הוא מת.
קצת עקום שאמנים הופכים לקדושים אחרי שהם לקחו את חייהם שלהם. חייב להודות גם אני מפאת גילי גיליתי את מאיר אריאל רק לאחר מותו ואני מודה שרק לאחר שנחפר הקבר אופקיי הורחבו ועוד היום הוא האמן הישראלי האהוב עליי ביותר, אבל לפחות הוא לא התאבד. יש צורך בהרבה כח רצון ואופי בשביל להפסיק הרגלים מגונים שגורמים לסבל ודיכאון, אולי הקורבן של אובדן ההשראה היה גדול מדי והמוות נראה פתרון פשוט יותר.
צר לי על אופי התגובה אבל זה רק קורט קוביין, על אף שהאלבום באמת לא רע.

מאת: עומר

עומר — Wed, 12 Jan 2011 18:19:52 +0000

מיותר לציין שמפאת גילי לא יצא לי להכיר את האלבום בכלל עד כיתה ה' או משהו כזה שמצאתי אותו זרוק מוזנח בבית. אחרי ששמעתי אותו והתאהבתי- גיליתי שהקונצנזוס האמיתי בכלל נמצא על נברמיינד. אחרי שניסיתי אותו חשבתי שזה בולשיט רציני, נברמיינד שעמם אותי -וד"א עדיין משעמם אותי. תופתעו לגלות שדווקא הנוער של היום -ברובו- לא מייחס לו יותר מידי חשיבות, לפחות חברי הטובים ביותר לא רואים ביותר מאבן דרך-, אבל הבם האמיתי הגיע ששמעתי את בליצ'. שהגעתי אליו לגמרי במקרה -עד אותו היום חשבתי שהוא סוג של פאבלו האני- באותה תקופה הייתי בשלהי החופש הגדול של כיתה ו'-ז' והייתי עסוק בלחוש מגניב כי אני שומע סלאדג' מטאל וסטונר רוק ובלאק מטאל מחתרתי ואטמוספירי, ובכל זאת בליצ' תפס אותי. כמו הרבה אלבומי סמי פאנק-הארדקור שתפסו אותי אז. משם התגלגלתי לפוסט-הארדקור ומכאן הדרך לפיצ'פורק כבר הייתה סלולה דרך פוגאזי, סוניק יות' ורדיוהד. and here i am today... כמה מילים בכל אופן על היחס שנברמיינד מקבל מהדור שלי -הקרוב יותר אלי מבחינה תרובותית ולוקאלית לפחות-, אנחנו לא רואים בו יותר מדיסק שפעם היה חשוב שמלא בכמה שירים טובים ועוד מלא משעממים. החשיבה הקולקטיבית פה היא שאנשים פשוט מפחדים להגיד שהוא משעמם בגלל כל הסופרלטיבים שהם שפכו עליו באותה תקופה, אבל מבחינתנו כמעט כל מה שיצא לפני אוקי קומפיוטר כמעט מאבד מהרלוונטיות שלו להיום. מיותר לציין שאוקיי קומפיוטר מפוצץ בסופרלטיבים כמו אוכל בשיאה של "ישראל ביתנו". יכול להיות שהוא באמת אלבום טוב, ואולי הייתה טעות להגיד שמעט כל מה שיצא לפני אוקיי קומפיוטר איבד רלוונטיות, אבל שאני מסתכל מבחינה כוללת על אלבומים שהשפיעו עלי לפני אוקיי קומפיוטר אני רואה בעיקר את דיידרים ניישן, דירטי וגו (סוניק יות') פרופלר ובי ת'אוזנד (גויידד ביי ווייסס), דה בנדס (רדיוהד), אין יוטרו ובליצ' (נירוונה) ושלל הפייבמנטים והבוליט טו ספילים.

מאת: UNCLE JOE

UNCLE JOE — Wed, 12 Jan 2011 18:19:12 +0000

אה חגג ירית חץ בליבי
החזרת אותי בבת אחת כ15 שנה אחורה
לאלבום שהכי אבהתי בניינטיז ושצרכתי כמו סם בזמן אמת
שנתיים מחיי הלכתי לישון כל ערב כשהמלאך על עטיפת האלבום שומר עלי בפוסטר ענק מהתקרה עד הרצפה בחדרי
כל כך אהבתי את האלבום עד שכתבתי מכתב מנומק להפליא לידיעות אחרונות על מדוע לא הכלילו את האלבום ב-100 האלבומים הטובים של הנייטיז (נוורמיינד דווקא היה שם ואם תרצה לדעת ולא קיבלתי שום תגובה)
מדהים כמה ריח, טעם, צליל אחד או תמונה יכולים להעיף אותך בבת אחת לעבר
געגועים גדולים לקוביין
מעניין מה היה יוצר היום בגיל 40
הדוד

מאת: אמיר

אמיר — Wed, 12 Jan 2011 17:31:53 +0000

תמיד אמרתי שאין יוטרו יותר טוב מנוורמיינד. כיף לראות שאני לא היחיד שחושב ככה

מאת: רועי פוברצ'יק

רועי פוברצ'יק — Wed, 12 Jan 2011 13:42:02 +0000

גרמת לי לשים את האלבום הזה ברקע ברגעים אלו. זה אומר הכל 🙂

מאת: ניימן

ניימן — Wed, 12 Jan 2011 12:56:33 +0000

מעולה. כלומר, ביקורת מעולה. עכשיו אצטרך לגשת להאזין ל – in utero שוב כי כבר עשור בערך שלא שמעתי אותו, וקשה ככה לחוות עליו דעה. חוץ מזה שאני זוכר בחדות שהוא היה א. קשה להאזנה ו ב. מעולה ברמות. שתי הגדרות שלמרבה הפלא לא סותרים אחת את השניה.

מאת: לזרבוי

לזרבוי — Wed, 12 Jan 2011 11:16:46 +0000

ועוד הערונת – דווקא הספר של הביטלס שמתאר מה הם עשו יום יום (הידוע גם בכינויו "התנ"ך") הוא ספר אדיר. נכון, יש בו רק מידע יבש וטכני. אבל הוא אנציקלופדיה של מידע, ובין השורות שלו נארגים סיפורים של ממש שלא נמצאים באף ספר "רטוב". ובכל אופן, בדיוק כמו אנציקלופדיה, הוא לא מיועד לקריאה רציפה.
(למתעניינים – מדובר ב-The Complete Beatles Chronicles של מארק לוויסון)

מאת: לזרבוי

לזרבוי — Wed, 12 Jan 2011 10:54:43 +0000

איזה קטע, ממש שלשום התגלגלתי איכשהו לערך בויקיפדיה על In Utero וישבתי לקרוא ולהיזכר כמה אני אוהב את האלבום הזה, וכמה מהפכני הוא היה בשבילי כששמעתי אותו לראשונה כשאחיי הגדולים שמו אותו להשמעת בכורה באיזו נסיעה. מוזר, דווקא Nevermind נשמע לי באותו גיל רך כמו סתם רעש מתלהב, ודווקא ב-In Utero הרעש הזה תפס אותי. אבל רק אחרי ההתאבדות נשאבתי באמת לנירוונה, מה שגרם לאחיי לטעון שאני מסוגל לאהוב רק מוזיקה שמתה כבר (קוביין הצטרף לרשימה של הביטלס, הדורז וקווין, איתם פתחתי את דרכי כחובב מוזיקה).

ובערך בויקי, כשהגעתי לחלק בו (ספוילר) קוביין מתאבד, פתאום התאבלתי עליו שוב מחדש. ממש נהיה לי עצוב. הוא חסר.

הפוסט הזה בא לי בדיוק בזמן.