28 בדצמבר 2006

שירי העונג של 2006 – חלק ב'

…והנה חלק א', למי שפספס. ואנחנו ממשיכים בחלק השני והאחרון:

אני יודע שהבטחתי שאעלה את כל השירים בקובץ אחד להורדה מרוכזת, אבל רבאק, מדובר ב-200 ומשהו מגה. חוסו עליי. בכל מקרה, אם מישהו יחליט לנדב את זמנו ומרצו ולהעלות אותם בקובץ מרוכז לראפידשייר או סתם לאיזה סרבר כזה או אחר, הודיעו לי! ועכשיו: אנג'וי דה מיוזיק…

הקבצים הוסרו מהשרת, אך תודות ליאיר הנחמד במיוחד, אפשר להוריד את כל שירי חלק ב' בקובץ מכווץ. [שירותי הורדה]
תודה, יאיר!

The Girls – The girl from yesterday השיר הזה, בגירסה שהוקלטה באולפן "אלט שיפט" ברדיו תל אביב, הופיע בפולארויד01 והיה כבר אז אחד השירים האהובים עליי שם. הנה, תורידו לטעום את המקור. הוא לא נכלל באלבום הבכורה של הגירלז, Talk to the pervert, אבל כשארבעת הישראלים חסרי המנוח יצאו לחפש את מזלם בחו"ל, הוא הוקלט ומוקסס מחדש (מישהו יודע איפה, על ידי מי, משהו?) וכאילו זה לא היה שיר מצוין גם קודם, עכשיו הוא גידל ביצים בגודל בולדוזר והפך להיות שיר טוב-עד-אימה. שמחתי לגלות שהם לא ויתרו על הקטע האינסטרומנטלי היפהפה בסופו, ולראות אותם מבצעים את השיר הזה בערב "חשיפה מלאה" השבוע היה כיף לא נורמלי בכלל. אני כבר מחכה בכליון אוזניים לריליס הבא של קנטור ושות'.

Post-war M. Ward – Poison cup
עוד שיר שנבחר בעיקר כי הוא שיר פתיחה באלבום של שירים מושלמים, ולא כי הוא מושלם יותר מכל היתר. Post-war של מאט וורד התקבל בהתחלה, בגלל שמו ותזמונו, כאלבום שיהיה פוליטי או יציג תמונה של אמריקה מיליטנטית. לא כך הדבר, כי זה לא אלבום War, זה אלבום Post-war, בו וורד מדמיין עולם שאחרי מלחמה, כזה שיכול כבר להירגע ולהתנחם. אלמלא ג'ני לואיס, האלבום הזה היה אלבום השנה שלי בתחומי האמריקנה והאלט-קאנטרי. עיבודים יפהפיים, כתיבה מצוינת והגשה כמו שרק מאט וורד יכול. אלבום שלם, מנחם, מרגש ואפילו מצחיק לפרקים. איזה תענוג. אגב, אל תפספסו את המבצע בלייבל Merge, שמוכר את האלבום הזה יחד עם האלבום של לאמבצ'ופ (מיד תקבלו שיר ממנו) ב-20$ בלבד, כלומר 42 שקל לדיסק.

Damaged Lambchop – Paperback bible
עוד אלבום מבית Merge שנפתח בשיר מושלם ומציע נחמה שבורה. אבל בניגוד למאט וורד, קורט ואגנר מלאמבצ'ופ לוקח את הזמן שלו, ונפתח בכמה שלבים ובהדרגה, באיטיות יפהפיה, במינוריות ובשחור לבן. גם זה אלט-קאנטרי, אבל מהצד השני של הסקאלה. מהורהר, מעודן, סבלני. השיר הזה הוא תמצית הלאמבצ'ופ בעיניי, והאלבום הזה – למרות שאחי הגדול שומר אמונים בעקשנות ל-Is a woman המצוין – הוא האלבום הכי טוב של לאמבצ'ופ ששמעתי עד היום. אל תפספסו את המבצע בלייבל Merge!

Adem – Launch yourself לילה. כולם ישנים. רק גיאחה שוכב חסר מנוחה מול הטלוויזיה. "120 דקות" מסתובב ב-MTV2. הרבה זבל והרבה הייפ, מעט מוזיקה טובה. לפתע פתאום מתחיל קליפ מסקרן. אדם? למה השם הזה מוכר לי כל כך? ומה זה המקצב הקרקשני והמגניב הזה? ואיך זה שכל השיר הזה נשמע כמו המראה, עזיבה של בן זוג אחד את האחר? ולמה אני רץ, עוד לפני שהקליפ נגמר, להוריד את האלבום הזה בסולסיק? תסמינים מדאיגים אינדיד! האכזבה היא שהאלבום בינוני, אבל השמחה הגדולה היא שזה עדיין שיר מדהים בעיניי, בכל האזנה מחדש, מעין מירוץ חסר נשימה להחזיק לה ביד, שנייה לפני שהיא הולכת, להגיד לה "אבל מותק, ניסיתי לתקן, באמת, איך את יכולה לעזוב בדיוק עכשיו, שניה לפני שאני מצליח? איך את יכולה להשאיר אותי לבד?"

Silent shout The Knife – We share our mother's health
יחד עם אמילי של יוענה ניוסם ועם מכירת הפרסומות של דיוויד באזאן, השיר הזה משלים את שלישיית שירי השנה הדפניטיביים שלי. לנייף אין בכלל תחרות על האלבום האלקטרוני של השנה, וגם בתוך האלבום המצוין הזה אין כמעט תחרות על השיר המצטיין. רצף הצלילים המשתוללים בפתיחה שמתאגדים בהדרגה לטפטוף ארטילרי על האוזן שלנו, הקצב המתעקם בקצוות והשירה המעוותת של האחים הסכינאיים יצרו את השיר שהכי נשמע כמו סופר מריו על אקסטה, אבל גם מצליח להיות השיר הכי קר מבחינת סאונד והכי לוהט מכל בחינה אחרת.

The air force Xiu Xiu – Boy soprano
כן. לא. כןלאכן. תמיד נדמה ששו שו רודפים אחריך עם גרזנים ועיניים דלוקות בתוך יער חשוך. כל דריכה על ענף יבש נשמעת כמו עצם נשברת, כל ינשוף הומה דומה לשד שמתחבא. האור הקלוש של הירח מגיע בקילוחים לא סדירים דרך הענפים, מקצבים שבורים כמו פצעים נפתחים. בררררררר. מפחיד, מרתיע? כן, אבל גם יפהפה, בצורה הזו שמצליחה לגעת ולנער את החלקים החשוכים האלה בפנים שאנחנו משתדלים לא להתעסק איתם יותר מדי ביום יום, כי זה עושה לנו רע. The air force, האלבום האחרון של שו שו, הוא יצירה מבהילה באותה המידה שהיא מרתקת. כמו תמונה של אסון שאי אפשר להוריד ממנה את העיניים.

Knives don't have your back Emily Haines and the soft skeleton – Doctor blind
סלחו לי על שאני מצטט את עצמי: "טורי איימוס. פיונה אפל. לורה וירס. איימי מאן. ג'ני לואיס. שריל קרואו. כפרה עליהן, שלא יאונה להן כל רע. אבל אם בתפנית מרה (ומשעשעת, תודו) של הגורל יתהפך האוטובוס המפואר שיוביל את כולן לפסטיבל הסינגר-סונגרייטריות הגדולות של העשור האחרון, הן יכולות לנוח על משכבן ההיפותטי בשלום. אמילי היינס כאן, והיא ממשיכה את מורשתן בצורה שתביא להן גאווה בעולם הזה ובבא". אבל יותר מסך השפעותיה ודומותיה, אמילי היינס היא גם חדשה לגמרי. היא פיונה איימוס 2.0. "Doctor blind" הוא בו זמנית שיר ערש וסרט של דיוויד לינץ', והדקה האחרונה שלו היא Pure bliss.

A hundred highways Johnny Cash – God's gonna cut you down
לא יעזור הסרט המחורבן עם חואקין פיניקס, יוני קאש היה ונשאר הגדול מכולם, והאלבום האחרון שלו, והחמישי בסדרת אמריקן רקורדינגז עם ריק רובין, מוכיח את זה בפעם האלף. אלפי מילים נשפכו על האלבום הנפלא הזה, ומאות על הקליפ שלו. כשיצא האלבום הזה בארץ התחילה המלחמה בקיץ, והשיר הזה נתקע לי בראש וסירב לצאת במשך הרבה זמן, וליווה אותי בנדודים חסרי מנוח מהצפון למרכז ובחזרה. לא בהכרח השיר הכי טוב באלבום הזה, אבל בהחלט הזכור ביותר באוזניים שלי.

Black light EP עמית ארז – Endings get an early start עמית ארז הוא עדיין חידה בעיניי. הוא דמות די ראשית בסצינת האינגליש-סינגינג-סונגרייטרז בארץ, אבל אני עדיין לא מצליח לפצח את המוזיקה שלו, או היא לא אותי. כלומר, אנחנו לא מתחברים טוב. בטח, אני נהנה לשמוע את השירים שלו כי הם יפים ונעימים, אבל עד השנה, עד השיר הזה שסוגר את ה-EP שלו Black light, אף שיר שלו לא הצליח לסובב לי את מפתח הלב ולהיכנס פנימה באמת, ממש, בצורה כזו שמכווצת את הבטן. והשיר הזה, אוח, השיר הזה, שאני יכול לשמוע 30 פעם ברצף ועדיין להתפעם מהסאונד החמים שלו שכמו נוצץ מעשרות קריסטלים שמפוזרים סביב הגיטרה אלוהים אדירים זה היה משפט כל כך גיי. זה שיר כל כך יפה.

In the maybe world Lisa Germano – Golden cities
מתוך שיר הסיום של העונג שבת בסוף אוגוסט: כשדיברתי עם דויד פרץ על האלבום החדש של ליסה ג’רמנו, הוא סיכם ב”זה לא האלבום הקודם, אבל הוא יפה”. רק אחר כך חשבתי לומר לו שמובן שהוא לא האלבום הקודם. גם בגלל שהקודם היה אלבום מופת, אבל בעיקר בגלל שאף אלבום של ג’רמנו לא באמת דומה לאחרים. החדש, In the maybe world, היה האלבום שלה שלקח לי הכי הרבה זמן לספוג. לא כי הוא קשה לעיכול, פשוט כי בכל אלבום אנחנו תופסים אותה במקום אחר בחיים, והפעם לקח לי זמן להתחבר למקום הספציפי הזה. כששומעים לראשונה את “Golden cities“, הוא פשוט יפה נורא. כשקוראים שג’רמנו חיברה ושרה אותו כשעירסלה בידיה את אחד מחתוליה האהובים (שמוזכרים ואפילו נשמעים בכמה שירים ישנים שלה) בעודו גוסס את שעותיו האחרונות, הוא הופך לשובר לב אמיתי. והוא כל כך יפה, שזה כואב.

Wolves My latest novel – The raputation of Ross Francis
מתוך שיר הפתיחה בתחילת יוני: באחד האוספים של Vanmega נתקלתי בשם לא מוכר: My latest novel. מיד חשבתי על My morning jacket או על My bloody Valentine, או, ישמור השם, My chemical romance. זה מין קטע כזה של שמות, כנראה. לא התייחסתי במיוחד עד שיום אחד הגיע שיר אחד שלהם ברצף הרנדומלי במחשב, ותפס אותי בצוואר. קוראים לו “The Reputation of Ross Francis” והוא מתוך אלבום הבכורה של הלהקה הזו מגלאזגו, שכבר זכתה לתואר “ארקייד פייר של בריטניה”, שזה תואר בעייתי לכשעצמו. הם משלבים הרגשה פולקית עם לחנים פופיים ועיבודים שנעים בין האינטימי לגרנדיוזי, קצת פוסט-רוק, והם משוטטים בתחומים שמשיקים לדאוס, סופיאן סטיבנס, וכן, לפרקים גם ארקייד פייר (אבל ממש קצת). [והיום אני מוסיף:] האלבום לא הצליח לתפוס אותי, אבל השיר הזה נשמע כמו מה שברייט אייז היה עושה לו היה טורח לעשות גם מוזיקה בשנתיים האחרונות ולא רק להוציא אלבומי הופעה ובי-סיידז.

Return to cookie mountain TV on the radio – I was a lover
הטלוויזיה ברדיו הצליחו להפיל אותי מפרפר לרצפה כבר ב-EP הראשון שלהם, Young liars. גם אלבום הבכורה היה מרהיב, דחוס, נמוך, מטריד, מושך כמו סטייה. האלבום החדש עדיין לא התעכל בשלמותו במערכת השמיעה שלי. אבל "I was a lover", על הלופים הפותחים שלו וכל שכבותיו המאתגרות והמשתנות, נכנס ישר פנימה. זו הרי התגשמות שם הלהקה: הם מצליחים להעביר בצלילים ואותות קול בלבד שדר מורכב של תמונות, קטעי סרטונים חתוכים ונראטיב קולנועי. חבל שהמקום היחיד בו אפשר לשמוע אותם ברדיו בארץ הוא אצל קוואמי, או בקול הקמפוס.

The eraser Thom Yorke – Harrowdown hill
אני כזה חלש אופי. השיר של תום יורק שצריך להיות כאן הוא "Black swan", השיר האהוב עליי ביותר באלבום הסולו השני הכי טוב של השנה (הראשון הוא של דיוויד באזאן). אבל בין ההחלטה הנחושה שלי להכניס את הברבור השחור לרשימה ובין עריכת הרשימה עצמה, יצא הקליפ עוכר השלווה של "Harrowdown hill" (ביוטיוב קצת קשה להעריך אותו, אם יש לכם סבלנות הורידו גירסה באיכות גבוהה) והפך אותו לשיר שהכי מזוהה במוח שלי עם האלבום המעולה והמפתיע הזה. עדיין יש לי עור ברווז כשאני שומע את האלבום הזה, ובעיקר את הברבור השחור וגבעת הארודאון.

Back to black Amy Winehouse – Rehab
או יס, שי איז בק! איימי ויינהאוס, שבאיחור אופנתי הרעידה את עולמי עם אלבום הבכורה המעולה שלה Frank שנתיים אחרי שהוא יצא, חוזרת השנה ומקבלת סוף סוף את ההכרה והכבוד המגיעים לה כנסיכת הנאו-סול הבריטי. אליס ראסל יכולה לקרוע את הריאות שלה עד מחרתיים, גם בקול הכי שחור שלה היא לא מתקרבת לקרסולי הגרוב, האטיטוד והמגניבות האינסטינקטיבית של גברת ויינהאוס. אף על פי שהיא נראית בעיקר כמו פרחה בריטית קטנה (which she probably is), ויינהאוס נושאת על כתפיה מטען גנטי מוזיקלי כבד ועומדת בו בכבוד, בחוש הומור ובגרוב אדיר (באדיבות מארק רונסון): באלבום הראשון היא הודתה באותה נשימה לרוי איירס, לביסטי בויז, למהאליה ג'קסון ומייקל ג'קסון, לקווינסי ג'ונס וסולט נ' פפה, לקרול קינג ודיאנג'לו, לסטיבי וונדר וטוני בנט. תיזהרו ממנה, כי היא יודעת מאיפה היא באה, לאן היא הולכת, ובעיקר לא היא לא הולכת: לגמילה, לא, לא, לא!

Beirut – Elephant gun
טוב, אין לי מושג מאיפה באמת לקוח השיר הזה, האם זה EP רשמי או לא ואיפה אפשר בכלל לקנות אותו. אני רק יודע שאביטל גרמה לי להידלק על ביירות, אבל רק כשהגיע "Elephant gun", שלא נמצא באלבום הבכורה הנהדר (אך לא מושלם) שלו Gulag orkestar, התאהבתי לגמרי בילדון הזה, זאק קונדון, שאמנם מתעטף בתזמורת בלקנית שלמה, אבל עדיין נותן לי שירים קטנים ואישיים ושר כאילו רק הוא בחדר, לא מוקף בשלושים קוזאקים שיכורים שתוקעים בחצוצרות כל הדרך למצולות הים.

Till the sun turns black Ray Lamontagne – Three more days
תמיד מקסים ומשעשע אותי שהתקליטים עם הכי הרבה נשמה מגיעים מאמנים שלא מוכרים כ"זמרי נשמה". ריי למונטיין, למשל, הוא בכלל פולקאי, אמריקנה שכזה מבחינה אינסטרומנטלית והפקתית. אבל הקול שלו, הכתיבה שלו והגישה שלו הם כל כך Soul, שאי אפשר להתבלבל בכלל. הטרובדור המקסים הזה עם הקול השחרחר המחוספס הוא הדמיאן רייס שדמיאן רייס היה רוצה להיות. האלבום החדש שלו מלא שירים נפלאים, והיה האלבום שהיה לי הכי קשה לבחור ממנו שיר אחד שייצג אותו כאן. בסוף בחרתי, כמעט אקראית, בשיר הזה. כל השאר טובים לא פחות, וגם הם מתלבשים על האוזן רק אחרי כמה ימים של האזנה.

Black holes and revelations Muse – Supermassive black hole
בדיוק כמו שאי אפשר לברוח מכך ש-Black holes and revelations, האלבום החדש של מיוז, הוא נפילה – כך אי אפשר לברוח מכך ש-"Supermassive black hole", יחד עם "קרייזי" של נארלס בארקלי ו-"Rehab" של איימי ויינהאוס, הוא שיר הפופ הכי טוב של השנה. חטפתי שוק כששמעתי אותו בפעם הראשונה. אז ככה נשמעים גיבורי הגיטרה שלי כשהם מחליטים להתחפש לבריטני: נראים טיפה מגוחך בהתחלה, אבל אז אתם מבינים שהם נראים הרבה יותר טוב מהמקור. או נשמעים, במקרה הזה. כל דמיון בין השיר הזה לכל מה שמיוז עשו קודם הוא אידיאולוגי בלבד, אבל השיר הזה חרך את המצעדים ואת המערכת שלי השנה כמו שאף שיר פופ אחר לא חרך.

איך היו אומרים ברדיו פעם? תם ונשלם סיכום 2006 בעונג שבת. כדי להעלות את סיכום השנה שלכם אני עדיין זקוק לעוד גולשים שישתפו אותי בשירי השנה שלהם, אז אנא, כתבו עכשיו!

17 תגובות על “שירי העונג של 2006 – חלק ב'”

  1. מאת ניימן:

    תודה על The Girls. איכשהו הוא פספס את האוזן שלי בפולארויד, אבל עכשיו גיליתי שאני בעצם אוהב אותו.

  2. מאת תיונה אפל:

    הכי כייף לכייף! תענוג של אוסף, תודה!
    אחלה שיר של Adem לא שמעתי עליהם..

  3. מאת גיאחה:

    לתגובות כאלה (כמו של תיונה) פיללתי כשפרסמתי את הרשימה הזו – שירים נפלאים שאולי לא הגיעו לאוזניים הראויות להן עד עכשיו.

  4. מאת נועה:

    גיא, אתה לא מבין כמה אושר מביא לי עונג שבת :)

    תודה רבה על ההשקעה!

  5. מאת רנן:

    גיא, תודה על האוסף הזה, אני בטוח שייצא לי מזה איזה גיבור לא מושר מהשנה האחרונה!

  6. מאת bellyboy:

    וואו
    נתחיל בתודה.
    במקום ללמוד למבחני סוף הסמסטר,אני יושב ומקשיב למיקסטייפים מהאתר,מוריד שירים כמו משוגע מהביטלורד והסולסיק….
    איזה כייף ללמוד דברים חדשים ,את חלקם אני אוהב עלחלקם אני תוהה איזה סמים אתה צורך?
    אבל באמת אותי קנית….

    והכי חשוב היה לראות שעמית ארז ברשימה שלך,נו טוב אני אתוודה הוא חבר שלי….

  7. מאת דואל:

    יופי של אוסף! (מה, כבר אמרו את זה לפני? לא משנה!
    ושיכנעת אותי, נראה לי שאני אכתוב לך משהו על שיר שנה

  8. מאת איימס:

    אני רק רוצה להודות לך על שהכרת לי את ריי למונטיין. לפני שבועיים, מאוכזבת קשות מהחדש של דמייאן רייס, קראתי את הביקורת שלך עליו בYnet. אמנם אני עדיין בTrouble, אבל הוא עושה לי נעים ממש. עכשיו יש לי עוד המוני להקות שאני לא מכירה שצריך לשמוע! דאם יו, גיאחה!

  9. מאת Roly:

    הבעיה עם סיכומי שנה.
    הם מנפחים את רשימת ה"אלה דברים שאני צריך לשמוע".
    את שלי לא אסיים עד אמצע 2008 לפחות.

  10. מאת shin:

    גיא, אוסף ניצוצות.
    איזה כיף לגלות ככה את הפסקול העתידי של חיי.
    תודה.

  11. מאת myron:

    דם איט איימס…הוצאת לי את המילים מהפה. הנה מילות הסיכום שלי ל-2006- בלעדי גיאחה לא הייתי מכיר את: אמילי היינס, ריי למונטיין, ביירות, שני קדר, איימי ויינהאוס, ג'ני לואיס ועוד רבים וטובים
    thanks

  12. מאת עידו שחם:

    רשימת שירים מכובדת לגמרי. השנה שהיתה לא דיגדגה לי מוזיקלית מי יודע מה, אבל אולי בכל זאת אצליח לדלות כמה פנינים החוצה.

  13. מאת אפרת:

    שיחקת אותה עם הסיכומים!
    הכרת לי כל כך הרבה אמנים מצוינים עם הרשימה הזאת….כל מה שאני עושה זה לשמוע אותם בלופים :)

    תודה!

  14. מאת מיכלי שושו:

    גיאחה! עשה חסד עם קוראייך האדוקים וארגן להם איזה זיפ קטן בפעם הבאה, כדי שלא יצטרכו לשבת ולהוריד אחד אחד את השירים. אין להם כח.

    אגב, אני מרגישה נורא מחונכת :) בפעם הראשונה שנכנסתי לכאן, לפני כמה חודשים טובים, לא הבנתי כלום וכל הלהקות נראו לי כל כך זרות ומוזרות והכל היה לי סמטוכה אחת גדולה. אבל בסיכום הזה גיליתי שאני אפילו מכירה חלקים.
    תודה!

  15. מאת יעל:

    לגבי אייטם 47 וזה –
    http://news.nationalgeographic.com/news/2006/06/060619-rainbow-fire.html
    התופעה של קשת בענן באמצע החיים היא לא נדירה בכלל, היא נפוצה מאוד וקוראים לה סאן-דוג. Sundog. חפשו את זה באימג'ס, וגם בשמיים בימים קרים עם ענני נוצה.

  16. מאת אוהד:

    תודה, גיא, אתה ממש נחמד.
    רציתי לאמר משהו על התגובות הקודמות; אי אפשר להצליח לעקוב אחר כל האלבומים החדשים של כל הלהקות החדשות והישנות. אני מצטער לאמר שאני קצת מתגעגע לימים בהם לא היה כה פשוט ומשתלם להוריד מוזיקה מהרשת. היינו קונים 3-4 דיסקים בחודש וטוחנים עליהם. היום בתוך שטף המידע האדיר ששוטף את מחשבי אני מסוגל לשמוע אלבום ואז לא לחזור אליו במשך חודשים. יש כל כך הרבה דברים לשמוע שכבר קשה להקשיב.
    טוב שיש אנשים שבוררים את המוץ מהתבן ועושים את זה לא רע בכלל.
    ובגלל זה, גיא, אני חושב שאתה ממש נחמד. :)

    happy 2007

  17. הו, הרשימה הזו (חלק ב') כבר מעניינת הרבה יותר…
    נרשמו פספוסים כבדים (אצלי, זאת אומרת) בקשר ל-lamchop, emily haines וגם amy winehouse וריי למונטיין.
    אבל רבאק – דבר יפה על דמיאן, אה?! :-)

כתיבת תגובה