17 בדצמבר 2017

50 שירי העונג של 2017

שירי העונג 2017

זה מוזר לשקול תמונות במילים ולהגיד, כמו שאומרים כולם, שתמונה אחת שווה אלף מילים, אבל אני לגמרי יכול להגיד: תמונה אחת יכולה לחסוך כמה פסקאות טובות. למשל התמונה הזו – ברגע שנתקלתי בה ידעתי שהיא מתאימה בול לפוסט שירי השנה, כי ככה בדיוק הרגשתי כשניסיתי לבחור את 100 שירי השנה שלי, ואז כשניסיתי לצמצם אותם ל־50 שירי השנה שלי (לא הצלחתי, שיקרתי. יש ברשימה הזו 52 שירים). מספר כל כך לא הגיוני של שירים מעולים יצאו בתריסר החודשים האחרונים, שירים שהלהיבו אותי וריגשו אותי, שירים שהזיזו אותי וגרמו לי לרקוד ולרצות להרקיד איתם, שירים שהתנגנו לי בראש ובלב, שירים שזמזמתי באוטובוס ושרתי במקלחת, שירים שהיה לי ברור שאני צריך להשמיע ברדיו, שירים ששלחתי לחברים בהודעות פרטיות, שירים שקיבלתי מחברים בהודעות פרטיות – כל כך הרבה שירים!!! וכשניגשתי לאסוף אותם בתיקייה ורשימה אחת, הרגשתי כאילו אני טובע. ממש טובע בים נפלא של מוזיקה מרגשת.

אבל בסופו של דבר, המסורת מחייבת, וזו מסורת שקיבלתי על עצמי בשמחה: לזקק את 50 השירים (טוב טוב, 52 השירים) שיאירו לדעתי הכי רחוק, ורגע לפני שאני טובע בכל המוזיקה הזו, לשלוף יד אחת החוצה, לבקוע את מסך המים, ולהרים כדי שתראו: אלה! אלה נוצצים במיוחד! אלה יפיצו בכם אור!

כלומר, אני מקווה. אני יודע שהם הפיצו בי אור.

52 השירים שלפניכם הם לא בהכרח טובים יותר משאר שירי השנה. הבחירה, כתמיד, היא פרטית. אין כאן דירוג, אף שיר לא עולה על אחיו, וכולם היו בניי. הקריטריון היה אחד: מה הכי יקר ללבי, על מה אני לא יכול לוותר, איזה שירים ממש עשו לי את השנה, איזה שירים אני רוצה לבקש מכם לשמוע – שוב, או לראשונה – ולטעון לזכותם.

יש כאן שירים מעולים מאלבומים מעולים. יש כאן שירים מדהימים מאלבומים מסריחים. יש כאן שירים שאין להם אלבומים. יש כאן שירים שלא יצאו! כלומר, יש פה לפחות שיר אחד שהוקלט במיוחד לתכנית שלי בקצה, ועוד שיר אחד שהתפרסם רק כיוטיוב. זה לא משנה מאיפה הם באו. זה משנה לאן הם הולכים. עם קצת מזל: אליכם לתוך הלב.

שידרתי החודש שתי תכניות סיכום שנה, עם פי 2 יותר שירים מאשר ברשימה הזו. רוב הרשימה הזו נמצאת גם בתכניות, אבל השתדלתי שיהיו גם שינויים ושירים שנמצאים רק פה או רק שם. בכל מקרה, אתם מאוד מוזמנים לקבל את הגירסה המורחבת והמקוריינת כאן: תכנית שירי השנה שלי חלק א׳, תכנית שירי השנה שלי חלק ב׳.

כתמיד, הצעת ההגשה היא: תורידו את הזיפ, פתחו אותו לתיקייה, ותנגנו על שאפל. תנו להכל להתנגן, ואם אתם מתאהבים – דיינו. לא מיותר לציין: אם אהבתם משהו במיוחד, חפשו עוד מאותו אמן, ואל תהססו לקנות אלבום, שיר, חולצה, כרטיס להופעה. תרבות טובה צריכה תמיכה.

להצבעה לאלבומי ושירי השנה שלכם | לכל סיכומי 2017 בעונג | לכל סיכומי השנה ברדיו הקצה

הפתעה! האזינו ל־50 שירי השנה אונליין: Listen on Apple Music | Listen on Spotify
[לא כל שירי הרשימה זמינים בשירותי הסטרימינג. הרשימה המלאה זמינה רק פה]

שירי העונג מהשנים הקודמות:
שירי העונג של 2016, 2015, 2014, 2013, 2012, 2011, 2010, 2009, 2006, 2006 חלק ב'

Arcade Fire – Everything now (continued)
כל שנה צריכה שיר נושא, ואם השנה הזו הייתה סרט קולנוע, אז הוא היה נפתח אולי עם "Everything now", הסינגל ושיר הנושא מתוך מה שבדיעבד הוא האלבום המאכזב ביותר של ארקייד פייר – אבל בסצינת השיא, לקראת הסוף, היינו שומעים את זה. הקטע שמסיים את האלבום – או מחבר אותו, אם מקשיבים לאלבום בלופ (סוף הקטע הזה מתחבר בדיוק לתחילת הקטע הראשון). ואז – הכתוביות. היי שלום, 2017.
מתוך Everything now

Atropolis – Lamento Cumbiambero
בשנים האחרונות התחלתי לשים לב שלבי נמשך יותר ויותר למוזיקה שמגיעה מקולומביה. שיהיה ברור – אני לא מבין חצי כלום במוזיקה קולומביאנית, ועל פניו לא יודע להבדיל בין מוזיקה שמגיעה מקולומביה למוזיקה שמגיעה מפרו או אקוודור. אבל אני כן יודע שהרבה צלילים דרום אמריקאיים זקפו את אוזניי בשנים האחרונות, וכשהלכתי לבדוק מאיפה הם הגיעו, רבים מהם הגיעו מקולומביה. הפטיפוניסט האמריקאי המהולל קאט כמיסט יצא למסע בקולומביה בעקבות המוזיקה המקומית, קנה ערימה של תקליטים ותקליטונים בחנויות תקליטים משומשים, ואז שלח אותם למפיקים ודיג׳ייז שהוא אוהב בכל העולם. כל אחד מהם החזיר לו רימיקס או עיבוד מחודש לקטע שהוא קיבל, והתוצאה היא אחד האלבומים האהובים עליי של השנה. אטרופוליס, דיג׳יי מניו יורק, אחראי לעירבוב החדש והממכר הזה לשיר העתיק הזה.
מתוך Going Back to Cali: Cut Chemist's Colombian Crates Remixed

אביב נוימן – דיווח מתוך התרחשת (הנעורים)
מתוך שיר הפתיחה פה: אביב נוימן הוא פייבוריט שלי כבר הרבה זמן, כמוזיקאי וגם כבנאדם, והבעיה העיקרית שלי איתו היא שהוא לא מוציא מספיק מוזיקה. מה זה ״מספיק״? תשמעו את השיר הזה, ״דיווח מתוך התרחשות (הנעורים)״, ותבינו כמה כישרון יש לבנזונה הקטן ותסכימו איתי שכל כמות שהיא לא אלבום בשנה היא לא מספיק (אני מגזים, אביב, בלי לחץ. אבל בחייאת תשחרר משהו). כמעט כל שיר שהוא הוציא בשנים האחרונות היה עונג גדול, והשיר הזה הוא המנון נטול יומרנות, משהו שמתחיל עם יוקליילי על ערסל, נשפך משם איכשהו ללילה חם ברחוב צדדי של ניו אורלינס ונגמר בהברקה יפה עד דמעות. מתפילת יחיד מול עצמו השיר הופך להיות מקהלה וחוזר להיות תפילה ליחיד. שיר ענק לא חייב להיות עשיר, מורכב, ארמון פאר. הוא יכול להיות צריף אחד קטן, מט ליפול, שעומד לבד נגד הרוח הגדולה. וזה השיר הזה. שיר שהוא בו זמנית השלמה מסוימת עם מילות השיר על הנעורים החומקים וגם אצבע משולשת נגד התפיסה הזו. איזה שיר מלבב, מרומם, שיר שנושף רוח תחת כנפיי.
מתוך השעה הכי יפה: משירי יותם ראובני

Benjamin Clementine – Phantom Of Aleppoville
איזה מזל שיש אתכם. לפני כחודש ביקשתי מכם להמליץ לי בפייסבוק של עונג שבת על השיר הכי טוב של 2017 שפספסתי. המלצתם בהמוניכם, ובניתי לעצמי פלייליסט יוטיוב מכל ההמלצות שלכם ושמעתי אותו שוב ושוב. כצפוי, לא להכל התחברתי, אבל מצאתי כמה פנינים, וכמה אוצרות של ממש – כמו את בנג׳מין קלמנטיין. כל האלבום החדש שלו נשגב, אבל השיר הזה הוא הראשון ששמעתי וזה שכבש אותי כליל. הוא שיר על נושא מורכב – בריונות בבית הספר – ובהתאם הוא גם שיר מורכב. הוא מורכב מכמה חלקים שונים, מכמה קולות שונים, לפעמים בו זמנית, גם ווקאלית וגם סיפורית. קלמנטיין, אמן מרתק מהרבה מאוד בחינות, מצליח להקיף בשש דקות הרבה דקויות, רעיונות, רגשות ורמות שיחה, בלי שהשיר יחמוק לו מהאצבעות. להיפך, זה אחד השירים הכי לופתים ששמעתי השנה.
מתוך I tell a fly

Bibi Bourelly & Earl St. Clair – Perfect
אחד משני בלדות סול מנצחות שיצאו השנה. גם את ביבי בורלי וגם את ארל סנט קלייר שמעתי בשנתיים האחרונות במלא מקומות – מארחים, מתארחים, משתפים פעולה עם אמנים מפה ומשם. אבל ברגע שהם נפגשו זה עם זו ונכנסו לאולפן, מה זה ניצוצות, שריפה באולפנים. הפלייבק נשמע כאילו לקחו בלדת סול ענקית מתחילת הסבנטיז והפשיטו אותה מכמה בגדים מיותרים. באווירה החצי־עירומה הזאת, ביבי וארל דופקים דואט שהוא בו זמנית סתמי ושמיימי, יומיומי וגדול מהחיים. וכלי הנשיפה האלה! והברייק החוזר! וההמונד! אוח, שמישהו ישפוך עליי מים קרים.
מתוך Free The Real (Pt. #2)

Bruno Mars – Perm
ואם אנחנו כבר בשירים שנשמעים כמו הסבנטיז, הנה שיר שלא ציפיתי שישכון לבטח בשירי השנה שלי, אבל כל ניסיון שלי לעמוד בפניו התמוטט בריקוד בלתי נשלט. ברונו מארס היה זמר די משעמם עד שחבר למארק רונסון לאולטרה־להיט "Uptown funk" ונראה כאילו אחריו נפל לו איזה אסימון. בלדות? פאסה. פ׳אנק? פאק יה. האלבום הקצרצר שהוציא השנה מכיל יותר גרוב מכל הקריירה שלו עד כה גם יחד, ושיא השיאים בעיניי הוא "Perm". שיר שכמו הלהיט עם רונסון, לקח את כל האלמנטים הכי נפיצים ומזיזים של תקופה מסוימת בפ׳אנק, זיקק אותם והגביר אותם. יש פה את ג׳יימס בראון, יש פה את The Meters, ויש פה את הגישה החצופה והמודעת לעצמה שמארס פיתח ב-"Uptown funk". ובעיקר? אי אפשר שלא לזוז כשהשיר הזה מתנגן.
מתוך 24K magic

The Como Mamas – Out of the wilderness
הנה דבר שנפלא ומפליא אותי במוזיקה: שום דבר לא נגמר. הגוספל, חברים, חי וקיים. הבלוז? גם הוא. הרכבים קוליים במסורת של הסטייפלס סינגרז או הגולדן גייט קוורטט? קמים כל הזמן. כאילו המוזיקה החדשה שאנחנו יכולים לשמוע היום היא הצטברות אינסופית. הכל קיים, הכל זמין, שום ז׳אנר, סגנון נגינה, מבנה שירי או מסורת מוזיקלית לא מתו, מקסימום קצת השתנו. הקומו מאמאז הן שלוש זמרות לא צעירות מהעיירה קומו, מיסיסיפי, שהוציאו אלבום א־קפלה יפה ב־2013, וחזרו השנה עם אלבום ראשון שבו משתתפים גם נגנים, והתוצאה מרוממת נפש. גוספל שהוא גם אז וגם עכשיו, ובניגוד לגוספל המצליח בארה״ב בימינו (אם אתם עוקבים אחרי דברים כאלה) הוא אינטימי, לא מצוחצח, עם לכלוך מתחת לציפורניים.
מתוך Move upstairs

Deerhoof – Con sordino
אני מת על דירהוף יותר מעשור, ועוקב אחריהם כל הזמן, אבל בשנים האחרונות קצת התעייפתי. היה נשמע לי שהם תקועים במקום. אולי גם הם הרגישו ככה, והחליטו לשנות כמה דברים באלבום החדש. אני לא יודע מה הם שינו, אבל שינוי כלשהו מורגש, ולטובה לגמרי. זה האלבום הכי טוב שלהם מזה שנים, וגם הפוליטי וההצהרתי ביותר. "Con sordino" אומר ״מושתק״, והשיר הזה מדבר כולו על התעוזה להשתמש בקול שלך גם כשמנסים להשתיק אותך. כרגיל אצל דירהוף, הוא עושה את זה בצורה עקומה ולא צפויה: ״אני לא מפחדת מהמיקרופון״, שרה סאטומי מצוזאקי, ״הוא מפחד ממני״.
מתוך Mountain moves

Dirty Projectors – Little bubble (edit)
מתוך שיר הפתיחה כאן: עברו די הרבה שנים מאז הפרידה האחרונה שלי. כמו כל הפרידות, היא הייתה חרא מוחלט. פרידות זה זוועה, גם הפרידות היפות והרכות ביותר, גם הפרידות שבדיעבד ואפילו בזמן אמת הן טובות ומועילות לבני הזוג, הן בזמן אמת חרא. הזמן הארוך שחלף מאז הפעם האחרונה שבה מצאתי את עצמי במרכזה של מערבולת הסבל הרגשי המכונה פרידה לא הקהה את ההכרה בכמה שזה סיוט. אני עדיין זוכר איך נראים הימים והשבועות אחרי פרידה מחורבנת. ואני זוכר בדיוק למה מתכוון דיוויד לונגסטרת׳ מ-Dirty Projectors כשהוא שר ״בוקר, אין פה אף אחד חוץ ממני, אני לבד ואור אוקטובר הקר מכה כמו חור שחור (…) זה לא מספיק, מה שזה לא יהיה שחלמתי עליו, חלומות הם טיפשיים וחסרי פשר כמו הימים שמשתברים בהם, מטושטשים וקהים, ריקים ועצובים. אני רוצה לישון בלי חלומות, אני רוצה להיות מת״. ובכל זאת, למרות החור השחור שבלב השיר הזה, למרות עצב הפוסט־פרידה שמושך את השיר הזה למטה, ״Little bubble״ משאיר אותי מרחף גבוה יותר משהייתי לפני שהוא התחיל. המוזיקה שלו שבורה, מרוסקת כמו החלומות שלונגסטרת׳ שר עליהם, אבל הלחנים שלו מתפוררים אבל אז נאספים, מתרסקים אבל אז מתרוממים. אפילו אותה שורה איומה, ״אני רוצה לישון בלי חלומות, אני רוצה להיות מת״ מסתיימת בהרמת ראש קלה, התחלה של נסיקה. במילים של השיר יש התרסקות, אבל במוזיקה יש את תחילת ההשלמה, זו שנרמזת גם בפזמון: ״הייתה לנו בועה קטנה משלנו, לזמן מה״. זו קינה, אבל זה גם שיר הלל ושבח קטן לאותו גן עדן שאבד, מעין שיר תודה צנוע לעצם קיומו של אותו גן.
מתוך Dirty Projectors

Dec 99th – It goes
מה קורה עם מוס דף? אחד הראפרים והכותבים הכי מוכשרים בהיפ הופ קצת הלך לאיבוד לאלה מאתנו שרוצים עקביות, שמצפים לקבל רצף. מוס דף שינה את שמו לשמו המקורי (אם כי לא השם בו נולד) יאסין ביי, חתם בלייבל של קנייה ואז הודיע שהוא פורש ממוזיקה, נתקע בדרום אפריקה בגלל שפגה לו הוויזה (עדיין מתנהל מולו משפט על זה), ובקיצור רוב הכותרות עליו בשנים האחרונות לא עסקו במוזיקה שהוא עושה. היה קל לפספס את האלבום הקטן שהוא הוציא תחת השם Dec 99th, בין היתר בגלל שאם תחפשו עכשיו את השירים האלה אונליין בקושי תמצאו אותם. אין אותם באפל מיוזיק. אין אותם בספוטיפיי. את רובם לא מצאתי ביוטיוב. (יש אותם ב-Tidal). אבל אותנו זה לא מרתיע – שירים טובים אנחנו נצוד כך או אחרת. אלה לא בתי הראפ המסחררים של מוס דף של פעם, אבל זה בסדר – מוס דף של פעם שייך לפעם. במקומו קיבלנו את השיר ההיפנוטי הזה, כמעט שיר של טריקי, שאני פשוט משוגע עליו.
מתוך December 99th

עינב ג׳קסון כהן – אלגיה
מתוך שיר הסיום פה: אני מאזין למיס ג׳קסון כבר לא מעט שנים, עוד לפני שיצא אלבום הבכורה, ועם השיר הזה, ״אלגיה״ (מתוך פרויקט יותם ראובני), אולי הלחן הכי יפה שלה, נדמה שהיא נכנסה לטריטוריה חדשה, או הרחיבה את הקיימת. אני לא מבין מספיק בתיאוריה של מוזיקה כדי להגיד מה נשתנה. אני רק יודע שיש פה מנעד רחב יותר, הרבה יותר אוויר מבדרך כלל אצלה, ושיש כאן גם שיר עם בית אחד שחוזר פעמיים, ולכאורה נגמר אחרי שלוש דקות שיר. אבל אז השיר פתאום פורש את כנפיו ומתחיל לטפוח בהן באוויר כדי להמריא. בעיניי הוא גם מצליח. זה שיר שמתחיל כבד, מהוסס, בצעדים איטיים מאוד, כבדים מרוב אבל – ״אמא שלי מתה בחורף, הייתי בת שש, הלכתי בשלג״ – אבל כשהמילים עוברות מתיאור עובדתי ויבש למחוזות שהם אולי טיפה דמיוניים, אולי דרך לברוח מהיגון, אולי הכרה בחסד שנעשה עם הכותב – ״היה לי נשר על כתף שמאל, עורב על הימנית״ – גם הלחן עושה פנייה, כאילו פתאום נפרק מעליו חלק קטן מהמשקל, כאילו הראש שמושפל אל השלג מתחיל להתרומם פתאום בפעם הראשונה אחרי זמן רב. והשורה האחרונה, ״יונים על העיניים״, עוברת כבר למחוזות פנטסטיים לגמרי, אנחנו משאירים את המציאות מאחור (ולמה שלא נשאיר? האבל קשה מנשוא) והלחן ממש ממריא, לרגע קטנטן, מהרצפה, לפני שהוא חוזר לצעדיו הכבדים. אבל במחצית השנייה של השיר, המילים נגמרות, ונשאר רק הלחן. ובלי המילים, בלי הזיכרון, יש רשות להמריא לגמרי אל מחוזות הדמיון, על כנפי הציפורים המיטיבות. הנשר הופך לקרן יער, העורב לחצוצרה, וגיבורת השיר כל כך קלה, שהיא כמעט מסתחררת בריקוד באוויר. יא אלוהים, איזה שיר, איזה מסע ארוך אני עובר בארבע דקותיו הקצרות – פלא שאני נדרש אליו שוב ושוב השבוע, רוצה להמריא איתו שוב ושוב? וכשבסוף השיר חוזרת פראזת הפסנתר כבדת־הצעדים, המציאות הכבדה שבה אליי, אבל היא קלה יותר בכמה גרמים.
מתוך השעה הכי יפה: משירי יותם ראובני

Four Tet – Scientists
אף פעם אי אפשר לדעת למה לצפות מקירן הבדן. הוא הולך להביא לנו קטע האוס? רימיקס מתון ועדין ללהיט פופ עצום? מחווה לראגא ההודית? קטע פ׳אנק־האוס משוגע שהוא החליט להדפיס רק במאה עותקים בוויניל ולכו תזדיינו אם אתם רוצים אותו גם? הדבר היחיד שיש לאיש יותר מהפתעות זה כישרון. האלבום החדש שלו הפתיע אותי שוב – הוא כל כך רגוע ועדין שהוא כמעט אלבום אמביינט. אבל במבט קרוב יותר, או האזנה קרובה יותר, הוא מלא פרטים, ניואנסים ורעיונות מוזיקליים נפלאים כמו אלבום אלקטרוני מקסימליסטי. הקטע הזה הוא הפייבוריט שלי פשוט כי ברגע שהוא מתחיל אני טובע בתוכו, משנה מצב תודעה ולא מעוניין לצאת. 5 דקות של bliss.
מתוך New energy

Gabriel Garzon Montano – Fruitflies
מתוך שיר הסיום פה: השיר של טליה אליאב וברברה שפותח את העונג מדבר על הניסיון לחזור אל העבר, לחזור הביתה, וההבנה העגומה – והלא מפתיעה – שאי אפשר להיכנס אל אותו הנהר פעמיים. זה גם הנושא הרחב שבו עוסק "Fruitflies" מהאלבום החדש והנהדר של היוצר האמריקאי-ממוצא-צרפתי-וקולומביאני גבריאל גרזון-מונטנו. אבל אם אצל אליאב־ברברה הצמדתי את האוזן שלי לתנודות בקולה של אליאב, לדרך שבה הן נחות על המילים של ברברה, הרי שאצל גרזון-מונטנו (כמה כיף לגלגל את השם הזה על הלשון!) האוזן שלי מתרחקת מהמילים, שזורמות אי שם בשולי השיר חוץ מהשורה החוזרת, "because we can't find our way back home". במקום זה, האוזן שלי מתמוגגת ומתענגת מצלילי המוג הבשרניים, המגורענים, עם הטקסטורה הלא־חלקה שלהם, ומהאקורדים הצועדים־בסך של הפסנתר שמלווים את השירה של גרזון-מונטנו, ומהטמבורין-או-מה-שזה-לא-יהיה שמצטלצל בצד ימין כך ובצורה שמאל אחרת, ואיך שקצת אחרי אמצע השיר נשארים מכל הכלים רק שניהם, פסנתר וטמבורין, לפני שהכל גואה שוב במבול באסים של מוג, והפסנתר מזכיר לי לרגע קצרצר את "Pyramid song" של רדיוהד. זו לא תמונה שיש בה נקודת פוקוס ברורה אליה העין נמשכת. זו תמונה שמה ששובה בה את העין הוא הפרטים, הדיוק שלהם והריבוי שלהם. והסאונד הזה, המוגי, שאני לא באמת יכול לעמוד בפניו ורק בא לי לנעוץ בו את שיניי.
מתוך Jardín

Hamilton Leithauser – Heartstruck (Wild Hunger) ft. Angel Olsen
יש שירים שמגדירים את תקופתם. יש שירים שמקדימים את זמנם. ויש גם שירים, כמו השיר הזה, שמאחרים את זמנם. הדואט הממוטט הזה היה צריך לצאת ב־1958, להיות מושר על ידי The Flamingos ולהיות השיר האהוב על אמא שלי היום. אבל בטריק נכלולי של הזמן־חלל, הוא נכתב והוקלט ב־2017, והקצוות החדים בקולות של המילטון לייטהאוזר (לשעבר סולן The Walkmen) ושל אנג׳ל אולסן מזכירים לנו שהוא בכל זאת מ־2017. השאלה היא לא ממתי הוא. השאלה היא כמה זמן לוקח לו לנתץ למאזין שלו את הלב.
מתוך סינגל

Hurray for the Riff Raff – Rican beach
מתוך שיר הסיום פה: יש אלבומים שזוהרים למרחוק, מיד. אי אפשר להביט בהם בלי לזהות את הברק. רוב האלבומים אינם כאלה – או כי אין בהם די ברק כדי לסנוור, או כי הברק שלהם הועם, מסתתר, בכוונה או לא. האלבום הראשון של Hurray for the riff raff היה כזה. בהאזנה ראשונה הוא נשמע כמו אלבום אמריקנה אקוסטי גנרי, היה בו קצת פולק וקצת בלוז וקצת קאנטרי והכל היה נחמד ושטוף שמש על ערימות חציר, יאדה יאדה יאדה. רק אחרי כמה האזנות התגלה היופי האמיתי שלו, יופי גדול שזורם בערוץ עמוק מאוד, עמוק יותר ממה שהיה נדמה בהאזנות ראשונות, כשהמים נראו רדודים למדי. לאלבום החדש של הלהקה הזו, בהובלתה של המוזיקאית המהפנטת אלינדה לי סגארה, הגעתי מוכן. שמעתי את הסינגל "Rican beach" והדופק שלי עלה. ראיתי אותה מופיעה ב-SXSW ונשטפתי זיעה של ריקודים, של התרגשות, של דם רותח בוורידים. החומרים החדשים נשמעו בהופעה מתוקים פחות, מרים יותר, עשירים יותר, דחוסים יותר, כמו לעבור מדשא שטוף שמש ונטול דאגות לצל של בניין, ולהרגיש צמרמורת קלה. כשהאלבום כולו הגיע לאוזניים שלי כמה ימים אחרי ההופעה, לא הבנתי לאן נעלם הברק ששמעתי. אבל זו הייתה טעות: הוא רק התחבא. בדיוק כמו באלבום הראשון, גם האלבום החדש של הידד לאספסוף דורש קצת עבודה, עקשנות, הקשבה. היופי שלו לא ברור מיד, אבל הוא לחלוטין שם, במלוא הודו.
מתוך The navigator

Ibeyi – Deathless
אם הייתם שואלים אותי לפני שנה עם מי התאומות איביי צריכות לשתף פעולה באלבום החדש שלהן, הייתי מציע מפיקי היפ הופ. באלבום הבכורה הן עירבבו נפלא בין מוזיקה אפריקאית וג׳ז לבין השפעות קצביות של היפ הופ, ורציתי יותר מהחצי השני. בחיים לא הייתי אומר: עם עילוי סקסופון הג׳ז הרוחני קמאסי וושינגטון. וולאק – מזל שלא שאלו אותי. החיבור ביניהם מבעיר אש בלב שלי. גם בזכות פתיחת הסינתי הקודרת הזו, גם בזכות הסיפור המקומם שמסופר בשיר, על הפעם בה שוטר עצר ברחוב את אחת התאומות כשהייתה בת נוער, פשוט כי הסתובבה בפריז עם צבע העור הלא נכון. הקריאה הקבוצתית בפזמון היא קריאת הקרב, התוכחה, של התאומות הבוגרות ושל כל מי שעמד מול חוסר צדק וסירב להיכנע לו. אבל זה הסקסופון שלוקח את תערובת הנפץ הזו עד לנקודת ההצתה שלה.
מתוך Ash

JAY Z – Marcy me
כשיצא 4:44, האלבום החדש של ג׳יי זי, שמעתי אותו פעמיים והכרזתי שהוא חרא של אלבום. זה לא היה הוגן – הגעתי עם אנטי מראש. אני מת על ג׳יי זי, הוא ראפר ענק בעיניי, אבל בעשור האחרון כבר התקבעתי בעמדה שהוא ראפר מדהים שמוציא אלבומים לא טובים. ציפיתי לבנאגרז, לשירים מרימים, לברבאדו, לקולנס. והם לא היו שם, לפחות לא על פני השטח. מה שהיה שם זה פלואו שנשמע כמעט מרושל, טקסטים אוטוביוגרפיים כמעט בכיניים, ומעט מאוד אש. אבל כן נתפסתי על שיר נוסטלגי שלו שנדמה כאילו הוא החזיר אותו לכוחו ככותב וכראפר: "Marcy me", שיר שחוזר לימי נעוריו בפרויקטים בברוקלין. כמה חודשים אחר כך היה איזה לילה שלא הצלחתי לישון בו. משהו הזכיר לי משהו באלבום הזה, אז הלכתי לשמוע אותו שוב, לראשונה מאז פסלתי אותו מהר מדי. שכבתי במיטה, מאזין לשירים בריפיט, קורא את המילים שלהם ב-Genius ועם כל שיר נהייתי יותר ויותר עירני, ההבנה מתחילה לחלחל שהפלואו לא מרושל אלא פשוט ממש גמיש, אבל עדיין מוקפד בצורה משוגעת כמו תמיד אצל ג׳יי. הטקסטים לא בכיניים אלא קרובים ללב, זו הפעם הראשונה כמעט שבה ג׳יי זי מוציא אלבום כל כך עדין, כמעט פגיע. האש שם, היא לגמרי שם, היא פשוט לא נזרקת ישר לפרצוף שלי ועושה לי כווייה, היא מחממת אותי מבפנים. בסוף השנה האלבום הזה נכנס לאלבומי השנה שלי. זה עדיין השיר הכי טוב בו.
מתוך 4:44

Jessie Ware – Midnight
מתוך שיר הפתיחה פה: צריך להוציא חוק שאוסר על האזנה ל־"Midnight" בשעות האור. מהרגע שהוא נפתח, ועל אחת כמה וכמה מהרגע שנכנס קול הקטיפה של ג׳סי וור, עלטה יורדת. עלטה חמימה, כזו שיש בה מסתורין אבל אין בה פחד של ממש. אולי רק התרגשות, רתיעה של ציפייה. אבל ב־00:43, אחרי שהשאלה של ג׳סי, ״האם תפגוש אותי בחצות?״ מהדהדת, בודדה, ללא מענה – משהו פתאום מתעורר, נדלק. השיר הזה גורם לדם שלי לזרום מהר יותר בעורקים, הוא גורם לי לאבד את הריכוז במה שעשיתי עד לפני רגע, ואני מתאפק שלא לעצום עיניים ולשקוע בתוכו לגמרי. אני אוהב שירים שיש בהם דינמיקה – חלק עדין יותר, חלק לוחץ יותר, חלק רך, הפסקה קטנה לנשימה, עלייה, ירידה. יש תנועה, ובשיר כמו זה כולם זזים ביחד: המאזין, אני לפחות, לא יכול שלא לזוז יחד עם השיר, בין אם זה גופנית או רק במחשבה ובפוקוס שמשתנים יחד עם החלקים השונים בשיר. "Maybe I love you", שרה וור, "Maybe I want to, maybe I need you"', סדרה הולכת ומתגברת, שאלה שהולכת ודוחקת, והתשובה שמגיעה לא תשובה אלא תחינה, אבל מוזיקלית היא מגיעה כמו תשובה: בשורה רביעית בפזמון (באופן מסורתי הסיכום, או התשובה של הפזמון) ואחרי ברייק תופים, הפרדה של נשימה קצרה – "Don't let me fall through". השאלות והתשובה יושבים על אותו קו מלודי, בניית המתח והפריקה שלו הם אותה מנגינה, ג׳סי כמהה, עורגת, אבל יכולה לענות רק לעצמה במנגינה היחידה שיש לה, איך היא לא רואה שהיא תקועה, היא לבד בחצות.
מתוך Glasshouse

Kendrick Lamar – Duckworth
מתוך שיר הפתיחה פה: אף ראפר לא ממש מתקרב כרגע לקנדריק. כן, אם־אף דום כותב יותר משוכלל מבחינה צלילית ומשקלית. כן, אמינם גמיש ומגוון יותר טכנית. כן, כשאנדרה 3000 מואיל בטובו להקליט בית אורח בשיר הוא עדיין הראפר הכי חכם בשטח. וכן, בהחלט, ברגע שלוריין היל פותחת את הפה מול מיקרופון יש לה יותר רגש בראפ מכל אחד אחר. לכל אחד מהראפרים האלה יש 10 במיומנות ספציפית, אבל לאף אחד מהם אין 9 בכל הסקילז כמו למר לאמאר. אחד הסקילז הכי חזקים של לאמאר היה ונשאר היכולת שלו לספר סיפור מעולה. הדוגמה הכי בוהקת באלבום הזה הוא השיר הסוגר, "Duckworth". זה שם המשפחה המקורי של לאמאר, והסיפור שמסופר בשיר הוא אמיתי, ובלי לקלקל את ההפתעה הוא עוסק בשני אנשים, אחד מהם הפך ברבות הימים למנהל חברת התקליטים שהחתים את קנדריק, השני הוליד את קנדריק. עצם העובדה שאחד הראפרים הכי סיפוריים והכי מצליחים בשטח שמר את הסיפור האמיתי והמעולה הזה לסוף האלבום הרביעי שלו (!) ולא מיהר לבזבז אותו על ביטים פחות טובים היא מש(ו)געת. והמפיק הכביר 9th Wonder הביא פה ביטים מרהיבים (ברבים! לא ביט אחד פר שיר אלא לפחות שלושה) והוא מחליף ביניהם כמו אשף בזמן שלאמאר דוהר עם הסיפור ובקושי עוצר כדי לנשום. זה מאסטרפיס קטן.
מתוך DAMN

Kendrick Lamar – Fear
והנה מאסטרפיס גדול. יש הרבה דברים שקנדריק מצטיין בהם, הנה שלושה: הוא סטוריטלר. הוא אוהב לדבר על נושאים גדולים מאוד ולפרוט אותם לדברים קטנים. ומיומנות שלישית שהוא פיתח היא לדבר מגרונות שונים, כלומר להיכנס לדמות ולשיר שיר מתוך נקודת המבט שלה. הוא מקפיד גם לשנות את הקול שלו, לפעמים במעט, כדי להבחין בין הדמויות השונות. הנה שיר שעושה את כל השלושה ביחד, ואפרופו שלושה דברים, הוא בנוי מ־3 חלקים שמתחברים לסיפור שלם. בית ראשון: קנדריק בן 7, והדמות ששרה כאן היא אמא שלו, שמחדירה בו פחד ככלי לחינוך אבל גם כלי להגנה. בית שני: קנדריק בן 17, והדמות ששרה כאן היא, ובכן, קנדריק בן ה־17. מסטול לגמרי, מנסה לטשטש את הפחד מהמוות הוודאי שצפוי לו בעולם היחיד שהוא מכיר, עולם של פשע. בית שלישי: קנדריק בן 27, כלומר קנדריק של היום, בערך. הוא ראפר מפורסם, יש לו תהילה, הצלחה, כסף, מעטירים עליו שבחים. אבל הוא? מת מפחד. מה יקרה אם הוא יאבד את כל זה? מה ישאר ממנו? לאן הוא יפול? כל בית מובא מזווית אחרת, כל בית מובא בקול שונה, בקצב שונה, באינטונציה שונה. מאסטרפיס.
מתוך DAMN

Kintaro – MK ft. Anderson Paak
מה אני אגיד לכם? אנדרסון פאקינג פאאק. מדובר במידאס, מינוס תופעות הלוואי המצערות. האלבום שלו מ־2016 היה אלבום השנה החד משמעי והבלתי מעורער שלי, והפך מאז לכמעט סטנדרט – שמעתי אותו ביותר חנויות, בתי קפה ובארים מכל אלבום אחר בשנה האחרונה. השמחה הגדולה אצל ראפרים/זמרים/מתופפים כמו פאאק היא שבניגוד לרוקרים או פולקרים או ווטאבר, בין אלבומים הוא לא מתחבא אלא קופץ כל הזמן לחברים. כמעט כל חודש ב־2017 קיבלנו הופעת אורח שלו איפשהו, וכמעט תמיד הוא הגיע לשם כדי לגנוב את ההצגה למי שזה לא יהיה. תהיו רציניים, האם אחרי השיר המרים בטירוף הזה תזכרו מי או מה היה בשיר חוץ מאנדרסון פאאק? זה בסדר אם לא.
מתוך Universal EP

Laura Marling – Soothing
מתוך שיר הסיום פה: לקח לי זמן, עם לורה מארלינג. כאילו, לא לקח לי שום זמן בהתחלה – ברגע ששמעתי את אלבום הבכורה המושלם שלה ידעתי שאני שלה לעד. זה היה ועודנו אלבום מושלם, אבל טעיתי בחלק השני. באלבום הבא התקררתי, ובארבעת הבאים כבר לגמרי לא הייתי איתה. כתמיד, זה פחות היא, ויותר אני – לא הקשבתי מספיק טוב. בניגוד לאלבום הראשון שלה, האלבומים הבאים דרשו יותר קשב, יותר היצמדות, ואני הייתי במקומות אחרים. לאחרונה היא הוציאה אלבום חדש, Semper Femina, וגם אם אני עדיין לא מעכל אותו במלואו, השיר שפותח אותו, "Soothing", הוא חד משמעית אחד הדברים הכי יפים ששמעתי השנה. אולי כי הוא קצת מזכיר לי את אלבום הבכורה ההוא שיקר ללבי, ואולי מסיבה אחרת שעדיין לא עמדתי על טיבה. אולי זה הקצב המתנדנד שבו היא שרה, הולכת וחוזרת. סביר מאוד להניח שזה כלי הקשת, והקונטרבס. זה בטוח מה שקורה מאחורי הקול שלה ב־2:49. אני שומע את השיר הזה ובא לי לעצום עיניים ולטבוע בו. וברצינות, מה עוד אפשר לבקש משיר?
מתוך Semper Femina

LCD Soundsystem – Black screen
הקאמבק המדובר של השנה ואחד האלבומים המדוברים וגם האהובים של השנה, מסביבי לפחות, לא פגע בי בזווית הנכונה. לא נפגשנו על אותו גל, הייתה התאבכות הורסת במקום בונה או מה שזה לא יהיה במכניקת גלים – הסתבכתי עם המטאפורה הזו קצת. מה שרציתי לומר הוא כזה: זה אלבום מהמם. זה אלבום יפהפה. אין לי שום טענות כנגדו. אבל אתה יכול לפגוש את האדם היפהפה והמרתק והמושך והכובש ביותר ביקום כולו, ואם ברגע שבו הוא נכנס לחייך אתה לא פתוח, אתה לא מסתכל לכיוון הנכון, הווקטור של חייך או של לבך נע בכיוון אחר או בקצב אחר ממנו – אתם תתפספסו. זה לא ייתפס. כמו האיור היפה הזה של האלי בייטמן שאני אוהב. ולכן, כל ההסבר הזה בא לומר שברור לי שההיעדר הכמעט מוחלט של חיבור ביני לבין האלבום הזה הוא פשוט עניין של חוסר מזל, חוסר התאמה (זמני?), חוסר תיזמון. סביר להניח שניפגש עוד הרבה במהלך החיים, ואני יכול לנחש גם שברגע מסוים האלבום הזה יתנגן בזמן הכי נכון ופתאום אתאהב בו מעל לראש. השנה, איכשהו, זה לא קרה, ולא כי לא ניסיתי. נו בסדר גיא, אם לא התחברת אז למה יש פה שיר מתוך האלבום הזה??? ובכן, כי אני מתגעגע. אני מתגעגע לדיוויד בואי. אני אולי לא מתגעגע אליו בצורה אישית, חברית וקרובה כמו ידידו בשנותיו האחרונות, ג׳יימס מרפי, שמגולל בשיר הפרידה המהמם הזה כמה רגעים שהיו להם ביחד ולחוד, אבל אני מתגעגע. ומכל המחוות, הקאברים, הביצועים והרמזים ששמעתי בשנתיים האחרונות לדיוויד בואי, כלום לא גרם לי לדמוע כמו השיר הזה. שיר שנובע מתוך מעיין עמוק של צער, געגוע, הוקרת תודה, גם במילים, גם במוזיקה.
מתוך American dream

Lindstrøm – Tensions
אתם יודעים מה? אני לא הולך לנמק את השיר הזה. במקום הסבר, נעשה משהו אחר. שימו את האוזניות הכי טובות שלכם, או הפעילו את הרמקולים הכי טובים שלכם. תלחצו פליי על השיר הזה. תעצמו עיניים. תסמכו עליי.
מתוך It's alright between us as it is

Lorde – Sober
מתוך שיר הפתיחה פה: שימו לב רק לכמה רגעים, בתור התחלה: הפתיח – לופ מעוות של לורד עצמה, במקום מקצב רקיד או הצגה של מנגינה שתחזור בפזמון כמקובל בז׳אנר. או המעבר ב־00:35, מהעיבוד (הלא מובן מאליו) של הבית אל גאות ממש עדינה של ביט אחד, ובס שהוא על גבול הרעש הלבן באוזן שמאל שלכם. משהו מתחיל להתקלקל. או הרגע שבו אנחנו נכנסים לפזמון, ב־00:47, ובמקום גאות של מוזיקה, קצב, סחף, כל מה שאנחנו מצפים לו בשיר של זמרת פופ – הכל נשמט לנו מתחת לרגליים. יש לנו רק את לורד ושטיח סינתי חלומי ואפס ביט. ואז, הרגע האהוב עליי, כשהפזמון חוזר על עצמו ב־1:04, ומתוך המינימליזם הבאסי הזה מגיע הדבר הכי פחות צפוי, קרני שמש בוהקות של כלי נשיפה, שבוהקים לרגע ונעלמים שוב באפלוליות. ומה קורה ב־1:44 לעזאזל?! לורד עוברת על חוקי הפופ שוב ושוב. ובואו נדבר רגע על ציפיות: פופ כובש וממכר בנוי הרבה פעמים על בנייה של ציפיות ומימושן. רגע המימוש הוא הסם שאנחנו מתים לחזור אליו ולכן שומעים את השיר שוב ושוב. שיר פופ מעולה מכיל יותר מרגע אחד של מימוש ציפיות. שיר פופ ממזרי משחק עם הציפיות שלנו. ב־1:58 לורד מסיימת בית ונכנסת לפזמון, ואיתה נכנס ברייק קלאסי של תופים, שמבשר את כניסתם המיוחלת לביט מוביל – אנחנו כבר 2 דקות בלי תופים בשלב הזה(!) – אבל הם מתפוגגים מיד. בסדר, נו, גם ב־"Green light", השיר הקודם באלבום, היא השהתה את כניסת התופים לחזרה השנייה של הפזמון, אז היא בטח תעשה את זה גם כאן, והנה אנחנו מסיימים את הפראזה הראשונה של הפזמון (2:16) וברייק התופים המבשר שוב נכנס בכל הכוח – …ושוב מתפוגג! בשלב הזה אני כבר יושב על קצה הכיסא ומת מת מת שהמתח ישתחרר. ובסוף הפזמון, 2:34, כשברייק התופים נכנס בפעם השלישית, אני כבר לא מעיז להאמין, ודווקא אז התופים נכנסים, גואים – וכל זמר פופ אחר היה חוזר פה בפעם השלישית על הפזמון, דופק לנו אותו בכל הכוח לתוך האוזן עם פטישי התופים כדי שנתמכר לו לנצח – אבל לא, לא לורד ולא אנטונוף. שתיים וחצי דקות הם נסעו על מסלול ההמראה לא כדי להמריא בפזמון, אלא כדי להטיס לחלל סי-פארט! מה זה סי-פארט? זה קטע שחורג מהמבנה הרגיל של בית-פזמון, סוטה מהמנגינה והמבנה שלמדנו עד עכשיו להכיר בשיר, רק כדי להעצים את החזרה לפזמון מיד אחריו. רק שלורד לא חוזרת ממנו לפזמון – היא גומרת את השיר מיד אחריו! שיר פופ רגיל בנוי בדרך כלל במשהו שדומה לפזמון-בית-פזמון-בית-פזמון-סי-פארט-פזמון-פזמון-פזמוןןןןןןןןן. אבל המבנה כאן הוא בית-פזמון-בית-פזמון-סי-פארט-ביוש! ועדיין, השיר הזה כולל מספיק רגעים של ציפיה ושיחרור (החצוצרות ההן, הברייק המוזר ב־1:44, השאלה-ותשובה של הפזמון), שאני מכור אליו כמו לשיר הכי מחושב, שמרני ומתוכנן-לפי-כל-הכללים של טיילור סוויפט.
מתוך Melodrama

Lorde – Writer in the dark
מתוך שיר הסיום פה: "אני הבת של אמי, אוהב אותך עד שנשימתי תעצר, אוהב אותך עד שתקרא למשטרה״… שיר לב שבור שמנסה להתעקש בנשימותיו האחרונות שהאהובה הבודדה הצליחה למצוא דרך להיות עצמה בעצמה. זו בלדת פסנתר קלאסית לכאורה, עם הצ׳לו והכל, חוץ מהפזמון שלה, שחוזר שוב למינימליזם הנפלא של אלבום הבכורה של לורד, אבל מכיוון אחר: לא ביט בודד ושירה, אלא תו בודד של פסנתר שמהדהד באורך שורה שלמה, שוב ושוב, כשלורד שרה ״אתה בטח מתחרט על היום שבו נישקת את הכותבת בחשיכה״. לורד הופיעה בחשיכה ככוח חדש ונוצץ, קרן אור ממוקדת, חדה, רעננה, שפילסה לעצמה נישה שהיא רק שלה. האלבום הזה, בטח השיר הזה, מכניס אותה לשטח שמאוכלס בעוד המון המון זמרים שעושים בחירות מוזיקליות דומות. כדי להמשיך לזרוח היא צריכה שירים מצוינים. מההאזנות הכמעט כפייתיות של היממה האחרונה, נדמה לי שהיא הצליחה, אבל ימים יגידו. ברוכה השבה, לורד.
מתוך Melodrama

Maggie Rogers – Dog years
למגי רוג׳רס אוהבים לקשור מעין סיפור סינדרלה קטן – היא הייתה סטודנטית למוזיקה, פארל ויליאמס בא לסדנא, הקשיב לה ועף לו השכל, הסרטון הפך ויראלי (לכאורה), ובום! היא כוכבת. רק שהסיפור הזה הוא לא העיקר, הוא הטפל. היא הייתה מוכשרת אש עוד לפני פארל. הסרטון לא היה עד כדי כך ויראלי. והיא לא כוכבת ענק. היא מוזיקאית צעירה וצנועה עם כישרון אדיר וקצת יותר מזל מאחרים. וברצינות, כל הסיפור היפה הזה הוא כקליפת השום מול הפזמון של השיר הזה. אני אוהב את רוג׳רס כי היא כותבת שירים גדולים וסוחפים וממכרים שבקלות היו עוברים ליד האוזן. הם לא עושים מעצמם יותר מדי, הם לא לובשים בגדים מנצנצים וצבעוניים ומהבהבים, הם לא צועקים עליך, הם לא מטלטלים אותך בכל הכוח כדי שתקשיב. מצד שני, הם גם לא דורשים מאמץ משוגע, הם לא דורשים לצאת מהקומפורט זון, הם לא דורשים פענוח מעמיק כדי למצוא בהם את היופי. הוא ממש שם, בשפע רב, מונח למרגלותינו, אנחנו רק צריכים שנייה להזיז את המבט מהמסך, או מאיזו הסחת דעת מיותרת של היומיום, ולהקדיש 4 וחצי דקות.
מתוך Now that the light is fading

Margo Price – All American made
השיר הזה גורם לי לרצות לבכות, בין היתר בתודה על כך שאני לא אמריקאי שרודף אחרי החלום האמריקאי ונדקר כל יום משבריו ורסיסיו. אבל גם כי זה מה שמרגו פרייס עושה לי כשהיא מורידה את העמדות הפנים. כשהיא שרה שיר כמו "Hands of time" שפותח את האלבום הקודם, או זה, שסוגר את האלבום החדש. זה שיר שנכתב בימי אובמה אבל מקבל משקל כבד בימי טראמפ. זה שיר על הפשעים, החטאים, הכבלים והכאבים שיוצרת הגאווה האמריקאית, התרבות האמריקאית והפוליטיקה האמריקאית. זה שיר מלא אירוניה, מושר כמו בלדת קאנטרי פולק כל־אמריקאית אבל מדברת מעמדת תרבות הנגד. שיר של ניגודים שנועד להדגיש את הניגודים הזועקים במציאות האמריקאית. ומרגו פרייס, היא יודעת איך לסחוט לי את הלב.
מתוך All American made

Missy Elliot – I'm better ft. Lamb
תמיר מוסקט החליף אותי לתכנית אחת השנה ברדיו הקצה. ביקשתי ממנו להכין מוזיקה לשעתיים, והוא שאל מה לערוך, אז אמרתי לו לא משנה לי, דברים שאתה אוהב בתקופה האחרונה, מוזיקה מעכשיו. יצא שכמעט כל השעה הראשונה הוא ניגן שירים שטחנתי בתכנית הרגילה שלי והוא בכלל לא ידע. אחד מהם היה הסינגל הבודד הזה של מיסי אליוט, שהפך לי את השכל כשהוא יצא. לא ידעתי למה. אבל תמיר מוסקט חושב אחרת ממני על מוזיקה, מהצד השני, מהצד של המוזיקאי, המפיק, זה שמרכיב את השיר. לפני השיר הוא אמר משהו נהדר, שבכל פעם מיסי אליוט נעלמת לכמה זמן, ואז כשהיא חוזרת עם שיר חדש זה כאילו שהיא הייתה עכשיו בעתיד או משהו. אבל בזמן שהשיר התנגן והמיקרופון היה כבוי הוא הסביר לי מה מעיף בעיניו בשיר: תקשיב, הוא אמר, כבר בא לך לרקוד על ההתחלה, אבל אין ביט, אין באס. ואז, הנה, הביט נכנס, בום בום קלאפ! וזהו! איפה הוא? הוא נעלם! חצי בית והוא איננו, חוזר לבום בום פף ונעלם שוב. כאילו מיסי בכלל לא צריכה ביט, לא צריכה באס כדי להפוך שיר לבאנגר. דאם, היא אפילו לא צריכה פזמון כובש, זה נשמע כאילו היא הביאה את הבחור מהחניון להקליט לה את ההוק. ובכל זאת – את זה אני אומר, אבל גם מוסקט היה מסכים – מדובר בשיר ענק, ואחד המזיזים ביותר של השנה.
מתוך סינגל

Moses Sumney – Quarrel
מתוך שיר הפתיחה פה: זה שיר שהוא צוללת גרעינית, היא לוקחת אותך איתה לעומקי עומקים, עד לאן שהכל חשוך, והיא אוצרת בתוכה כוח נורא, אור זריחה גדול מדי. זה שיר שהוא ליקוי מאורות: יופי שמיימי, נדיר, מאיים, רגע שמרגיש אל־טבעי אבל אין טבעי ממנו. ומשהו בלחן שלו מזכיר לי את הלחנים של תום יורק בשנים האחרונות, אבל קרוב הרבה יותר, הרבה יותר פנימי, נטול הגנות. ברוך הבא, השיר הכי יפה של 2017.
מתוך Aromanticism

Mount Eerie – Real death
מתוך שיר הסיום פה: הבן של ניק קייב מת, והוא כתב על זה אלבום שהרס אותי. דיוויד בואי מת, והוא כתב על זה בעצמו אלבום שהרס אותי. בקיץ האחרון מתה ג׳נביב אלברום, אשתו של פיל אלברום, שמקליט כבר שנים תחת שמו, תחת הכינוי The microphones ובשנים האחרונות תחת השם Mount Eerie, אלבומים אפלים ושבריריים ומהממים ביופיים. לפני שנה גילתה ג׳נביב שיש לה סרטן לבלב בשלב מתקדם. בקיץ היא מתה, ואלברום פרסם את הידיעה באתר שלו – איפה שהוא מפרסם כל אחד מהריליסים המרובים שלו – ונעלם. השבוע הוא חזר, כדי לספר לעולם שבחדר שבו מתה ג׳נביב הוא ישב והקליט אלבום שלם. הוא ניגן על הגיטרה שלה, על הבאס שלה, על האקורדיון שלה, וכתב לה שירים בחדר הריק. הידיעה הזו לכשעצמה מספיקה כדי לסדוק אותי לבכי. השיר שפותח את האלבום, "Real death", יצא עכשיו לאוויר העולם ואין כאן הפתעה: הוא הורס אותי. אלברום, שתמיד נשמע קצת אוטיסט ומרוחק בדרך שבה הוא שר, מספק כאן את הנחמה היחידה בקול שלו, שלא נשמע שבור, שלא נשמע שטוף דמעות. הוא נשמע פשוט ריקני – אבל הוא תמיד נשמע ככה. המילים הן כמו מכתב. בהתחלה הן מכתב אלינו, המאזינים, כמו מחשבות שנרשמו בלי עריכה: ״המוות הוא אמיתי. מישהו שם ואז הוא לא שם. וזה לא בשביל לשיר. זה לא בשביל לעשות מזה אמנות״. אבל הוא עושה מזה אמנות, כי אין לו ברירה אלא לעשות. ואז זה הופך להיות מכתב לג׳נביב. הוא מספר איך אחרי שהיא מתה הגיעה בדואר חבילה שג׳נביב הזמינה במתנה לבת שלהם, ואני מתפרק לגמרי יחד איתו. אלמלא השיר הזה היה כל כך גלוי ומעציב, הייתי ממש שמח שיש אלבום חדש של Mount Eerie בדרך. אבל עכשיו אני רק רוצה לפגוש את פיל אלברום – כמו שפגשתי אותו בדוכן המרץ׳ שלו אחרי הופעה בניו יורק, הוא פשוט עמד שם ומכר בעצמו את האלבומים – ולתת לו חיבוק גדול, ארוך, חסר תועלת, שאין לי ברירה אלא לתת.
מתוך A crow looked at me

נצ׳י נצ׳ – עגל הזהב
לאורך כל האלבום החדש של נצ׳י נצ׳ שזורות הקלטות מראיונות עם הגיבור הכי גדול שלו, אהוד בנאי. ודווקא בשיר שנקרא ״עגל הזהב״ אין אף זכר לבנאי חוץ משם השיר הזהה. מוזר. הרבה מאוד שירים של נצ׳י מרגישים לי כמו גרסה יותר היפהופית לשירי רוק ישראלי סטייל בנאי, סינתזה חדשה של היפ הופ ישראלי – זה ממש לא דבר רע, אבל זה תחום מאוד ספציפי ומוגבל, ואני אוהב כשנצ׳י חורג ממנו. האוזן שלי התעוררה והזדקפה לאללה כשהתחיל ״עגל הזהב״, כי מדובר בחיה אחרת לגמרי. אין פה זכר לרוק ישראלי, או לרוק בכלל, אין פה זכר להשפעות הרוק והבלוז והרגאיי שנצ׳י מביא להרבה מאוד שירים, זה היפ הופ נטו, עם ביט כמעט מינימליסטי סטייל קנדריק או וינס סטייפלס, ביט רזה ונטול הומור, והטקסט גם הוא נטול חיוך. ואני אומר את זה לגמרי לטובה. טקסט חד וממוקד, אפס שומן מיותר, ראפ שיש לו מה להגיד על ישראל 2017. איזו שורה גדולה זו ״נפש בודדה באומה אבודה, לחם עבודה״. איזה שיר גדול זה ״עגל הזהב״. איזה כיף שנצ׳י חזר באלבום חדש ורציני, בוגר יותר וחכם יותר.
מתוך שפל וגאות

Preservation hall jazz band – Santiago
מתוך שיר הפתיחה פה: לפעמים בשיחה עם חברים עולה העיר ניו אורלינס, עיר שזכתה למעמד אגדי שמעט מאוד ערים אמריקאיות זכו לו. העיר שבה נולד הג׳ז, העיר שבה תזמורת רחוב של כלי נשיפה ותופים צועדת בתהלוכה בלוויות ובימים טובים, וכולם רוקדים. עיר של ג׳ז, עיר של פ׳אנק, עיר של מוזיקה ברחובות. העיר היחידה בארה״ב שבה מותר לשתות אלכוהול ברחוב. העיר ששרדה הצפות ושטפונות. העיר עם המרפסות הצבעוניות. העיר של הוודו. העיר של מיליון הסיפורים. ואז אני נאלץ, לפעמים, אם אני מעיז, להודות בביישנות מסוימת שהייתי בה כמה ימים, ולא ממש עף לי השכל. אולי באתי עם יותר מדי ציפיות, אולי לא הסתובבתי במקומות הנכונים, מי יודע. העיר עצמה לא השאירה עליי רושם עצום כפי שציפיתי מביקור בעיר שאגדות וסיפורים מרחפים סביבה. מה שכן, יש לי חולשה גדולה מאוד למוזיקה שמגיעה מניו אורלינס, ובמיוחד למוזיקה שמגיעה היום מניו אורלינס, עיר שחורה ברובה עם מורשת מוזיקלית אדירה והווה מוזיקלי עשיר ומגוון מאוד, עיר כל כך מוזיקלית שמדי שנה מגיעים משם כמה מהקטעים האהובים עליי בכל ז׳אנר כמעט. אבל מעל הכל, חייבים להודות, נמצא האיזור שבו מותך הג׳ז המקומי עם הגרוב של תזמורות התהלוכות המקומיות. זאת מוזיקה שאני פשוט לא מסוגל לעמוד בפניה בשום צורה, וחייב להתחיל לרקוד ולחייך באופן בלתי נשלט. אחד ההרכבים האגדיים בעיר נקרא Preservation Hall Jazz Band, הרכב הבית של מועדון הג׳ז הזערורי פרזרביישן הול, שהוא, ליטרלי, חדר אחד קטן מאוד, בלי מיקרופונים ורמקולים, ובו מנגנת להקת ג׳ז מקומית שמורכבת ממקומיים. ההרכב הוקם ב־1963 ועדיין קיים, כשבכל פעם שאחד החברים הקשישים פורש או מת, נגן מקומי צעיר יותר מחליף אותו. בהופעות המקומיות הם מנגנים בעיקר סטנדרטים קלאסיים של ג׳ז, חלקם נכתבו ממש ברובע בו הם מנוגנים, אבל באלבומים שלהם הם מתפרשים רחב יותר. השנה יצא להם אלבום חדש, וקטע שאני אוהב במיוחד מתוכו הוא "Santiago", קטע שפשוט אי אפשר לשבת בזמן ששומעים אותו.
מתוך So it is

Quantic & Nidia Gongora – Ojos Vicheros
שלא תדעו איזה מלחמות הלכו פה בין האוזניים שלי, טוב? איזה שירים להכניס לרשימה, איזה להוציא, מה להחליף. התחלתי עם 100 שירים. משם זה היה רק כאבים וקרבות. השיר הזה לא כזה חשוב. הוא לא תפס המון מקום בחיים שלי בשנה הזו, הגעתי אליו די לאחרונה, הוא עוד לא צבר אצלי קילומטרז׳. עוד אין לי שום דבר מעניין להגיד עליו. אבל אז הוא מתחיל, ואני מתמלא שמחה שכל כך ממלאת אותי, שאני פשוט לא שואל שאלות יותר.
מתוך Curao

Rodrigo Gallardo – Agua de la Tierra
רק בגלל חוסר תשומת לב נשמט מהרשימה הזו השיר המדהים הזה, שעל ההפקה שלו חתום נסיך אקוודור, ניקולה קרוז. התאהבתי בניקולה קרוז עד כלות באלבום המלא האחרון שלו, ומאז אני מקפיד לעקוב אחריו. זה לא קל – הוא משתתף בלא מעט הפקות במקביל ומוציא אותן תחת לייבלים שונים, ובכל פעם צצה הפתעה אחרת שפספסתי בזמן אמת ואני מגלה רק חודשים אחרי שהיא בחוץ. אחת ההפתעות האלו הייתה האי־פי הנפלא El Origen של רודריגו גייארדו, זמר־יוצר צ׳יליאני. הוא וקרוז חשבו זמן רב לעשות משהו ביחד, אבל זה לא הסתייע. ומתישהו, הם התחילו לשלוח אחד לשני סקיצות באינטרנט. גייארדו היה שולח משהו, וקרוז היה מתעסק עם זה ושולח לו בחזרה, ומפה לשם נהיה להם עוד שיר, ועוד אחד, ואז ארבעה. ואז קרוז אמר – רגע. אני יודע איך לעשות את זה אפילו עוד יותר טוב! ורקח רימיקס עדין, רקיד ונפלא לכל אחד מהשירים באי־פי. אני ממליץ לשמוע את שתי הגרסאות של השיר הזה, ובעצם של כל השירים באסופה הקטנה והבוהקת הזו. זה הקטע החביב עליי, ובו היכולת של גייארדו לכתוב שיר פשוט וכובש מרחיבה את מגע הקסם של קרוז למשהו גדול יותר מהמסיבות השבטיות־אורגניות שהוא רוקח בימים כתיקונם. ויופי כל כך גדול בעולם הוא נס שיש לברך עליו.
מתוך El Origen

Romare – Je t’aime
מתוך שיר הפתיחה פה: החבר שלי Romare אוהב להציב פקעות ז׳אנריות לאוזנינו ולהגיד לנו ״ווטאבר, לכו תשברו את הראש כמה שאתם רוצים בניסיון להחליט איזה ז׳אנר זה. זה לא מעניין אותי בכלל״. נראה שגרוב הוא הדבר היחיד שמעניין את המפיק הבריטי ארצ׳י פיירהרסט, שמכנה את עצמו Romare על שם אמן פלסטי אפרו־אמריקאי שהתמחה בקולאז׳ים, והעור שלו היה כל כך בהיר, שכשהצטיין בבייסבול הוא סירב להצטרף לליגה הבכירה כי המאמנים שלו התעקשו שהוא יעמיד פני לבן וישחק בקבוצת הלבנים (הייתה אז הפרדה בקבוצות). גם בצבע של רומר, המפיק, קל לטעות. הוא בחור לבן מאוד עם גרוב ששקוע כל כך עמוק במוזיקה שחורה – דיסקו, היפ הופ, האוס עתיק, בלוז, סול, פ׳אנק – שאפשר בקלות לטעות בצבעו, וכמו מקור ההשראה שלו גם הוא עוסק בקולאז׳ים. את הקטעים שלו הוא מרכיב מהמוני רסיסים מתקליטי דיסקו ישנים, חלקם חתוכים בדיוק וחלקם חתוכים בכוונה קצת עקום, עם שוליים מיותרים. בתחילת הקיץ הייתי בפריז ובטיסה לשם שמעתי בלופ את האלבום האחרון שלו, Love songs: Part two, שאם הייתי עירני יותר בזמן אמת הוא היה כנראה אחד מעשרת אלבומי השנה שלי בשנה שבה יצא, 2016 (הוא יצא בנובמבר). אבל לקח לי זמן להתמכר אליו, ועכשיו אני לא יכול להספיק. שמעתי אותו איזה 4 פעמים רצוף בטיסה לצרפת, וביום האחרון שלי בפריז, כמה שעות לפני הטיסה הביתה, נכנסתי לחנות תקליטים קטנה ונפלאה ותוך שתי דקות נתקלתי בוויניל הזה. הסתכלתי על הוויניל, הוא הסתכל עליי, והיה לשנינו ברור שאנחנו חוזרים הביתה ביחד. Je t'aime.
מתוך Love songs: Part two

Ryan Adams – Do you still love me?
כבר כתבתי כאן ודיברתי בקצה כמה פעמים על כך שבשנים האחרונות אני חש איזו עייפות אישית ופרטית מאוד מגיטרות. אין לי משהו ספציפי נגד צליל של גיטרה – עם או בלי דיסטורשן – אבל התחלתי לפתח אלרגיה מסוימת לדיפולטיות של הגיטרה, כאילו זה בהכרח כלי שחייב להיות בכל שיר, כאילו זה בהכרח הבסיס ואין אופציות אחרות. זה מורגש בעיקר במוזיקה ישראלית. ברור לי שזו אלרגיה פרטית שלי ולא מגמה עולמית, אבל היי, זו רשימת השירים הפרטית שלי אז הכל קול. כל ההקדמה הזו הוקדמה כדי לומר שלפעמים גיטרה מרגישה כמו האופציה הנכונה היחידה, ואז שום דבר לא יכול להחליף את הכוח שלה. דוגמה טובה: השיר הזה.
מתוך Prisoner

Sampa the great – Rhymes to the east
המיקסטייפ הראשון של הראפרית/זמרת האוסטרלית (ממוצא זמבי) סאמפה דה גרייט היה אחד מאלבומי השנה שלי דאז. המיקסטייפ השני שלה יצא לפני פחות מחודשיים והספקתי כבר לשמוע אותו עשרות פעמים, להכניס אותו לעשירייה של 2017 ולהזמין אותו בוויניל. מה אני אגיד, אני לא יכול לעמוד בפניה. יש לה גרוב, יש לה ג׳ז, יש לה נגיעה אפריקאית, יש לה טקסטים נבונים אבל לא מטרחנים, קצת רוחניים אבל לא מתישים, מלאים בלב, בגאווה, בעצמאות, בכוח שקט.
מתוך The birds and the bee9

Sinkane – Favorite song
ואם אנחנו כבר במערביים ממוצא אפריקאי, סינקיין הוא זמר אמריקאי נפלא ממוצא סודאני, שככל שהקריירה שלו התקדמה הוא הכניס למוזיקה שלו יותר ויותר מהצלילים של הפופ האפריקאי, ובעיניי נהיה רק יותר ויותר מעניין ונפלא בזכות זה. אם אתם צריכים להבין מה משמעות המילה נהדר, פשוט תקשיבו לאלבום האחרון שלו. הוא לא טוב, הוא לא אחלה, הוא לא מהמם, הוא נ־ה־ד־ר. נהדר כזה שמכניס לך חיוך לצעדים. נראה אתכם שומעים את השיר הזה פעמיים בלי שהוא ימלא את הנבואה שבשמו ויהפוך לשיר האהוב עליכם.
מתוך Life & livin it

Susanne Sundfør – Undercover
פייר? הייתי מת לשים כאן את Reincarnation, מאותו אלבום, רק שהוא הספיק לצאת כבר ב־2016 ונכנס לשירי השנה שלי דאז. נו! מזל שסוזנה סונדפור לא יודעת להוציא שירים רעים, ובאלבום החדש שלה, שהיה לי הרבה יותר מאתגר להאזנה מהקודמים, מתחבאים עוד כמה שירים שהם פשוט פרפקט 10. כשהשיר הזה מתחיל אני נדרך, ואז אני נוזל, כמו בפנים של סופלה, נמס בפנים לגמרי גם אם אני מנסה לשמור על ארשת פנים רגילה בחוץ. הדרך שבה היא מלטפת עם המילים את המנגינה, באותה רכות שבה הסלייד גיטר מחליקה עליה, פשוט ממוטטת אצלי איזה משהו בפנים.
מתוך Music for people in trouble

טליה אליאב – ילדותי
מתוך שיר הפתיחה פה: מסתבר, גיליתי לאחרונה, שיש לי חולשה ללחנים צרפתיים. יש בהם מתיקות מלנכולית שייחודית להם, ואפשר לזהות ממרחקים. הצרפתיות הזו הייתה פעם אופנתית מאוד במוזיקה ישראלית, ובמשך כמה עשורים היא נעדרת ממנה כמעט לגמרי, על אחת כמה וכמה ממה שאנחנו נוהגים לכנות ״אינדי ישראלי״, שברגעים המעטים שבהם הוא לא מסתמך על יסודות אמריקאיים־אנגליים־אוסטרליים, הוא מפנה מבטו (בצדק מסוים) לאפריקה הקרובה והרחוקה, הרבה יותר מאשר לדרום ומרכז אמריקה, לאסיה או לאירופה שלא דוברת אנגלית. ואני, מרגע שגיליתי כמה חזק ומהר נכנסים לי ללב שירים עבריים עם לחנים צרפתיים – ממפעלות יוסי בנאי דרך ״בוטנים״ של ישראל גוריון והלאה משם – אני מחפש אותם. ולא, זה לא עובד לי בצרפתית. הלחנים מדברים בשפה שאני מבין. צרפתית איני מבין (טוב, מבין ממש טיפה). עברית היא חץ ישר ללב. אני אוהב את טליה אליאב מאוד, אני אוהב כל אלבום שהיא הוציאה, אני אוהב את המוזיקה שלה לפני שהיו לה אלבומים, היא הייתה ונשארה בעיניי פלא, היא זמרת ענקית בעיניי, והבחירה שלה למקד את הקול שלה למשך אלבום שלם ביוצרת אחרת, לשיר בשני גרונות, היא מרתקת. השיר השני באלבום, ״ילדותי״, הוא יצירת מופת. כדאי לקרוא את המילים שלו תוך כדי האזנה, ולשים לב מה קורה בו. זה שיר על אישה שחוזרת לעיר ילדותה וחושבת שוב על הילדות ההיא, כנראה אחרי זמן רב. יש בו רק פסנתר ושירה, קונטרבס ואקורדיון מלווים, אז אם מתרכזים קל יותר לעקוב אחרי הכוכבת האמיתית של השיר: מה עושה השירה בכל חלק בשיר. שימו לב איך בארבע השורות הראשונות הכל ישר מאוד, סדור מאוד, כמו מישהו שמשתדל להקפיד על הבעה נייטרלית, לא לבגוד ברגשותיו. ואז, ״ושוב מצאתי כמו פעם״, אליאב שרה ומשהו בקול מתחיל לרטוט, הפסנתר עדיין ישר ושקול. אבל משהו מתחיל להיסדק. פתאום הקול נישא מעלה, נסחף באיזו רוח של זיכרון, ונוחת שוב בסוף הבית. בפתח הבית השני, האישה בשיר נשענת על עץ, להתייצב מרוח הזיכרונות שהכתה בה פתאום. אבל הנה היא חוזרת, וטליה אליאב, זמרת ענקית, נוגעת בכל הברה בצורה אחרת, מסדרת אותן בשורה, פותחת וסוגרת את הלב, מצליחה להיות בהירה מאוד אבל לא מרוחקת. היא שרה את השיר הזה ללא איפור. זה נפלא, ומעלה דמעות בעיניי. תשמעו את האלבום הזה, הוא נפלא והלב שלכם יתרחב ויתכווץ ויתרחב לאורכו, שזה מה שלב אמור לעשות כדי להחזיק אתכם בחיים.
מתוך שרה ברברה

Tank and the Bangas – Quick
בררררררררררינג!!! הגיע הזמן להתעורר, טאנק הגיעה. היא הביאה איתה ראפ זריז ושובב, חיוכים וקריצות בקצה של כל שורה, וכמו שם השיר, גם טאנק עצמה נחפזת ונמהרת – גם בקצב שבו היא יורה את המילים, גם בקצב הרפרנסים ומילות הסלנג והמנגינות הקטנות שמתחבאות בפנים, וגם בדמות שהיא מגלמת בשיר הזה, דמות של בחורה נחפזת ונמהרת, שיוצאת להשתובב בלי הרבה מחשבה ובלי הרבה סבלנות, והמהירות חוזרת גם בסוף הסיפור הקטן של השיר, כשטאנק שמה גז בכל הכוח. איזו סערה אדירה של זריזות.
מתוך סינגל

The war on drugs – Pain
חלקים גדולים במוזיקה הם כישוף בעיניי. לא כישוף במובן המאגי, של לחשים וקדרות, כישוף במובן הפשוט – זה פועל עליי חזק בטירוף, ואין לי שום התחלה של הבנה איך הדבר הזה נעשה. אין לי הסבר. לא מבין את הטכנולוגיה, או את השיטה, או את התהליך. זה כישוף. כל האלבום האחרון של המלחמה בסמים הוא מסע פנטסטי, מסע של פנטזיות. הוא מסע לתוך נוסטלגיה לתקופה שמעולם לא חוויתי בעצמי ואני יכול רק לדמיין דרך המוזיקה שהוקלטה אז. הוא מסע בדרכים אמריקאיות ארוכות בשעות השקיעה ולתוך הלילה, דרכים ונהיגות שיצא לי לחוות אבל הם לא החיים שלי ביומיום, הם פנטזיה שמתודלקת בקולנוע ובטלוויזיה. כל האלבום הזה נפלא. אבל השיר הזה הוא כישוף. אני לא יודע איך, לכל הרוחות, לוקחים שיר של 5 וחצי דקות, שמרגיש כמו 8 דקות, וגורמים לי להרגיש שהוא לא ארוך מספיק, שאני רוצה שהוא יימשך עוד רבע שעה, שלא ייפסק לעולם, שיבוא עוד סולו גיטרה ועוד אחד, עוד, עוד, עוד, תפתח את החלונות, תן להרגיש את רוח הלילה, אל תעצור לעולם.
מתוך A deeper understanding

The xx – Dangerous
מתוך שיר הפתיחה פה: "Dangerous" הוא שיעור בפופ: תתחיל בריף פשוט וקליט. עכשיו שים אותו בצד. תן לנו ביט ממכר וגרוב בס פשוט שכבר גורם לי לרצות לנוע. בית ראשון שבונה את הדינמיקה בין הזמר והזמרת ואת הנושא של השיר. עכשיו בפזמון תחזיר את הריף הזה, שירים את הפזמון הזה למעלה עם מנגינה שכבר שמענו ובא לנו לזמזם. עד כאן זה אלף בית. אבל אז הגענו אל 1:29 והסתבר שזה בכלל לא היה הפזמון עכשיו, זה היה רק הברידג׳, והריף ששמענו, שנשמע כמו חיקוי אורגנית זול של חצוצרות, בכלל לא היה הריף של הפזמון. הוא עובר שינוי, הסאונד נשאר זהה אבל הריף מקוטע ואחר, וכל הפזמון בנוי על אותו חרוז: care less, reckless, breathless. הדקה וארבעים האלה רוויים בהרואין של הפופ: הוק אחרי הוק אחרי הוק אחרי הוק. אם שומעים את כל השיר כמה פעמים (ואיך אפשר שלא?) מבינים מהר מאוד שג׳יימי וחבריו בנו פה שיר פופ שבנוי על כלכלה קיצונית: אין בו שום חלק שאיננו הוק. הביט בנוי על הוק, הבייסליין נועד להיות הוק, החצוצרות, הברייק, החריזה, הלחן של הבית, המתח שיוצר הברידג׳, הפזמון. אחרי דקה וחצי האוזן רק רוצה לשמוע עוד, ושוב, כל חלק מהשיר הזה – ומה שנשאר ללהקה לעשות הוא רק לחזור על חלקים שונים בסדר שונה. כמה פשוט, כמה מפגר, כמה בסיסי, כמה טבוע באוזן המערבית, כמה irresistible. אני מכור לשיר הזה. אני רק רוצה עוד.
מתוך I see you

Tigris – Chupchik disco
הרבה אנשים מפספסים את טיגריס, וחבל, אם כי קשה להאשים אתכם אם פספסתם. הם לא מופיעים הרבה, הם לא עושים הרבה רעש סביב האלבומים שלהם, ובכלל, הקהל הישראלי הרחב לא ממש מתעניין במוזיקה אפריקאית אינסטרומנטלית שמנוגנת על ידי חבורה של מוזיקאים לא־אפריקאים עם אובססיה לאורגנים אנלוגיים. אבל זה בסדר, בשביל זה אנחנו כאן. בשביל מאזינים שכן מסתקרנים, ובשביל מוזיקאים שקשה יותר למצוא. הנה קטע מהמם של טיגריס, שנתקע לי בראש חודשים ארוכים מתוך 2017, התנגן לי בתוך הראש בוקר וערב גם בשבועות שבכלל לא שמעתי את השיר הזה. רק על זה מגיע לו להיכנס לרשימת שירי השנה שלי, אבל לא מזיק בכלל שמדובר בקטע פשוט מעולה.
מתוך Gold

Tyler, the creator – I ain’t got time!
שיט, זה היה ממש קשה. האלבום של טיילר הפך בהפתעה לאחד מאלבומי השנה שלי, ואחד המדדים הכי טובים לאלבום מעולה הוא שבכל שבוע שיר אחר מהאלבום מגלה את פלאיו והופך לתקופה לשיר האהוב עליי מהאלבום הזה. כמעט כל השירים באלבום הזה זכו לרגעי שיא כאלה בלב שלי לאורך השנה, אז לך תבחר עכשיו רק אחד. כמעט שמתי חמישה. מה עם "November" המרגש? מה עם "See you again" המפתיע? מה עם "Who dat boi" המשוגע? מה עם "911 / Mr lonely" העוד יותר מרגש??? פאק, טיילר, מה עשית. טוב, בסדר, נלך על הלהיט, על השיר שהכניס אותי לאלבום הזה ואולי יכניס אחרים, על השיר שהשמעתי להכי הרבה אנשים מתוך האלבום הזה כדי להסביר למה הוא מלהיב אותי. באלבום מלא שירים מעולים אין באמת בחירות רעות.
מתוך Flower boy

Vince Staples – Big fish
וינס סטייפלס מצליח לעשות לי משהו שבדרך כלל מצליחים לעשות לי רק אמנים אלקטרוניים: להגיש משהו בצורה קצת מונוטונית, כמעט שטוחה, שמצליחה להרים אותי ממש גבוה. זה קורה במוזיקה אלקטרונית סטייל לינדסטרום שלעיל. וזה קורה גם פה. הקול של סטייפלס נשאר כמעט באותו לבל כל השיר, שטוח כמו כביש אינסופי ומשעמם, אני לגמרי יכול לראות אותו יורק את כל השיר הזה בבת אחת בלי לשנות הבעה בפרצוף. אבל פאק, זה מצית אצלי להבות באוזניים, והביט הזה שלא משתנה כמעט כל השיר מצית לי אש מתחת לרגליים, לא יכול להפסיק לזוז. גם הפזמון הערסי הזה לגמרי עובד לי. כמו אצל סאמפה, משהו אצל וינס כובש אותי לגמרי – גם אם לאלבום החדש שלו לקח לי זמן להסתגל.
מתוך Big fish theory

Woods – Bleeding blue
הנה רעיון: יש לכם שיר פולק חמוד ממש, אפילו מצוין, אבל אתם לא רוצים להישאר בתוך הקופסה המשומשת והקצת משעממת של שירי פולק רכים ומתקתקים? נו מה הבעיה? תביאו חצוצרן, תנו לו ליין חצוצרה פשוט ומנצח, ואחרי כל בית פשוט תנו לו לעשות את העניין שלו כמה זמן שבא לכם, בין חצי דקה לכמה דקות רצוף. כלומר, חס וחלילה, אל תעשו את זה – וודז בדיוק עשו את זה ולנצח יהיה מזוהה איתם הניצחון הכביר הזה. טו טו טוווווו טו טו טו טווווווווווו!
מתוך Love is love

דניאלה טורג׳מן – אדמה רטובה
דניאלה טורג׳מן היא אחד הדברים הכי מעניינים שקורים פה בשנים האחרונות. הכרתי אותה כשהיא הייתה חלק מטייני פינגרז, וניסיתי להמשיך לעקוב אחריה מאז אבל היא עושה המון דברים – גם סולו וגם עם אנשים אחרים (דוגמת ההרכב המעולה ארמון). דוגמה טובה היא השיר הצנוע והמופלא הזה של ״אדמה רטובה״, שהיא מבצעת לייב בחדר, רק עם נגן העוד תאי ניקריטין. כל מה שצריך זה אחד עוד, אחד גרון קסום, אחד שיר טוב. לא צריך שום דבר נוסף. זה לא יצא בכלל באלבום, גם לא בסינגל, אפילו לא בסאונדקלאוד. זה פשוט סרטון שעלה ליוטיוב. אבל כן, הוא עד כדי כך נהדר, שניגנתי אותו כל השנה בקצה, והיה לי ברור שהוא נכנס גם לרשימה הזו.
מתוך סרטון יוטיוב

טונה – יא2

מתוך טונהפארק

טל פוגל – Intervention (Arcade Fire cover)
השנה חגגנו 10 שנים לאלבום השני של ארקייד פייר, ולכבוד העניין הזמנו – איתמר ברנשטיין ואני – כמה מוזיקאיות ישראליות להקליט ביצועים משלהן לשירים מאותו אלבום, לתכנית שלי ברדיו הקצה. זה יצא נפלא, ובתכנית של אותו שבוע השמעתי ברצף את הביצועים הנהדרים של טל אורן, Folly Tree ורחל ירון. אבל היה זה הביצוע המוזר, הכמעט גמלוני, עם המבטא הישראלי, שנשאר איתי עד עכשיו. זה היה הביצוע של טל פוגל ל-"Intervention", הסינגל הראשון והבומבסטי מאותו אלבום. הוא מעביר בי צמרמורות, עדיין. קחו אותו. ואני ממליץ בחום לשמוע גם את הביצועים האחרים, הם כולם אדירים.
מתוך הוקלט במיוחד לרדיו הקצה

קרולינה – אור (ג׳אז רמיקס)
יסמין לסלרוט קוראת לעצמה ג׳אז, ועושה ספוקן וורד וראפ, אל תשאלו אותי עכשיו מה ההבדל ביניהם, והנה עד כמה היא טובה: לא שמעתי עליה בחיים עד שהיא הוציאה שיר שנכנס ישר לשירי השנה שלי. עד ככה טובה. היא לקחה את המושכות לרימיקס ל״אור״ של קרולינה והפכה אותו לחלוטין לשלה. היא עדיין בעיקר אלמונית, אז איך אמר ג׳ימבו ג׳יי? בואו לפני.
מתוך אורימיקס

תודה.

תודה שאתם קוראים, תודה שאתם מאזינים, תודה שאכפת לכם מהמחשבות שלי על מוזיקה. אם אתם אוהבים את מה שאני עושה, אתם מוזמנים לתמוך בעונג שבת בעזרת טיפ בפטריאון. אני אעריך את זה מאוד, ואתם תקבלו כל מיני הפתעות אקסטרה שם שאף אחד לא מקבל (התומכים קיבלו, למשל, סטרימינג לכל 100 שירי העונג של 2017). שנה שבוגי!

7 תגובות על “50 שירי העונג של 2017”

  1. עפר הגיב:

    בראבו על ההשקעה ושנה טובה שתהיה!

  2. נתי הגיב:

    תודה רבה!
    החל מהאוסף של 2014 האוספים שלך זה כמעט המוזיקה היחידה שמנתגנת אצליכשאני שומע מוזיקה אופליין. כמובן שרכשתי כמה אלבומים בבנדקאמפ וכו' בעקבותיהם.

    הקישור לאפל מויזיק לא עובד אצלי על המחשב משום-מה (ווינדוז)

  3. אילן הגיב:

    תודה גיאחה! הפלייליסט המלא שקיבלתי כתומך משדרג עוד יותר את הרשימה המופלאה הזו.…… שתהיה אחלה שנה!

  4. אסי הגיב:

    לקבל כזה פלייליסט כזה אחד הרגעים המאושרים השנה.
    תודה רבה!

  5. מירב הגיב:

    שירי השנה פה והתכניות לאורך השנה בקצה הביאו לי המון מוזיקה נהדרת ומעניינת, תודה!

  6. איתי הגיב:

    איזה כייף.. מחכה לזה כל השנה

  7. שי הגיב:

    אין לתאר כמה אני נהנה לשמוע את האוספים שלך.. אין לי זמן לצערי להאזין לרדיו
    תודה!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *