10 בדצמבר 2015

2015: הבחירות של תומר קריב

תומר קריב

שיר השנה של תומר קריב

Tame Impala – Let It Happen
יותר מכל דבר אחר, 2015 היא שנת הטיים אימפלה. השנה שבה הרכב האינדי האוסטרלי המופנם הפך למפלצת פסטיבלים, ליקיר הבלוגים וללהקה שמושכת את תשומת הלב של הקהל המיינסטרימי הרחב. הרגע שבו חל השינוי הזה היא המכה שפותחת את Let It Happen. מכה עוצמתית וחדה שמובילה לסימפוניית הפסיכדליה החד-פעמית הזאת. שבע דקות כל כך סוחפות שהן מאפילות לחלוטין על האלבום המצוין Currens. קווין פארקר, שהוא המוח והלב מאחורי טיים אימפלה, יצר שיר פופ מוזר, עקום, עולה ויורד, עם מבנה כל כך פתלתל שקשה להכניס ממש להגדרות שאנחנו מכירים. המקצב המדבק כל כך, זה שגורם לרקיעה בלתי נשלטת ברגל מהרגע הראשון, שחומק מאיתנו וחוזר אלינו לסירוגין, ההנמכה הדרמטית של הצלילים הגבוהים, הסינתיסייזר שנכנס פתאום, הסולו הנמוך של הגיטרה החשמלית – השיר הזה הוא המאסטרפיס הגדול של 2015.

אלבומי השנה של תומר קריב

Django Django – Born Under Saturn
אהבה היא דבר שקשה להסביר. לכן המשימה של להסביר למה אני כל כך אוהב את Django Django היא קשה עד כדי כישלון ידוע מראש. אבל אם לעשות ניסיון, אני אעז ואומר שזאת ההתחמקות העקבית שלהם מהשתייכות לז׳אנר מסוים.
רק חבורה מוכשרת ונמרצת בטירוף כמו ארבעת הלונדונים האלו יכולה לשלב אלמנטים מעולם ההאוס עם גיטרות גאראז׳, ביטים ומוסיקה אפריקאית, ולגרום לכל התערובת להישמע אורגנית וסוחפת. לצד כל ההתנסויות בסאונד, הכוח האמיתי של Django Django הוא בשירים. יש באלבום הזה שירי רוק-פופ מושלמים, והרמוניות קוליות מדהימות שמותכות לתוך אותו סאונד חמקמק.
״משבר האלבום השני״ לא רק פסח על הג׳אנגואים, אלא להיפך. הם רק שכללו ושייפו את כתיבת השירים, הסאונד ובעיקר השירה שלהם, שנמצאת במרכז יותר מאי פעם. האופנה שבה הזמר ׳נזרק׳ אחורה במיקס והופך לחלק מהרקע לשיר, התחלפה בשנים האחרונות וקיימת היום יותר תשומת לב לאיכות השירה, להרמוניות בין הזמרים וגם ליכולת לשיר בלי לזייף. הטרנד המשמח הזה מתפוצץ בעוצמה אדירה ב-Born Under Saturn, והופך אותו לאלבום שתמיד אפשר לגלות עוד בתוכו.

The Mild High Club – Timeline
בתחילת 2015 יצא לפתע תקליטון של הרכב אנונימי בשם Mild High Club. ההרכב התברר כאלכסנדר ברטין. בחור אמריקאי שעבד לבד באווירת לו-פיי בהשפעתו של אריאל פינק. ההפתעה האמיתית היתה העובדה שברטין הוציא את המוסיקה שלו בלייבל Stones Throw, שמתעסק לרוב בדברים שקשורים יותר להיפ הופ ופ׳אנק. האלבום המלא, שיצא בהמשך השנה, נראה חריג בקטלוג הכולל של הלייבל, ולכבודו הוקם תת-לייבל בשם Circle Star.
האלבום של Mild High Club נשמע מאוד מתאים ל-2015, השנה שבה הפסיכדליה השתלטה על כל חלקה טובה. אבל בניגוד לאקטים דוגמת טיים אימפלה, ברטין משאיר את המוסיקה אינטימית וקטנה, כאילו היא מוקלטת בחדר קטן עם גיטרה ומכשיר הקלטה מיושן, ממש כמו אריאל פינק אלילו (שגם מגיע להתארח תחת השם הבדוי ״נטלי מרלינג״).

Panda Bear – Panda Bear Meets The Grim Reaper
האנימל קולקטיב גזרו על עצמם שתיקה יצירתית של שלוש שנים (שנשברה רק לאחרונה לשמחת כולנו), ובהיעדרם הוציאו צמד החברים המייסדים, פנדה בר ואייבי טר, אלבומים פשוט מופלאים. פנדה בר, AKA נוח לנוקס, הוציא כבר לא מעט אלבומי סולו. באלבומו הנוכחי, חמישי במספר, הוא לוקח את כל מה שטוב בצליל החלוצי של האנימל קולקטיב, ודוחף אותו לקצה. השירים באלבום הזה קליטים להפליא. אפשר ממש לזמזם אותם. אבל לנוקס, כרגיל, לא עושה לנו חיים קלים, ומטביע אותם בסאונדים מפוצצי מוח כמו שרק הוא יודע לעשות. האזנה לPanda Bear Meets The Grim Reaper מתחילתו ועד סופו היא רכבת הרים של סאונדים מעורבלים, עולים ויורדים, מותחי גבולות, גדולים מהחיים וגם אינטימיים.

The Go! Team – The Scene Between
אם אפשר להגדיר במילה אחת את המוסיקה של The Go! Team, אז הייתי בוחר ב״עוצמה״. פרויקט המרתף של איאן פרטון, שהפך ללהקת אינדי-פופ-היפ-הופ-ספוקן-וורד-רוק-פ׳אנק, תמיד שידר עוצמה, ולעיתים אפילו אגרסיביות. אותו כוח, שהגיע בעיקר מהראפרית נינג׳ה, מפנה את מקומו באלבומם האחרון לטובת זמרות אורחות שמגיעות מעולמות מוסיקליים שונים ומתוך יקומים מוסיקליים מפתיעים, כמו ברזיל, יפן או מקהלת הגוספל של לונדון. למרות זאת, קשה לומר שהגו טים התמתנו. המוסיקה שלהם עדיין עוצמתית, עוטפת ובעלת נוכחות, אבל הבחירה לשלב מוסיקאיות כמו דורין קירשנר האוסטרית, סמירה ווינטר הברזילאית, או Shi Lu מההרכב היפני Nova Heart, יוצרת אלבום מגוון, מלודי ועדיין עוצמתי בדרכו. כל זה עם סמפולי האר׳נ׳בי ופסקולי הסרטים האדירים, שמלווים כל אלבום של The Go! Team, והפעם מגיעים לשיא חדש.

הילה רוח – רופאה במערב
הילה רוח היא שם מוכר לכל מי שמתעסק ומתעניין במה שקרוי ״סצינת האינדי המקומית״. אם זה כסולנית של כלבי רוח, ואם זה כמלווה של מוסיקאים כמו יהוא ירון וערן צור. השנה סופסוף הגיע אלינו אלבום הסולו הראשון שלה – ״רופאה במערב״. לאלבום הזה יש שתי גיבורות – אחת היא תל אביב, השניייה היא השפה העברית. הילה רוח מספרת כאן, שכבה על גבי שכבה, את הסיפור על החיים בעיר הגדולה. מקו החוף דרך סיפורי אהבה, פנטזיות, דיכאונות, שוטטות, הרהורים על החיים ועל הגיל ועד לשיר המסיים, ״תל אביב״, אולי השיר הכי יפה שנכתב על העיר ההיא בדורנו. לתוך החוויה העירונית, רוח מנקזת את הגיבורה השנייה – העברית. היא לא מתביישת בשפה ולא מחביאה אותה. היא שרה כל מילה, כל דגש, כל הברה, ומשלימה את תהליך הקבלה המחודש של העברית באינדי העכשווי. הרבה נכתב על הדרך שבה הילה רוח ממשיכה את הדרך שפרצו מוסיקאיות כמו קורין אלאל או המכשפות, אבל ״רופאה במערב״ הולך צעד אחד קדימה. זאת לא ממש בעיטה או מרד. הילה רוח היא סינגר-סונגרייטרית שלא מתביישת להיות אינטימית, מצחיקה, כואבת, רומנטית, צינית וחולמנית, שכותבת סיפורים קטנים ומדויקים על עצמה.


כחלק מהמצעד השנתי המשותף של רדיו הקצה ועונג שבת, אפרסם כאן במהלך כל דצמבר פוסטים אורחים של אנשי הקצה המעולים, עם הבחירות האישיות שלהם. קחו את זה כרשימת המלצות מאנשים שנושמים, לועסים ומוציאים מהשיניים עם קיסם מוזיקה חדשה, ולכו להצביע.

תומר קריב עורך ומגיש את ספוטילישס, תכנית קצרה שבה מתארח אמן או הרכב חדשים שאנחנו אוהבים, ואת לייבלישס, אותו הדבר אבל עם לייבלים מקומיים מעולים. אם תקשיבו טוב טוב, תוכלו ליפול גם על התכנית האישית שלו בקצה מדי חודש.

להצבעה למצעד השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת | לכל סיכומי 2015 בעונג

כתיבת תגובה