7 בדצמבר 2015

2015: הבחירות של ניצן פינקו

pincu
צילום: אריאל עפרון

שירי השנה של ניצן פינקו

Lower Dens – To Die in LA
אם הייתי יכולה לפגוש את ג'אנה האנטר, הסולנית של Lower Dens, הייתי מנסה לספר לה על החשיבות של השיר הזה בשבילי. על זה שהוא ליווה אותי ברגעים הכי חשובים בשנה הזו. בנסיעות והרפתקאות במדינות זרות, בנסיעה ארוכה ויפהפיה לים המלח, כשהרגשתי שהכל מסביבי נשבר וכשהייתי הכי שמחה שהייתי אי פעם. וזה הרי מדע, : צירוף מסוים של תווים, לחנים, הרמוניות, גורמים לנו להיות שמחים. ללחוץ פליי על השיר הזה בשבילי זה כמו ללחוץ על הכפתור הדמיוני make everything ok. אני לא יודעת אם זו הגיטרה, שנשמעת כמו קרן שמש על בריכה באמצע יולי, או הקול היפהפה והאנדרוגני של האנטר, והשירה המשוחררת ומלאת ההבעה שלה, אבל השיר הזה הוא שיר השנה שלי, וכולי תקווה שהוא יהיה גם של חלק מכן/ם.

Downtown Boys – Monstro
כמו שאפשר לצפות מלהקה שמצהירה שהיא יוצאת נגד "גזענות, קווירופוביה, קפיטליזם, פשיזם, שעמום, וכל מה שאנשים משתמשים בו כדי לסגור את המוח, העיניים והלבבות שלנו", דאונטאון בויז הם להקה שיצאה למשימה. אחרי אלבום בכורה וסינגל מוצלח, השנה הם סוף סוף פרצו עם האלבום Full Communism. הסינגל / ההצהרה הראשונה מתוכו, Monstro, הוא אחד מהרגעים המוזיקליים הבלתי נשכחים השנה בעיני. "היא חומה! היא חכמה!" צועקת הסולנית / כוח הטבע ויקטוריה רואיז, מגובה בסקסופון רועם ותיפוף אינטנסיבי שבונה מתח שמגיע לשיא נפלא. באנגלית וספרדית לסירוגין היא שרה שאנחנו חייבות לצעוק בכל הכוח, עוד היום, וגורמת לי לרצות לצאת ולהפגין איתה נגד כל מה שמדכא אותנו.
המחאה של הדאונטאון בויז לא כבולה לגבולות מוזיקליים: שניים מחברי ההרכב ייסדו את מגזין הרשת Spark Mag שמוקדש למוזיקה מהפכנית,, ככל הידוע לי היחיד מסוגו. בנוסף, כשבביקורת האלבום בפיצ'פורק כתב מייק פאוול שהוא לא יודע ספרדית אבל "מניח שצריך להבין את ויקטוריה רואיז דרך האנרגיה שלה ולא דרך המילים שלה" יצאה הלהקה נגד פיצ'פורק בפייסבוק שלהם וכתבה "מסתבר שלפיצ'פורק אין כותבים שמבינים ספרדית או שיודעים להשתמש בגוגל טרנסלייט. כל הכבוד פיצ'פורק!". בכך חשפו דאונטאון בויז שהאפליה שהם נלחמים בה לא פוסחת גם על ההיפסטרים הליברליים ביותר.

ואלבומי השנה שלה

אלבום השנה שלי: War on Women – War on Women

לפעמים כבר בההאזנה הראשונה לאלבום, זה ברור שהוא הולך ללוות אותך תמיד.כזה הוא האלבום האחרון של הרכב הפאנק מבולטימור War on Women. כבר מהפעם הראשונה ששמעתי אותן בתכנית של קוואמי ידעתי שזו הלהקה שחיכיתי לה. War on Women, שהשם שלהן מתייחס לחקיקה אנטי-נשית בארצות הברית (בעיקר חוקים נגד הפלות וגלולות למניעת הריון) הן להקה פמיניסטית במוצהר. המוזיקה שלהן היא מבחינתן כלי כדי להעביר את המסרים שלהן. והמסרים הם מהמנון שמחזק קורבנות אונס (Say It) לפערי השכר במקומות עבודה (Glass City) ועד להתמודדות עם הסקסיזם בתעשיית המוזיקה (Youtube Comments, שבו הסולנית שוואנה פוטר צועקת תגובות אמיתיות ומרושעות שהשאירו בעמוד היוטיוב שלהן) – War on Women לא מבזבזות זמן ותוקפות את כל הנושאים שמשפיעים ומעצבים את החיים של נשים בעולם, אותם נושאים שעולם המוזיקה (ועולם הפאנק בפרט) מתעלם מהם באופן עקבי. בראיון ל RIOT! סיפרה פוטר שאחרי שנים של נגינה בגיטרה ואקטיביזם היא הרגישה שהיא פשוט חייבת לשיר על הדברים האלה, והרגשת הדחיפות הזו עוברת בכל תו באלבום. האלבום הזה לא מיועד רק לאקטיביסטיות או פמיניסטיות: אוהבות ההארדקור ימצאו בו מבנים מוזיקליים מתוחכמים ואת אחת הסולניות החזקות בפאנק כיום.

Jenny Hval – Apocalypse, Girl
ג'ני האבל יכולה לשיר יפה ומתוק. יש לה קול דק ונעים, והקריירה שלה הייתה יכולה לקבל הרבה גוונים פופיים וקלילים. אבל היא בוחרת לשיר בצורה מאתגרת, לנוע בין לחישות מלאות תוכחה לבין יללה יפהפיה שבוכה את עצמה. השירה הזו היא חלק מהקונספט של האלבום , Apocalypse,girl, שמפנה זרקור לשאלות שמלוות אותנו כל יום ואנחנו לא בהכרח מצליחות לנסח. האבל חושפת את המחשבות הכי פנימיות שלה, מהסוג שנמצא מתחת לעור של נשים אבל לא מדובר לעולם. "מה זה אומר לטפל בעצמך?" היא שואלת שוב ושוב: "להרוויח כסף? לעשות סקס? להתחתן? להכנס להריון? [..] להתגלח בכל המקומות הנכונים?" האבל שואלת עוד ועוד שאלות על הטקסים השונים שאנחנו חייבות לבצע כל יום על רקע ביטים מלנכוליים. "הסטטיסטיקות אומרות לי שאני לא שמחה, שאני צריכה ילד שימלא אותי" היא אומרת בספוקן וורד הנוקב שלה, ומציבה אלף ואחת מראות ישרות מול חברה עקומה.

Soko – My Dreams Dictate My Reality
סוקו (סטפני סוקולינסקי) היא מוזיקאית, שחקנית, דוגמנית ובמאית, אבל מעל הכל – היא אמנית טוטאלית. אולי אתן/ם זוכרים/ות אותה מהאלבום הראשון שלה, I Thought I Was An Alien (2012) שבו היא הצטיירה כסינגר סונגרייטרית לואו פיי מופנמת ומהורהרת. האלבום השני שלה, My Dreams Dictate My Reality, הוא כמו קפסולה של ההשפעות שלה: מסינתיסייזרים נשפכים בהשראת הקיור למלודיות סוריאליסטיות – פסיכדליות עד פאנק אנרגטי מחאתי. באלבום הזה היא ממציאה את עצמה מחדש כזמרת עוצמתית שלא נותנת למגבלות הווקאליות שלה לעצור אותה. גם בתוכן של האלבום אין מעצורים – . בסינגל הראשון מתוך האלבום, Who Wears the Pants ?? היא יוצאת נגד השנאה שהיא חווה בתור ביסקסואלית, ולאורך כל האלבום חוקרת את האהבות (Love Trap עם אריאל פינק), החרדות והתסביכים שלה (Peter Pan Syndrom), באופן הומוריסטי ולא משעמם לרגע.


כחלק מהמצעד השנתי המשותף של רדיו הקצה ועונג שבת, אפרסם כאן במהלך כל דצמבר פוסטים אורחים של אנשי הקצה המעולים, עם הבחירות האישיות שלהם. קחו את זה כרשימת המלצות מאנשים שנושמים, לועסים ומוציאים מהשיניים עם קיסם מוזיקה חדשה, ולכו להצביע.

אנחנו מתחילים עם ניצן פינקו, שעורכת ומשדרת בימי שני (היום!) את RIOT! – מגזין המוזיקה המהפכנית של רדיו הקצה. האזינו לסיכום השנה הראשון שלה כאן.

להצבעה למצעד השנתי של רדיו הקצה ועונג שבת | לכל סיכומי 2015 בעונג

4 תגובות על “2015: הבחירות של ניצן פינקו”

  1. מאת נעמי:

    איזו יוזמה נהדרת! יהיה כיף פה החודש

  2. הו כן, ג'ני האבל לגמרי נמצאת ברשימת אלבומי\אמני השנה שלי. מה שמיוחד בה שהאקספרימנטליות שלה מתבטאת דרך הטקסט שלה – היא משחקת במילים שהיא אומרת ועם המשקל שלהם בצורה כל כך מקורית ויצירתית, שלפעמים זה קצת מרגיז לשמוע את הקלות בה היא מדקלמת\שרה את המילים שלה.

    • מאת ניצן פינקו:

      לגמרי מסכימה. הרגשתי את זה בעיקר כשניסיתי לתרגם את הטקסטים שלה, זה כמעט בלתי אפשרי לשמור על הרגישות שבה היא מתייחסת לשפה בתרגום.

  3. מאת בר:

    אחד משירי השנה שלי: Lower Dens – Sucker's Shangri-La תודה שהזכרת לי 3>

כתיבת תגובה