22 בדצמבר 2015

50 שירי העונג של 2015

2015-songs

סוג של נס קרה לי השנה, בכל הקשור למוזיקה: התחלתי לשדר ברדיו הקצה. ולא רק שזו הגשמה של חלום בן איזה מיליון שנה, ולא רק שזה הביא לחיבור המשמח כל כך בין הקצה לעונג במצעד השנתי, זה עשה עוד משהו נפלא: זה הכריח אותי לרדוף אחרי מוזיקה טובה ביתר שאת מדי שבוע, כי אם אפשר למלא עונג עם מלא דברים מעניינים אחרים גם בלי שירים לגמרי חדשים, אי אפשר למלא שעתיים בקצה בלי לשמוע פי כמה וכמה מוזיקה חדשה כדי לזקק את השעתיים הכי טובות שאתה יכול.

אז 50 השירים שלפניכם הם זיקוק של זיקוק של זיקוק. הם נאספו מכל העונגשבתים שכתבתי ב-2015 וכל התכניות ששידרתי בקצה ב-2015, וגם סתם ככה מהאייטיונז שלי. זו התחילה כרשימה ענקית, והיא קוצרה וקוצצה עד שהגיעה לרשימה שלפניכם: 50 השירים שהכי ריגשו אותי, הזיזו אותי, הפתיעו אותי, הרשימו אותי ב-12 החודשים האחרונים. פלוס מינוס.

את שתי תכניות סיכום השנה שלי אתם יכולים לשמוע מתי שבא לכם באתר של הקצה – הנה חלק א', הנה חלק ב' – יש שם הרבה מהשירים האלה ועוד הרבה מאוד שנשארו בחוץ. וכמובן, אם עדיין לא הצבעתם לשירי (ואלבומי) השנה שלכם – עשו זאת מהר, ההצבעה נסגרת ברביעי ב-23:59!

כתמיד, ההמלצה היא להוריד את כל אסופת השירים, לשים על Shuffle ולנגן עד שמשהו תופס לכם את האוזן ואתם אומרים "היי! אני רוצה עוד מהדבר הזה". התקווה היא שבמקרה כזה תלכו ותחפשו את האלבום.

לאלבומי השנה הפרטיים שלי | לכל סיכומי 2015 בעונג | לכל סיכומי השנה ברדיו הקצה

שירי העונג מהשנים הקודמות:
שירי העונג של 2014, 2013, 2012, 2011, 2010, 2009, 2006, 2006 חלק ב'

linear labsAdrian Younge – feel alive ft. Karolina, Loren Oden
איך הדואט המהמם הזה לא הפך ללהיט במולדתה של קרולינה? אדריאן יאנג הוא מפיק ומלחין שהכרתי כשלקח חלק בשני שירים מהאלבום האחרון של ג'יי-זי. הוא הלחין גם את הפסקול של Black Dynamite, ובאופן כללי אם אתם מתגעגעים לסול הפסיכדלי של פסקולי סרטים מתחילת הסבנטיז, תמצאו בו עניין רב. הוא ועלי שהיד מוחמד, אחד מחברי A tribe called quest, עשו בשיר הזה כל כך הרבה עם כל כך מעט. לא הזיק שעל המיקרופונים היו לורן אודן בעל קול הקטיפה וקרולינה, בביצוע הקולי הכי מרגש ששמעתי ממנה שנים. נראה אתכם לא שרים את זה בקול רם אחרי שלוש האזנות.
מתוך Linear Labs: Los Angeles

alex bureyAlex Burey – Waiting of tomorrow
גילוי מאוחר ונפלא, השיר הקטן והממכר הזה שמגיע מאנגליה. ביורי, שמזכיר בשיר הזה מאוד את פאולו נוטיני הנפלא, הוא בחור לונדוני שהוציא השנה שני EPים שהיו יפים אבל לא השאירו אצלי משקעים, עד שהגיע השיר הזה, והסתבר שכל מה שחסר לסונגרייטינג הקלאסי של אלכס הוא הגרוב הסולי הקלאסי של הדאפ-קינגז, אותו הרכב רטרו פנטסטי שאחראי לצליל של Back to black של איימי ויינהאוס ושל Version של מארק רונסון, ושל Sharon Jones, ושל עוד כמה. הגרוב העדין הזה וכלי הנשיפה הופכים את השיר הזה לחיוך באורך שלוש דקות.
מתוך Waiting On Tomorrow – סינגל

Armonארמון – מפל
מתוך שיר הפתיחה כאן: לא ציפיתי לזה בשום צורה. קישרתי כאן לאלבום הבכורה המפתיע של ארמון, הרכב שכולל חלק מחברי ההרכב טיגריס, יחד עם נגנים נוספים וזמרים אורחים נפלאים (יוני לבנה, דניאלה תורג'מן). על הסאונד אחראי רועי חרמון המבריק. כתבתי שם שזה נשמע כמו טיגריס ואלון עדר, אבל אני תקוע כבר שבוע על "מפל", השיר שפותח את האלבום ואתם יכולים לשמוע אם רק תלחצו פה פליי בתמונה למעלה, וידידתי מיכל גפן דייקה מחשבה שהייתה לי גם כן בנוגע לשיר הזה: אביתר בנאי. האלבום השני, שיר טיול. זה נשמע כמו שיר שהיה במובנים רבים יכול להיכלל בשיר טיול. ומכיוון שלבי נתון לשיר טיול, ואני חושב שזה הדבר הכי טוב שאביתר בנאי הוציא אי פעם (וכשמדובר בכישרון יוצא הדופן של אביתר בנאי זו אמירה בעלת משקל), לבי נתון לחלוטין לשיר הזה. אני חושב ששיר טיול, שכתבתי עליו קצת פה, היה צריך להיות האלבום של אביתר שיעמיד עשרות יורשים. לא האלבום הראשון. ההיסטוריה חשבה אחרת. אבל הנה, זה לקח זמן אבל הנה. ואיזה יופי של שיר, כמה פלא שופע ממנו, ואני רוצה לרוות ממנו עוד ועוד.
מתוך ארמון

aronAron Ottignon – Waves (à La Réunion)
כנראה הקטע האינסטרומנטלי האהוב עליי של השנה. ארון אוטיניון הוא פסנתרן ג'אז וירטואוזי, שאחרי כל מיני ענייני ג'אז החליט לשתף פעולה עם רודי קירק, מפיק אלקטרוני ניסיוני מברלין עם אוזן טובה לשילוב בין כלים חיים למקצבים אלקטרוניים מהפנטים (לדוגמה, זה). ראוניון, האי שמוזכר בכותרת השיר, הוא אי זעיר לחופי מזרח אפריקה, ששייך לצרפת (מולדתו של אוטיניון). הקטע הזה הולחן בהשראת האי, אחרי ביקור בו (זוגתי רוצה לקחת אותי לשם כבר איזה שנה, אני מנסה לשכנע אותה שיש שם רק כרישים והר געש פעיל). חוץ מהמקצב הפסודו-אפריקאי, אפשר לשמוע בו גם תוף פלדה, כלי שג'יימי xx החזיר בענק השנה. ובעיקר, קשה לי לנתק את האוזניים שלי מהקטע המסחרר הזה.
מתוך Waves EP

Beck_-_Dreams_coverBeck – Dreams
אני מודה, האלבום הקודם של בק, שזכה לאהבתכם האדירה, פחות דיבר אליי. לרגע התחלתי לחשוב שהוא התעייף. זו כמובן הייתה טעות – בק נראה אולי כמו מלא הפתעות, אבל הוא דבק במסלול די קבוע עוד מתחילת הנייטיז: אלבום "משוגע" (מה שאני מכנה בק השמח), ואחריו אלבום "שקט" (בק העצוב). הייתי צריך לדעת שאחרי Morning phase, רגע קלאסי של בק העצוב, יבוא משהו הפוך לגמרי. השיר היחיד שהוציא, "Dreams", הוקלט סתם כדי שיהיה לו משהו אנרגטי וחדש לסיבוב ההופעות. אבל ה"סתם" של בק הוא שיא הקריירה בשביל אמנים אחרים. והשיר הזה הוא רכבת הרים של התפוצצות אנרגיה.
מתוך Dreams – סינגל

blackaliviousBlackalicious – Blacka
בלאקלישס חזרו!!!1 לא יכול להיות שאני בין היחידים שממש מתלהבים מזה. בלאקלישס הוא צמד היפ הופ ענקי מקליפורניה, שפעל במחצית הראשונה של העשור הקודם, והיו חלק מהגל המסעיר של Quannum יחד עם די-ג'יי שאדו, ליריקס בורן, לאטיף ועוד כישרונות אדירים של היפ הופ אלטרנטיבי. ב-2005 הם הוציאו אלבום די מושלם בשם The Craft שהיה אחד מאלבומי השנה שלי באותה שנה. ואז, בלי הרבה רעש, די הפסיקו לעבוד יחד. אני המשכתי הלאה, חוזר מדי פעם לאלבום ההוא, ותוהה למה אין שום דבר חדש. והנה, עשור שלם מאוחר יותר, הם פתאום חזרו לחיים, ולא סתם, אלא עם אלבום ראשון מתוך טרילוגיה. "Blacka" הוא הקטע האהוב עליי מכאן, והוא חזרה לשיא הכושר.
מתוך Imani, vol. 1

Bomba estereoBomba Estéreo – Fiesta
מתוך שיר הפתיחה כאן: אז כן, הגשמתי חלום וביליתי בפסטיבל SXSW באוסטין, טקסס, וראיתי המון הופעות ופגשתי המון אנשים ורקדתי וקפצתי ואכלתי טאקוס ועמדתי בתורים ויש לי מלא סיפורים. אבל זה לא המקום, או שזה לא הזמן. הסיפורים ימצאו את דרכם החוצה, בינתיים הנה סדק קטן: עמדנו וחיכינו להופעה שתתחיל בשואוקייס של NPR. בתור פגשנו זוג מקומי, מבוגר מאתנו ב-15 שנה לפחות. התור היה ארוך, אז התיידדנו. קנינו להם בירה, הם קנו לנו בירה, והידידות הפכה רשמית. כבר נכנסנו וחיכינו בפנים, ועד שתתחיל ההופעה הראשונה התנגנה מוזיקה לא מעניינת בעליל מהרמקולים. הופתעתי – דווקא בשואוקייס של NPR, גוף רדיו שידוע בקידום מוזיקה חדשה ומעניינת, שאוחז בכמה מהעורכים המוזיקליים הכי עדכניים ומעניינים בארה"ב, משמיעים כזו מוזיקה סתמית? ואז התחיל להתנגן הדבר הזה, ותוך עשר שניות כבר רקדנו כמו משוגעים. אחרי דקה נשלף ה-Soundhound וזיהה את הסינגל החדש של Bomba Estéreo, הבלקן ביט בוקס של קולומביה. ואז, כמו שהפיצוץ הצבעוני הזה התחיל, הוא נגמר וחזרנו למוזיקה משמימה. וואלה, לא יודע להסביר את זה. אני רק יודע שאף על פי שבאותו ערב ראיתי את קורטני בארנט, את סטרומיי (באחת מהופעות הפופ הכי טובות שראיתי בחיים) ואת איגי אזיליה, דווקא הרגע הזה נשאר אצלי הכי חזק ובוהק.
מתוך Amanecer

bright-light-social-hour-space-is-still-the-placeBright light social hour – Slipstream
עוד מ-SXSW: כמה שבועות אחרי שחזרתי משם, התחלתי לשדר ברדיו הקצה, אחד הדברים הכי טובים שקרו לי בעשור הזה. יחד איתי התחילה לשדר בימי שלישי גם ירדן "יונדר" אלבוחר, שבוע היא, שבוע אני. באוסטין הלכתי לחנות התקליטים המהוללת Waterloo, שם במצעד האלבומים הכי נמכרים של השבוע יש מקום מיוחד לאלבומים מטקסס, ומקום עוד יותר מיוחד לאלבומים מאוסטין. Bright light social hour מגיעים מאוסטין, ובשיטוט בוקר בחנות, נתקלתי באלבום שלהם במצעד, ניגשתי לעמדת ההאזנה להקשיב לו, עצמתי עיניים ואחרי רגע כבר הייתי בחלל. חודשיים אחר כך שמעתי את יונדר מנגנת את הלהקה האדירה הזאת, והעולם היה טיפה שלם יותר.
מתוך Space is still the place

Cain&ableקין והבל 90210 – המכונה
מתוך שיר הפתיחה כאן: אין לי רבע ספק שאלבום השבוע שלי הוא וידאודרום של קין והבל 90210, אבל אני רוצה להתעכב על שיר ספציפי מתוכו, "המכונה", שאתם יכולים לשמוע אם רק תלחצו פליי כאן. לוקח זמן להתרגל לסגנון השירה של שאול לוריא, אז אני ממליץ לקפוץ לקרוא את המילים בבנדקאמפ בזמן שאתם שומעים את יצירת המופת הזו. סוף סוף שיר מחאה ישראלי מעניין שלא נשמע כמו עוד בכיינות או כמו סיסמאות שעבר עליהן מכבש. שיר מחאה שמצליח להיות נורא מצחיק אבל גם מדאיג, נותן בראש אבל גם כייפי, כועס אבל גם יצירתי. "שלום, אני קין והמכשיר שלי התקלקל. הפורנו נתקע ואין כלום במרקע, אני רוצה את המנוי לבטל! \\ שלום, אני רעות, תמיכה טכנית שירות לקוחות, סליחה שהמתנת אך אין אפשרות לבטל את המנוי עד היום שתמות \\ שלום, אני הבל, ובאתי לתקן את הממיר שלך, שמעתי שהוא מקולקל ואתה מפספס את האח הגדול. אך אל דאגה לקוח יקר, הכל בשליטה. האח הגדול לא פספס אותך". ככה מצליחים לדגדג ולדקור בו זמנית. ככה כותבים שיר שנפתח כמו בדיחה על דתיים ("איפה תלמד יותר, בתנ"ך או בגוגל? איפה תלמד יותר? כנראה שבגוגל!") אבל מתפתח לשיר התנגדות אגרסיבי לשיעבוד החברתי-תרבותי לטכנולוגיה, ונגמר בשורה שיכולה להיקרא גם כפתח חדש במלכוד הזה: "והיה בידך לעתיד להגיע, נסה על גורל העולם להשפיע – האם המכונה ניצחה את האדם או אולי הם הפכו לאחד?". שלא לדבר על הסאונד המדהים של השיר הזה, שרצוי לשמוע חזק מאוד ובמערכת שנותנת כבוד לבאסים.
מתוך וידאודרום

calexicoCalexico – Cumbia de donde
באחד משירי הפתיחה השנה כתבתי: "Calexico הופיעו כאן ב-2009 וזו הייתה אחת ההופעות הבלתי נשכחות. שזה מוזר, כי אני לא זוכר כמעט שום דבר שהתרחש בהופעה עצמה. אבל אני זוכר היטב איך זה הרגיש בגוף". היי, מה אתם יודעים, זה נכון לגמרי גם להופעה האחרונה שלהם בבארבי, ממש השנה. גם ההמשך נכון: "אני זוכר שלא הפסקתי לרקוד לשנייה, גם בשירים השקטים. אני זוכר שכמות השמחה, החדווה, תאבון החיים שנשפכה מהבמה לקהל ובחזרה הביאה אותי לתעופה שנמשכה כל ההופעה. זו הייתה ההופעה הכי שמחה בחיי. ועכשיו יש לקלקסיקו שיר חדש, ומהשנייה הראשונה שלו הוא מעורר בי שאריות מאותה חדווה. הבחירה לפתוח בצליל הסינתי הבוטה והעליז הזה מכתיבה את כל הטון של השיר, וגם ברגעיו המינוריים אתה כבר מעופף איתו כמה מטרים מעל הקרקע. זו תמיד הייתה הגדולה של קלקסיקו.
מתוך Edge of the sun

BMD'angelo – Sugah daddy
כראוי באלבום שנכנס לעשיריית אלבומי השנה שלי, הבחירה בשיר אחד מתוכו היא קשה מנשוא. למה לא השיר הפותח, רכבת גרוב דוהרת? למה לא "The charade" האקטואלי? למה לא "Really love", שהפך בארה"ב למיני להיט, ובצדק (ואפילו מועמד לגראמי, נדמה לי)? למה לא "The door" או "Back to the future part II", שאני משמיע מלא בקצה ובתיקלוטים שלי? למה דווקא "Sugah daddy", הסינגל הכי נטחן מכאן? וואלה, לא יודע. אולי כי הוא הכי אפקטיבי. אולי כי לאנשים שמעולם לא שמעו את די'אנג'לו, השיר הזה יכול להיות דלת לשאר האלבום הענק הזה ומשם לשאר הקריירה שלו? אולי כי מכל האלבום הזה, שהוא האלבום הכי טוב שפרינס לא הוציא ב-2014 (כן, האלבום הזה יצא בסוף דצמבר 2014, יש לכם בעיה עם זה?), זה אחד השירים הכי פחות פרינסיים. אולי כי מול הטפיפות הזריזות האלה, הכתפיים שלי לא מצליחות שלא לזוז. כל האלבום הזה מעולה, בסוף צריך לבחור משהו.
מתוך Black messiah

Surf_(Donnie_Trumpet_cover)Donnie Trumpet & The Social Experiment – Sunday candy
מתוך שיר הסיום כאן: יש אלבומים שאתה מחכה ומצפה להם וכשהם באים אתה מתרגש. ויש כאלה שלא ידעת שחיכית להם עד הרגע שבו הם פוגעים לך באוזניים. Surf הוא אלבום מהסוג השני. חיבבתי את Chance the rapper בכל מיני הזדמנויות, אבל לא ידעתי עד כמה אני מחכה לאלבום הבכורה שלו עד שהוא הגיע. בעצם, כשהוא הגיע, בכלל לא ידעתי שזה אלבום שלו. על האלבום הזה חתומים Donnie Trumpet & The Social Experiment, הרכב שכולל את החצוצרן ניקו סגל המכונה דוני טראמפט, את אדון צ'אנס ועוד שלושה מחבריהם, ומארח לאורך האלבום המוני אורחים, מבי-ג'יי דה שיקגו קיד וביג שון ועד אריקה באדו ובאסטה ריימז. וזה בו במידה אלבום של צ'אנס, ואלבום של להקה שצ'אנס הוא אחד מחבריה. "Sunday candy" הוא סינגל קלאסי – הוא מצוין, הוא קליט, הוא מרגש והוא לא ממש מייצג נאמנה את שאר האלבום. אבל הוא שופע כל כך הרבה חדווה ועליזות, משפחתיות וחיוכים, שאני לא יכול לעמוד בפניו. איזה כיף כשיש למה לחכות.
מתוך Surf

dudu-tassa-coverדודו טסה והכווייתים + נינט – דוּב וּתפַטֶר
מהרגע שהסימפול נכנס, בשנייה הראשונה (קצת כמו הסימפול של פריד אל אטרש ב"מונסון" של ברי), משהו דרמטי קורה. ואז נכנס הגרוב, ואתה כבר שבוי לגמרי, לא רוצה ללכת לשום מקום אחר, טוב לך ככה. ואז, הוא אז, מגיעה נינט. ונינט מטיסה את זה באמת מ"אחלה קטע" לחתיכת שיר ענק, וואו איזה שיר. אני מעריץ ענק של נינט הזמרת המבצעת, ואני חושב שהיא בשיאה כשהיא יושבת על לחנים שאחרים ידעו שמתאימים לה, במקום על לחנים שהיא חשבה שיתאימו לה. דודו טסה הוא אחד הגיבורים הכי גדולים של המוזיקה הישראלית המעניינת, והאמת? אני מופתע שהוא לא מופיע ביותר סיכומים מחוץ למיינסטרים. זה שהוא מצליח מאוד לא צריך להסיט את תשומת הלב מהעבודה המוזיקלית המדהימה ורחבת האופקים שהוא עושה.
מתוך עלא שו'אטי

Fjm-iloveyouhoneybearFather John Misty – I love you, Honeybear
ברוכים הבאים לעולמו של ג'וש טילמן, אבא ג'ון מצועף, עולם בנוי היטב שהשיר הזה הוא מיקרוקוסמוס מושלם שלו: נרקיסיזם, רומנטיקה, לחנים מלודרמטיים מרגשים כמו של אלטון ג'ון עם כל המרירות, החומציות והאירוניה שחסרות אצל אלטון ג'ון, עולם קשוח, אני יכול עליו עם סקס, סמים ופולקנרול, תיעוב עצמי בהפוך על הפוך, אהבה עצמית בהפוך על הפוך, מיזנטרופיה בהפוך על הפוך. ג'וש טילמן הוא גרסת הפוסטמודרניזם העדכנית והמודעת לעצמה של טרובדור הפולק המסתורי מהסבנטיז, וכל השטיק הזה היה יכול להיות הצגה חמודה אבל לא משכנעת, השתלטות עוינת של הפרסונה (הסמי-פיקטיבית) הזו על האלבום כולו, פספוס ענק – אלמלא הכישרון האמיתי לגמרי של טילמן לכתיבת שירים מעולים ועיבודם.
מתוך I love you, Honeybear

GLORIA-ANN-TAYLOR-resizeGloria Ann Taylor – Love is a hurting thing
אני אוהב רגעים כאלה, והנה אחד מהם: אני מחבב מאוד את U.S. Girls, אקט אמריקאי שעומד לשחרר את אלבום הבכורה שלו בקרוב ב-4AD. בעצם, זה לא הרכב אלא רק אישה אחת, מג רמי. אבל בשיר החדש שלה "Window shades", משתתף גם בעלה, סלים טוויג. טוויג נתקל בשיר דיסקו ישן ויפהפה, התלהב ממנו, וסימפל אותו כבסיס לשיר החדש של אשתו. השת"פ של סלים ומג נאה, גם אם לא מתקרב לקרסולי המקור. גם "Love is a hurting thing" הוא שיר שמבוצע על ידי אישה, גלוריה אן טיילור, והופק על ידי בעלה, וולטר וייזנהאנט, ב-1973. בצדק גמור התלהב סלים טוויג מהשיר המקורי – זה שיר יפה יפה יפה יפה יפה, ומהרגע שהוא התחיל הראש שלי המריא ועדיין לא נחת. בא לי לרקוד אותו בסוף לילה, בשש בבוקר, על רצפה כמעט לגמרי ריקה של מועדון. השיר של U.S. Girls כנראה יישכח מראשי בעוד כמה דקות, אבל זה של טיילור נחקק עמוק עמוק. השנה הוא יצא ברי-אישו, וזה השיר היחיד מ-1973 שאני מתכוון להכניס לרשימת 2015.
מתוך Love is a hurting thing

africasheliגלעד כהנא – אפריקה שלי
מתוך שיר הפתיחה כאן: בהתחלה חשבתי שזה שיר על פליטים אפריקאיים בתל אביב, על איך שאנחנו רואים אותם בתוכנו. עם הזמן התחלתי לחשוב שזה שיר שאומר את מה שברי סחרוף אמר ב"אתה נמצא כאן": שאתה נמצא כאן, באפריקה, לא באירופה ולא באמריקה, אתה כאן, במדבר, בצומת, על כל מה שיש ושאין בה, ותפסיק לדמיין ולהעמיד פנים. קבל את החום, הערבית, המזרח, הלבנט, אל תתכחש, אל תתנער, תתמסר. עכשיו, כמו עם הרבה שירים של גלעד כהנא, אני כבר לא בטוח ש"אפריקה שלי" הוא שיר על נושא אחד. אני כן בטוח שאני אוהב כמעט כל צליל, תו וביט בשלוש הדקות וארבעים ואחת השניות האלו. אני מאוהב מעל לראש בקלידים המהודהדים האלה של הפרפיסה, במפל קולות הרקע שמספקות A-wa, בסולו כלי המיתר המשונה הזה (הקרדיטים אומרים שהוא נקרא גניברי, כלי שלא מצאתי לו שום איזכור בשום מקום חוץ מבצמוד לנגן שלו, דודו בלילטי), בתופי הקסיו האלה. מהמעט ששמעתי מהאלבום החדש, לא הכל עומד ברף הגבוה שהציב "אפריקה שלי", אבל מבחינתי אני מבסוט מעצם העובדה שהשיר הגדול הזה קיים. איזה שיר גדול.
מתוך אפריקה שלי

jamie xx in colourJamie XX – Gosh
אוקיי, יש הרבה סיבות שבגללן אני אוהב את השיר הזה, שפותח את אחד מאלבומי השנה הבלתי מעורערים שלי, שעושה כבוד לזרמים שלמים של אלקטרוניקה בריטית שג'יימי xx גדל עליהם בלי להישמע ממש חיקוי, שמכניס אותך תוך דקה לעולם אסתטי מאוד מוקפד ועשוי בכישרון. אבל אני רוצה להתמקד בסיבה אחת מתוך כל הסיבות הרבות למקום שלו בלב שלי. הסיבה הזו מתחילה ב-1:54, בצליל נמוך וארוך, שמתחיל להתפתל לאט לכאן ולכאן, פונה בחדות, כמו סנייק במשחק הזה שהיה לנו פעם בטלפונים רק בהילוך איטי. בסדר, סינתי נמוך, שמענו כאלה הרבה בעשור האחרון, ביג וופ. אבל תוך כמה שניות מתווסף לו כפיל שלו, גבוה באיזה מיליון אוקטבות מעליו, שמנגן את אותו הדבר. עוד סינתי, רק שהסינתי הזה עושה משהו שאני מאוד מאוד אוהב ושלא נעשה הרבה בפופ עד לשנים האחרונות: הוא לוקח רעיון מוזיקלי פשוט אל האקסטרים (מייג'ור לייזר מתמחים בזה). הסינתי הגבוה מנגן מהלך שכמעט חוזר על עצמו שוב ושוב עד סוף השיר, עולה ועולה בכל פעם, עד שזה נהיה באמת מוגזם, ואז ממשיך ועולה עוד! זה כמו בדיחה בפמילי גאי שמתארכת ומתארכת ומתארכת עד שהיא מפסיקה להצחיק אבל היא ממשיכה להתארך עד שהיא הופכת לדבר הכי מצחיק בעולם. איזה מהלך מלכותי, מפואר, מפגר.
מתוך In colour

jamie xx in colourJamie XX – Loud places
שיר השנה שלי? יש סיכוי טוב שכן. זה בוודאות השיר הכי אופורי שלי השנה, במובן הזה שכשהפזמון הזה (שמבוסס על דגימה מכאן) חוזר שוב ושוב לקראת סוף השיר, לא משנה היכן אני ובאיזו סיטואציה, אני לא יכול שלא לרצות בכל כוחי לפצוח בשיר, ואני לא יכול שלא להרגיש התעלות, התרגשות. וזה בשיר שמספר על פרידה, כן? עם אחת השורות הכי יפות של השנה: "אני הולכת למקומות רועשים כדי למצוא מישהו להיות איתו בשקט". זה גם יפה וגם נכון לדור הזה, שגדל לתוך השיר הזה, וגם לכמה מקודמיו. האנשים שהולכים למועדונים כדי למצוא בהם מישהו לשתוק איתו בסוף הלילה, שצוללים לווטסאפ וסנאפצ'ט ופייסבוק וטוויטר והרעש הדיגיטלי הבלתי פוסק הזה, כדי למצוא מישהו ולהגיע איתו לרגע הזה שבו אתה מתנתק מכל שאר הדברים ונשאר, לפחות לכמה רגעים, רק איתו. השיר הזה הוא יצירת מופת קטנה של מלאכת מחשבת, של בניית דינמיקה, של מתח ושיחרור, של התרוקנות והתמלאות. האמת? עם כל האהבה שלי ל-The xx, זה אולי הדבר הכי טוב שג'יימי ורומי עשו ביחד אי פעם.
מתוך In colour

hell you talmboutJanelle Monáe, Deep Cotton, St. Beauty, Jidenna, Roman GianArthur, and George 2.0 – Hell You Talmbout
בדרך כלל, שירי מחאה שנולדים מתוך סיסמה או מתוך קונספט ולא מתוך שיר הם רעיון רע מאוד. הם נוטים להיות מטיפניים, עצלים מלודית, צעקניים וגסים, והכי גרוע – לחלוטין לא משכנעים, שזה לפספס לגמרי את המטרה הכי בסיסית של שיר מחאה. אף אחד מהדברים האלה לא קורה כאן, באחד השירים הכי מצמררים והכי מזיזים של 2015. הקונספט? ממש פשוט: ערימה של זמרים שחורים צעירים תובעים מכם, בזה אחר זה, לומר איתם שמות של אמריקאים שחורים לא חמושים שנהרגו השנה על ידי שוטרים לבנים. הדחיפות, חוסר הצדק, הזעם היוקד שמאדים את עיניהם, עובר בקול של כל אחד מהמשתתפים. השיר הזה הוא אגרוף בבטן.
מתוך אין אלבום

CoverKarl Blau – That's how I got to Memphis
"אם אתה אוהב מישהו מספיק, תלך אחריהם לאן שהם לא ילכו. ככה הגעתי לממפיס", שרו טום טי הול, וג'וני ורוזאן קאש, ולי הייזלווד, ועכשיו גם קארל בלאו, מוזיקאי שנתקלתי בו חצי במקרה לפני כמעט עשור, ומאז אני קצת עוקב אחריו, רואה אותו צץ בכל מיני הפקות שקשורות ללורה וירס ולטאקר מרטין, בעלה והמפיקה שלה (ושל הדצמבריסטס, ושל עוד כל מיני). מסתבר שבמעקבים הרופפים שלי, בשלב מסוים תמכתי בקמפיין המימון לאלבום החדש שלו. שמתי כמה ששמתי, מי זוכר, ושכחתי מזה לגמרי. פתאום, בסתיו, קיבלתי מייל: הנה העותק הדיגיטלי שמגיע לך, תודה על התרומה! היי, חשבתי, איזו הפתעה נעימה, אלבום חדש לקארל בלאו. השיר הראשון הוא ביצוע לקלאסיקת הקאנטרי היפהפיה הזו, בביצוע שהפך כמעט מיד לאהוב עליי. מרטין הפיק, וירס בקולות רקע, בלאו שר בקול הכי רך ועמוק שלו, והשיר הזה מקבל חיים חדשים. האלבום עצמו טרם יצא, אבל השיר הזה, אוי השיר הזה.
מתוך Introducing Karl Blau

kate tempestKate Tempest – Europe is lost
מתוך שיר הסיום כאן: טוב, מה אני אגיד לכם, לקייט טמפסט יש כוחות על. היא לא אחת מאתנו. כוח העל שלה הוא להסתיר את הברק שלה בשכבות עבות של היעדר פוזה מוחלט. אתה שומע את "Europe is lost", השיר החדש שלה, שיצא לכבוד בלאק פריידי, ואחרי שלוש מילים אתה כבול בשלשלאות לרכבת הדוהרת שלה, מוטס אלוהים יודע לאן ואם המסילה הזו תיגמר בתחנה, במנהרה חשוכה או בהטחה לתוך קיר לבנים, אבל אתה פוער את עיניך מול הרוח ומתמסר לטיסה הזו של הרוח. קייט טמפסט לא אוחזת בהגאים בתוך הקטר. היא הרכבת עצמה. כשאני בתוך שיר שלה אני רוצה להאזין לה לנצח, ובו זמנית לברוח ממנה, כי העוצמה הנונשלנטית שלה, כמעט מפחידה אותי. תקשיבו לשיר הזה. תקראו את המילים שלו תוך כדי, אם תספיקו לרוץ בקצב שלה. הוא מצמרר בפשטות ובישירות שלו, מטלטל בעיניים הפעורות שלו. שמענו את כל זה בעבר אבל טמפסט מצליחה לעורר, מצליחה לנער. ובבלאק פריידי? פאק. זה נכנס לשירי השנה שלי, עכשיו.
מתוך אין אלבום

Kath-BloomKath Bloom – Pass through here
מתוך שיר הסיום כאן: כל מי שאוהב מוזיקה מכיר את הרגע הנדיר והמהמם הזה, מה פתאום מכיר, מחפש בכל קצוות תבל כדי לחוות את הרגע הזה שוב. הרגע הזה שבו מתחיל שיר של אמן שלא שמעת מעולם, ותוך 30 שניות אתה בעולם אחר. אתה מאוהב לחלוטין. משהו פיזי משתנה בגוף שלך, ואתה יודע שבשביל זה אתה קורע ומותח את האוזניים שלך לכל כיוון אפשרי ובולע כמויות מוזיקה אדירות והולך להופעות ומחפש ומחפש ומחפש. מיכאל גינזבורג פירסם במוזיקה נטו את סיכום השנה שלו. 10 אלבומים שבחור אחד שמעולם לא פגשתי אהב השנה. יש עוד חמישים מיליון רשימות כאלו, אבל את שלו קראתי. והופיע שם שֵם שלא שמעתי בחיים, Kath Bloom, והוא כתב עליה כמה מילים, ועשה משהו חשוב הרבה יותר: שם לינק. לחצתי על הלינק. הוא הוביל ליוטיוב שלה. "Pass through here", שיר הנושא, התחיל להתנגן ותוך עשרים שניות התחלתי להרגיש את זה, משהו חזק ומרעיד ואמיתי מציף אותי דרך האוזניים ולופת אותי. אימה מענגת. משהו שמרגיש אמיתי יותר מאמיתי, משהו חי. אמנות אמיתית ללא יומרות, רק נפש שמתרוממת ומבקשת להזדכך, לא מבקשת ממך דבר זולת ההקשבה שלך, כמו שיר של קארבר. אני שומע את השיר הזה ברצף עכשיו כבר כמה פעמים. האלבום המלא יורד ברקע, אני הולך להקדיש לו כמה ימים, בתקווה זהירות אך הולכת וגדלה שהאיכות שיש בשיר הזה קיימת גם בשאר האלבום. קת' בלום היא מאלפת סוסים מבוגרת מקונטיקט. היא רחוקה מהבלי התהילה. היא קרובה אל עצמה, אל היומיום, אל האנשים שסביבה, אל השקט של היעדר שירים. משם צומחת אהבה יומיומית, שהיא האהבה האמיתית והחשובה ביותר. ככה נשמע השיר הזה.
מתוך Pass through here

TPABKendrick Lamar – King Kunta
בואו נדבר שנייה על קינג קונטה. כתבתי קצת באלבומי השנה שלי על המשמעויות של האלבום הזה, ומתוך הסיפורים הגודלים שנשזרים בו (החזרה של קנדריק לקומפטון אחרי ההצלחה הגדולה, שמשתלבת בסיפור הגדול: מצבם הפוליטי, החברתי, הכלכלי והתרבותי של גברים שחורים צעירים). קונטה קינטה הוא דמות פיקטיבית, שמבוססת על כמה דמויות אמיתיות של עבדים אפריקאיים שהגיעו לארצות הברית. הוא הופיע בספר Roots, שהפך בסוף הסבנטיז לאחת מסדרות הטלוויזיה שהכי השפיעו על התרבות האמריקאית, בוודאי השחורה. קינטה התנגד למעבידיו: הוא הובא לארה"ב בכפייה, סירב לשנות את שמו, וניסה לברוח כמה פעמים. כשנתפס, כרתו את אחת מכפות רגליו. ועכשיו שר קנדריק על "המלך קונטה", המלך העבד, מי שעלה לגדולה ועדיין מדוכא, ועכשיו מנסים לכרות את רגליו: "איפה הייתם כשהלכתי? עכשיו אני רץ […] המלך קונטה, כולם רוצים לכרות לו את הרגל". מי רוצה? התרבות שאליה הוא חוזר, הכסף הגדול, הצבועים שלא היו שם כשהוא רק הלך כמוהם ולא רץ קדימה, ועכשיו רוצים חתיכה ממנו. קנדריק לא יכול לדבר רק על דבר אחד, וזה מרתק. גם כשהוא כותב שיר שהוא לכאורה על עצמו, על עלייתו לתהילה, הוא עדיין בוחר בדמות שיש לה השפעה עצומה על תפיסת האפרואמריקאים בארה"ב – הנושא האמיתי של האלבום שלו.
מתוך To pimp a butterfly

TPABKendrick Lamar – Alright
לא ציפיתי לשמוע הפקה של פארל החלקלק באלבום המחוספס והמפואר של לאמאר, אבל לא רק שפארל התאים את עצמו בול לווייב של האלבום, הוא גם שותף לאחד השירים הכי גדולים כאן. זה השיר היפ הופ הכי נגיש וישיר פה: ביט קבוע למדי, די רקיד, ופזמון שאפשר לשיר. מה זה לשיר? לצעוק. מה זה לצעוק, להפוך לסיסמה. הנה הוכחה די מדהימה להשפעה של האלבום הזה בפוליטיקה השחורה בארה"ב: מפגינים של Black lives matter, התנועה הפומבית שקמה בתגובה לאלימות המשטרתית נגד שחורים בארה"ב, שרים את הפזמון הזה בהפגנות שלהם! גם הקליפ המהמם של השיר, אולי הקליפ האהוב עליי השנה, תואם את השיר ואת המטרה שלו – לרומם את הרוח השפופה של השחורים בארה"ב, לתת להם תקווה, בלי ליפול לאשליות. בשוט אחד רואים את הרגליים של קנדריק באוויר, ובשוט הבא רואים עץ גדול. כל אמריקאי שחור יודע לאן זה מכוון: התמונות המפורסמות של שחורים, תלויים מתים מעצים בדרום ארה"ב. אבל לא – קנדריק לא תלוי, אלא מעופף. זה נרטיב הניצחון שהוא מכוון אליו בשיר הזה, אם כי הוא לא אופטימיסט עיוור. בסוף השיר, אחרי שהוא מנצח על לוס אנג'לס מפנס רחוב כמו ישו, כמו משיח, "יורה" בו שוטר לבן.
מתוך To pimp a butterfly

leon bridgesLeon Bridges – River
משהו פשוט עובד בשירים שקוראים להם "River". זה עבד לג'וני מיטשל, ל-Ibeyi, לדניאלה תורג'מן. וזה עובד בכל הכוח גם לליאון ברידג'ס, זמר שלכאורה מתבסס כולו על ריבייבל, על חיקוי מדויק ומלא אהבה וכבוד למקור. הוא נראה, מתלבש, שר, מעובד ומוקלט כאילו היה סם קוק ב-1962, אבל הוא בסך הכל בחור בן 26 מטקסס. למזלו, ברידג'ס מצליח להתעלות על משבצת להקת המחווה, והוא עושה את זה עם שני נכסים עיקריים: כתיבת שירים נהדרת וקול נפלא. "River" סוגר את אלבום הבכורה הפנטסטי שלו, שהיה ממש על סף להיכנס לעשירייה שלי, עם 4 דקות של גוספל חדש ויפהפה.
מתוך Coming home

liron amramלירון עמרם והפנתרים – השחר
לירון, אתה שומע? אנחנו מוכנים. הצתת דלקה בנפשנו עם "השחר" והקליפ האדיר שלו, ליבית את הלהבות עם "מול העיניים" (ראו בהמשך), ושפכת עוד שמן למדורה עם "א-ליל", העיירה כולה בוערת אחרי שהתארחת ב"חי על הקצה", אנחנו מוכנים! בוא, בוא כבר, קרע את החנויות עם האלבום, את הבמות עם המופע, כבוש את המדינה הזאת. עד אז, אני אמשיך לשיר את "השחר" ולנגן אותו לכל מי שמוכן לשמוע. בשנה הבאה אני מקווה לכתוב כאן, בשורה הבאה המוקטנת, שם של אלבום, ולא "סינגל". אנחנו מוכנים.
מתוך סינגל

marshמארש דונדורמה והאחיות לוז – Walk in Jerusalem
המילה היא חדווה. חדווה מתפרצת. הנה המתכון, והוא לכאורה כל כך פשוט: שיר גוספל מלא נשמה, שלושה קולות צלולים מהגרונות המוזהבים של האחיות לוז, ותזמורת תהלוכות ירושלמית עשירה בכלי נשיפה, מחיאות כפיים לפי הקצב, דינמיקה שלא משתעממת לרגע, והרגע הזה לקראת 3:30 כשכולם מצטרפים, ושוב לקראת סוף הדקה הרביעית, כשכלי הנשיפה חוזרים במלוא ה, ובכן… חדווה! מה אני אגיד לכם? אני רוצה ללכת בירושלים, ממש כמו ג'ון.
מתוך סינגל

mavisstaplesMavis Staples – Your good fortune
מייוויס סטייפלס היא בת למשפחת סטייפלס, as in הסטייפלס סינגרז. מייוויס, היום בת 76, מעולם לא הפסיקה. בעשור האחרון היא הוציאה אלבומים בהפקות של ריי קודר וג'ף טווידי, והשנה היא חזרה עם EP קצרצר ונפלא, בהפקתו של מפיק הסול הצעיר והסקרן Son Little. הוא הצליח להביא את סטייפלס לסאונד שנשמע פנטסטי ולא עתיק ב-2015, סאונד שמושפע מהיפ הופ, אבל עדיין מקום שבו גם מייוויס וגם המעריצים הוותיקים שלה ירגישו לגמרי בנוח: השירה היא כמעט גוספלית, סטייפלס-סטייל, הגיטרה נשמעת כמו אותה להקה, אבל הביט רענן. אה כן, והשיר גדול. זה ממש מספיק לי.
מתוך Your good fortune

moncMen of north country – Teenage frost (Yotam Avni remix)
הנה סוג מפתיע של – סליחה על המילה הזו, שהפכה למוקצה באיזורים שלנו – סינרגיה. אני מחבב את אנשי הארץ הצפונית, ההרכב הישראלי רווי הנשמה כחולת העיניים, כמו שקראו לזה פעם. ו-וואלק, אין לי איזה דעה מיוחדת לכאן או לשם על יותם אבני, די-ג'יי ויוצר טכנו מהסוגים שאני כל כך לא בקיא בהם ולא מבין בהם כלום, שאני לא יכול להגיד לכם אפילו איך הם נקראים. אבל כשהאחד פגש את השני, כשהשיר המריר-מתוק הזה של MONC התגלגל לידיים של אבני, קרה איזה קסם שאני לא הצלחתי לעמוד בפניו, ולא שממש ניסיתי. אחד הקטעים שניגנתי הכי הרבה השנה, בקצה ומחוצה לו.
מתוך The south

naoNao – Inhale exhale
מתוך שיר הפתיחה כאן: זה הביט. זה כמעט תמיד הביט. אם הביט מרגיש נכון, כל השאר מתלבש עליו, וגם אם יש חריקות במלודיה או במילים או בסאונד, אם הביט יושב, הכל פחות או יותר יושב. הביט שפותח את "Inhale exhale" של Nao – שה-EP שלה February 15 הוא אחד הריליסים האהובים עליי בחודש האחרון – הוא כל כך רזה וכל כך יעיל, שהייתי מוכן לשמוע את הלופ שלו גם במשך דקה שלמה בפתיחה של השיר הזה, ולא רק במשך שתי תיבות. מזל שליין הבס שמצטרף אליו הוא פשוט ויעיל כמוהו. ביחד הם כבר מתחילים להעלות בשר על העצמות. נאו לא מבזבזת זמן – אחרי פחות מעשרים שניות אינטרו היא כבר לוקחת את המושכות של השיר ומתחילה לדהור. אחרי חצי דקה היא משנה כיוון, ואחרי דקה אתה כבר אבוד בתוך השיר הזה, רוצה שריף הסינתיסייזרים הזה – שוב, כל כך פשטני ודל, כל כך מדויק ויעיל – יימשך ויימשך. אבל הוא נעלם כלעומת שבא ואנחנו שוב דוהרים קדימה עם נאו, ואחרי חצי דקה נוספת היא נכנסת לפזמון גדול, חסר מילים, כל כך פשוט וכל כך יעיל, ואתה תוהה למה בכלל יש שירים בעולם שיש בהם יותר משלושה כלי נגינה. לפעמים במקום להוסיף עוד ערוץ אפשר פשוט לדייק וללטש ולכוונן ערוץ קיים עד שהוא נשמע כל כך טוב שאתה לא צריך להוסיף לו כלום.
מתוך February 15

nechiנצ'י נצ' – חסידה צחורה
אני אוהב היפ הופ, ואני אוהב במיוחד היפ הופ כשהוא מצליח לעשות דבר שפעם היה נדיר והיום הולך ונהיה יותר ויותר נפוץ, וטוב שכך: לרגש באמת. לא רק להזיז את הגוף, לא רק להפעיל את הראש, אלא ממש לכווץ את הלב. נצ'י נצ' הוא מלך הלב השבור של 2015, והוא הוציא את התותחים הכי כבדים כאן: סימפול של צלילי העוד, הפקה נהדרת של איציק פצצתי, וטקסט מהלב שמדבר בפנייה ישירה לאמו המנוחה. נצ'י התבגר, השתנה, ואמא שלו לא הייתה כאן כדי לראות את זה. השיר הזה הוא מכתב עדכון, שהוא גם הסתכלות פנימה על מה שעבר, מה שנשאר ומה שאיננו. הלב השבור עדיין מנסה לאסוף את רסיסיו, ואני לא יכול לשמוע את השיר הזה עד הסוף בלי להיחנק קצת מדמעות.
מתוך ברוכים הבאים לפתח תקווה

nir shlomoניר שלמה – כלב
"כלב" של ניר שלמה הוא שיר מעולה. זהו. פשוט לכו להקשיב לו. הוא מתחיל כמעט רגיל מדי, כמו עוד שיר ישראלי כזה עם גיטרה אקוסטית ופיהוק שלא נגמר. אבל מהר מאוד הוא מצטבר למשהו גדול יותר, משהו שנשמע כאילו וילקו שרים שיר של יהוא ירון או משהו. איזה שיר גדול. לא צריך יותר משיר גדול. רוצו לשמוע את האלבום של שלמה, הוא נהדר.
אה, כן – עורכי רדיו, וואט דה פאק? גונבה שמועה לאוזניי שהשיר הזה התקבל באהדה בכל מיני תחנות, והוחלט לא לשדר אותו בגלל השורה "חתכתי לו את הביצים". אם השמועה הזו נכונה – איזה לוזרים. ואם היא לא נכונה – אין לכם אוזניים, זה שיר ענק!
מתוך ניר שלמה

nisoניסו – זמר נשמה
מתוך שיר הסיום כאןהיסטוריה ב', אלבום הבכורה הנהדר של ניסו, הוא ניר נסים כהן, יצא באפריל האחרון בשקט בשקט. יש משהו אצל ניסו שנשמע, בהאזנה חטופה, רגיל לגמרי. בנאלי כמעט. אבל תמיד, כמעט בכל שורה, הוא מחביא איזו הפתעה קטנה: פרייזינג בלתי צפוי, שורה זריזה שמצליחה לחדור בקלות מפתיעה את כלוב הצלעות ולהיכנס פנימה (אני אוהב במיוחד את "יש לי גוף \ לא חסר לי דבר" מתוך "תחת עץ התות"), פנייה משונה בלחן או הברקה קטנה בעיבוד. על העיבודים וההפקה היפים מופקד אלי רוזן, שהוציא לפני כמה שנים עוד אלבום אדיר לגמרי שכמו זה של ניסו, לא זכה לאוזניים הראויות לו. צנוע, ישיר, פשוט אבל אף פעם לא ממש פשטני ותמיד מאוד אמיתי ופתוח. תקראו את מה שהוא כתב בעמוד האלבום שלו בבנדקאמפ. אני מסיים את העונג עם "זמר נשמה", שיצא עכשיו גם כסינגל ושאני אוהב במיוחד, ואם לעורכי הרדיו יש אוזניים טובות ללהיטים שמתגלים עם הזמן, הם ישבצו אותו הרבה ומהר.
מתוך היסטוריה ב'

Panda Bear – Boys latin
מתוך שיר הפתיחה כאן: קורט וייל קרא לאלבום האחרון שלו Wakin on a pretty daze. המוזיקה של Panda Bear היא אולי הנקודה הרחוקה ביותר על גלובוס הפופ מהמוזיקה של קורט וייל, אבל בכל פעם שאני שומע את אחד השירים הכי טובים של 2015 (כן, כבר עכשיו, מותר להגזים), הלא הוא "Boys latin", ומנסה להגדיר במשפט אחד את התחושה הזו שהוא מעורר ומצייר, כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא שם האלבום של וייל. זה אכן נשמע כאילו התעוררת לתוך הזייה יפהפיה, רסיסית, של צבעים משתברים ומתערבלים. ברגעים הכי טובים שלו, פנדה בר נשמע בדיוק בדיוק ככה, כמו "Boys latin". כמובן שהקליפ הצבעוני היפהפה שלו עוזר.
מתוך Panda Bear meets the grim reaper

Panda Bear – Tropics of cancer
ומהצד השני של אותו וילון צבעוני: בין כל האקרובטיקה והקליידוסקופיות המסנוורים של פנדה בר, כל הדפוסים הרפטטיביים המסחררים, קל לפספס לפעמים את המלודיות שלו. עדינות, לפעמים על גבול הפשטניות, אבל תמיד עשויות מאותם חומרים שמהם עושים חלומות פופ, אותם חומרי אלכימיה שמלחינים רבים מחפשים אחריהם כמו יהלומים ואחרים – בריאן וילסון, סם קוק – שוחים בהם כאילו היו אוויר. בסופו של דבר, המעטפת של הצליל היא מה שמושך אותי שוב ושוב אל תוך האלבום של פנדה בר, אבל אלה המלודיות שלו שנשארות איתי ימים שלמים גם אחרי שאני יוצא ממנו.
מתוך Panda Bear meets the grim reaper

prepPREP – Cheapest flight
אחד הדברים הכי טובים שקרו לי השנה כמאזין היא התכנית שלי ברדיו הקצה. כשמדי שבועיים אני צריך למלא שעתיים במוזיקה חדשה שאני אוהב, זה אומר שכל שבועיים אני צריך לשמוע לפחות 8 או 10 שעות של מוזיקה חדשה כדי לברור מתוכה שעתיים שאני באמת אוהב. ואם פעם הייתי יכול להסתפק בדברים שמוצפים אליי במגזינים, בלוגים או תחנות רדיו שאני אוהב – לכשעצמה כמות אדירה של מוזיקה – הרי שהיום אני חייב לעבור מדי שבוע על פיד הסאונדקלאוד שלי, על הדברים החדשים בבנדקאמפ, ולפתוח את האוזניים רחב ורחוק. בשיר הזה נתקלתי בפלייליסט סאונדקלאוד של איזה בלוג, שהוא בכלל בלוג עיצוב שאני אוהב. אני יכול להבין למה: השיר הזה מעוצב לעילא. אחד משירי הפופ הכי גדולים של השנה.
מתוך אין עדיין אלבום

saadSaad Lamjarred – Lamaallem
"יש לי חבר טוב", סיפרה לי חברה טובה על כוס קפה וסודה, בבית קפה שלא הכרתי, בצהרי יום ההולדת שלי, "והוא ממש בקטע של מוזיקה בערבית, הוא עוקב אחרי המצעדים. הוא שלח לי שיר, אתה חייב לשמוע. זה מקום ראשון עכשיו במצרים". וואו. לא יכולתי לבקש מתנת יומולדת טובה יותר. סעד למג'ארד הוא זמר מרוקאי בן 30, בן של זמר מפורסם ושחקנית מצליחה. הוא התחיל כשחקן, וב-2013 שבר את האינטרנט הערבי עם 109 מיליון צפיות לסינגל אחד. בתחילת מאי השנה הוא הוציא את הסינגל הזה ("لمعلم", שמאוית ברחבי האינטרנט באנגלית הדיגיטלית "Lm3allem") יחד עם קליפ הורס, והראש של כל העולם הערבי פשוט עף. גם שלי.
מתוך סינגל

sampaMTSampa the great – Revolution
סאמפה אחראית לאחד מאלבומי השנה שלי, אבל בשיר הזה כמעט לא שומעים אותה. הוא כולו טור דה פורס פוליטי של גודריגז, המפיק של כל האלבום שלה. היא רק שרה את השורה החוזרת: המהפכה כן תשודר בטלוויזיה. על הביט המעולה של גודריגז, הוא שוזר חתיכות שונות של הקלטות מהטלוויזיה: נאומים, ראיונות, שמרכיבים אמירה מאוד חדה שנקשרת לשאר האלבומים השחורים ברשימה שלי – וינס סטייפלס, קנדריק לאמאר ודי'אנג'לו. המהפכה הגזעית, ההתרוממות, היא כבר כאן. פקחו עיניים. עד כמה שאני אוהב את הראפ מלא החיים של סאמפה, הקטע הזה הוא אחד הגדולים באלבום האדיר הזה שלה.
מתוך The great mixtape

sampaMTSampa the great – Class trip
היה קשה לבחור את השיר השני של סאמפה לרשימה הזו, פשוט כי המיקסטייפ שלה הוא באמת מיקסטייפ, ומכיל שירים קצרים, חלקי שירים וקטעי מעבר שנשזרים זה בזה כך שקשה להפריד ביניהם ולחלץ אחד שיעמוד בפני עצמו. "Class trip" נבחר פשוט כי הוא מציג את היכולות של סאמפה בצורה הכי מרוכזת: ראפרית חזקה, יודעת להשתעשע באולפן וגם לתת בראש עם פלואו חד וזריז, יודעת מתי לשבור אותו ומתי להתגלגל בדיוק על הביט. האמת המאכזבת היא שלקראת סוף השנה הוציאה סאמפה מיקסטייפ שני, והוא חלש משמעותית מהראשון. אבל בעצם, למי אכפת? כל עוד יש לנו את היופי הזה. רוצו לשמוע את האלבום המלא שלה כאן בלינק למטה, הוא קצרצר ונפלא.
מתוך The great mixtape

sexwitchEPSexwitch – Ha howa ha howa
מתוך שיר הפתיחה כאן: בימים האחרונים אני אחוז כישוף. הולך כסהרורי, מנווט לא בעזרת עיניי אלא בעזרת האוזניות שתחובות בתוך אוזניי. השאמאנית שמדריכה אותי היא נטאשה קאהן (חאן? האן? קאן? בראיון ששמעתי אמרו קאן), והיא מוליכה אותי בעיניים קשורות דרך שבילים נסתרים, שעירים מרוב קוצים וחול, במרוקו, איראן, תאילנד. היא מוליכה אותי דרך השבילים שעשה הרוק הפסיכדלי כל הדרך מקליפורניה של ג'פרסון איירפליין, לאורך הימים והמדבריות, לאורך מסלולי האופיום והאל-אס-די, אל המזרח התיכון, אל צפון אפריקה, אל סוף שנות השישים, כשהמזרח שלח סמים למערב והמערב שלח בחזרה צלילים. ואני מכור. אני לא מצליח להוציא את האוזניות מהאוזניים בימים האחרונים, מאז הנחתי על הטלפון שלי את האי-פי של Sexwitch, ההרכב החדש שלה עם חברי להקת Toy ועם המפיק דן קארי (שאחראי בין היתר לצליל של האלבום המופלא של קייט טמפסט). נשמעים כאילו כל העוסקים במלאכה עלו לרגל אל האולפן, מגיעים ממקומות שונים, ומתקבצים ליום אחד כדי לזבוח, לבצע איזה טקס סודי. "Ha howa ha howa", מתלפף סביבי עם הבס הרדיוהדי הזה שנכנס אחרי דקה וחצי, ועם התיפוף ההיפנוטי. שער כניסה לעולם של מסתורין.
מתוך Sexwitch

שחריתשי צברי – הניחי לי
קודם כל, זה אלבום השנה שלי. אז רוצו לשמוע אותו אם איכשהו עדיין לא עשיתם את זה. וכעת, לבחירה דווקא בשיר הזה לאוסף הזה, שאני מקווה שיהיה אוסף שיתנגן אצלכם לאורך זמן מה. הסיבה פשוטה לאללה: מתוך ההיילייטס האישיים שלי מהאלבום הזה, כל השאר יצאו כבר כסינגלים וחרכו את הרדיו: "המלך", "אבוא בגבורות אדיר", "קשה בלילה", "מעליי דממה". אבל ב"הניחי לי" יש, כמו שאמרתי בתכנית הסיכום שלי בקצה כשהשמעתי אותו, משהו נוסף. מדברים הרבה על צברי, האיש, והוא באמת זמר ענק עם לב ענק, והוא מלחין נהדר וכותב מוצלח. אבל האלבום הזה לא היה אלבום השנה בלי כל האנשים שסביבו, מה שמכונה נבחרת הגרוב של המזרח התיכון. הרבה פעמים במהלך האלבום אתה קולט כמה יפה מה שקורה גם כשצברי לא שר. למשל, הדקה הראשונה של "המלך", או הדקה האחרונה של השיר הזה, שהיא פשוט מסיבה מוזיקלית פנטסטית בפני עצמה.
מתוך שחרית

cover2bסמדר אקראי ולירון עמרם – מול העיניים
מתוך העונג כאן: אוהבינג לאללה את "מול העיניים" של סמדר אקראי ולירון עמרם. שזה לא חוכמה כי אני אוהב את סמדר אקראי ואני אוהב את לירון עמרם, אבל זה גם כן חוכמה, כי השילוב הזה היה יכול בקלות להיות משעמם או פלקטי ומאולץ. אבל הוא לא. הוא מרגיש כמו שילוב חכם וטבעי. הקולות שלהם עובדים נפלא אחד ליד השני. בחלק של אקראי מתפתח צמא לקול של עמרם ולהיפך, וזה מה שגורם לי לשמוע את השיר הזה שוב ברגע שהוא נגמר. זה הוּק, אבל זה לא הוק קטן שאתה מחכה לו בדקה 2:13 כי יש שם קטע שאתה רוצה לחזור אליו, אלא הוק בבנייה הכללית של כל השיר. וזה, זה חכם זה.
מתוך סינגל

sputnikספוטניק היי-פיי – עב"מ
ספוטניק היי-פיי היא להקה ירושלמית שעושה את אחד הדברים הכי קשים שאפשר לעשות במוזיקה: שיר מבריק שמסריח מחוסר מאמץ. ולא רק שהיא עשתה את זה, היא עשתה את זה פעמיים. בשנה שעברה היה לנו את "אלכס פישמן". אולי זה כי הם עושים רגאיי שמבוסס – כן, כן – על יוקללה. אולי זה כי הטקסטים שלהם מהלכים על הקו הדק שבין מגוחכים למבריקים. אולי זה כי זה "הרכב דאב רגאיי עברי המשלב מוזיקה ג'מיקנית, השפעות של מוסיקה אלטרנטיבית ופוסט-פאנק, ומסרים בעייתיים מחלל החיצון". אין לי מושג. אני רק יודע שפעם שמעתי עב"מ, ומאז לא שכחתי את העב"מ אף פעם.
מתוך סינגל

susanne-sundforSusanne Sundfør – Delirious
מישהו אמר לי שהוא לא ממש התחבר לאלבום החדש של סוזן סנדפר, ושאלתי למה. "יותר מדי אובר-דרמטי בשבילי", הייתה התשובה. הנהנתי בנימוס, אבל בלב רציתי לנער לו את הראש, ולצרוח: מה זאת אומרת אובר-דרמטי??? כשאתה רואה הר געש מתפרץ לנגד עיניך, כשאתה רואה טורנדו תולש בית ומעיף אותו לשמיים, אתה מושך בכתפך ופולט: אוף, למה להיות דרמה קווין? אתה לא מבין שהקול של סוזן סנדפר הוא כוח טבע, בדיוק כמו כל אלה? זה לא אובר-דרמטיות, זה פשוט משהו הרבה יותר חזק ממך. אבל לא אמרתי את כל זה, כי אחרי האלבום הקודם של סנדפר, שהרעיד את ספי נפשי, כשהגיע האלבום הזה גם אני נתתי לו שני סיבובים וחשבתי: אוי, זה קצת דרמטי לי מדי, יחסית לפעם שעברה. כמו טיפה כמעט ויתרתי עליו לגמרי, אבל המשכתי לתת לו צ'אנס פה, צ'אנס שם, ופתאום הכל נפתח. פתאום מצאתי את עצמי רוקד עם דמעות בעיניים, שר בקולי קולות, מתפרץ כמו הר געש רגשי.
מתוך Ten love songs

thundercatThundercat – Them changes
ת'אנדרקט הוא מסוג השחקנים האלה שרק מי שקורא את החוברת של אלבומים אחרים מכיר. הוא מנגן עם פליינג לוטוס, עם קנדריק לאמאר, עם קמאסי וושינגטון. אבל הוא גם ת'אנדרקט, בפני עצמו, ואם השמות הגדולים מאוד שהוא קשור אליהם הצליחו להאפיל עליו, חבל. כי חומרי הסולו שלו מעניינים לא פחות משל החברים שלו. 9 קבין של גרוב והשראה נחתו על החבורה הפנטסטית הזו. "Them changes" תפס אותי מהרגע הראשון ששמעתי אותו, ולא ממש שיחרר מאז. קשה לי לומר למה, אבל לפעמים אין סיבה רציונלית. לפעמים זה משהו בקצב, באיך שהכלים נשמעים, בפראזה של השירה. מי יודע איך הדברים האלה עובדים? מי יודע ממה מורכבת אהבה?
מתוך The Beyond / Where the Giants Roam

tiny fingersTiny Fingers – The fall
אני אוהב ששירים מכריעים אותי, מפילים אותי ארצה בגל אדיר, בכוח שאי אפשר לעמוד בפניו. לטייני פינגרז, אחת הלהקות האהובות עליי בארץ בעשור האחרון, יש שירים הרבה יותר מהירים ואלימים בקטלוג שלהם. אבל משהו בסאונד, לא בקצב, של "The fall" מכה בי מהרגע הראשון כמו צונאמי של צליל. הפינגרז תמיד ניסו לקחת את המאזין למקום אחר עם המוזיקה שלהם, וכמעט תמיד הצליחו לקחת גם אותי, אבל אני לא זוכר אף קטע שמהצליל הראשון שלו משנה את דחיסות החלל סביבי, לא לוקח אותי למקום אחר אלא משנה את המקום שבו אני כבר נמצא. זה מעבר למוזיקה, זה כישוף.
מתוך The fall

tame-impala-currentsTame Impala – Let it happen
מתוך שיר הפתיחה כאן: מה קורה כשהשיר כבר נגמר, אבל ממשיך וממשיך? הטיזינג לאלבום החדש של Tame Impala היה ארוך וממושך. כל כך ארוך וממושך, שאיפשהו אחרי הסינגל הראשון החלטתי שאני מתאפק: אני לא רץ לשמוע כל שיר ושיר שטיים אימפלה מוציאים לקראת האלבום, אלא מחכה לאלבום המלא. ככה אני אוהב לצרוך מוזיקה כזאת. זה היה קשה, אבל זה היה שווה. הגעתי עם אוזניים טריות ל-"Let it happen", השיר שפותח את האלבום המצוין הזה, ותקשיבו, לא נהניתי ככה כבר הרבה זמן. אלה 8 דקות שאני שומע שוב ושוב ושוב, ואז עוד פעם ואז שוב כדי לוודא שלא פספסתי את המעבר הנפלא הזה בין לופים שונים שקווין פארקר השאיל בוודאות מדאפט פאנק. כי אחרי 3 דקות בעצם נגמר השיר, וטיים אימפלה מנגנים את הקודה שלו שוב ושוב ושוב ושוב, מסמפלים וחותכים את עצמם, עד שהקודה מתפוגגת ללופ אינסופי, שהופך בעצמו לקצב לענף חדש לגמרי שנולד מתוך השיר, שכבר נגמר, אבל ממשיך לצמוח, מצמיח מתוכו עלווה יפהפיה של כלי מיתר, ואז הופך לעץ חדש עם ביט משלו. כמה יופי יש בקטע הזה, וכמה זה לא שכיח במוזיקה שיוצאת היום. הקטע הזה ממלא אותי באושר וגורם לי לרקוד, וזה רוב מה שאני צריך.
מתוך Currents

unknown mortalUnknown mortal orchestra – Multi-love
מתוך שיר הפתיחה כאן: הו, אני זוכר לפני עידן ועידנים אם לא 5 שנים, כשיצא "Ffunny Ffriends", הסינגל הראשון והמשונה של Unknown mortal orchestra. היה גל קטן של התלהבות שפגע גם בי, אבל לא הצלחתי ממש להיכנס לשאר האלבום וסימנתי אותם כהרכב עם סאונד מעניין אבל שירים לא מאוד מעניינים. שני אלבומים עברו מאז בנהר, והסינגל החדש שלהם, "Multi-love", הוא כל כך הרבה יותר בוגר ומורכב ושלם, אבל בעצם הוא חי עדיין באותה טריטוריה כמו אותו סינגל ראשון לפני חמש שנים – המקום בתעלה המטונפת בצד הדרך שממנו נושאים את העיניים לשמי הפופ. רוצה לומר, יש כאן את כל היתרונות של שיר פופ מצעדים גדול – הוק שלא יוצא לך מהראש, מלודיה מתקתקה, מבנה שיגרום לך לרקוד ברגע מאוד ספציפי. אבל כל זה עטוף בתופים שנשמעים מסומפלים, בסאונד שגדל על ברכי הלו-פיי, באסתטיקה שבכל שנה אחרת הייתי אומר שלה ולמצעדי הפזמונים אין דבר וחצי דבר. אבל אנחנו חיים ב-2015, והחציצה המאולצת הזו בין פופ ואינדי, בין סאונד מלוטש למרוטש, בין פנייה להמונים ופנייה למעטים, הולכת ומתמוססת בקצב מהיר מאי פעם. איזה כיף. אבל יותר מכל – איזה שיר ממכר, יא אללה. אם אתם יודעים איך להפסיק לשמוע אוות, ספרו לי – אני עדיין לא הצלחתי.
מתוך Multi-love

VSVince Staples – Lift me up
אם הייתי עושה את מצעד השורות הכי טובות של השנה, איפשהו שם למעלה היה את "I need to fight the power / but I need that new Ferrari".
וגם: "I'm just a nigga until I fill my pockets / and then I'm mister nigga, they follow me while shopping". בשני הציטוטים האלה, שניהם מהקטע שפותח את אחד מאלבומי השנה שלי (ולא רק שלי, לפי איך שנראים הסיכומים ברחבי הרשת דוברת האנגלית), סטייפלס מציג את המצב המשונה שבו נמצא גבר שחור צעיר שעולה מהרחובות: בעיני כולם הוא סתם עוד ניגר. אבל כשהוא מצליח, כולם לוטשים בו עיניים. כשאתה בא ממקום בלי כסף ופתאום מתעשר, אתה יודע שאתה אמור להיות בצד הצודק אבל אתה גם רוצה ליהנות מהרווחה החומרית לפני שהיא תיגמר. סטייפלס אומר הרבה דברים שגם קנדריק לאמאר אומר, אבל הוא אומר אותם חד יותר, מתומצת יותר, ובעיקר: יותר מבפנים. סטייפלס מציג את החיים שלו בלונג ביץ' ב-2006, חיים אורבניים שבהם פשע והצלחה הם לא שני דברים שונים.
מתוך Summertime '06

VSVince Staples – Norf norf
מתוך שיר הפתיחה כאן: הרבה לפני שאני מקשיב למילים של שיר היפ הופ – ולפעמים כל שיר שהוא – אני מקשיב למוזיקה. עדיין לא הקדשתי מספיק מחשבה וקשב כדי להבין על מה מדבר וינס סטייפלס ב-"Norf norf", אבל אני יכול להגיד לכם כבר עכשיו שהמינימליזם הבאסי הזה עושה לי רטטים בתדרים הכי שמחים בגוף. זה כמו המוזיקה של דרייק רק עם ראפר הרבה יותר מעניין והרבה פחות אפקטים בלתי נסבלים על הווקאלז; זה כמו כמה קטעים בג'יימי XX האחרון מינוס המגה-סטייל; זה כמו מנהרה תת קרקעית ב-180 קמ"ש באמצע הלילה בעיר שאתה לא מכיר; זה כמו התמכרות קטנה שאתה לא מספר עליה לאף אחד. כל האלבום (הכפול!) הזה, Summertime '06, הוא הצהרה אסתטית חזקה מאוד לטובת מינימליזם של באסים ומעט מאוד חוץ מזה. כאילו "Hip Hop" של דד פרז לא הסתפק בלהמציא את הוובל של הדאבסטפ לפני 15 שנה. שלא לדבר על הדרון הזה שעולה ויורד ברקע כמו סירנת אמבולנס בהילוך איטי, וההצהרה החוזרת "מעולם לא ברחתי משום דבר חוץ מהמשטרה". בארה"ב של 2015, בעצם כמו ארה"ב של כל שנה אחרת, זו הצהרה צורבת. הקליפ צורב אותה עמוק יותר.
מתוך Summertime '06


icecreamזה לא מובן מאליו
גם הפוסט הזה, כמו כל פוסט שבועי של העונג, דרש שעות על גבי שעות של איסוף, בחירה, האזנה, כתיבה, מחיקה וכל מה שכרוך בזה. העונג תמיד יישאר חינמי, אבל אם אתם נהנים ממנו באופן קבוע, אולי תרצו לתמוך בו בטיפ קבוע של כמה שקלים, שיהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג בסכום של עודף בפלאפל. תודה!

9 תגובות על “50 שירי העונג של 2015”

  1. מאת ברך:

    מה שג׳יימס אמר

  2. מאת candy:

    עשית מצווה שניה בשבוע:) תודה

  3. מאת ירון:

    זהב. אני מתייחס לזה כאל חובת שמיעה.
    שנה טובה ותודה

  4. מאת אלעד:

    יש פלייליסט ספוטיפיי?

  5. מאת ליאור:

    תודה אלעד!
    הוספתי כמה.. את רוב הישראלי לא מוצאים.. מן הסתם.

  6. מאת מיכל:

    תודה על הסיכום!

כתיבת תגובה