כחלק מסיכומי השנה, פניתי לכמה אנשים עם אוזניים מעולות ושאלתי אותם מה אלבום השנה שלהם. זה מה שהיה לעלמא אליוט הופמן להגיד על אלבום השנה שלה:

אני נוחה להתאהבות בכל הנוגע למוזיקה. מעטות הפעמים שאני מגבשת דעה הגיונית לגבי אלבום מסוים – פשוט בגלל שמוזיקה תופסת אותי בדיוק במקומות הלא הגיוניים. המקומות שנמצאים בין צלעות בית החזה לבין הלב, בין בית הסרעפת לבין חלל הבטן. אזורים נטולי שם, שממלאים אותנו בחיוניות ומנפחים לנו את הבפנים באושר, כשאנחנו שומעים צליל שזוקף לנו את האזניים.

אחד מיחידי הסגולה שגורמים לכל נים בגוף שלי להפוך קשוב אליו הוא דיוויד באזאן (David Bazan). שמעתי אותו לראשונה לפני כמה שנים באוזן השלישית, ישי ניגן את התקליט "Strange Negotiations" בחנות, והגבתי אליו מיד. הלחנים, הקול והאנושיות הברורה שבקעה מאיש עניו ומלא כוונה פשוט לכדו אותי. מאז אותו רגע לא הפסקתי להאזין לתקליט הזה, כמעט בכל יום, ולאחריו לכל תו שאי פעם הוציא לאור.

בקיץ האחרון דיוויד באזאן הוציא תקליט לייב שהוא הקליט עם רביעיית מיתרים, David Bazan + Passenger String Quartet Vol 1. קיבלתי אותו חתום (!) לכבוד יום הולדתי, הנחתי את המחט על הויניל השחור והאזנתי לשיר הראשון שנפתח בקולו הצרוד, מלווה בכינורות.

ביצוע ראשון מבין עשרה, שמפשיטים לעירום מוחלט שירים שכתב, מתקופת Pedro The Lion ועד לאלבומו האחרון. הניסיון לקלף אותם הוא אקט אמנותי כל כך טוטאלי, ולו רק בשל העובדה ששיריו של באזאן מהווים כבר יצירות כנות וחשופות, שלא משאירות אף פיסה מנפשו מוסתרת.

כך תמיד היה כיוצר, מודע לאנושיותו, לחולשותיו, לכשלונות שחווה כאדם. בלי יללות מיותרות, הפקה מוגזמת ושאר מניירות, באזאן משתף את מה שעל ליבו ולא מנסה למצוא חן או לשבור מוסכמויות. בצניעות מקסימה הוא פשוט שר את המחשבות שלו. ייתכן והוא המוזיקאי הכי כן ששמעתי בחיים שלי, ואולי זו הסיבה שאני כל כך נמשכת אליו. אמן שמנתח את רגשותיו נוכח סיטואציות, לבטים מול המעשה הנכון, חששות ופחד מניכור ובידוד, ואת הרצון הפשוט והאקוטי שיש לכולנו – להצליח להיות אנשים טובים יותר ממי שאנחנו. להיות אוהבים ונאהבים, לגעת באדם שמולנו. להיות בעלי משמעות.

דיוויד באזאן כותב את כל מה שאנחנו מרגישים כיחידים בחברה פוסט מודרנית, והוא עושה את זה בלי להתפלסף, להתנשא או לבקר. הוא עושה את זה כאדם שאבוד בחברה מאיימת וקרה, בדיוק כמונו, מהמקום הכי פרטי שלו. האלבום הזה, דווקא בגלל ניקוי הגיטרות והתופים ממנו והחלפתם בכלי מיתר וגיטרה אקוסטית – מצליח לחדור בדיוק אל הנקודה הכי עמוקה ומטלטלת של האחר. לתפיסתי הוא אלבום מופת, הנוגע בגרעינה של האנושיות, ועל אף שאין בו שיר חדש אחד הוא כנראה האלבום הכי טוב שדיוויד באזאן הוציא עד היום. לא יכולה לחכות ל-Vol 2.

עלמא אליוט הופמן כותבת את הבלוג 15% חירשות, מפיקת מדור מוזיקה ועורכת מדריך בעכבר העיר ודוחפת מוזיקה טובה בכל מקום אפשרי.