27 בדצמבר 2013

שירי העונג של 2013

songs2013-top

האם זאת הייתה שנה מוזיקלית "טובה"? כלומר, האם יצאו השנה יותר שירים יותר טובים מבכל שנה אחרת, או מאיזה ממוצע רב-שנתי, כמו בתחזית הגשם?

חברי בבליקי שאל אותי בעניין הזה בפתיחת חלק א' של סיכום השנה הרדיופוני שלנו [להאזנה. חלק ב' ישודר ביום ראשון הקרוב, 14:00, קצת אחרי שאשדר שעתיים במצעד השנתי של רדיו הקצה (11:00-13:00)]. התשובה שלי הייתה נחרצת. אין שנים טובות יותר או טובות פחות. בכל שנה, בטח בעשור האחרון, יוצאת כמות לא הגיונית של שירים. סטטיסטית, אם תחפשו מספיק טוב, תמצאו כמה עשרות שירים מדהימים שיהפכו לכם את הלב והאוזניים, שירים שתחשיבו כמדהימים.
מי שיצא מאוכזב מ-2013 פשוט לא הסתכל במקומות הנכונים.

בדרך כלל זה לאו דווקא באשמת המאזין. אם בכל מקום מדברים על האלבומים של דאפט פאנק וארקטיק מאנקיז וארקייד פייר, ונניח שאלה לא עשו לך כלום, תוכל בקלות להרגיש שזו הייתה "שנה בינונית". אבל השנה שבה יצאו, אני לא יודע, איזה מושצירגיליארד אלבומים. לאלה פשוט היה הכי הרבה יח"צ.

אני מאמין גדול מאוד בלמצוא את הדובדבנים בכל הקצפות. קשה לי לחשוב על ז'אנר מוזיקלי שאני לא יכול למצוא בו אפילו שיר אחד שאני ממש, ממש, ממש אוהב. קשה לי לחשוב על שנה שלא מצאתי בה – הרבה פעמים רק בדיעבד – עשרה אלבומים שממש מילאו אותי בהתרגשות ופליאה ועונג. גם 2013 הייתה כזו. ואם היא לא כזו עכשיו, היא תתגלה ככזו עם הזמן, כשאלבומים ושירים עלומים יתחילו לצוף או יגיעו אליכם במקרה בזרמים המתפצלים של הזמן.

מה אני רוצה לומר? שהנה 41 השירים שהכי הכי עשו לי את השנה. זו רשימה שתלויה במאזין (במקרה הזה אני) ובזמן (עכשיו). בעוד שנה, רשימת 2013 שלי תיראה אחרת לגמרי. אני בטוח שלאסופה הזו יש חלק שני, נסתר, שיתגלה לי בחודשים הקרובים ויגרום לי להתחרט על כל כך הרבה שירים שלא הכנסתי לרשימה הזו. אבל בואו נחייה בהווה (ונשמע את העבר, כי כל מה שאנחנו שומעים מגיע מהעבר), בואו נחגוג את השנה המוזיקלית הפנטסטית הזאת, את 2013.

כתמיד, ההמלצה היא להוריד את כל אסופת השירים, לשים על Shuffle ולנגן עד שמשהו תופס לכם את האוזן ואתם אומרים "היי! אני רוצה עוד מהדבר הזה". התקווה היא שבמקרה כזה תלכו ותחפשו את האלבום.

הכל מתחיל בלחיצה על הלבבה:


צריכים עזרה לפתוח קובץ zip? הורידו את 7zip החינמית שפותחת הכל

סיכומי העונג 2013:
האלבומים המיותמים 2013

שירי העונג מהשנים הקודמות:
שירי העונג של 2012
שירי העונג של 2011
שירי העונג של 2010
שירי העונג של 2009
שירי העונג של 2006, חלק ב'

שימו לב: לינק על שם השיר יוביל לשיר ביוטיוב (אבל ממש מומלץ פשוט להוריד את כל האוסף)

a-tribe-called-redA Tribe Called Red – Electric PowWow Drum
כמעט כל שנה אני מרשה לעצמי להכניס שיר אחד שפספסתי בשנה שעברה, והפעם יצא אלפבתית שזה השיר שפותח את הרשימה. A tribe called red הוא הרכב קנדי של נייטיב-קניידיאנז, יעני ילידים, יעני אינדיאנים, שמערבבים את המוזיקה השבטית מהמסורת שלהם עם אלקטרוניקה, היפ-הופ ודאבסטפ. יש פה קצת מייג'ור לייזר, קצת לפטפילד, ובעיקר את האיכות ההיפנוטית של שירה שבטית עם האיכות האופורית של אלקטרוניקה במשקל ארבע טון. איזה קטע ענק.
מתוך A Tribe Called Red – 2012

Alicia-Keys-Fallin-Yarin-Lidor-BootlegAlicia Keys – Fallin' (Yarin Lidor bootleg)
בשם ירין לידור יצא לי להיתקל במשך השנים בהרבה צמתים, לפעמים בהפתעה. הוא ארגן את זה ותיאם את ההוא, מתקלט פה ומפיק שם. מדי פעם אני גם מקבל ממנו מייל עם לינק לאיזה רמיקס חדש שהוא העלה לסאונדקלאוד, ואני תמיד שמח על זה. הפעם הייתי שמח במיוחד, כי ההמצאה מחדש שהוא עשה לשיר הבאמת ענק של אלישיה קיז היא מבריקה. היא כייפית אבל לא לגמרי רקידה, היא גרובית אבל בלי לאבד את הלב של השיר, והיא בעיקר מתנגנת לי בראש ולפני רוב התיקלוטים שלי.
מתוך סאונדקלאוד

anna-calvi-one-breathAnna Calvi – Eliza
משהו בקול של אנה קאלבי מכשף אותי. הוא מזכיר לי להבה אדמדמה-זהובה שמתנחשלת ממדורה. האלבום הראשון שלה היה מצוין, אחד האהובים עליי באותה שנה, והתקשיתי להאמין שהיא תצליח לשמור על אותה רמה של אינטנסיביות רגשית, של רוק דרמטי, דוהר, חסר נשימה, בנוי היטב. איזה אושר שהיא הצליחה. תקשיבו לאלבום הזה, הוא מגלה עוד ועוד יופי בכל האזנה. בעולם צודק יותר, השיר הזה היה הופך לקלאסיקת רוק ענקית, לשיר שבני 15 יגלו לנצח. זה לא יקרה. הם יישארו עם לד זפלין ובלאק סאבאת' ואנחנו, אולי, אם יהיה לנו מזל, נזכור את השיר הזה בשנה הבאה. הזמנים, הם א-משתנים.
מתוך One breath

Arcade-Fire-ReflektorArcade Fire – Reflektor
אתם באמת צריכים לקרוא *עוד* מילים על הסינגל הגדול ושיר הנושא מהאלבום האחרון של ארקייד פייר? אם קראתם יותר מסיכום שנה אחד, אתם כבר לא צריכים. פאק איט, אם שמעתם את השיר הזה יותר מפעמיים אתם כבר לא צריכים. השיר הזה – אולי השיר הבולט ביותר של השנה מבחינתי – הוא עצמו, כמו שאומרים באנגלית, speaks volumes. הוא בו זמנית מסע והקריאה ליציאה למסע; סטיקר קלישאתי ומניפסט רציני על מצבנו; שיר נוגה ואבוד והמנון רחבות; קינה על אובדן הקשר והחיבור והניסיון ליצור קשר וחיבור. הוא מצליח להיות משהו היה חסר מאוד לכל האנשים שלא הבינו עד עכשיו מה ההתלהבות מארקייד פייר: הוא מצליח בו זמנית להיות רציני לגמרי וכיף גדול. בואו נרקוד עם דמעות בעיניים. והעובדה שאלבום שמכיל שיר כל כך עצום מצליח לא להכיל אפילו שיר רע אחד הוא אירוע על גבול הנס.
מתוך Reflektor

AMArctic Monkeys – Do I wanna know
הנה ספוילר שכנראה לא יפתיע אף אחד חוץ מאשר אותי: האלבום של ארקטיק מאנקיז צועד גבוה מאוד במצעד האלבומים שלכם, שיתפרסם כאן ב-31 בדצמבר. זה מפתיע אותי כי שמעתי אותו כמה פעמים כשהוא יצא, ובכל האזנה נשארתי אם אותה התחושה: למה הם לא היו יכולים לעשות את כל האלבום מהחומר של שני השירים הראשונים? "R U mine" (שיצא ב-2012, אחרת לגמרי היה נכנס לכאן, הוא שיר for the ages) ובמיוחד "Do I wanna know" הם שניים מהשירים הכי טובים שהלהקה הזאת הוציאה, וזאת אמירה ענקית כי זו להקה ענקית עם שירים ענקיים. השיר הזה מצליח להיות שיר רועש ומזיז אבל במהירות של השירים האיטיים של המאנקיז, וזה הופך אותו כפי הנראה לדבר הכי מחרמן שאלכס טרנר וחבר מרעיו הוציאו. וזה לכשעצמו אומר הרבה.
מתוך AM

aviv guedgeאביב גדג' – לא מקום לחלשים
מתוך שיר הפתיחה: זוכרים את המחאה? זוכרים את ההון-שלטון? זוכרים את תחושת החנק? זוכרים את האדישות המחרפנת? זוכרים את היעדר הערבות ההדדית? זוכרים את הכסף הוא המלך? זוכרים את התקשורת המסממת? זוכרים את ארץ אוכלת יושביה? עכשיו תשמעו את השיר הזה, שכל שורה בו יכולה להיות הסטיקר של גל המחאה הבא. "לא מקום לחלשים", השיר שפותח את האלבום החדש של אביב גדג', הוא שיר מהנה כמו שהוא עצוב, מוגזם כמו שהוא מדויק, נבואי כמו שהוא היסטורי, חזק וחסר רחמים כמו המציאות שהוא מתאר.
מתוך ילדים של מהגרים

beat-making-lab-1Beat making lab – Cho cho cho
שיטוטים באינטרנט זה דבר פלאי. אתה מתחיל באיזה מקום ולא יודע לאן תגיע. אתה זה שמקליק, אבל זה בכלל לא תלוי בך. איזו יד עליונה, אקראית, מכוונת את דרכך. כך הגעתי יום אחד אל Beat making lab, יוזמה של שני מפיקי היפ הופ אמריקאיים יחד עם PBS (הטלוויזיה החינוכית של ארה"ב), ובה המפיקים מגיעים לכל מיני מדינות כמו פנמה, קונגו וסנגל, ועורכים סדנת הפקת ביטים לצעירים מקומיים. התהליך מתועד בסרטוני יוטיוב נהדרים, ומן הסתם מכל סדנה כזו יוצאים כמה שירים. "Cho cho cho", שמגיע מגומה, עיר בקונגו, יצא מסדנה כזו והוא אחד משירי ההיפ-הופ הכי מפגיזים, מזיזים, מרתקים ומכשפים ששמעתי השנה.
מתוך פרויקט Beat making lab

dreamriverBill Callahan – Small plane
מתוך שיר הסיום: אם מישהו תוהה למה אני טוען שביל קלהאן הוא: א. אחד המשוררים הכי גדולים כרגע באמריקה. ב. גלגול של ריימונד קארבר. ג. ממלא את הלב שלי עד גדותיו בשירים הגדולים באמת שלו, כמו "Small plane", שיר שמתחבא בצניעות ברצועה 3 באלבום החדש שלו, Dream river, ומושר בבריטון שטוח וישר כמו ערבה צחיחה, שכמו הערבה מחביא מתחת לגרגריו ועליו היבשים חיים שלמים ומלאי סערות;
אז שיקשיב לשיר הזה. ויקרא את המילים שלו. ויגיד לי שזה לא שיר אהבה מפוכחת ובוגרת מהמם ביופיו הריאליסטי.
מתוך Dream river

הורה הסלמההבילויים – ניפגש על החוף
תגידו, עכשיו בסוף השנה כבר מותר להגיד שהאלבום האחרון של הבילויים איכזב אותי? שהוא יפה, ומושקע, ויש בו כמה שירים מצוינים, אבל די מעט? תראו, זה לא שאני כפוי טובה. אני עדיין אסיר תודה על עצם העובדה שיש במדינה שלנו להקה כמו הבילויים – מכל הסיבות. אבל אחרי יצירת מופת כמו "שכול וכישלון", נו, אי אפשר לצפות רק ליצירות מופת מלהקה. "ניפגש על החוף" הוא אחד השירים הכן ענקיים שיש כאן. לא רק בגלל הנושא הכל כך ויסלרי שלו – כתב האשמה במסווה של פוסטאפוקליפסה רומנטית – אלא כי הוא חתיכת שיר פופ מעולה, במובן הזה שהוא נתקע לך חודשים בראש, שאתה מוצא את עצמך שורק אותו, מזמזם אותו, מהמהם אותו ולפעמים ממש שר אותו בקול רם, גם במקומות ציבוריים. היידישקייט של העיבוד מול הדיבורים על זומבים וקניבלים, זה מסוג ההזיות הפלאיות האלו שגורמים לך להודות למי שלא יהיה על כך שהבילויים קיימים.
מתוך הורה הסלמה!

Califone-StitchesCalifone – Movie music kills a kiss
שנים, שנים אני שומע על Califone. פעם בכמה שנים יוצא להם אלבום חדש ואני הולך להקשיב לו, כי אי שם בראש שלי רשום שהם אמורים להיות מעולים. ואז הם עוברים לי ליד האוזן ושום דבר לא נתפס. זה לא באשמתם, כמובן, זה תמיד אני.: הרגע לא התאים, המצב שבו הייתי בחיים לא תאם לרוח האלבום שלהם, משהו לא התחבר. הפעם זה התחבר ובענק. Stitches מזכיר לי את וילקו ברגעים הכי קודרים שלהם. כל האלבום הזה פנטסטי, כל שיר הוא סרט קצר, ממוקד, סבלני. אף על פי שבסופו של דבר השירים האלה הם שירי פולק\רוק\פופ מובהקים, נשמע כאילו לקאליפון לא אכפת מהתבניות והדרישות. השירים שלהם מתפתחים לאן שהם מתפתחים באופן טבעי, לא כי "וואלה, עכשיו צריך להגיע פזמון". אלה שירים אורגניים, חיים בפני עצמם. וכשחושבים על זה לעומק, מוזיקה מסרטים באמת יכולה להרוג נשיקה ולא להחיות אותה.
מתוך Stitches

disclosureDisclosure – When a fire starts to burn
מתוך שיר הפתיחה: כשאש מתחילה לבעור ולהתפשט, אי אפשר להיכנס לאף אתר בלי להיתקל באיזכור של Disclosure. בצדק מסוים. קודם כל, כי "When a fire starts to burn" הוא סינגל מעולה ובעיקר ממכר להפליא. שנית, כי האלבום החדש שלהם, Settle, מוצלח. אבל בעיקר כי הנה קורה מה שאני מחכה לו בערך מאז 2003: הרטרו המחורבן הזה לאייטיז מתחיל להיגמר, והרטרו לניינטיז מעלה הילוך. יש אנשים שמופתעים שהרטרו לניינטיז מרפרר פחות לנירוונה ויותר ל-Gala, אבל אני גם סבבה לגמרי עם זה וגם מבין את זה. כל הגראנג' הזה, שמזוהה כל כך עם הניינטיז, תפס אולי 3 שנים טובות מהעשור. האלקטרוניקה, במיוחד זו שרקדנו במועדונים ב-1996, הופיעה על הרבה פחות שערי מגזינים אבל חלחלה הרבה יותר עמוק לקהל הרחב, לחיי היומיום. לא רק הצ'ילווייב שנבנה לא מעט על דברים ששמענו ב-1995, אלא גם דברים כמו Disclosure, ובמיוחד הסינגל הזה, מחזירים במודע סאונדים שמזוהים עם העשור של הפוגים, של קרוב רחוק ושל אלנבי 58. אבל אתם יודעים מה? גם בלי קשר לניינטיז מדובר בשיר מעולה.
מתוך Settle

DJ-Fresh-vs.-Diplo-Earthquake-2013-1200x12001DJ Fresh VS Diplo – Earthquake
הדרופ של השנה? בקלות. השיר הכי ממכר של השנה אחרי "Get lucky"? יש מצב ממש טוב. השיר הזה התפשט כאש בשדה הבאס, ואני עדיין לא נרגעתי ממנו. במדד ה"או מיי גאד אני לא יכול שלא לרקוד את זה עכשיו!!!", זה ה-"Thrift shop" של 2013. כפול ארבע.
מתוך אלבום עתידי כלשהו

marshall-mathers-lp2Eminem – Rap god
הגעתי מאוחר לאלבום המדובר של אמינם, ואני מודה שרובו לא כבש אותי. בהיפ הופ אני פחות סאקר של מילים ויותר של הפקה, וההפקות של אמינם תמיד היו חסרות בעיניי. אני מת לשמוע אותו מרפרפ על הפקה של קנייה ווסט, למשל. אבל בכל הנוגע לטכניקה של האיש שמחזיק את המיקרופון, אמינם הוא באמת אל (מצטער, קנייה). "Rap god" הוא שיר ענקי, ולא בזכות המוזיקה שלו, שהיא נחמדה אבל לא ממש מעניינת – אלא בזכות אמינם, שפשוט עושה כאן מה שהוא רוצה. כי הוא יכול. הוא ראפר פנטסטי: הוא יודע לעשות ראפ איטי וראפ מהיר (רק תקשיבו ל-4:25), הוא יודע לעשות ראפ מצחיק וראפ מפחיד, הוא יודע לשיר (!) והוא יודע להפיל ראפ באיזה חמש עשרה סגנונות שונים – לפעמים כל אלה באותו שיר. קל לפספס את זה כי זה "עוד שיר של אמינם", אבל מה שהוא עושה כאן על המיקרופון הוא תצוגת תכלית מעלפת של הראפר הכי טוב שמחזיק היום מיקרופון.
מתוך The Marshall Mathers LP2

fuck-buttons-Slow-Focus-cover-artFuck buttons – The red wing
אני אוהב את שם האלבום החדש של פאק באטנז, הלהקה שהכי טוב לשמוע כשאתה נוסע ברכבת ומסתכל מהחלון. פוקוס איטי. אני אוהב אותו לא רק בגלל הצליל שלו, אלא בגלל מה שהוא גורם לי לדמיין. תמונה שהולכת ומיטשטשת אבל מאוד, מאוד לאט. פאק באטנז לוקחים את המוזיקה האלקטרונית ומטשטשים אותה, מורחים אותה, מפזרים אותה לציורים מופשטים על קאנבסים ענקיים. זה הפוסט-רוק של האלקטרוניקה. אולי זאת פוסט-אלקטרוניקה, אני לא יודע. הם מגיעים מבריסטול, המקום שבו המציאו את הטריפ-הופ, וכיאה למורשת פורטיסהד, מאסיב אטאק וטריקי, הם ממציאים מחדש כיוון אמנותי יותר ותבניתי פחות של ז'אנר שולט. חוצמזה שהשיר הזה הוא הדבר הכי קרוב לטריפ קולנועי שעבר לי באוזניים השנה.
מתוך Slow focus

צריך לסגור הכלג'ירפות – אין בעצם זמן
מתוך אלבום השבוע: "אין בעצם זמן" הוא אחד משירי השנה שלי בלי בעיה, בין היתר כי הוא כל כך מדבק וסוחף, וכל כך רדיקלי בפופ הישראלי. מצד אחד, מבחינת סאונד הוא רחוק שנות אור ממה שיש לנו באוזן כשאנחנו חושבים על "פופ ישראלי". הוא נשמע כאילו קז לחץ פליי על הדמו באורגנית שלו, כהנא חירטט משהו שהוא המציא על המקום והם הושיבו את זה על גריד במחשב וסגרו עניין. מצד שני זה שיר פילוסופי לא קטן, אפילו מדכא קיומית, לא בדיוק נושא לשיר פופ קליל. והוא נשמע מדהים למרות הרישול, והוא כיף ענק למרות הנושא. תחשבו על ריטה מוציאה שיר כזה, או אפילו הדג נחש. לא בא בחשבון. אבל אצל ג'ירפות זה פשוט נופל מהשרוול. האלבום הזה פנטסטי, ומבחינתי הוא הולך וממקם את הלהקה הזאת כאחת הלהקות הישראליות הכי טובות בכל הזמנים, הרבה יותר מאמנים שכבר נכנסו לקנון כמו זקני צפת, נגיד (עם כל הכבוד). זה אלבום פנטסטי, תקשיבו לו במלואו.
מתוך צריך לסגור הכל

חוה אלברשטייןחוה אלברשטיין – כרגע זה נראה לא טוב
מה שנפלא בתמיר מוסקט זה שהוא לא כופה את הטעם והצליל שלו על המוזיקאי שאיתו הוא עובד, אלא פותח אצל הלקוח שלו משהו שתמיד היה שם, ורק חיכה לרגע הנכון להיפתח ולהעשיר את המוזיקה שלו. מה שנפלא בחוה אלברשטיין זה הכל. ומעל הכל – סליחה על ההתחכמות – הקול. דיוויד בואי הוציא השנה אלבום שכולו – העטיפה, הטקסטים, האקורדים, ההפקה – השתקפויות מחוכמות של היצירה שלו עד כה. מוסקט עזר לאלברשטיין לעשות בשיר הזה את אותו מהלך, אבל עם הרבה יותר חן. הסימפול של חוה הצעירה בין השורות של חוה המבוגרת, הרענון של הגרוב הקברטי שהשתמשה בו כל כך הרבה בשנות השבעים יחד עם סאונד עדכני ואפילו אל-זמני. זה שיר על התכחשות לסוף המתקרב והבלתי נמנע, והמשיכה הזו אחורה-וקדימה בזמן שמוסקט מכניס אל השיר הזה הופכת אותו ליצירת פאר של פופ.
מתוך ואיך אצלך

חיה מילרחיה מילר – עושים כסף
1. חיה מילר הוציאו את האלבום הישראלי שגם הכי חיכיתי לו וגם הכי אהבתי השנה. זה הישג לא ייאמן, כי כשכל כך מחכים לאלבום, כמעט תמיד מתאכזבים. 2. הכותרת כאן מצחיקה. כשמניחים את שם הלהקה לפני שם השיר, נדמה שחיה מילר עושים כסף. זה מצחיק כי הם עושים הכל חוץ מכסף. זה עצוב כי להיות מוזיקאי בישראל זה אומר (כמעט תמיד) לא לעשות כסף. 3. כי להיות מוזיקאי בישראל זה אומר (כמעט תמיד) להשתייך לרוב העייף, העני או הכמעט-עני, שתמיד דרוך כי תמיד דורכים עליו. זה להיות חלק מ"אנחנו" ש"לא כאלה שעושים כסף, אנחנו מגרדים אותו מהציפוי,
עוברים בין עבודות כדי לייצר רצף שיחבר את העיסוק והריפוי". בשיר הזה, חיה מילר לא רק ניסחו בחדות (גם כזו בהירה וגם כזו שדוקרת) את המצב של רוב צעירי ישראל, אלא גם התעקשו לכרוך אותו ב"אנחנו". מי הנוכחות שלו מרחפת בשקט מעל השיר האדיר הזה הוא ה"הם", ההם שבגללם "אם לא הגענו זה בהיעדר איך, וממרחק לא רואים עד למה. קו הזינוק מתקדם עם הדרך עוד כשהברך על האדמה". שיר המחאה הכי טוב בשנה של לא מעט שירי מחאה טובים.
מתוך חיי מדף

iron & wineIron & Wine – The desert babbler
מתוך שיר הסיום: חזרתי השבוע מחתונה שתיקלטתי בה ומטבע הדברים השעה הייתה קרוב לארבע בבוקר. עברתי בתל אביב ואז יצאתי ממנה וכל הכבישים היו מתים לגמרי. קינג ג'ורג' ואבן גבירול ודרך נמיר, שבשעות מסנוורות יותר מחזירים בדרך כלל את השמש מאלפי מכוניות שנוצקות באיטיות של דבש לאורך הפקקים, היו ריקים וחרישיים. פתחתי את החלונות, וזה כנראה היה שילוב של הדממה והריקנות והיעדר הלחות והעייפות הכבדה של ארבע בבוקר שבה במקום ממש לתפקד אתה פשוט מרחף קצת ולא מרגיש את הגוף שלך זז מעצמו – אבל אני נשבע שהאוויר היה רך. רך ועדין וקל כמו חולצת כותנה שיש לך אותה כבר שנים והופכת שקופה מרוב כביסות. היומיים שלאחר מכן היו, כצפוי, עתירי עייפות ולא מספיק שינה, כי גם היה חם וגם לך תסדר את השעות כשאתה חוזר הביתה בארבע וצריך להוציא את הכלב. וחיפשתי את התחושה הזו שוב, הרכות הזו באוויר שמרגיעה ומעוררת בו זמנית. ישבתי על הספה וקראתי וכל עמוד קמתי למערכת והחלפתי דיסק כי כל מוזיקה ששמעתי שרטה לי את האוזן שהייתה מגורה מרוב עייפות. עד שהגיע השיר הזה, "The desert babbler", מתוך האלבום האחרון של Iron & Wine, והייתה בו בדיוק את הרכות הזו, שהיא לא רכות סמיכה ומעייפת של שיר איטי כמו "Joy" שבא מיד אחריו, אלא רכות עירנית, מלאת חיים אבל מלטפת. וידעתי שהשיר הזה יישאר איתי עוד הרבה, הרבה מאוד זמן.
מתוך Ghost on ghost

יהוא ירוןיהוא ירון – אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה
יש באלבום השני של יהוא ירון כמה שירים טובים יותר מ"אני יודע איך להתמודד עם היסטוריה". למשל, "אהובי אמת מוחלטת", או "עד הנימים הדקים". אבל בזכות הלחן של הילה רוח, בזכות ההרמוניות, בזכות הקצב, בזכות תנועה הנסיקה והנפילה בכל מעבר מבית לפזמון – השיר הזה הוא השיר שייחקק לעוד הרבה שנים באוזן של מאזיניו. הוא נכנס מתחת לעור ונשאר שם. הוא שם כבר חצי שנה והוא לא מראה שום סימנים לצאת משם. הוא מדליק איזה אור בפנים בכל פעם שהוא מתחיל. במונחי העולם המוזיקלי החריג והאידיוסינקרטי שבתוך הראש של יהוא ירון, השיר הזה הוא להיט פופ ענק.
מתוך אמן השכנוע העצמי

james-blake-overgrown-410James Blake – Retrograde
באמת שנורא בא לי לנצל את הרשימה הזאת כדי לשפוך אור על כל אחד מהשירים הבאמת נפלאים שמתחבאים באלבום הזה מאחורי הסינגלים שיצאו ממנו. אבל מה אני יכול לעשות שזה השיר שעדיין גורם לי הכי הרבה צמרמורות?
מתוך שיר הסיום: יש ביטוי כזה, "כאב מתוק". יוצא לי לקרוא אותו הרבה בתיאורים שאמורים להיות ארוטיים אבל לא ממש הולך להם. ועם זאת, יש דבר כזה, כאב מתוק. והוא לא ממש קשור לסקס. הוא קשור לביטוי כל כך יפה של כאב, שהמוח והלב נמצאים בדיסוננס אחד עם השני. המוח אומר ישו הטוב, כמה יופי יש פה, איזו אסתטיקה. אבל הלב מרגיש את מה שמתחת לאסתטיקה ומתכווץ בכאב. ל-"Retrograde", הסינגל החדש של ג'יימס בלייק, נדרשה פחות מחצי דקה כדי לגרום לעיניים שלי להיעצם חזק. הן נעצמו משתי סיבות: כי זה מה שאני עושה אינסטינקטיבית, בדרך כלל בלי לשים לב, בכל פעם שהיופי של המוזיקה עולה על גדותיו וכדי להכיל אותו אני חייב לכבות לפחות חוש אחד; וכי השיר הזה כואב, כל כך כואב, סימפוניה של כאב מתוק. גם בו יש את הפער הזה בין הראש ללב. הביט מדויק, מתמטי, השיר נשטף בצליל סינתטי, אנטי-אורגני, סרברלי נטו. אבל הפסנתר, השירה הפתוחה של בלייק הן רק לב, המון לב. וככל שהשיר מתקדם, שימו לב איך התפקידים נשזרים זה בזה. באיזור 2:30 אני נשבע לכם שהסינתיסייזר בוכה.
מתוך Overgrown

jon_hopkins_immunityJon Hopkins – Breathe this air
אלבום האלקטרוניקה הכי טוב ששמעתי השנה. הוא אלבום רגיש, אבל עם שרירים. אלבום היפנוטי, אבל כזה שמרחף לא הרבה מעל הקרקע, לא מאבד אחיזה. הוא מצליח להיות רקיד בלי להיות אף פעם ממש, ובכן, רקיד. זה אלבום אינסטרומנטלי, אבסטרקטי, שעדיין מרגיש כאילו בכל שיר שלו יש פזמון, יש סיפור, כן, סיפור, זו המילה שאני מחפש. האלבום הזה מחזיק אותך ביד ומוליך אותך בשביל מתפתל, בדרך יש סכנות ותענוגות וסכנות שהן תענוגות. ג'ון הופקינס הוא צייר צלילים, הוא בונה מבוכים, והוא בעיקר אמן אלקטרוניקה שהצליח לא לאבד לשנייה את האנושיות, את החום האנושי, את הרגש האנושי – ולאו דווקא זה הרומנטי.
מתוך Immunity

Kanye-West-Yeezus-artworkKanye West – On sight
האלבום הזה יותר קשה, יותר אבסטרקטי, יותר מינימליסטי, יותר דיסוננטי מכל דבר שקנייה עשה אי פעם. השיר הזה יותר כל אלה מכל שיר אחר באלבום הזה – לכן הוא פה. כשאומרים "אמן היפ הופ" מתכוונים בהכרח לאחד משני סוגים בלבד של אמנים – ראפר (אמן המיקרופון) או מפיק (אמן הקצב). אני רוצה להציע מונח חדש, שקנייה ווסט הבהיר לי כמה הוא נחוץ: מוזיקאי היפ הופ. אני מתעלם בכוונה מכל השיט שמסביב – קליפים, התבטאויות בראיונות, תדמית פומבית וההינדוס או אי-ההינדוס שלה. זה מעניין, אבל לא אותי. וזה לא מספיק מעניין בלי המוזיקה. המוזיקה של ווסט כמעט תמיד מרתקת, וגם ברמת הצלחה כל כך גדולה – ביקורתית ומסחרית – הוא מתעקש לא לנוח על זרי הדפנה אלא לחפש, לצאת מהקומפורט זון, להתיימר, להתנסות. להתנסות! האלבום הזה הוא היפ הופ ניסיוני שהוצנח למצעדי הפופ מתוקף מעמדו של ווסט. זה מהלך מדהים. תקשיבו לשיר הזה, הוא נשמע כאילו ניין אינץ' ניילז ופאק באטנס מנגנים אותו. זה היפ-נויז. וזה השיר שפותח את אלבום ההיפ הופ הכי גדול, מדובר ואולי גם מואזן של השנה. זה ענק.
מתוך Yeezus

King-Khan-And-The-Shrines-Idle-No-MoreKing Khan & The Shrines – Darkness
שנים אני שומע את קוואמי עף על קינג קאן, ורק השנה נפל לי האסימון. הוא נפל לי באלבום האדיר שלו Idle no more אבל יותר מכל בשיר הזה. האמת היא שאין לי הרבה מה לכתוב על השיר הזה. אני חושב שפשוט אתן לכם לשמוע אותו כי הוא מצוין וזהו זה. לפעמים אין מה להסביר, אלא רק לקוות שהשיר הזה יהפוך לסטנדרט ויבוצע על ידי מאות אמנים. קלאסיקה מיידית.
מתוך Idle No More

local natives hummingbirdLocal Natives – You & I
הבעיה בפסטיבלים עם המון הופעות היא השיכחה. כשאתה הולך להופעה במועדון, רואה רק אותה ואז חוזר הביתה או יושב עם חברים לנשנש משהו ולדבר קצת על ההופעה, החווייה שוקעת בך, היא הופכת לזיכרון מובחן, מופרד. בפסטיבל אין זמן עיבוד כזה, והכל זולג אחד לתוך השני. השנה הגשמתי חלום ונסעתי לפסטיבל פרימוורה בברצלונה. השבוע מישהו שאל אותי על הפסטיבל הזה ואמרתי לו שאני זוכר ממש טוב את החווייה האדירה של לראות את ניק קייב מופיע. חוצמזה הכל די מעורבל. לוקח לי זמן להיזכר שאשכרה ראיתי את Blur או את Tame Impala או את Phosphorescent. הם כולם נתנו הופעות אדירות, אבל הכל התערבל. בין כל זה קל לשכוח את ההופעה של Local Natives, להקה ששמתי עליה עין באלבום הקודם וחיכיתי מאוד לראות. הם נתנו הופעה פנטסטית – כובשת, סוחפת, מרגשת – שלא זכרתי ממנה כמעט כלום השבוע. הכל נמרח. אבל אני כן זוכר את השיר הזה, שפתח את ההופעה והבהיר שזו לא עוד סתם הופעה. משהו די מופלא קורה כשהאנשים האלה מנגנים מוזיקה ביחד. בפסטיבל המלצתי למכרה חדשה לראות אותם, וכשהיא שאלה איך הם נשמעים אמרתי "כמו גריזלי בר, אבל שמחים". אחרי ההופעה שלהם היא טענה שדייקתי, אז אם לא שמעתם אותם אף פעם, אולי התיאור הזה יגרום לכם לשמוע.
מתוך Hummingbird

לא כוחותלא כוחות – אני לא מאושר
תמיר מוסקט פעם שנייה. גלעד כהנא פעם שנייה. מוסקט מוציא מכהנא משהו שלא שמענו ממנו עד כה, ולהיפך. הפעם זה כבר כמעט טראפ ישראלי. חוץ מזה שאני ממש אוהב את השיר הזה, רוקד אותו בכל פעם שאני שומע אותו ורוצה לתקלט אותו בכל פעם שאני מתקלט, אני בעיקר שואל: למה אין עוד שירים ישראליים כאלה?
מתוך (אלבום עתידי כלשהו)

lorde pure heroineLorde – Team
זה די נדיר, אולי חסר תקדים בהיסטוריה האישית שלי, שאחד מאלבומי הפופ הכי מצליחים של השנה הוא גם אחד מאלבומי השנה האישיים שלי. כמו כולם, נתקלתי בלורד כששמעתי את "Royals" ברדיו ותהיתי מה זה הדבר המגניב הזה ואיך לעזאזל הוא רימה את דרכו ללב המיינסטרים. יש תנועה תמידית מהשוליים למרכז, אבל היא לא תמיד צפויה. כבר כמה שנים שנחצבת דרך חדשה על ידי ה-XX, ג'יימס בלייק ומפיקי היפ-הופ יצירתיים (תחשבו על ביונסה). אני לא חושב שמישהו צפה שהמרוויחה הגדולה של המגמה הזו תהיה ילדה בת 17 מניו זילנד שכתבה אלבום שבכל שנה אחרת היה מוצא את עצמו זרוק בכמה רשימות של בלוגרים ותו לא, אבל ב-2013 הוא הופך להיות לא רק להיט פופ ענק אלא גם מניפסט תרבותי חדש של בני נוער חכמים, שלא מוכנים לבלוע כל דבר שמוגש להם בעולם הפופ. הסינגל הזה מטפס ממש בשבועות אלה במצעד הסינגלים האמריקאי (מקום 32 ברגע כתיבת שורות אלו). עכשיו תקשיבו ללופ ולכניסה של הביט באיזור שניות 20-30, ותגידו לי מתי בפעם האחרונה שיר כזה הגיע לכל כך הרבה אנשים. פנטסטי.
מתוך Pure heroine

music-major-lazer-free-the-universe-artwork-1365455276Major Lazer – Get free (What so not remix)
זו חצי רמאות, כי לא רק ש-"Get free" שוחרר ב-2012, הוא גם היה אחד משירי העונג של 2012. אבל הוא שיר כל כך טוב, שהרימיקס שהרימו לו What so not משאיר אותו מספיק יפה כדי להיכנס לפה שוב. מצד אחד, חלקים גדולים ברימיקס הזה זהים כמעט לגמרי למקור (סיבה מספיק טובה לקרוא להכנסת השיר הזה לכאן רמאות לשמה). מצד שני, בשנה האחרונה יצאו אולי חמישה מיליון רימיקסים לשיר הזה וכולם היו רעים. זה הרימיקס הראשון ששמעתי שגם הופך את השיר הזה לרקיד ומכניס בו משהו חדש, וגם לא עושה את זה בצורה מכוערת. ומה לעשות, שיר ענק זה שיר ענק.
מתוך Free the Universe

מיקה שדהמיקה שדה – עוף לי מהעיניים
מתוך העונג: לגמרי אוהבינג את סינגל הבלוז המלוכלך (וגם הקליפ השחורלבן המצוין) של מיקה שדה המסחררת, "עוף לי מהעיניים". זה היה יכול בקלות להיות שיעמום, אלמלא היה בשיר וגם בקליפ משהו שכל כך חסר לי בכל כך הרבה סינגלים ישראליים חדשים: אישיות, אופי, התלהבות משוחררת. חיים, בקיצור. יש פה חיים.
מתוך מה את מעדיפה

איש שלא הבחין בשום דברמירב שחם – סוף העולם
מתוך שיר הפתיחה: זו הקלטת שטח מחורעת, שאני מרשה לעצמי לנחש שהוקלטה בסמארטפון, ומתחילה בעשרים שניות של הבת הפעוטה של שחם עושה, ובכן, קולות משונים שתינוקות עושים. ואז מירב שרה, במנגינה שנשמעת כאילו היא המציאה כרגע כשעירסלה את הבת הרכה בזרועותיה וחלמה בהקיץ: "ילדה אחת שלא היו לה לא אב ולא אם, לא אח ולא אחות, שלא היתה שייכת לאיש ושלא היתה בבית בשום מקום, עלה בדעתה רעיון, ללכת וללכת עד שתגיע לסוף העולם". ועכשיו תעצרו רגע ותשקלו את הרגע הזה בתוך כל התפאורה שלו. אישה אחת שהמוזיקאים שהיא הכי אוהבת הם מוזיקאים שלא יודעים גבולות ז'אנריים ואמנותיים מהם, שהיצירה שלה אין לה "בית" או כותרת או ז'אנר או קופסה לכלוא אותה בשום מקום, עלה בדעתה רעיון ללכת וללכת עם ספר שעירבב לה את הבפנים בלי לדעת לאן תגיע, אפילו אם יהיה זה סוף העולם או פרויקט בינתחומי שמשתרע על אלבום חדש, תערוכה וספר שלא היא כתבה. והנה היא במה שנשמע כמו אמצע הלילה ברחוב, מאלתרת את השיר הזה לילדה שלה שכרגע נולדה, ופותחת עם זה את האלבום הראשון שלה. זה החופש בהתגלמותו, זו התאהבות אמנותית רבת-עוצמה. זו אמנות שאי אפשר להדביק לה שם כי אי אפשר ללכוד אותה, כי היא מעופפת בכל הכוח של התאהבות והתמסרות.
מתוך איש שלא הבחין בשום דבר

natural bridgesNatural bridges – Higher
השנה הוצאנו לאור את שירים משומשים: פרשנויות בעברית לשירי טום ווייטס. מה זה לעזאזל קשור? זה קשור כי לפני יציאת האלבום ישבתי אצל בנימין אסתרליס 48 שעות ועבדנו על כל האריזה שלו – האתר, העטיפה, סדר השירים, העיצוב, הכל. בני מוביל את אתר Audio camp, וכל מה ששמענו באותן 48 שעות היו אוצרות נפלאות שהוא מצא בבנדקאמפ, ובראשן האלבום של Natural bridges, אלבום יפהפה של פופ מסטולי ושטוף שמש, גרובי וקצת מעוקם. שמענו אותו מלא פעמים, וכשחזרתי הביתה המשכתי לשמוע אותו עוד ועוד. זה השיר שפותח אותו, והוא בנזונה.
מתוך Good Medicine

נדב אזולאי גיל נמטנדב אזולאי וגיל נמט – עקרון אי הוודאות
"עד שלא תטוס רחוק, לא תרגיש בבית". שיר שנפתח באמת כל כך גדולה שמושרת בקול כל כך עייף חייב להיכנס ישר ללב שלי. כשהוא מגיע מהצמד היצירתי הכי מוכשר כרגע בארץ, קל לשיר הזה יותר מתמיד להיכנס פנימה. כשהוא מגיע בתוך אלבום שני אדיר לנדב אזולאי וגיל נמט, אלבום שכמעט אין בו שום רגע חלש, כמעט אין בו אף שורה סתמית, כמעט אין בו מהלכים משעממים – הוא עמוק עמוק בלב שלי מההאזנה הראשונה. ואתם יודעים מה? זה אפילו לא השיר הכי טוב באלבום הזה.
מתוך זאב זאב

okkervil-river_the-silver-gymnasiumOkkervil River – Pink slips
השיר הזה כמעט לא נכנס לפה. הוא כמעט לא נכנס לשנה שלי. אני משוגע על אוקרביל ריבר, ההופעה שלהם בארץ הייתה אחד הדברים הכי טובים שקרו לי באולם הופעות, ויש להם כמה וכמה אלבומים שאני יכול לשיר מהסוף להתחלה. אבל האלבום הקודם לא פגע בי, והאלבום החדש יצא בתקופה שבה הייתי עמוס והספקתי לשמוע אותו איזה 3 פעמים ולהפיל אותו בצד הדרך. הוא היה לי ספרינגסטיני מדי, נוסטלגי מדי, ולא הצלחתי להיכנס לכל סיפור המסגרת שלו (על ילדותו ועיר ילדותו של הסולן, ויל שף). אבל לא סתם קוראים ל-hook בשמו. הוא ננעץ בך ולוכד אותך. ואוקרביל ריבר, לא המלחינים הכי דינמיים בעולם, יודעים לייצר הוקים. השיר הזה ננעץ בי עמוק, ולקראת סוף השנה משך אותי בחזרה לאלבום הזה והתאהבתי, כמובן, כי זה תמיד עניין של סבלנות.
מתוך The silver gymnasium

phosphorescent - muchachoPhosphorescent – Song for Zula
כבר בינואר היה לי ברור השיר הזה יככב בשירי השנה שלי. ככה כתבתי עליו אז: "אם יום אחד אצלם סרט, זה השיר שיעלה עם הכתוביות. זה לא ממש משנה מה הטקסט שלו. זה שיר של כתוביות, שזה אחד מתתי-הסוגים (המומצאים) האהובים עליי במוזיקה. אני חושב שלאף אחד מכם לא תהיה בעיה לדמיין אותו על רקע כתוביות הסיום של סרט. ונשאלת השאלה: למה? מה יש בשיר הזה (ובשירים אחרים) שגורם לנו לחשוב עליהם כשירי כתוביות? מן הסתם אין משהו אינהרנטי בשיר, אלא אומנו לחשוב ולהרגיש ככה בעזרת מאות ואלפי סרטים שראינו, שבחרו שירים כאלה לסיום. אבל זה לא עונה על השאלה מה זה "כאלה"? האם מדובר במהלך הרמוני כלשהו? בעיבוד מסוים? בקצב? אין לי מושג. אם אתם יודעים, תגידו לי. הניחוש הכי טוב שלי הוא שמדובר בתמונה שהשיר הזה מצייר כבר מהרגע הראשון שלו. תחושה של מתח שזה עתה נרפה, של הגעה מסוימת למנוחה ולנחלה, אבל עדיין עם אבק על הבגדים ובשיער פרוע. מין הקלה כאובה, הסוף טוב אבל לא הכל טוב, עדיין. "Song for Zula" לכד אותי ברשתו ואני שבוי. אני לא יודע איך יימשך הסיפור שלנו, אבל אני יודע איזה שיר יהיה בכתוביות".
מתוך Muchacho

פלד חרקותפלד – נערה מדליקה
אלבום ההיפ הופ הישראלי האהוב עליי הניב כמה סינגלים מעולים – "תן להם בראש", "לא טוב" עם הסימפול הכביר של פורטיס וגם "באסים בבגאז'". הראשון יצא בעצם כבר ב-2012, השני זכה (ובצדק) לסיבובים בפלייליסט של גלגלצ והשלישי אמור להופיע במיקסטייפ קצר שאני מתעתד לפרסם כאן בימים הקרובים, אם אספיק. חוצמזה, שלושתם נשמעים – לטוב ולרע – כמו שירים שהיו יכולים לצאת גם בניו יורק. "נערה מדליקה" יכול היה לצאת רק בישראל, עם הטוואנג המזרחי שלו והסלנג הישראלי שלו. אפילו הפזמון המטופש שלו – "תחייגי 100 כי אני גנוב עלייך, 101 כי אני חולה עלייך, 102 כי אני שרוף עלייך, 103 – אני מחושמל" עושה לי את זה, בחיוך. אני מבסוט שסינגל של פלד בכלל נכנס לרוטציה במקום כמו גלגלצ, אבל מצטער שזה לא "נערה מדליקה", שיר שלכל דבר ועניין היה צריך להפוך ללהיט רחבות לכמה שנים טובות, כמו "לזוז" של הדג נחש.
מתוך חרקות

Layout 1Rhye – Last dance, Open
גאד, כמה סקסי יכול להיות אלבום אחד?!
כתבתי עליו ככה: "האלבום הזה הוא אחד האלבומים הכי סקסיים ששמעתי מאז הראשון של ה-XX, והוא כזה עוד לפני שרואים פריים אחד מהקליפ של "Open". ה-XX לא מוזכרים כאן במקרה. זה לא רק הסקס-אפיל שמשותף להם, אלא משהו נוסף. מינימליזם כלשהו. מצאתי את עצמי מתאר את האלבום הזה לחברים כ"ה-XX אם הם היו מגלים את הדיסקו". "Shed some blood" נשמע קצת כאילו ה-XX חזרו תשושים ממועדון דיסקו והקליטו שיר, ו-"Last dance" נשמע כאילו שאדה שברה לנפטונז את הלב. לא שהאלבום הזה רקיד בכל צורה שאינה אופקית, אבל הדי הדיסקו בהחלט נוכחים כאן, בצורה מעודנת, עמומה, יפהפיה. מעולם לא הייתי ממש בקטע של דיסקו, אבל השימוש של Rhye כאן בקטעי באס דיסקואיים שמלווים שירה איטית וחושנית הוא מלנכולי ובו בזמן, נו, סקסי". להחריד. עצם העובדה שהבאתי כאן שני שירים מהאלבום הזה מלמדת כמה קשה היה לי לבחור. איזה אלבום יפהפה, איזה אלבום שלם ונהדר, איזה אלבום חושני ועדין ומלטף ודוקר. זה אלבום שעושה אהבה.
מתוך Woman

Sleigh-Bells-Bitter-Rivals-Cover-Art-Hi-Res-608x608Sleigh Bells – Bitter rivals
Cults – צמד ניו יורקי של בחור ובחורה – הוציאו השנה אלבום שני יפה שעדיין לא הצליח לעשות לי כלום.
סליי בלז – צמד ניו יורקי של בחור ובחורה – הוציאו השנה אלבום שני מחורע שפוצץ לי את המוח. כמו הראשון שלהם, הוא לא אחיד ברמתו, אבל כשהם בשיאם הם בלתי מנוצחים. שיר הנושא הזה משתמש באותם טריקים מהאלבום הראשון: דינמיקה של פרוע-רגוע-פרוע, זמרת מתוקה על ביטים מרושעים, דיסטורשן דחוס היטב, אלמנטים של היפ-הופ-אלקטרוניקה-רוק-באבלגם-פופ שהפכו למתקפת סאונד שגורמת לך לרקוד אבל מין ריקוד כזה שלא המציאו עדיין, שבו הגוף מזנק ומתפוצץ באוויר.
מתוך Bitter rivals

son lux lanternsSon Lux – Easy
זה משחק נחמד, לנסות לפצח איך עשו שיר מסוים, ממה הוא מורכב, מה בו גורם לשערות שלך לסמור בתענוג. אצל סאן לאקס אף פעם לא הצלחתי. חשבתי שזו חידה קשה מדי עד שבאלבום החדש שלו הבנתי: זה פשוט כישוף. האיש מכשף. זה בכלל לא ביכולתנו לפענח ולהסביר כישוף. השיר הזה גם מזכיר לי כמה האלבום הזה קרוב לג'יימס בלייק מצד אחד ולסופיאן סטיבנס מצד שני. סאן לאקס הוא, אם תרצו, חוליה מקשרת.
מתוך Lanterns

Taylor_Swift_-_RedTaylor Swift – 22
באלבומי השנה שלכם ב-2012 השתעשעתי ושמתי את עטיפת האלבום של טיילור סוויפס במקום הראשון, רגע לפני שגיליתי לכם את המקום הראשון האמיתי. זה היה מצחיק, כי מה פתאום שטיילור סוויפט, ילדת הפופ האמריקאית ההיא, תעניין את קוראי העונג. אבל אני מאמין נחרץ בכך שלא משנה כמה רחוק נלך בחקירות המוזיקליות שלנו, קרוב ל-100% מאיתנו גדלו בעולם של פופ, ופיתחו רגישויות פופ בלי לשים לב. חלקנו מודים שאנחנו אוהבים את הבי-ג'יז. אחרים מודים באהבתם לבקסטריט בויז. חלקנו לטיילור סוויפט. זו אותה המוזיקה, מבחינה רעיונות. מוזיקה כייפית, מרקידה, מספקת תמידית מבחינה מלודית והרמונית, עם הוּקים ממכרים. אני מת על "22", המנון פוסט-נעורים קליל וממכר, והאמת היא שהאלבום כולו לא רע כמו שאתם אולי חושבים. כלומר, אם אתם מסוגלים עדיין לשמוע שעה של פופ מלוטש ונוצץ – אבל אחלה פופ.
מתוך Red

tyler wolfTyler, the creator – IFHY
יצא הרבה מאוד היפ הופ טוב השנה. אני לא לגמרי יודע להסביר למה דווקא "IFHY" (אני פאקינג שונא אותך) תפס לי בקרסוליים ומשך והפיל אותי על הפרצוף. אולי כי זה שיר היפ-הופ שבור לב ורגשני, ואין הרבה כאלה (אם כי, ככל שהשנים עוברות והז'אנר מתרחב, יש הרבה יותר). אולי כי טיילר הוא אחד היחידים שיכולים להישמע בכיינים ומפחידים בו זמנית. אולי בגלל מה קורה ב-3:20, כשפארל ויליאמס מפציע. אולי בגלל מה שקורה ב-4:32: מתי שמעתם שיר היפ-הופ נוקשה, פגוע, כועס, קרוע, עם רגע כל כך מלודי ויפה של "I'm in loooooooove"? אין כאלה. זה שיר גדול מאלבום גדול.
מתוך Wolf

טליה-אליאב-6-28טליה אליאב – גלי גלים
בהופעה שלה שראיתי לא מזמן, טליה אליאב סיפרה את הסיפור האמיתי מחייה, שהוליד את השיר "גלי גלים". הוא סיפור נהדר שאני לא מתכוון לספר כאן, גם כדי לתת לכם אפילו עוד דחיפה לראות אותה בהופעה (זה ישתלם לכם) וגם כי החידתיות של המילים – שכבר בהאזנה ראשונה ברור שיש להן משמעות פרטית עמוקה עבור אליאב – רק מוסיפה בעיניי לשיר הענקי הזה. הוא ענקי כי יש בו איזו תנועה רחבה, הוא לא שיר שצועד בבלטה של מטר על מטר אלא שיר שמדלג מעל גבעות. הוא ענקי בגלל ריף העוגב המשוגע הזה. בגלל ריף החשבתי-שזה-עוּד-או-משהו-והסתבר-שזו-גיטרה-באס המופלא בחלקו השני. עזבו, אל תאמינו לי, תקשיבו למאסטר בן שלו, שכתב כך ב"הארץ": "שום דבר לא מכין את המאזין ליופי העז, המפעים, שמתרגש עליו בשיר שפותח את האלבום החדש של טליה אליאב. מאחר שאנחנו נכנסים לישורת האחרונה של השנה העברית, מותר להכריז שהשיר הזה, 'גלי גלים', הוא לטעמי השיר הישראלי הכי יפה של השנה".
מתוך 6:28

אם אתם נהנים כל השנה מהעונג, אתם יכולים להשאיר טיפ קבוע דרך Patreon!

אל תשכחו לחזור ביום שלישי למצעד האלבומים! כדי לא לפספס, אתם יכולים להתעדכן בפייסבוק או בטוויטר.

איזה שיר מדהים שכחתי השנה? ספרו לי בתגובות!

25 תגובות על “שירי העונג של 2013”

  1. מאת דורון:

    מעולה, מחכה לזה כמו בכל שנה.
    אגב, הביטוי "למצוא את הדובדבן בקצפות" מדויק מאוד מבחינתי, כמי שלא אוהב קצפות ומת על דובדבנים.
    אגב 2, טליה אליאב!

  2. מאת פאזי:

    שימחת אותי, שוב.

  3. מאת עמיחי:

    גיאחה, אתה כותב נפלא! מרתק אותי בכל פעם מחדש!
    וגם… גרמת לי לקחת כמה ממילותיי וצעדיי אחורה – בנוגע לכמה אלבומים שחשבתי שהם כך, ועכשיו אני חושב שהם (קצת) אחרת.
    בקיצור: ממתין בקוצר רוח ממש ליום שלישי ולאלבומי השנה.

  4. מאת bummel:

    אני עדיין בעיצומה של ההאזנה, בנתיים שמחתי לגלות את natural bridges ושאר השירים יפים גם כן, אז פעם נוספת תודה רבה!

  5. מאת רועי:

    אחלה רשימה
    אגב, זה כבר השלישי של סליי בלז

  6. מאת אלון:

    איזה כיף! שאפלינג!

  7. מאת חגי:

    נעים לקרוא ולהזדהות עם מילה שאתה כותב.
    אבל…איך…איך איך איך !!!! איך Jessy Lanza שציפיתי ממך לתת לה וואחד ריספקט ופסקה מרגשת וסוחפת אפילו לא קיבלה מילה בודדת אחת.

  8. מאת ירון:

    יש! תודה גיאחה :)

  9. מאת ל:

    ת ו ד ה

    גם על המוזיקה, גם (בעיקר) על המילים היפות

  10. מאת קובי:

    גיאחה אתה אדיר :) בזכותך נטרפתי עכשיו על מיקה שדה…ועוד שירים נהדרים מחכים לי פה ברשימה, אני בטוח…

    שני שירי השנה שלי, הראשון של מלכת השלג הדנית, והשני של שני יוצרים ישראליים מיוחדים במינם.

    Agnes obel, מוכשרת מאין כמוה, קולעת בול לסופת השלג הישראלית ומספקת פס קול חורפי במיוחד. הקול המערפל חושים, הפסנתר הדרמטי המשאיר עקבות בלב כמו בשלג, והצ'לו הרוחש ברקע…

    https://www.youtube.com/watch?v=e-qGc62hXAI

    והצמד הזה פשוט גורמים לי עונג בלתי מסובר, מהסוג שמעלה חיוך ענק על פניך גם ביום סגריר :)

    https://www.youtube.com/watch?v=k6rPLTPLYms

    מתי המופע המלא והדיסק?????? :)

    • מאת Inbar Scheps:

      וואו אכן רשימה מעניינת וכתיבה נהדרת. לי יש כמה שירים שריגשו אותי ממש:
      Deafheaven-dreamhouse: כמה סופרלטיבים שמעתי על האלבום של דפהבן המטאליסטים מניו יורק. וכשהאזנתי לשיר הפותח,שאורך 9 דקות,פשוט נדהמתי.אפילו שהשירה היא בצרחות,זה לא משנה,המלודיה מהממת והסולו בסוף גורם לע להרגיש שזה שיר שהוא שיא,מרגש ברמות,פשוט מדהים.
      Wavves-afraid of heights- וייבס עושים סרף רוק כיפי ממש. בשיר הנושא של האלבום,יש קצב כיפי,שיר טוב שמגיע לשיא שלו בערך אחרי 4 דקות,הקצב מואט,לו פיי טהור,עיוות של הקול-לא יכולה לא לדמוע מהתרגשות של הסיום האדיר הזה.
      Kurt vile-shame chamber- קורט שיחק אותה עם עוד אלבום נהדר,שירים ארוכים ומתפתחים.שיים צ'מבר קצר יחסית,אבל השירה של קורט וה"וואו!" שהוא צועק בפזמון כזה מגניב.
      Kanye west-new slaves+I am a god-כן האלבום הזה של קאנייה הזוי אבל גאוני כרגיל.השירים האלה מדהימים לדעתי בגלל הביט והמלודיה שטיפה מאיימת,אבל הסמפולים האלה קקנייה בוחר חושפים אותי למוזיקה ממש מעניינת-בפתיחה של "אני אלוהים" יש קטע אקפלה ישן ומגניב,וב"עבדים חדשים" הסוף המדהים מסומפל מאיזה שיר של מקהלת גברים שוודית.אדיר.
      Darkside-paper trails- ניקולס ז'אר הוא מוזיקאי אלקטרוני שמכשף אותך.באלבום הבכורה העצום של הצמד שלו,מופיע השיר היפה הזה,איטי,עם ריף גיטרה,אפקטים חלליים ושירה שקטה.
      Justin timberlake-suit and tie- פשוט אחד הלהיטים הכיפיים של השנה.
      King krule-lizard state
      Jagwar ma-man I need
      Qotsa-fairweather friends
      Disclosure-latch- הקול של סאם סמית פשוט טוב.
      Action Bronson and party supplies-it's me- מיקסטייפ נהדר של הראפר המעניין הזה,שירים ממש כיפיים,ממליצה.

  11. מאת ליר:

    אני יודע שללכלך על האייטיז זה סוג של ספורט אצלך, אבל תהרוג אותי – אני לא מבין איך בן אדם שמתיימר לאהוב ולסקר מוסיקה מז'אנרים שונים ומגוונים (כמו שאתה מצהיר בתחילת הפוסט הזה ממש) יכול להוציא מהמקלדת משפט כמו "הרטרו המחורבן הזה לאייטיז". משפט כל כך סתמי ומכליל.
    מוסיקת אייטיז זה בין היתר: סמית'ס, קיור, טוקינג הדס, ג'וי דיוויז'ן, ניו אורדר, אקו אנד דה באנימן, באוהאוס, סוניק יות' של דיידרים ניישן, כמה מהאלבומים הטובים של אר.אי.אם ועוד…
    רטרו למוסיקת אייטיז זה בין היתר: אל.סי.די סאונדסיסטם, קאט קופי, טווין שאדו, רובין, דראמז, אינטרפול, דה נייף ושלבים מסויימים בחייהן של מיליון להקות טובות אחרות.

    אז מה? הכל חרא? עד כדי כך? אפילו רפלקטור של ארקייד פייר שהשתפכת עליו פה למעלה: מה אתה שומע שם החל מ-4:46 אם לא אנג'וי דה סיילנס של דפש מוד (שטכנית יצר בפברואר 90, אבל הוא הכי אייטיז).

    בקיצור, שוב, לא יכול להבין איך אדם שאומר שהוא אוהב מוסיקה רושם משפט כמו: "הרטרו המחורבן הזה לאייטיז". כמו כל עשור, היו בו דברים טובים, דברים רעים ודברים מצויינים. אולי זה שהרטרו המחורבן הזה נמשך כל כך הרבה זמן מדבר בעד עצמו…

  12. מאת יוAב:

    כמה המלצות:
    https://www.youtube.com/watch?v=zoZHQfRt4z0 – המועמד גם לקליפ השנה
    https://www.youtube.com/watch?v=gzl3GkRytnE#t=41 – אחד מהטובים של השנה!
    https://www.youtube.com/watch?v=w_X6FaHq9jQ
    ומילה על ותיקים שהתקמבקו כמו בואי? פיקסיז? ניין אינצ ניילס? קייב? או סקס גנג צילדרן

  13. מאת יואל:

    באמת? אין שיר גרוע בריפלקטור?
    הנה הבעיה ברשימות סיכום. אלבומים סבירים של שמות גדולים תמיד יקבלו אובר קרדיט.
    ריפלקטור שיר גדול ( כמו שהיית מצפה משיר שהוא כל כך ג'יימס מרפי). ), אבל האמירה המלווה קצת תמוהה.

    חייבים למצוא דרך לכייל את זה. ארקייד פייר עוד מקבלים קרדיטים מ2004.

  14. מאת ת'ור:

    היי הכרתי עכשיו כמה דברים ממש יפים בזכות הרשימה הזאת. (בעיקר rhye ו- Phosphorescent )
    תודה!

    כשאני מנסה לפתוח את הקובץ זיפ הוא אומר לי שצריך סיסמא, הגיוני? =]

  15. מאת גיאחה:

    יואל – יש שירים שאני פחות אוהב בריפלקטור (Awful sound, למשל), אבל גם הם לא גרועים בעיניי.

    ת'ור – לחלוטין לא הגיוני, זה קובץ שלא מוגן בסיסמה…

    ליר – בתכל'ס הצדק איתך. לגמרי. מבין ומקבל.

  16. מאת עופר:

    ייייייששששש!
    כתבת נהדר. קראתי הכל, עכשיו רץ לשמוע את כל מה שאני לא מכיר.
    תודה!

  17. מאת לירן:

    גיא , כנראה שעוד מישהו בעולם חשב בדיוק כמוך לגבי "Song for Zula"
    James Ponsoldt – הוא הבמאי של הסרט המגניב לאללה – The Spectacular Now
    השיר הנ"ל מופיע בכותרות הסיום של הסרט
    אחלה שיר , אחלה סרט
    ניפגש בשלישי

  18. מאת אורן:

    אמממ, מילא 2012 אבל Electric PowWow Drum זה כל כך 2010!
    https://soundcloud.com/a-tribe-called-red/electric-pow-wow-drum
    :)

  19. מאת אידית:

    אני מעבירה מבט ואצבע על פני הבונבוניירה הצבעונית ששלחת לנו…ממה לטעום קודם?
    תודה :-)

  20. מאת מאיה:

    בשם שאר רבבות מעריצייך, גיא, תודה על ההשקעה ותודה על הבלוג הנפלא הזה!!!

  21. מאת עדיאל פדיה השני:

    אני היחיד שלא מצליח להוריד את הקובץ? :(

  22. מאת רענן:

    איפה הייתי בלעדיך? תודה על הפצת כל הטוב הזה.

  23. מאת סטאבה:

    12> אויש טרחנוביץ', אייטיז זה חרא. גט אובר איט.
    תודה גיא.

  24. מאת jijimiji:

    שמע, לקח לי זמן לסיים את זה – אבל זה היה שווה כל שנייה!
    פשוט אוסף אדיר של דברים שאפילו לא שמעתי עליהם…

    כיף אמיתי.

כתיבת תגובה