24 בדצמבר 2012

שירי העונג של 2012

365 ימים, 52 שבועות, 41 שירים. איזה מסע מופלא. באוזניים שלי עברו כמה מאות או אלפי שירים חדשים, ואני בטוח שבשלכם אפילו יותר. איזה שירים יישארו איתי מהשנה הזו, ילכו איתי הלאה? כרגיל, קשה לדעת. אבל אני יודע איזה שירים אני רוצה לקחת איתי עכשיו לשנים הבאות, ו-41 מהשירים האלה, הטובים ביותר, אלה שהכי ריגשו אותי או הזיזו אותי או גרמו ללסת שלי להישמט או לעיניים שלי להתרחב, נאספו כאן. כבכל שנה, הבחירות הן אישיות לחלוטין. כתמיד, ההמלצה היא להוריד, לשים על Shuffle ולנגן עד שמשהו תופס לכם את האוזן ואתם אומרים "היי! אני רוצה עוד מהדבר הזה". התקווה היא שבמקרה כזה תלכו ותחפשו את האלבום. ברוב הגדול של המקרים כאן, הוא שווה את המאמץ שלכם. בחלק קטנטן, השיר המעולה שכאן הוא היוצא מן הכלל שמעיד וגו'.

הורידו את כל השירים כאן בלחיצה קלה על הלבבה, וקראו את כל ההסברים למטה:


צריכים עזרה לפתוח קובץ zip? הורידו את 7zip החינמית שפותחת הכל

סיכומי השנה 2012:
סימניית הזהב: 10 הפוסטים הכי טובים
סימניית הזהב: 2 הזוכים

שירי העונג מהשנים הקודמות:
שירי העונג של 2011
שירי העונג של 2010
שירי העונג של 2009
שירי העונג של 2006, חלק ב'

שימו לב: לינק על שם השיר יוביל לשיר ביוטיוב (אבל ממש מומלץ פשוט להוריד את כל האוסף)

Macklemore & Ryan Lewis – Thrift Shop
זה התחיל מהקליפ הענק, ונשאר עם השיר הענק הזה, שיר מצחיק, שטותי, סטייליסטי, ובעיקר – כייפי בטירוף כמו שאמר קוואמי, זה שיר להיפסטרים שגם צוחק על היפסטרים. השיר הזה, והאישיות של מקלמור כפי שהשתקפה בו וקליפ שלו, עשו לי את זה בגדול והלכתי להוריד את האלבום השלם שהסתבר כממש, ממש לא רע בכלל. גם הלהיט השני מהאלבום הזה, "Same love", שיר תמיכה יפה באהבה חד-מינית ובזכותם של חד-מיניים להינשא, הוא שיחוק. מקלמור עשוי להיות מין אמינם של העשור הזה, מינוס הזעם והפרובוקציות.
מתוך The Heist

Susanne Sundfør – Rome
מתוך שיר הפתיחה פה: קסם מוזיקלי הוא עניין מתסכל. יש שירים שאפשר לפרק ולהבין בדיוק איפה מתגלגל בהם גלגל השיניים הספציפי שעשוי זהב. ליין באס מסוים, פראזה ספציפית בפזמון, שורה גאונית. אבל כבר כמה שבועות שאני נמס ומתמוגג מהאלבום The Silicone Veil של Susanne Sundfør, ולא מצליח להבין מה מקור כוחות הקסם שלה עליי. זה מתחדד במיוחד ב-"Rome", שיר שממש מהלך עליי קסם. בכל פעם שאני שומע אותו (בדרך כלל זה קורה באוזניות, בבוקר, בדרך לאוטובוס) אני מוצא את עצמי באיזור הדקה הרביעית שלו הולך עשרים סנטימטר מעל האדמה. השיר הזה ממש מניף אותך באוויר. אבל למה? מה יש כאן? האם אלה כלי המיתר? הקול האדיר שנפרש כמו שוט פנורמי ב"שר הטבעות", מצייר ממלכה שלמה בארבע שניות? ואולי, אולי זה כמו הקונצנזוס העדכני בחקר המוח, שטוען שהפעולות המורכבות שהופכות אותנו ליצורים מודעים (שזה ללא ספק קסם) לא קורים במקום אחד במוח, אלא בשיתוף פעולה שנפרש על רשת של המון מקומות, שפועלים ביחד. וכשהסינתי מצטרף לביט המהדהד אחרי דקה וחצי של צעדים מהוססים, והקול הגדול של סנדפר רוקד כמו בלרינה בשמלה ארוכת-גלימה על הנוף הסינמטי של הכינורות והסינתי – משהו קורה שהוא גדול מסך חלקיו. במדע קוראים לזה הפצעה. ובאמת, אצלי בין האוזניים זה מרגיש ככה כשהשיר הזה שוטף אותי כמו גל ענק. כל החלקים האלה פועלים ביחד, בהרמוניה יצירתית גדולה, ומשהו שלא היה קיים שם קודם פתאום מופיע, ברור לנגד עיניי. ומה זה אם לא קסם.
מתוך: The Silicone Veil

Purity ring – Lofticries
Purity ring הם אולי החוליה שמקשרת בין האיזורים הקוואמיים והאיזורים היוני-שרוניים של השוליים. והם מקנדה! זה פחות או יותר כל מה שיש לי לומר עליהם, סורי. השיר הזה מכשף בעיניי, והקליפ שלו כמובן מסייע מאוד לתחושת האיום העמום שמלווה אותו. זה אולי לא Fever Ray, אבל זה הנהון נאה בכיוון.
מתוך: Shrines

Frank Ocean – Sweet life, Pyramids
"השיר הכי טוב לא היה הסינגל", שר פרנק אושן ב-"Sweet life", וזה מצחיק כי שלושת השירים הכי טובים ב-Channel Orange המהולל שלו יצאו כסינגלים. שניים מהם מובאים כאן, מתוך אלבום שאני לא ממש מפסיק לשמוע. "Sweet life" הוא חלק מרצף נפלא בתוך האלבום, שמוקדש לצעירים עשירים מדי. פארל ויליאמס המבריק הפיק את השיר הזה באלגנטיות הידועה שלו, אבל מה שבאמת מעיף אותו לשמיים הוא אושן. בחור צעיר שמעיז, ממש מעיז. מעיז להיות הוא עצמו, מעיז להיחשף, מעיז לשיר בלי שום מגננות, פתוח, לעשות עם המנגינה מה שבא לו. הוא מעיז במיוחד ב-"Pyramids", הרצועה הכי הרפתקנית באלבום ואחד המועמדים הכי רציניים – איזה מזל שאני לא באמת צריך לבחור – לשיר הכי טוב של השנה. השיר הזה היה יכול להיות פשוט. במקום זאת הוא כעמט 10 דקות של היפ-הופ, סול, סינתפופ על גבול ההאוס, סאגה מוזיקלית אודות אישה אחת שהייתה יכולה להיות מלכה, ובמקום זה היא מתפשטת בשביל כסף. אושן הוא זמר גדול, הוא יוצר מוכשר רצח עם ביצים גדולות, והוא גם כותב נהדר, הוא גם מפיק נהדר. הוא הקנייה ווסט של הסול, רק בלי להשתמש באגו ובטירוף כדי להסתיר את הלב השבור. אושן הוא גיבור השנה שלי, ושני השירים האלה הם היהלומים שבכתר שלו כמלך 2012.
מתוך: Channel Orange

Kendrick Lamar – Backseat freestyle
אם מסתכלים במצעדי סוף השנה במגזינים ובלוגים אונליין, קנדריק לאמאר הוא ביאתו השלישית של ישו (השנייה הייתה קנייה ווסט). עד כמה שאני מנסה להישאר אדיש להייפ, יש בזה משהו. לא כל אלבום הבכורה המהולל שלו עושה לי את זה, אבל כמה קטעים, ובראשם קטע הטראפ ה-heavy as shit הזה, פשוט לא מאפשרים לי להתעלם ממנו. ואיזה כיף לא להתעלם. זה השיר הכי ערסי ששמעתי השנה, והוא גורם לי להרגיש כאילו הדבר הכי טוב בעולם זה להיות ערס למשך שלוש וחצי הדקות האלה. היו איזה שלושה ימים שבהם שמעתי כמעט רק את השיר הזה.
מתוך: good kid, M.A.A.D city

Alex Clare – Too close
מתוך שיר הפתיחה בעונג הזה: מהרדיו האמריקאי ציפיתי בעיקר לזבל, תחנות טופ 40 שמשדרות רק ריהאנה וגאגא ומלא קאנטרי סופר-מופק וסופר-מעפן. והיי, די צדקתי בסך הכל. אבל לאורך הסקאלה מצאתי גם כמה דברים מעולים: תחנות מקומיות שמשמיעות בלוז וסול ישן, תחנות קולג' שמנגנות מוזיקה אלטרנטיבית מהעיר שלהן, ותחנות דיבורים נפלאות של תסכיתים ומנחים שמדברים ארוכות כי הם חושבים שאף אחד לא מקשיב. והיו שני שירים ששמעתי גם בתחנות של רוק אלטרנטיבי וגם בתחנות של טופ 40, ותפסו לי את האוזניים חזק מאוד. אלכס קלייר הוא אנגלי בן 27, שיצא פעם עם איימי ויינהאוס כשהוא היה אלמוני והיא הייתה בחיים. ואז הוא כתב אלבום בכורה של רוק-סול, ואיכשהו נוצר מצב מפתיע שבו הפיקו את האלבום לא אחרים מאשר מייג'ור לייזר (ראו בהמשך). אז זה הפך לתערובת קרוסאובר מעולה שנשמעת כאילו הבלאק קיז גילו את הדאבסטפ. "Too close" הוא שיר אדיר. בין היתר כי הוא לוקח מבנה ישן ומוכר (זה כמעט שיר בלוז) וטוען אותו במשהו חדש מאוד. כנראה שרק ככה הדאבסטפ יכול לפרוץ את חומות רדיו המיינסטרים בארה"ב, הרבה אחרי שהוא הפך לכמעט סטנדרט במסיבות. השיר הזה הופיע בפרסומת של מייקרוסופט שמשודרת בארה"ב ברצף כבר חצי שנה. כך אלכס קלייר היט דה ביג טיים. השיר דהר בבילבורד והביא לו תהילה, עד למקום השמיני במצעד הסינגלים, ואז קרה משהו בלתי צפוי – קלייר חזר בתשובה. חרדי והכל. לא מופיע בשבת, קופץ לירושלים בקיץ, כאלה. מתיסיהו? מי זה?
מתוך: The Lateness Of The Hour

Dale Earnhardt Jr Jr – We Almost Lost Detroit
יש שלושה איזכורים לגיל סקוט-הרון בפוסט הזה, שיר אחד שמסמפל אותו, והנה גם קאבר אדיר במיוחד של ההרכב הזה עם השם המצחיק. ככה מחיים שיר. כל השנה הוא הסתובב איתי ורציתי להכניס אותו בתור שיר פתיחה לעונג שבת, ואיכשהו זה אף פעם לא יצא. אז הנה הוא מקבל את הרגע שלו. אנא מכם, צפו בקליפ. הוא שווה את זמנכם.
מתוך: It's a corporate world

Michael Kiwanuka – Tell Me A Tale
בסוף 2011 בבליקי ואני עשינו תכנית סיכום שנה מוזיקלית, וראיינו את נדב רביד. שאלנו אותו על מה הוא ממליץ, והוא נתן לנו את הבחור הזה עם השם המוזר. לא התלהבתי. זו גם נראתה לי כמו בחירה מוזרה מבחור כמו רביד, שידוע בעיקר כמישהו שעוסק בגרוב אלקטרוני. אבל כרגיל, רביד צדק. קיוואנוקה מלא בקסם. אלבום הבכורה שלו לא רק הניב את אחד מלהיטי הרדיו המוצדקים ביותר בשנים האחרונות, הוא גם הצליח להיות בו זמנית מחווה יפהפיה לפולק-סול של שנות השבעים, מניק דרייק ודרומה, וגם משהו מקורי ואישי ואמיתי שהוא הרבה יותר מסתם מחווה. יש פה פשוט שירים נורא, נורא, נורא יפים, ישירים, מרגשים. אם היה קצת יותר צדק בעולם, קיוואנוקה היה זוכה בפרס המרקורי עם האלבום היפהפה הזה, ולא Alt-J.
מתוך: Home again

Bill Fay – Jesus, etc.
קאבר השנה הוא לקחת שיר שאי אפשר לשפר – ואז לשפר אותו. או לשפר היא לא המילה הנכונה. זה לא שג'ף באקלי שיפר את הללויה, הוא פשוט עשה ממנו שיר חדש. כך עושה לקלאסיקה של וילקו הזמר ביל פיי, זמר פולק אנגלי שהוציא שני אלבומים בתחילת שנות השבעים, זכה לשבחים אך מכר מעטים, והחליט לפרוש. הלך וחי את חייו. בינתיים האלבומים המעטים שהוא כן מכר עברו מיד ליד, ובשנים האחרונות נהיו לו מעריצים כמו ניק קייב או ג'ף טווידי מווילקו. ההתעניינות גברה, טווידי יצר קשר, ופיי חזר להקליט. אלבום אחד. יפה. שלם. אלבום עם שירים, כמו שכתבה המגיבה ענת, שכל אחד מהם נשמע כמו שיר סיום של אלבום. אני אוהב לחשוב שהביצוע הזה הוא התודה העמוקה של פיי לטווידי.
מתוך: Life is people

Major Lazer feat. Amber – Get free
שנים אני שומע על מייג'ור לייזר. לפעמים אני גם שומע את מייג'ור לייזר. אבל אף פעם לא ממש עפה לי הפאה הנוכרית ממייג'ור לייזר. ודווקא עכשיו, כשהם הקליטו שיר לא ממש אופייני לווייב המוכר והקופצני שלהם, ובכן, בואו נגיד שאני עדיין רודף אחרי הפאה הנוכרית במורד הרחוב. מה יש בשיר הזה, שלופת לך את הלב מההאזנה הראשונה? אולי זו אמבר הנפלאה מדירטי פרוג'קטורז שמובילה את השיר ברצף של מלודיות שירה שהן בו זמנית קלישאתיות, בנאליות ומספקות להחריד. יש משהו בפיתרון של כל מלודיה קטנה כאן – גם בשירה וגם, בעיקר, בליווי – שלוחץ בדיוק על בלוטת העונג במוח. מנגד, אולי זו דווקא לא אמבר אלא המוזיקה שעוטפת אותה, מין רגאיי עמום כמו מגיע מבטן ספינה. ואולי אלה הבזקי הסינתי המנצנצים שמסנוורים כמו זיקוקים. נו, אתם הרי יודעים את התשובה. זה הכל ביחד. השיר הזה הוא סוכריות קופצות בתוך המוח. הוא תענוג פופ מבריק לאורך כל חמש דקותיו. תולעת-אוזן מהסוג המפנק ביותר.
מתוך: סינגל בלבד. בקרוב האלבום

Quakers – Fitta happier
להקה אנגלית ששינתה בניינטיז את המוזיקה, ממשיכה להוציא אלבומים פורצי דרך גם בעשור הנוכחי ונגמרת ב"הד"? פורטיסהד. רדיוהד. תבחרו אתם. אני אוהב לזהות את החיצים הסמויים שנשלחים בין שתי להקות העל האלו. רדיוהד ביצעו את "The rip", ועכשיו ג'ף בארו מפורטיסהד מסמפל ביצוע תזמורתי ל-"The national anthem" (מיוטיוב, לא פחות!) בקטע ההיפ-הופ האדיר הזה. להזכירכם, חובבי היפ-הופ, הוא הופיע באוסף היפ-הופ שפרסמתי בעונג בתחילת השנה.
מתוך: Quakers

Air – Astronomic club
אני חייב להודות שהשיר הזה נמצא כאן בעיקר בזכות התופים שפותחים אותו (תופים דומים נמצאים גם בשיר של בלר בהמשך הרשימה הזו), אבל בהחלט לא רק. אני אוהב את Air כשהם מפתיעים אותי. זו הסיבה שלא סבלתי את האלבום הקודם שלהם, שהיה כולו מיחזור של דברים שכבר שמענו מהם, וזו הסיבה שאני כל כך אוהב את השיר הזה, שיותר מכל מזכיר לי את Moon Safari, לא בסאונד אלא ברוח הרעננות. צמד הצרפתים החליטו השנה להקליט מחדש פסקול לסרט עתיק ומשפיע. זה בוודאי נראה נהדר לצד התמונות, אבל זה נשמע מעולה גם לגמרי לבד, עם הסרט שרץ בראש מעצמו.
מתוך: Le Voyage Dans La Lune

Bhi Bhiman – Guttersnipe
נכון הוא נשמע כאילו יש לו זקן? האיש עם השם האמיתי הכי מצחיק ברשימה הזאת הוא דווקא לא איש עם זקן. הוא גם לא קאובוי לבנבן מזדקן מטנסי. בי בימאן הוא אמריקאי שנולד בסרי לנקה, ושמע הרבה מאוד דילן וספרינגסטין לפני שהרים גיטרה. הפיצ'ר הכי מרשים אצלו הוא הקול שלו, שמתרומם פעמים רבות בקריאה חודרת, והמילים שלו, פשוטות אבל חודרות לא פחות. "עיט רוכב על המסילה, אני גונב את הארוחות שלי כשאין ברירה, אני מרגיש בבית בקו הרכבת, אני בדרכי להרגיש בסדר" הוא שר על נווד שרק מחפש קצת שקט.
מתוך: Bhiman

Solange – Lovers in the parking lot
שם המשפחה של סולאנג' הוא נואלז. כמו ביונסה נואלז, אחותה הדי נהדרת בסך הכל. סולאנג' היא גירסה צועקת פחות ואנינה יותר של ביונסה. אבל עזבו את הקשרים המשפחתיים, תסבירו לי משהו: למה כל הסינגלים שיצאו השנה למצעדי הפופ לא היו יכולים להיות כמו השיר הזה? אין שום דבר שאני לא אוהב בשיר הזה, ומהבחינה הזו הוא מתחרה על משבצת "שיר הפופ המושלם של השנה" עם "Get free" (ראו לעיל). אני לא מבין מספיק בהרמוניות, מלודיות ומקצבים כדי להגיד לכם מה פה אוחז לי חזק כל כך באוזן ולא עוזב, אבל אני יודע שהוא לא מרפה. על השיר הזה, ועל השיר הבא, אני מודה מעומק הלב לאלפרד, שהאוסף שהכין הכיר לי אותם.
מתוך: True

Kindness – Anyone can fall in love
כל אחד יכול להתאהב. לא כל אחד יכול לקחת שיר מגה-צ'יזי מהפסקול של Eastenders, ולהפוך אותו לארוטיקה לאוזניים, חברים השיר הזה הוא סקס איטי בין האוזניות, הוא פסקול לפנטזיות. וזה לא רק הסקסיות, זה הסמיכוּת הנפלאה של השיר הזה. שאר האלבום של Kindness, המוזיקאי הצעיר, הוא יפה, לפעמים אפילו מאוד, אבל בדיוק כמו שאף שיר של חוזה גונזלס לא באמת משתווה לקאבר שלו ל-"Heartbeats", כך גם Kindness הוא מעבד-מפיק טוב יותר משהו כותב שירים. וזה בסדר גמור. איזה בסדר, זה מהמם. תקשיבו לזה.
מתוך: World, You Need a Change of Mind

Bobby Womack – Please forgive my heart
מפגש ענקים? מפגש ענקים. בובי וומאק, משועלי הסול הוותיקים והכבדים, פוגש את דיימון אלברן וריצ'רד ראסל. ראסל החיה את המוזיקה של גיל סקוט-הרון באלבום האחרון שלו לפני שמת, ותפר לו חליפה חדשה ונוצצת שהפתיעה בכמה שהיא מתאימה למידותיו. הפעם הוא עושה את זה לוומאק, יחד עם החייט הכי יצירתי ומוכשר בלונדון, מר אלברן. זה הזרים דם חדש במוזיקה של וומאק, ויצר את אחד השירים הכי גדולים של השנה בלי בעיה בכלל. השכנוע והרגש הגסים בהגשה של וומאק נפגשים עם האלגנטיות והעדכניות של ראסל את אלברן. ענקים.
מתוך: The Bravest Man in the Universe

Chet Faker – No diggity
האוסטרלי המסקרן הזה הוציא השנה EP מצוין עם שירים ממש טובים שהוא לגמרי כתב בעצמו. ואני מצדיע לו על כך, אבל הסיבה שאף אחד מהשירים ההם לא נמצא כאן היא שהוא העז להתעסק עם קלאסיקה אדירה ולהוציא ממנה משהו חדש ומרענן וקול לגמרי. "No diggity" לא נחשב ללהיט אלמותי שאסור לגעת בו, אבל הוא לגמרי ראוי להיות כזה. לכן אולי חלק מהאנשים מפספסים את ההישג כאן. מבחינתי מדובר בשיר באמת, באמת ענק. ולקחת אותו ולהתעסק איתו זה קצת כמו להקליט פתאום קאבר ל-"Because" של הביטלס. אתה צריך להיות אליוט פאקינג סמית' כדי בכלל להצליח לצאת מזה חי. צ'ט פייקר הוא לא אליוט פאקינג סמית', אבל EP הבכורה שלו מבהיר שכישרון, חן ורגישות לצליל יש לו בכמויות.
מתוך: Thinking In Textures

Muse – Madness
יש איזה עניין עם מיוז. התאהבתי בהם באלבום הראשון בזכות הגיטרות והשירה שניהלו קרב אימים. באלבום השני הייתי לגמרי שלהם, ומבחינתי לו היו ממשיכים בכיוון של Origin of symmetry הייתי אדם די מאושר. אבל הם שברו לכיוון אחר, ואני מודה שהפכתי פחות ופחות מרוצה מהעניין. אני גם מודה שהם תפסו אותי לא מוכן עם שני שירים. אחד מהם הוא "Supermassive black hole", שהיה שבירה מפתיעה שלהם לכיוון פופ מגה-מופק, ועורר לא מעט תמיהה בזמנו (אני דווקא התלהבתי בטירוף מהרגע הראשון). והשני הוא זה, "Madness". שמעתי אותו בפעם הראשונה ברדיו ולא ידעתי מה אני שומע. חשבתי: וואו, מה זה הדבר המדהים הזה? זה כמו מיוז בלי להתפרע, וזה מדהים. ואז חשבתי: די, הסולו הזה הוא הכי "I want to break free". אז כן, מיוז הולכים והופכים לקווין, וכמעריץ קווין זה בכלל לא דבר רע. אבל השיר הזה, שהוא השיר עם הכי פחות דרמה ובומבסטיות באלבום החדש, הוא גם צעד נוסף לעבר קווין אבל גם צעד מפתיע אחורה, למשהו מאופק יותר, פחות בואו-נפוצץ-את-האיצטדיון-הזה. וזה עובד למיוז. כי מיוז היא להקה ענקית. ומי שאומר לכם אחרת, יש לו גוש פחם שחור במקום לב. והוא בטח גם לא אוהב את קווין, אז מה אתם מדברים איתו בכלל.
מתוך: The 2nd law

ריף כהן – רוצה פרחים
מתוך שיר הפתיחה פה: מה יש בה, בריף כהן, שהחיוכים פשוט נשפכים מכל תו וביט שלה? איך היא מצליחה לפתוח אצלי את ברז החיוכים הגדולים ברגע שהיא פותחת את הפה? ברגע שהיא מתחילה לשיר אני שלה, ואני לא רק איתה אני גם מחייך לכל האורך ורוצה רק לרקוד מרוב שמחה. השיר הזה הפיל אותי לרצפה ועשה משהו שאף שיר לא עשה לי כבר כמה שנים: הוא הפך לשיר הבוקר שלי. אני מתחיל כל יום עם השיר הזה, והוא פשוט פותח לי את הלב ושולח אותי מחייך אל כל הדברים שיש לעשות היום. הוא מתנגן לי בראש, אני שורק אותו ברחוב, רוקד עם אוזניות בתחנת האוטובוס. כי "רוצה פרחים" נכתב כולו מתוך חיוך ענק: "רוצה פרחים, רוצה פרחים\ על הלחיים, על השפתיים, על הברכיים\ רוצה פרחים, רוצה פרחים\ בלי סידורים, בלי כדים, בלי אירועים\ מהשדות בערימות\ רוצה פרחים לחברות\ יפים טריים צבעוניים\ פרחים חיים וחצופים". ואולי זה בדיוק העניין, אולי זה מה שכל כך כובש אותי בריף כהן: היא טרייה וצבעונית, חיה וחצופה. השירים שלה הם חיוך מתגלגל, חיים מתפרצים, שמחה פשוטה, מדבקת.
מתוך: A Paris

Grizzly bear – Yet again
האמת? הפתיחה הזו לבדה ראויה לתואר שיר השנה. בקיץ טיילתי בארה"ב והשיר הזה התנגן לי בראש שוב ושוב. לא היה לו קשר מיוחד לטיול, הוא פשוט ממכר. הפתיחה שלו קוראת לך לחזור אליו שוב ושוב, לקבל את המכה המתוקה הזו בחזה. גריזלי בר הצליחו להוציא אלבום חדש שהוא מספיק דומה ומספיק שונה לדברים שהם עשו קודם כדי שלכולם יהיה נורא מעניין בלי להיכנס לדיסאוריינטציה. זה לא הישג פשוט, בטח לא כשרוב השירים באלבום הזה הם מעולים ומעלה. אבל אף אחד מהם, אפילו לא "Sleeping ute", לא נכנס עמוק כל כך מתחת לעור, בכל כך מעט זמן.
מתוך: Shields

Gregory Porter – Be good
בחיי שלא ציפיתי לשיר הזה. אין לי מושג מי זה גרגורי פורטר. הוא נשמע לי חנון. ולמי בכלל יש כוח לכל הווקאל ג'אז הזה? שיט, מאן, אבל השיר הזה עושה כל כך טוב על הנשמה. פרחים נפתחים בגללו, חיוכים מתרחבים בגללו, ופתאום בצעד שלך יש הד קל לריקוד. אתה אולי לא שר בגשם, אבל אתה בהחלט שורק מכל הלב. זה כמובן לא מזיק שלשיר הזה יש את אחד הקליפים המקסימים בתבל. לא אכפת לי להיות חנון. לא אכפת לי להיות הרגשן ההוא ששומע ווקאל ג'אז. בשישי בצהריים השיר הזה יבקע בווליום נדיב מהחלונות הפתוחים בסלון שלי, ואותי תוכלו למצוא רוקד בפנים עם חיוך גדול.
מתוך: Be good

Angel Haze – New York
בראשית היה גיל סקוט-הרון. וניו יורק הייתה תהו ובוהו ורוח ג'יי-זי מרחפת על פני המים. ואז באה איזו חצופה צעירה ואמרה אה כן? כל זה שלי עכשיו. כן כן, כל זה. סקוט-הרון? אני אסמפל לו את הצורה. ג'יי-זי? אני אראה לו למי ניו יורק שייכת באמת. היי, שלוש וחצי דקות והיא שכנעה אותי הרבה יותר מאמפייר סטייט אוף מיינד (אף על פי שגם הוא שיר מעולה). אני לא יודע אם בסופו של קרב ניו יורק תהיה שלה, אבל זה לא ממש משנה. מה שמשנה הוא שאנג'ל הייז היא הראפרית הכי מלהיבה ששמעתי מאז לוריין היל. היא הוציאה השנה שני מיקסטייפים, כולל קאבר אגרוף-בבטן קשה ל-"Cleaning out my closet" של אמינם. כל מי שאוזנו צמודה לקרקע יכול לשמוע שהיא עומדת לדהור בכל הכוח בשנים הקרובות.
מתוך: Reservation

John Frusciante – Glowe
פרושיאנטה גילה את ההיפ-הופ, וזה שלח אותו לטריפ מוזיקלי היסטרי. הנה כל הטריפ בדקה וחצי. כשאתה באמת גאון, אתה נשאר גאון, לא משנה באיזה ז'אנר מניחים אותך. וג'ון פרושיאנטה, אני לא יודע אם שמתם לב, הוא גאון. שאלות?
מתוך: Letur-Lefr

Dirty Projectors – About to die, Dance for you, Gun has no trigger
אה, סליחה, גיאחה? רואים לך את אלבום השנה. סתם, האמת היא שאין לי מושג מהו אלבום השנה שלי. אבל כשהתיישבתי לבחור את השירים שהכי אהבתי השנה בשביל הרשימה הזו, והבנתי שאני לא יכול לוותר על אף אחד משלושת השירים האלה (וזה אחרי ויתורים רבים), התחיל להיות לי איזה מושג בעניין. "About to die" הוא פשוט השיר שנחקק לי הכי עמוק בראש, כזה שמצאתי את עצמי מפזם ומהמהם ומתעורר איתו בבוקר. זה שיר של דברים לא נכונים שמתאגדים לכדי משהו שאין נכון ממנו. התופים האלקטרוניים המשונים האלה שמבעבעים להם לאורך השיר, הברייקים עם מחיאות הכפיים, התפניות המלודיות הזוויתיות האלו, הסי-פארט עם כלי המיתר – מה הולך פה? הרמוניה שמפציעה מתוך בלגן אדיר, זה מה שהולך פה, וזו משימה שרוב המוזיקאים לא מצליחים לעמוד בה. "Dance for you", כמו שמישהו כתב אי-שם ברשת, הוא פשוט שיר טרנסצנדנטי. ברובו הוא שיר פרוג'קטורי מינימלי, כמעט עירום, עד שזרוע ענקית של סינתי מורידה מהשמיים כלי מיתר מופלאים שמפצחים לשיר הזה את הליבה ומגלים שקורן ממנה אור יקרות מסנוור. המחצית השנייה של השיר, בעיקר סולו הגיטרה, הוא פשוט בית ספר בדברים שאי אפשר ללמד, אם המשפט זה הגיוני (וגם אם לא). ו-"Gun has no trigger"? טוב, פשוט תקשיבו לו. מה אני יכול להוסיף בכלל? דיוויד לונגסטרת' זה שם קשה על הלשון, אבל צריך להתחיל לשנן אותו. מדובר באחד העילויים הגדולים של זמננו. ואם למישהו יש ספקות – תפנו אותו לשיר הזה.
מתוך: Swing Lo Magellan

Here we go magic – Over the ocean
כשהייתי בניו יורק, מישהו אמר לי ש-Here we go magic מופיעים בחינם באיזו מבשלת בירה מגניבה בברוקלין, וצריך רק להירשם מראש כדי לקבל כרטיס. אז נרשמתי. אבל בערב עצמו לא היה לי כוח לצאת ממנהטן והלכנו להסתובב או משהו וכל העניין נשכח לגמרי. לא הצטערתי, עשיתי חיים במקום אחר. אבל אני מכיר לפחות אדם אחד שירצה להכות אותי נמרצות על הבחירה הזאת, להפסיד את הלהקה הזאת ועוד בחינם. בכל פעם שאני שומע את השיר האהוב עליי מהאלבום שלהם, השיר הזה, אני מתחיל להצטער קצת. השיר הזה, שקצת נשמע כמו גירסה מעניינת לרדיוהד (טוב, נייג'ל גודריץ' הפיק), לוקח אותך להפלגה לילית ארוכה מאוד.
מתוך: A Different Ship

Lorn – Mercy
השיר הזה תקף אותי מאחורה. אני חושב שהיה לו תותח בזוקה ביד, אני לא בטוח. כל מה שאני זוכר הוא צלילים של 16 טון דוהרים לעברי, ואז הכל נהיה מטושטש, מין חלום נעים כזה של באסים רוטטים. אני מת על צלילים כאלה, כמו באחד משירי השנה שעברה שלי, "Armed for peace" של Suuns. האלבום המלא של לורן, שדווקא זכה לשבחים ברשת, לא כבש אותי בכזו טוטאליות כמו השיר הזה.
מתוך: Ask the dust

Rotem Or – Covers
רותם אור הוציאה, סוף סוף, אלבום בכורה. את זה שמדובר בזמרת נפלאה וביוצרת נהדרת כבר ידענו. מה שהיה כיף גדול לגלות הוא שמדובר גם במעבדת חכמה, נועזת, סקרנית ומלומדת. לכן זה לגמרי לא פייר שהשיר שבחרתי לשים כאן הוא דווקא שיר שלא רותם עיבדה והפיקה. היא נתנה אותו לנדב רביד, מ"הקצה" ו"בוטניקה", שיפיק ויעבד, והתוצאה היא לא רק יוצאת דופן באלבום היפהפה הזה, אלא במוזיקה הישראלית בכלל. חוכמה, תעוזה, סקרנות ולימוד – אלה תכונות שצריך לא רק כדי לעבד ולהפיק שיר באופן נהדר, אלא גם כדי לדעת מתי הוא ירוויח יותר מאדם חיצוני דווקא. איזה שיחוק.
מתוך: Hard Magic

Jack White – Sixteen saltines
יא בן זונה אחד. יא מניאק. יא זבל. אנשים לומדים מגיל אפס לפרוט על מיתרים, שומעים זפלין והנדריקס ופיסטולס ומטאליקה, משננים תצורות אקורדים ומודלים של דיסטורשן ומנגנים כל החיים כדי לשלוף את הריף המושלם. ואתה, מר וייט המושתן, מוציא חמישה כאלה באלבום. איך אתה מעז בכלל? והכי מרגיז זה שהם כולם כל כך פשוטים ומתבקשים, כאילו הם היו שם כל הזמן והיית צריך רק לבוא ולקטוף אותם. איפה למדת את הכישוף הזה? ולמה לא יכולת להשתמש בו בכל אלבום הסולו שלך? עזוב, אל תענה, אני צריך לעשות שוב פליי על השיר הענק הזה.
מתוך: Blunderbuss

דורון בוטניק – ברגע אחד
האם אגזים אם אגיד שזה השיר הכי מרגש ששמעתי השנה? האם זו תהיה הגזמה פרועה להכריז שאני לא יכול לשמוע את השיר הזה בלי שהעיניים שלי יהפכו לחות? לא ולא. זו תהיה אמת לאמיתה. דורון בוטניק, אחד הכוחות היצירתיים הכי גדולים והכי פחות צפויים באינדי הישראלי, שבאינגה דינגו ובשאר פרויקטיו הוא מתפרע מוזיקלית בלי שום גבולות, הוציא השנה לפחות שני אלבומים, קשה לי לספור עם הקצב שלו. את החלק השלישי בטרילוגיית Tears for free הוא פתח עם שיר בעברית, בלי שיגועים והתחרעויות, שיר עם עיבוד כמעט רמי קליינשטייני, שיר של כנות וישירות, שיר בנזונה שקורע לי את הלב.
מתוך: She (Tears For Free Pt. 3/3)

Alabama Shakes – Hold on
אלבאמה שייקס הוציאו השנה אלבום בכורה סופר-מדובר, שבעיניי לא ממש מחזיק לכל אורכו. הוא נפתח בשיר הזה, ולא מצליח לשחזר את השיא. שזה מוזר, כי על פניו מדובר בשיר סופר פשוט, אפשר אפילו לומר "בנאלי" בלי להתבייש. שמענו איזה מיליון כאלה. אבל משהו פה לופת, משהו פה דוקר, משהו פה מעורר אי-שקט ואז מביא נחמה גדולה, וזה מסע שכל אוהב מוזיקה לא יכול באמת לעמוד בפניו. זו קודם כל השירה של בריטאני האוורד (שמכל בחינה היא פחות או יותר הנגטיב של בריטני ספירס), ברכות על ראשה, אבל זו גם הגיטרה הזאת, "גיטרה מדויקת, בול" כמו שאמר לי בבליקי בפעם הראשונה שהשמעתי לו את השיר הזה. כן, זה שיר פשוט. והוא אהוב ומנחם כמו אוכל פשוט שעשוי היטב. ואנחנו צריכים כאלה בחיים.
מתוך: Boys & Girls

M. Ward – The First time I ran away
בכל פעם שיוצא אלבום חדש של מאט וורד רב החסד, אני נותן לו כמה האזנות ואז חוזר לאלבום שלו שאני הכי אוהב, Post-war, אלבום שאין בו שיר שאינו מושלם. זה לא שוורד שכח איך לכתוב שירים מושלמים, כפי שהוא מבהיר לנו בשיר הזה. הוא דואג לשרבב שיר-שניים-ארבעה מושלמים מעבר לכל דמיון לכל אלבום שלו. אבל שאר הדברים מחזיקים פחות. מצד שני, פאק איט, עם שיר אחד כזה הוא יכול למלא את שאר האלבום ברעש של מקדחה והוא עדיין יקבל אצלי 9. שיר כזה יכול להחזיר אותך לשלוש דקות לגיל חמש, וכשתחזור בחזרה למציאות, זה ייראה לך כאילו הוא ליווה את חייך בכל השנים מאז.
מתוך: A Wasteland Companion

Shany Kedar & Benjamin Esterlis – Heart
שניהם חברים ממש טובים שלי. גילוי נאות: זה הבלוג שלי ואני עושה פה מה שבא לי! אז השיר הזה, שחרץ שריטה עמוקה בתקליט שמסתובב לי בלב, נכנס לרשימה הזו בלי בעיה. שני קדר ובנימין "מורפלקסיס" אסתרליס נפגשו לסופשבוע והקליטו EP נהדר של קאברים. השיר הזה של פגי לי קיבל טיפול רדיקלי: כל הצלילים בוקעים ממקלדת קסיו ישנה, טמבורין ושירה דרך מיקרופון-צעצוע. זה אורך רק דקה וקצת, אבל זה כל כך עקמומי ומקסים שאי אפשר שלא לשמוע את זה שוב. ואז שוב. ואז שוב. כמו מחט שקופצת על שריטה.
מתוך: Comfort you – Songs by other people

Daniel Rossen – Silent song
עוד לפני שיצא האלבום החדש של גריזלי בר, שגם הוא מיוצג פה, יצא האי-פי של דניאל רוסן (רוזן?), אחד הדובים העיקריים. מדובר באי-פי יפה בצורה יוצאת דופן, אין ספק, אבל השיר הזה הוא היהלום שבכתר. הוא מתחיל כמו שיר של ג'ורג' האריסון, ממשיך עם מעבר סטייל אדוארד שארפ והמגנטיק זירוס, ומתפתח לשיר שדוהר קדימה בקצב יציב, רעמה מתנפנפת ברוח, מפזר אחריו שובל אורך של הרמוניות קוליות צבעוניות. גריזלי בר הם תלמידים חרוצים. הם שקדו ולמדו שיעורי פופ עשיר ומעניין מארבעה או חמישה עשורים של מוזיקה, והתיישבו לכתוב שירים ועיבודים. רוסן הוא התלמיד המצטיין בכיתה.
מתוך: Silent Hour/Golden Mile EP

אפרת בן צור – Robin
נציגה ישראלית נדירה ברשימה הזו, ולאו דווקא כי הייתה שנה ישראלית חלשה אלא פשוט כי מעטים השירים הישראליים שחדרו את עור התוף שלי ונכנסו עמוק למחזור הדם (מיקסד מטאפור!). הרבה פעמים אני מרגיש שיש סלחנות רבה כלפי יצירות מקומיות – אלבומים או סרטים. בסטנדרט מקומי זה אולי מרשים, אבל אם תשים את זה ליד כל יצירה בינונית מהעולם, זה מתגמד ונעלם. האלבום של בן צור הוא לא כזה. האלבום של בן צור יכול לעמוד בגאון ליד Let England Shake של פי-ג'יי הארווי, או ליד האלבום החדש של שרון ון-אטן, ולתת פייט בלי להתבייש. הטקסטים (טוב, אמילי דיקינסון) מעולים, ההגשה מיוחדת ומלאה באישיות, העיבודים והסאונד רגישים ועשירים, לא עוד שבלונה של סאונד כלאחר יד. מדובר בניצחון. והשיר הזה, הוא תמיד מצליח להרעיד לי את הלב.
מתוך: Robin

Churches – Lies
מדי שבוע אני חופר ברשת כדי למצוא אמן אלמוני-עדיין אחר שיש בו איזה ברק, איזה ניצוץ, ולהמליץ עליו במדור שלי "איים בזרם" ב-Ynet. רבים מהאמנים האלה, אני מודה, לא נשארים איתי יותר מסופשבוע אחד של תשוקה. אבל Churches נשארו, במיוחד עם השיר הזה, שאני עדיין לא מבין איך תחנה כמו גלגלצ לא חרשה עליו כל הקיץ (כמו שעשו עם השיר של Swiss Lips שגם עליו המלצתי באיים בזרם). הביטים הרועשים, הסינתי הגדול מהחיים, המבטא הגלזגואי של הסולנית – זה Sleigh bells אול אובר אגיין.
מתוך: יצא בסאונדקלאוד בלבד

Lambchop – If not I'll just die
אני אוהב את העברית אהבה עזה, קנאית. אבל לפעמים אני מצטער על היעדר הגמישות שלה בדברים מסוימים. בפיצ'פורק כתב על האלבום הזה גרייסון קורין, והאנגלית איפשרה לו לתמצת בכל כך מעט מילים את כל התחושה, הסרטים שעוברים בראש והרושם הכללי מהאלבום החדש והיפה-עד-כדי-חיוך-ודמעות של לאמבצ'ופ. "graceful countrypolitan creak", "languid Southern stride", איך אני יכול בכלל להתחרות במשפטים נהדרים כאלה, שבשש מילים נותנים את כל מה שיש פה? אני לא. האלבום החדש של לאמבצ'ופ הוא כמו כל האלבומים האחרונים של לאמבצ'ופ: אלבום צ'יימבר-פופ דרום-ארה"בי מושלם, אסופה של יהלומים קטנים משובצים במגף מאובקת, סיפורים של ריימונד קארבר בארבע וחצי דקות, והפעם עם הרבה מאוד כלי מיתר שהם ממש, מה המילה? Lush.
מתוך: Mr. M

Blur – Under the westway
הקאמבק הבלתי מעורער של השנה הניב את אחד השירים הגדולים של השנה. לשיר הזה יש תקרות גבוהות, יש לו וילונות קטיפה, יש לו עניבת פרפר, אבל יש לו גם איזה חיוך בזווית הפה שלא אמור להיכנס לאולם הקונצרטים. זה חיוך שאומר "מה, הדבר המושלם הזה? כתבנו אותו בכמה דקות, לא ממש התאמצנו". זה החיוך הקבוע שדיימון אלברן שולח למאזיניו בכל אלבום שהוא נוגע בו, מהראשונים של בלר, דרך הגורילאז, ועד לבובי וומאק (ראו לעיל). אלברן הוא פועל פופ חרוץ, הוא לא מפחד לעבוד קשה. אבל יימח שמו, זה בא לו בקלות. שיר כזה, קיבינימט, אני מכיר מוזיקאים שיתנו איבר חיוני בשביל אחד כזה, והוא מוציא אותו מהשרוול.
מתוך: סינגל. אינשאללה, אלבום חדש של בלר בשנה הבאה

Damien Jurado – Working titles
ניל יאנג הוציא השנה שני אלבומים, והשני ביניהם היה מעולה במיוחד (הסיבה העיקרית שלא הבנתי כאן את השיר האהוב עליי ממנו, היא שהאורך שלו הוא חצי שעה). אבל זה יאנג החשמלי, הרוקיסטי. אם אתם מתגעגעים לאיך שגורמים לכם להרגיש האלבומים הקלאסיים של יאנג, אלבומים כמו Harvest, After the gold rush או On the beach, אני ממליץ לכם בחום להניח את אוזניכם על האלבום החדש של דמיאן ג'וראדו. הוא לא נשמע כמו ניל יאנג, בכלל לא. אבל הרוח הנושבת ממיתרי הקול והגיטרה שלו היא אותה הרוח. היא תגרום לכם לעצום עיניים כאילו רוח נעימה נושבת על פניכם, והיא תגרום לכם להביט פנימה ולהבין דברים, להשלים. רבים מהשירים ברשימה הזו נמצאים כאן בזכות המבנה או הצליל או הנעימה שלהם, ופחות בזכות הטקסטים. האלבום של ג'וראדו הוא אלבום לאנשים כמוני שמתרגשים מאלבום של ברייט אייז או ג'ייסון מולינה כי בנוסף להגשה וצליל ומנגינות יש בו גם מילים שחודרות עמוק.
מתוך: Maraqopa

Bat for lashes – Lilies
מתוך שיר הסיום פה: קאהן עומדת פה עירומה, אבל היא מישירה מבט למצלמה ולא נבוכה. אבל מה היא כן? ההבעה שלה לא חד משמעית. האם זה מבט של פגיעוּת או של תוכחה? האם העיניים שלה אומרות "תעזרו לי, אני עוד רגע נופלת" או "שלא תעיזו להתעסק איתי"? היא נושאת גבר עירום על כתפיה כמו טרף, או לחילופין כמו אהוב פצוע שיש לסחוב למקום מבטחים, או לקחת נגד רצונו אל מחוץ לגן העדן של האינטימיות והעירום. גם באלבום הזה היא מישירה מבט כל כך אינטימי ופתוח שהוא לפעמים מעורר מבוכה, אבל עומדת זקופה, מתגאה במה שיש לה ובמה שהיא יכולה לעשות. והיא רוצה ללכת צעד אחד רחוק יותר ממה שכבר יש לה. היא רוצה לשאת אותך על כתפיה אל מחוץ לזירה הנוחה שאתה כבר מכיר, אל מחוץ לגן העדן האבוד. "Lillies", שפותח את האלבום הכל-כך בוטח הזה (בוטח במובן confident, לא במובן של trusting), הוא הצהרה חזקה. תקשיבו לו, תראו איך קאהן נעה בלי מאמץ בין שבריריות ובדידות (לפעמים זה רק הקול הנהדר והרועד שלה, בלי כלום מסביב) לצעידה בוטחת, עטורת חצוצרות של חזון וניצחון. ואיזה פלא – כשהשיר מסתיים לו פתאום וכל הכלים דועכים, אתה לא יודע היכן היא. האם היא סיימה את הפרולוג הזה כשהיא רועדת או עומדת זקופה ומביטה בעוז קדימה? התשובה הקצרה היא על העטיפה: גם וגם. בשביל התשובה הארוכה יותר תצטרך לשמוע את כל האלבום.
מתוך: The haunted man

נו, איזה שיר שנה מדהים שכחתי?

29 תגובות על “שירי העונג של 2012”

  1. מאת alonpeer:

    Leonard – Sharon Van Etten

  2. מאת יגאל:

    תיקון קטן, שם הקובץ מופיע כ "Best songs of 2010 according to haoneg.com"
    וזה קצת מבלבל. אבל האוסף מצוין כרגיל…

  3. מאת יגאל:

    טוב, מסתבר שזה באמת מ 2010… וזה סבבה, אבל יהיה נחמד לקבל את המיקסטייפ המעודכן :-)

  4. מאת גיאחה:

    מתנצל מעומק הלב על הטעות. עדכנתי עכשיו לקובץ החדש, אתם מוזמנים מאוד להוריד, וסליחה :)

  5. מאת רעי:

    מהגריזלי ברז אני דווקא לוקח את gun shy, שמפעים אותי בכל פעם מחדש.
    וגם:
    normal song של פרפיום ג'יניוס
    Fluets של הוט צ'יפ
    ו- simple song היפה כל כך של השינז.

  6. מאת בן:

    הלינק מוביל לאוסף של 2010

  7. מאת דויטש:

    כל שנה מחכה לרגע הזה..
    תענוג.
    לא רק עונג.

    אבל על שיר אחד אני חולק (עוד לא שמעתי את כולם..אז אולי תגיע עוד איזה תגובה בשמי)
    השיר של AIR מהאלבום הבינוני ומטה – Le Voyage Dans La Lune
    השיר הראשון ששמת הוא נחמד והכל אבל לא משתווה לגרוב האלקטרוני (היחידי באלבום הזה, לטעמי)
    של – Sonic Armada
    יש בשיר הזה רגעים מלוכלכים, אלקטרונים ויפים שמזכירים את התקופה הטובה ביותר – שזה, שוב, לטעמי בלבד, 10000HZ LEGEND.

  8. מאת דור:

    מותר להכניס קצת "מיינסטרים".
    deerhoof – the trouble with candy hands הוא אחד השירים הטובים באחד הדיסקים הכי אדירים השנה לדעתי
    את alt-j לא הכנסת כי חפרו עליהם כבר יותר מדי?
    משהו מדיסק שיתופי הפעולה של פליימינג ליפס? תכלס אני כבר לא זוכר מה אהבתי שם במיוחד
    small town moon או מרצ'לו של רג'ינה גם היו בולטים

  9. מאת גיאחה:

    דור, את Alt-J לא הכנסתי כי הם עדיין לא עשו לי כלום…

  10. מאת נימס:

    מקסים!! מעולה!

  11. מאת נימס:

    וכמובן תודה תודה תודה!

  12. מאת מיס בוז'רסקי:

    אני רוצה כל כך לשמוח ששמת שיר של מיוז, אבל קשה לי… זה שיר סביר אבל מבחינתי אין שום קשר בינו לבין מיוז. והאלבום בכללותו פשוט גרוע. איפה זה ואיפה אוריג'ין. ועדיין לא מובן לי בכלל איך אתה לא אוהב את אבסולושיין.
    אני תמיד אוהב אותם, אבל אני כבר לא יכולה להתחבר למה שקורה איתם. אולי מתישהו הם יזכרו מי הם היו ולמה הם באמת מסוגלים, אבל אני כבר לא עוצרת את נשמתי שזה יקרה.

  13. מאת שמחה:

    נהדר כרגיל !
    ןבכל זאת לא מובן איך אין שיר אחד לפחות של שרון ואן אטן שטלטלה לי את הלב

    וגם זה

  14. מאת איתי:

    אהבתי לקרוא את הרשימה וכנראה שיש לי עוד הרבה מה לשלים כיוון שמחצית מהשירים לא מוכרים לי…. כיף לראות את ההערכה לדמיאן ג'וראדו המצויין ולאלבום של Grizzly Bear (שם לפי דעתי השיר המוצלח ביותר הוא Half Gate.

    אני חושב שהיה מקום לאחד משני השירים: Another Bed המצוין של the Twilight Sad או Chained של The Xx.

    תודה על הפרוייקט המבורך

  15. מאת אורן:

    שאני אבין? אף אחד לא התמכר השנה לג'ייק באג? באמת שהייתי בטוח שהוא יכבוש את כל המצעדים כאן, ולא רק שלא הופיע כאן אלא שכשהצבעתי לאלבום שלו באלבומי השנה הייתי צריך להכניס אותו בעצמי כי אף אחד עדיין לא הזין אותו. או שיש פה טעות, או שפיספסתם את תגלית השנה.

  16. מאת אורן:

    אה, ושכחתי להודות למיס בורז'רסקי שהכירה לי אותו בכלל :)

  17. מאת מיס בוז'רסקי:

    אורן, אם זה מנחם אותך, בזכותך אני לא הייתי צריכה להקליד את שם האלבום של גיי'ק באג כי אתה כבר עשית את זה בשבילי. אז אנחנו תיקו :)

  18. מאת atar:

    כאלה שלא הזכרת ואני אהבתי
    (היו גם שירים שאהבתי מאמנים שהזכרת אבל לא אציין..)
    The Walkmen – We Can't Be Beat
    מתוך Heaven שיש בו עוד שירים יפים.
    Lianne La Havas – Is Your Love Big Enough?
    גם היא הייתה במועמדים למרקורי ולדעתי יש לה כמה יציאות מוצלחות…
    Sharon Van Etten – Serpents
    מתוך Tramp שיש בו עוד שירים מוצלחים לטעמי.
    Fiona Apple – Every Single Night
    נכון שלא כל האלבום חזק אבל זה שיר נהדר.
    Cold Specks – Winter Solstice
    עוד הרכב עם כמה שירים נהדרים שיצאו השנה מאלבומם:I Predict a Graceful Expulsion
    Tame Impala – Feels Like We Only Go Backwards / Elephant
    אולי בגלל שדובר עליהם לא מעט אז "מאבדים" את ה"חשק" מהם,
    אבל לדעתי הם עדיין משובחים.
    Father John Misty – Hollywood Forever Cemetery Sings
    שיר טוב. בייחוד הביצוע פה:
    http://youtu.be/QBhSMPKkBG8
    Patrick Watson – Lighthouse
    קול קסום וכובש. Adventures In Your Own Backyard
    אלבום עם הרבה שירים מכשפים.
    Chairlift – Sidewalk Safari
    אני לא אוהבת את כל השירים של ההרכב הזה. אבל השיר הזה
    הוא לגמרי אחד משירי הפיל-גוד שלי מהשנה.
    Grimes – Genesis
    היא מעצבנת. אבל יש משהו בשיר הזה, ביט ממכר.
    Richard Hawley – Leave Your Body Behind You
    ביצוע נפלא: http://youtu.be/LTN-b_61sTI
    The xx – Angels
    David Byrne & St. Vincent – Who
    Perfume Genius – Take Me Home
    Tzvika Force – For Breaking My Heart / Accident
    Chelsea Wolfe – The Way We Used To / Flatlands

    ועוד שניים לשנה הבאה:
    Keaton Henson – Sweetheart, What Have You Done To Us
    מתוך האלבום Birthdays שיוצא בפברואר 2013
    Ed Harcourt – The Man That Time Forgot
    מתוך Back Into the Woods שגם יוצא בפברואר 2013

  19. מאת איתן:

    מי שברך אבות'ינו אברהם יענקלה ויעקב יברך אותך
    על שעות ה-עונג שאתה משפריץ לעברנו .

  20. מאת עופר:

    כן! כן! כן! איזה יופי של אוסף!
    הפרק האהוב עליי בסיכומי העונג מדי שנה. מפנק ומלא באהבה למוזיקה. בנוסף, גם כתבת נהדר :)
    תודה!

  21. מאת בר מהקיבוץ:

    גיא. תודה, תודה, תודה. עוד עונג צרוף שינעים את אוזני. כמו בכל סוף שנה. פשוט נהדר!!!..

  22. מאת שייקה:

    יא חביבי תודה רבה,
    שיחקת אותה

  23. מאת רענן:

    תבורך. היכרויות מעולות.
    הייתי מוסיף שניים: We only go backwards של Tame Impala, וכמובן Just from Chevron מאותו אלבום של הדירטי פרוג'קטורס – אבל באמת, לך תבחר שירים בודדים מהאלבום המרהיב הזה.

    תודה.

  24. מאת אלון פאר:

    תענוג! תודה :)

  25. מאת max:

    Animal Collective – Today's Supernatural
    : )

  26. מאת איתן:

    Lost in the trees – A Church that fits our needs

    אחד האלבומים הכי מדהימים ששמעתי בעשור האחרון!!! כן, בעשור!

  27. מאת חן:

    השירים שבחרת מעולים! ממש כיף להקשיב. למרות שהסגנון שלך קצת יותר היפ-הופ וטרנס ממה שאני בדרך כלל אוהבת עדיין ממש נהנתי!

כתיבת תגובה