31 בדצמבר 2011

אלבומי השנה של עונג שבת 2011

"תמיד התרגשנו לראות איך שירים שדחפנו וקידמנו מצאו אוזניים פתוחות ואנשים שהתאהבו בשירים האלה, ואהבנו גם לראות את הבחירות שלא תמיד עלו בקנה אחד עם הטעם שלנו"קוואמי ונדב רביד על סיכומי השנה של הקצה

שנה חלפה, שנה באה, ואני אלבומיי ארימה ושיט הם כבדים לאללה.
מי שטען ש-2011 הייתה שנה בינונית צריך לראות את ההארדיסק שלי. הוא צריך לראות את הספרדשיט הענקי של ההצבעות שלכם, שכולל לא פחות מ-325 אלבומים. וגם אם אנחנו לא מסתכלים רק על אלבומי ענק אלא גם על שירים מצוינים, אמנים חדשים ומעניינים או ותיקים שלא בהכרח הוציאו השנה אלבום מדהים אבל כן המשיכו להעמיק את התלם הייחודי שלהם (ביל קלהאן, Bright eyes, ביל וולס, ג'יימי XX, קרן אן, ניקולס ג'אר, Tinariwen, High lamas, Explosions in the sky, My morning jacket, Twilight singers, Battles, Four tet, Okkervil river, Kasabian, Low והרשימה מתארכת עד האופק) – השנה הזו התפקעה מכל טוב. או במילים אחרות: אוף, כמה כיף היה להיות חובב מוזיקה סקרן ב-2011.

וגם השנה, זו הפעם החמישית, אני שמח ונרגש להציג בפניכם את הבייביז שלכם – האלבומים ששינו לכם משהו בחיים השנה, שליוו אתכם בימים ובלילות, בבית ובנסיעות, האלבומים שריגשו או הפתיעו או הרשימו אתכם מספיק כדי שתטרחו לכתוב עליהם ולהצביע להם. ב-Ynet תוכלו למצוא את התשיעייה האישית שלי (שמשוקללת כאן יחד עם ההצבעות שלכם, כמו כל מצביע אחר), אבל כאן נמצא הדבר האמיתי – הטעם שלכם.

תודה ענקית מכל הלב לעמית ולמיקה, שהתגייסו וסייעו לי להשתלט על כמות הנתונים הגדולה. בלעדיהם המצעד הזה לעולם לא היה מוכן בזמן. מגיעה לכם גלידה.


אלבומי השנה הקודמים של עונג שבת:
2010: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת 2010
2009: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת 2009
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת 2008
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת 2007

שאר סיכומי 2011 בעונג שבת:
2011: שירי העונג של 2011
2011: 9 אלבומי השנה האישיים של גיאחה
2011: האלבומים המיותמים של 2011
2011: 15 הקליפים הכי טובים של 2011


נווטו בהנאה!
39-31 | 30-21 | 20-11 | 10-1

בכל שנה אנחנו מתחילים ממקום קצת אחר ברשימה, וזה נובע מהתפלגות הניקוד: מקומות נמוכים יותר נוטים לחלוק את הניקוד שלהם עם יותר אלבומים, כך שבמקום ה-40 שלנו, לדוגמה, יש לא פחות מ-6 אלבומים. נתחיל הפעם מאדי ודר במקום ה-39, ורק דעו לכם שמחוץ למסיבה, במרחק נקודה אחת בלבד, נשארו אלבומים נהדרים של אוסטרה, סאן לאקס, מוגוואי, דת' קאב, EMA, קורט וייל ו-Horrors. אין מה לעשות, חברים, צריך לקבוע את הגבול איפשהו. נתחיל!


39 Eddie Vedder – Ukulele songs
נסיך הגראנג' בעל קול הזהב החליט לרכב על גלי Into the wild ולספק אלבום בכורה אקוסטי לארבעה מיתרים בלבד. יש כאלה שזה עשה להם את השנה, יש כאלה שאדישים לניסיון הזה – אני איפשהו באמצע. דיסק יפה, נעים, חמודי כזה, לא מגיע ליופי של Into the wild אבל כלל וכלל לא אלבום רע.
38 Destoryer – Kaputt
"וידוי. אני שונא את האלבום הזה. ממש. כאילו, באמת שונא. כמו ששונאים מישהו שבחטיבת ביניים רחץ את העט שלו כי נגעת בה. עד כדי כך. אחרי שני אלבומים מופתיים כנראה שלדן שיעמם אז הוא החליט להוציא אלבום שנשמע כמו מוזיקת מעליות, כדי לבחון את מערכת היחסים בינינו. סבבה, אני מפרגן לו. אני מתרצה ושונא. אבל השיר האחרון הוא הדבר הכי קרוב למושלם שדן בחר (בז'ר?) אי פעם עשה בחייו, ואני כולל בזה את דה ניו פורנוגרפרז, את סוון לייק, את האלו בלו רוזס, ואני בטוח שפספסתי עוד חמש להקות" – יואב
37 Girls – Father, Son, Holy Ghost
"כנראה האלבום שהכי הפתיע אותי השנה. חשבתי שזו להקת היפסטרים/פיצ'פורק מתלהבים ושזה ממש לא יהיה כוס התה שלי. אבל איכשהו מצאתי את עצמי מקשיב לאלבום והשתוממתי מההנאה שלי ממנו, ובצדק רב לדעתי – זה אלבום ממש טוב. אמנם הוא מצליח להיות די גרנדיוזי וההפקה מעט צ'יזית, אבל הלב שלהם מושקע חזק במוזיקה, יש הרבה נשמה באלבום והמון יצירתיות" – ארז
36 Laura Marling – A Creature I Don't Know
אני מרגיש פספוס פה, כי אני באיחור עם לורה מארלינג. אני עדיין מתרגל לאלבום השני שלה והנה הגיע כבר השלישי. מודה: לא הספקתי להקשיב לו יותר מפעמיים. אתם, מצדכם, אמנם טרחתם והצבעתם לה יפה מאוד, אבל לא כתבתם שום כלום על האלבום הזה. נו, יש גם אלבומים כאלה.
35 Jay-Z & Kanye West – Watch the Throne
מן המפורסמות היא שקוראי העונג הם לא בדיוק מכורי היפ הופ, אבל ציפיתי לראות את האלבום הזה גבוה יותר. שקד כתב: "נתחיל באכזבה: האלבום הזה לא מספיק טוב כמו שהוא יכל להיות. אחרי האלבום האחרון (והענק) של קניה ווסט היה אפשר לחשוב שהצמד הזה יחזור יחד לימי הבלו פרינט הראשון. זה לצערי לא קרה. אבל בכל זאת באלבום הזה יש את כמה משירי ההיפ הופ הטובים שיצאו השנה. קניה מוכיח את עצמו שוב כמפיק על וג'יי זיי כמלך הבלתי מעורר של היפהופ".
34 Justice – Audio, Video, Disco
"המסיבה הכי טובה בעיר. עומד בגבורה בציפיות של האלבום הראשון, ובעיקר כי אני לא מצליח להפסיק לתופף ברגליים ברגע שאני מתחיל לשמוע אותו. העיף לי את הראש הרחק לשחקים" – עופר שדמי
"המרענן הרשמי של השנה, מהרגע ששמתי אוזניות לא הפסקתי לקפוץ. אני עלול לעשות כאן משהו בפעם הראשונה ולהודות שיש צרפתים טובים… אבוי לי" – עידו כהן
33 Danger Mouse and Daniele Luppi – Rome
הפרויקט השאפתני-מעתיקני (סליחה סליחה – זו מחווה) של דייג'נרמאוס ודניאל לופי לא חמק מאוזניכם הזהירות, ומתמקם בנוחות במקום שנראה לי הולם אותו. במצעד, אבל לא ממש גבוה. כי הוא יפה, אבל לא ממש מעניין לכל האורך.
"לא מאד שונה בעיני מעבודות אחרות של העכבר המסוכן, אבל גם לו יש מגע של קסם", תמצת יפה ערן גלעד.
32 Foo Fighters – Wasting Light
אני מת על זה שהדבר היחיד שמישהו מכם כתב על האלבום החדש של הפו פייטרז הוא "רועשים, בועטים ומגניבים מתמיד" (ליאור). אני מת על זה כי אין דרך טובה יותר או תמציתית יותר לתאר את הפו פייטרז, או כל אלבום של הפו פייטרז, כולל האלבום הזה. All hail the Grohl!
31 Bjork – Biophilia
"זה שהאלבום הולך להיות בלתי אפשרי לעיכול לא ממש הפתיע אותנו, וזה שהולך להיות קונספט בכלל לא הפתיע. אבל בהתפרצויות הגעשיות שהתחילו ב-Crystalline והמשיכו לאורך האלבום, ראיתי את פניהם המופתעות של הרמקולים שלי. מופתעות כמו שמעולם לא נראו. ביורק, התופעת-טבע הזאת, עשתה אלבום על אהבה, טבע, ואהבה לטבע, ומה שמדהים אותי כשאני שומע אותו הוא קנה המידה שמשתנה כל הזמן, גם בתוכן וגם במוסיקה – הרוגע של העלים שמונחים במקומם והטירוף של רעידות האדמה. הזום-אין לנגיעה בתאים וברקמות הכי דקות, ואז ההתרחקות עד למסלולי כדור הארץ והכוכבים, וכל הנצחיות הזאת מול האדם החולף" – אבישי, איזה יופי
"ל האלבומים ששמעתי השנה והנמצאים ברשימה הזאת גרמו לי למשהו חווייתי ומיוחד, אבל אני מוכן לוותר על כולם אם היו מכריחים אותי, למען האלבום הזה" – קובי


30 Alex Turner – Submarine ost
"חמישה שירים, זה כל מה שאלכס טרנר היה צריך לכתוב בשביל לגרום לי להתאהב בו עד עמקי נשמתי", כתב רעי על האלבום הכי קצר שאי פעם צעד במצעד הזה. "שונה לחלוטין מכל מה ששמעתי ממנו עד היום, וכמו עם ה- Last Shadow Puppets – מוכיח שוב שהוא סוג של מידאס משודרג: הבנאדם פשוט לא מפספס, כל נגיעה – פלטינה. רק למה, למה כ"כ קצר?", מקונן רן. "ההפקה קטנה כמעט לו פיי אבל השירים כלכך יפים שמוכחים שאלכס טרנר הוא אחד המוזיקאים הגדולים שמסתובבים היום", חותם שקד, ומיתר מוסיף: "האלבום הזה הוא מה שחסר בעיני בארקטיק מאנקיז. מחכה בקוצר רוח לאלבום סולו נוסף".
(תיקו עם המקום הבא) 29 Beastie Boys – Hot Sauce Committee, Pt. 2
"כיף-כיף-כיף", כתב גל זילברמן, וסיכם יפה בשלוש הברות חלק גדול מהמהות של הביסטי בויז (כמו צאצאיהם הישראליים המובהקים ביותר). הביסטי בויז נתנו השנה וואחד קאמבק, כשבחודש מסוים היה נדמה שהם משתלטים על האינטרנט כולו – בכל פינה הייתה כתבה עליהם, וידאו חדש, סרט קצר חדש, סינגל, רימיקס, ראיון, מתקפת יח"צ ויראלית ועיתונאית מקיפה ומסיבית. מה נשאר מזה? אני לא בטוח. האלבום הזה לא נרשם אצלי בטופ של האלבומים שלהם, אבל אפשר להיות בטוחים בדבר אחד: טובה שנה עם אלבום של הביסטי בויז מאשר שנה בלעדיו.
(תיקו עם הביסטי בויז) 29 Vaccines – What Did You Expect From the Vaccines?
בכל שנה מגיע איזה אלבום שלא שמעתי עליו שומדבר במהלך השנה, ומעפיל גבוה במצעד בזכות ההתלהבות שלכם. הדברים שכתבתם על האלבום הזה גרמו לי לרוץ ולשמוע אותו. לא שמעתם עדיין? נראה אתכם לא רצים אחרי הציטוטים האלה:
"אלבום בכורה מושלם, שמוכיח שאתה לא חייב להמציא שום דבר, אתה רק צריך לעשות את מה שכולם עושים, רק פשוט יותר, קולע יותר, פוצע יותר. פשוט לעשות את זה טוב. מצד שני, חייב לומר שיש משהו קצת מרתיע בפוטנציאל האיצטדיונים שהמוזיקה שלהם אוגרת בתוכה. ייתכן והם הקולדפליי של העשור הקרוב. ייתכן ואני סתם אדיוט" – רעי, ממש לא אידיוט
"תזכורת חדה איך רוקנרול של 3 אקורדים יכול להשמע כשעושים אותו כמו שצריך" – עידו שחם
(תיקו עם המקום הבא)27 Cut copy – Zonoscope
"אני אוהב אלבומים שלוקחים אותך למסע. כמו קרון ברכבת הרים שמסובב והופך אותך. הזונוסקופ של קאט קופי הוא בדיוק אלבום כזה. אלבום שכשאתה יוצא ממנו אתה לא זוכר איפה התחלת. שני השירים האחרונים מהווים 20 דקות מושלמות שמלוות אותי כמעט כל יום בדרך לעבודה" – רעי
(תיקו עם קאט קופי)27 Florence + The Machine – Ceremonials
"גם באלבום הזה משהו בקול שלה, בעיבודים, בשברי משפטים ורעיונות גורמים לי לצאת לטיול בעולמות רחוקים של פנטזיה, של רוחות רפאים ואדמות טרשים, סוג של אפקט ג'ואנה ניוסום שמפתיע ומגיע מהכיוון הכי לא צפוי, ההפוך ממש" – רן
"אלבום גדוש, שהאזנה רצופה לו מקבילה לאכילת הביס האחד-יותר-מדי מהקינוח. אבל איזה קינוח זה, יא אללה. השירים מלודיים, מכשפים ומופקים לעילא. אנחות הייאוש וזעקות האקסטזה של פלוֹ זוכות להפקה האידאלית עבורן, והתוצאה היא אוסף שירים כובש. ועכשיו אני מרשה ומאחל לה לקחת שנה-שנתיים של חופש, לפני שתהפוך לריהאנה הג'ינג'ית, ותרגיש מחויבת להוציא אלבום להיטים מפוצץ מדי שנה" – עדן
25 Black keys – El camino
האלבום הזה יצא לפני שנייה וכבר תפס את המקום ה-25. אני תוהה מה היה קורה לו היה יוצא באוגוסט. הבלאק קיז ממשיכים לחצוב ולהעמיק את הנישה שלהם. כבר פגשתי אנשים שלא סובלים אותם, בטענה שהם בסך הכל חקיינים של דברים שכבר נעשו – בלוז עם פאז על הגיטרה. ועל כך אני עונה: גם הרולינג סטונס. לבלאק קיז יש גרוב, יש סטייל ויש כישרון. איזה כיף שהם קיימים.
24 Strokes – Angles
אני חייב להודות שאני מופתע לגלות את האלבום הזה כאן. מעולם לא ממש השתגעתי על הסטרוקס, וכשיצא האלבום הזה הוא זכה בעיקר לביקורות פושרות ונעלם מהר מאוד מהרדאר. לחלק מכם הוא כפי הנראה נשאר על הרדאר, אך מכיוון שאף אחד ממצביעיו לא טרח לנמק או להוסיף עליו כמה מילים, אני יכול רק להניח שהוא שם מתוך שמירת חסד נעורים. אם אני טועה, אשמח לנימוקים בתגובות.
בנוסף: איכס, איזו עטיפה!
23 Lykke Li – Wounded Rhymes
"להיטי רחבת הריקודים הכי מלנכוליים ששמעתי השנה. אשכרה לרקוד עם דמעות בעיניים" – עדן. ודודו לא מסתפק בשנה הזו, ושומר את מקומה של העלמה לי בשדות הנצח: "אלבום מרגש שמתעלה בכל רמה על הקודם שלה, עם שירים שיכולים לשרוד לנצח". ואני מודה, אין ספק שיש כאן כמה מהשירים היותר אינטיליגנטיים ששודרו בתחנות פופ.
22 Feist – Metals
עוד אלבום שאיכזב אותי, אישית. האלבום הקודם שלה נגע במושלם מבחינתי, והיה כפי הנראה גם שיא מסוים, לפחות בינתיים, של היוצרת בעלת קול היהלומים. לא נורא. גם ללזלי פייסט ולגונזלס מותר להוציא מדי פעם אלבום קצת פחות טוב. עדן עדיין בעניין: "בזכות המקהלה וה'נה-נה-נה-נה-נה' ב-Comfort Me. בזכות שיר אנטי רומנטי (רומ-אנטי?) כמו The bad in each other. בזכות זה, שתוך כדי כתיבת שורה ורבע אודותיו, עצרתי הכל והתחלתי לנגן אותו שוב."
21 Kate Bush – 50 Words For Snow
כפי הנראה הקאמבק המרשים של השנה, ובטח כזה שמבחינת התפתחות מוזיקלית ואהדת הביקורת משאיר את הביסטי בויז באבק של ברוקלין. 6 שנים אחרי אלבומה האחרון, ובגיל שבו רוב הזמרות כבר נעלמות מהרדאר שלנו (ולא בצדק), הוציאה בוש אלבום שאפתני, רחב יריעה, שעדיין יכול ללמד דבר או חמישה את תלמידותיה המצטיינות (אני מסתכל עלייך, ג'ואנה).
"כי בסופו של דבר", כותב SHEZ, "כשחוזרים למקורות המוסיקליים שלנו, יש דברים שעדיין מרגשים, וזה הכי כיף בעולם להמשיך ולהתרגש מהם".

ועכשיו, בואו ניכנס לעניין האמיתי. מכאן זה נהיה באמת מעניין – גבירותיי ורבותיי, עשרים הגדולים!


אוי, כמה שאני אוהב את האלבום הזה! אוי, כמה שאני אוהב את הלהקה הזו! אבל למה, בעצם? לכאורה אין כאן שום דבר: שירי סול ובאבלגם פופ, בהפקה שלוקחת את הטוב ביותר מהלו-פיי והאינדי של השנים האחרונות, כלומר: לא מעט ריוורב. נו, אז מה? למה אנחנו כל כך מתלהבים מהם?
"כי הם טובים, זה למה", מנמק עידו כהן וחותם את הדיון. כי יש בהם איזה קסם חמקמק שקשה להגדיר, אבל קל מאוד להרגיש.
שיר מוסיפה: "דיסק יפהפה מלא שירים שמחים ויפים של אנשים שגבהו מהר מדי ועכשיו קוראים להם בחור במקום ילד כשרוצים לשאול אותם שאלה ברחוב ועל הפער הזה שהם מפזרים עליו מנטוס ושופכים קולה".
להאזנה: "Go outside" | קנו!


הדיסק הזה הגיע אליי לגמרי בהפתעה. לא שמעתי עליהם כלום, ויח"צנית ישראלית אחת שלחה לי עותק, וציינה שהיא לא מפסיקה לשמוע את האלבום הזה. מי שעובד עם יח"צנים יודע שזה משפט שחוק מאוד, כבר לא אמין. אבל הטון שלה גרם לי להאמין לה הפעם, ומהר מאוד גם אני לא הפסקתי לשמוע את האלבום המצוין הזה. בואו רק נאמר שזה הכי קרוב לנשיונל או לרדיוהד של פעם שנקבל השנה.
"מאז ששמעתי את For 12 בפעם הראשונה (ואחריו גם את שאר השירים שבאלבום) , פשוט תקוע לי גוש ענקי של בכי בגרון . נראה לי שזה תיאור מספק ל"למה אתם צריכים לשמוע את האלבום הנפלא הזה" – כתבה יער.
להאזנה: "Tamer animals" | קנו!


אלבום שאני לגמרי לא סגור על דעתי לגביו, בתור מישהו שאף פעם לא מצא את עצמו נלהב מ-M83, כך שאולי לא אותי צריך לשאול, אלא אתכם. נדמה שהקורא איתי גם הוא קצת בצד שלי: "ההייפ היה גדול מדי לטעמי, אבל אחלה אלבום בסיכומו של דבר". אני חושב שכולנו נסכים שפיצ'פורק הלכו קצת רחוק מדי כשבחרו את "Midnight city" לשיר השנה. כן, שיר פצצה, אבל מכל הדברים המרעישים, המרגשים, המפתיעים, החדשניים ונוטפי היופי של יצאו ב-2011, אני חושב שיש שירים שיישארו הרבה יותר.
להאזנה: "Midnight city" | מצאתם חנות אונליין שמוכרת את הדיסק בפחות ממאה שקל? ספרו בתגובות


אני עדיין טוען שלו בים היה פועל ומקליט בסבנטיז ולא בימינו, הוא היה נחשב עכשיו לדמות מופת בפולק-רוק האמריקאי, לא פחות מניל יאנג או פול סיימון. ולא רק בשל הקרבה הסגנונית המוזיקלית, אלא בזכות כישרון מדהים, שבימינו הולך לאיבוד בשפע העצום של יוצרים וזמרים ולייבלים ושירים. להרבה מאוד ממעריצי ברזל+יין היה קשה עם האלבום החדש, צעד נוסף בהתרחבות הצליל של ההרכב הזה. באלבום הראשון הייתה רק גיטרה אקוסטית ערומה, אינטימית עד בכי. באלבום המושלם הבא, Our endless numbered days, ההתרחבות הייתה עדינה מאוד, אבל כבר שם נכנס קצת קצב, וההתרחבות המשיכה עד האלבום הנוכחי, שמורכב כבר מהרכב אמריקן רוטס מעולה, וכולל קטעי כלי נשיפה, ואפילו גרוב עדין. אל תתנו לזה להטעות אתכם: העט החד כאיזמל של בים עדיין במלוא כוחו, והאינטימיות עדיין כאן, פשוט צריך להתאמץ בשבילה מעט יותר. אל תתעצלו, היופי שנשפך מהאלבום הזה כשמפצחים אותו הוא מתוק מדבש.
איך כתב אוריה? "לא מפסיק לחדש אבל בכל פעם משאיר אותך על קרקע בטוחה. סם בים הוא חבר אמיתי".
להאזנה: "Me and Lazarus" | קנו!


שיואו, אתם כאילו הכי 2003. 🙂
הדצמבריסטס הפתיעו אותי כשהגיעו גבוה בהרבה מאוד מצעדים ברחבי הרשת. אני יכול להבין את האמריקאים – המוזיקה והטקסטים של הדצמבריסטים, על אף שמם הרוסי, נוגעים עמוק בשורשי התרבות האמריקאית ומושכים שם איזה מיתר. אבל כאן, בישראל? כן, בטח שכן. הרי הגבולות האלו היטשטשו מזמן, וההיסטוריה של ארה"ב היא כבר קצת שלנו, כאזרחי העולם (הפספורט שלנו הוא הסמארטפון שבכיס).
"הוא לא מתקרב ל"אשתי העגורן" גם לא ל-hazards of love, אבל באופן אמיתי וכן – אני מת על הלהקה הזאת – מת על הסאונד שלהם ומת על מי שהם – חבורה של יצורים שעושים מה שהם אוהבים ואנשים קונים אותם כי באמת כיף לראות אותם מצליחים" – איתי
להאזנה: "January Hymn" | קנו!


כמו הדצמבריסטים, גם וילקו היא להקה שיכולה לקרות רק בארה"ב, ואי אפשר לעצור אותה. הפרידה של טווידי וחבריו מחברת תקליטים שיחררה אצלם פרץ של יצירתיות ותחושת חירות שהעצימה את אחד האלמנטים הכי כובשים במוזיקה של וילקו: שמחת הנגינה שפורצת דרך הרמקולים בכל שיר ושיר. אתם פשוט שומעים שהם נהנים בטירוף לנגן ביחד. כן, לא מזיקה העובדה שיש להם את אחד מכותבי השירים הטובים ביותר של העשור האחרון.
כך כתב אלון, ש-The whole love היא האלבום היחיד (!) שנמצא ברשימה שלו: "בשמיעה ראשונה זה נחמד. בשמיעה שניה אתה כבר מרגיש שכל השירים מוכרים לך ממזמן, ואח"כ אי אפשר להפסיק להקשיב לזה בלופ חודש שלם. זה באמת לא אלבום יוצא דופן, או שיא אמנותי כלשהו של הלהקה הזאת. לא – כל אלבום של Wilco הוא כזה. ולמרות שיר הפתיחה המפתיע זה אלבום שמשיך את הכיוון הפשוט והלא יומרני של Wilco בשנים האחרונות. לא משהו לכתוב עליו הביתה ובטח לא משהו שיככב ברשימות השנה. וודווקא בגלל זה אני פשוט לא יכול להתאפק ולהגיש דווקא אותו כאלבום השנה שלי – פשוט כאות תודה ללהקה הזאת, שצוברת קאליבר מדהים של אלבומים שיוצאים כמו שעון כל שנתיים, ועדיין לא הצלחתי למצוא בהם (בכולם!) שיר אחד שהוא פחות מצוין". ואמרו אמן.
"כי אי אפשר שלא להאמין לג'ף טווידי כי האלבום הזה אכן נעשה באהבה שלמה ואמיתית, למישהו, למשהו ולמוסיקה; וכי השיר הסוגר של האלבום הוא אחד המרגשים שיצאו השנה" – SHEZ
להאזנה: "I might" | קנו!


אדל? בעונג שבת?! ועוד בעשרים הגדולים???
ועוד איך, בשמחה. איזה כיף שפופ מצוין מצליח לדלג מעל חומות הסנוביזם, לקחת את 3 המקומות הראשונים במצעד הפופ של השנה, וגם להשתרבב לכאן. גם לשירי השנה שלי היא נכנסה, אם כי ברימיקס מאוד מסוים. אתם הצבעתם והצבעתן לה בהמוניכם\ן, ואני חייב להודות שאף על פי שאני לא מת על רוב השירים שלה, אני מאוד שמח לראות את "פריצת הגבולות" הזו:
"לא מתנצל שאני שם אותה פה. היא ילדה מוכשרת, בעלת קול ענק ויכולת כתיבה מצויינת. הלחנים קליטים ואיכשהו היא מצליחה ליפול על מפיקים שמוציאים ממנה בדיוק מה שצריך כדי שהיא תהפוך למוצר ממכר ונעים. כמו סוכריה שלא נגמרת" – רעי
ותומר כותב: "כי עד כמה שהיא נהייתה פופולרית בצורה כמעט מעצבנת ומושמעת מכל עבר, גם לא מ"עניני הטעם"… היא פשוט תופעה, מגישה אלבום מצויין ומסתמנת כאחת הזמרות הגדולות של השנים האחרונות".
"mainstream can be exceptional" כתב לנו מחו"ל רונן.
להאזנה: "Rolling in the deep" | קנו!


עברתי תהליך של עלייה וירידה עם סנט וינסנט. נדלקתי עליה קשות באלבום הראשון והמצוין Marry me, אבל אחרי כשנה הבנתי שאני לא באמת חוזר אליו אף פעם. אהבתי את הקול, היכולות, הפרסונה – אבל איכשהו, זה לא עבד לי לטווח הארוך. כשהגיע Actor התחושה הזו התחזקה: אף על פי שהיא הרחיבה את המנעד היצירתי, האלבום ההוא לא הצליח להחזיק אותי צמוד לאוזניות. לכן כשהגיע האלבום החדש, Strange mercy, לא מיהרתי לרוץ אליו. שמעתי את "Cruel" והקליפ היפהפה הצליח להסיח את דעתי מהשיר, שבהאזנות חוזרות התברר כמרהיב. וכשהגעתי, ממש לקראת סוף השנה, לאלבום המלא – הבנתי למה כולם משתפכים עליו במצעדים ברחבי העולם. זה, זה-זה, האלבום הגדול של סנט וינסנט, האלבום שבו אנני קלארק מממשת את הפוטנציאל וההבטחה. איזה ניצחון.
מאיה פלד-רז נרגשת: "אח, כמה שאני אוהבת את אנני שרה נמוך ועמוק, כמו בשירים "Dilettante" ו-"Strange mercy"… כמה רגש וחושניות יש בקול ובשירים שלה אז".
להאזנה: "Surgeon" | קנו!


אני מודה, אני קצת איבדתי את טלוויזיה ברדיו לאחרונה. המוזיקה הכי יפה שלהם בעיניי נמצאת ב-EP ובאלבום הראשון, וככל שהם המשיכו, עם כל התשבוחות וההערצה שהורעפו עליהם, אני נשארתי קצת מחוץ למסיבה, מגרד בראש ותוהה מה אני מפספס. זה מה שקרה לי גם עם מה ששמעתי מהאלבום הזה, אבל אתם ואני זה לא אותו הדבר, ואתם אהבתם והצבעתם בהמוניכם.
"אלבום שהתחיל מקסים מקסים מקסים, וקיבל תפנית עצובה בדיעבד עם מותו של ג'רארד סמית'. כעת האלבום נראה יותר מכל דבר אחר כמו פרידה מחבר", כתב עידו כהן.
להאזנה: "Will do" | קנו!


גבירותיי ורבותיי, מיסטר טום וייטס חוזר, והוא מעוקם ומשונה כתמיד! וההבדל העיקרי באלבום הזה משאר אלבומיו הוא שהמשפט הזה נגמר ב"כתמיד" ולא "מתמיד". עד עכשיו, בכל אלבום חדש הכה אותנו וייטס בהפתעה. הוא תמיד הלך מטר רחוק יותר ממה שחשבנו שילך. והנה הפעם אפשר לומר שביקום המעוות והייחודי של וייטס, זה אלבום "רגיל". הוא לא המציא מחדש את הפרסונה, לכאורה לא מתח רחוק מאי פעם את הגבולות שלו (אם כי יש מאזינים שיטענו שבאלבום הזה וייטס מקבל סוף סוף את מסורת הרוקנ'רול, שעד עכשיו דאג להתחמק ממנה מבחינת מוזיקלית). אז הוא לא פתח לנו חור חדש דמיון הפעם. אז מה. זה עדיין אלבום גדול של אמן ענק, מלא בשירים קצרים ודוקרניים, שנכנסים כמעט מיד לפנתיאון הווייטסי.
"טום וויטס הוא קצת על זמני מבחינתי. אני לא שומע כאן משהו חדש ומקורי, אני פשוט שומע כאן שירים מצויינים של אחד הזמרים האהובים עלי" – melquiadess
"הדמויות הקרקסיות של וויטס, אנשי השוליים, עיירות הספר – כל אלה קורמים (שוב) עור וגידים. מהפתיחה הסנסציונית של "שיקגו" ועד ערב ראש השנה, שוב המאסטרו מוביל אותנו עם עיניים מכוסות ואזניים מדממות, אל מציאות אלטרנטיבית אמיתית" – SHEZ
להאזנה: "Raised right men" | קנו!


והמאסטרו שלנו, מר וייטס, מוריד בהכנעה את הכובע, מסיט את וילון הקטיפה הארגמני ומכניס אותנו אל… עשרת הגדולים!!!


אחי הקטן הגדיר היום יפה את הבעיה שלי עם שני האלבומים האחרונים של ארקטיק מאנקיז: הם איבדו חלק ניכר מהבריטיות שלהם. "מצוץ ותבין" ממשיך את המסע שלהם לכיבוש אמריקה, ולפי התגובות שלכם שיכנע בעיקר את המשוכנעים – אלה שבכל מקרה יתאהבו בכל דבר שיצא תחת ידי המופלאים משפילד.
"כשהוא יצא כולם כל-כך התאכזבו, שממש הרגשתי לא נעים מכמה שנהניתי ממנו", כתב רן והוסיף "אחרי שקצת התרגלתי אליו אני גם מסכים שהוא לא האלבום הכי טוב שלהם. ועדיין, מסתבר שגם האלבום-לא-הכי-טוב של הארקטיק מאנקיס יכול להיות האלבום הכי טוב בעולם – או בגלל שהם פשוט הלהקה הכי טובה בעולם, או בגלל שכמו שהם בעצמם אמרו פעם, האהבה לא רק עיוורת – היא גם חירשת".
"בהתחלה היה לי קצת קשה עם האלבום הזה", כותבת המעריצה הוותיקה רותם, "חשבתי שהוא נחמד, אבל לא יותר, קצת שקט מדי, קצת יותר מדי אלכס טרנר ולא הארקטיק מאנקיז. אז שמעתי קצת והפסקתי. ושוב שמעתי קצת והפסקתי. ואז שמעתי שוב. ושוב. ושוב ושוב והבנתי שטעיתי. השירים השקטים יותר, שמהם נרתעתי, התגלו כמקסימים ושובי לב וממכרים אחד אחד. אז זה אלבום שונה קצת מהקודמים, נכון, רגוע יותר, פשוט יותר. אבל לא פחות מצוין מהם. ואלכס הוא בין כה הלב והנשמה של הלהקה הזו".
ומאיה מוסיפה: "איזה מזל שהדיקציה של טרנר כל כך מושלמת, כי המילים שהוא כותב כל כך מדויקות, מצחיקות, חשופות ויצירתיות שחבל לפספס".
"בחירה קצת אומללה של סינגלים, שלדעתי לא משקפת כלל וכלל את הגאונות האמיתית של האלבום הזה", קובע יואב.
להאזנה: "The Hellcat Spangled Shalalala" | קנו!


"כי עמוק בלב אני רוצה שגיא גארבי יהיה אחי הגדול, ויעזור לי להתגבר על הימים הקשים האלה" – כתב עידו כהן והסביר גם לי עצמי למה אני אוהב כל דבר שאלבו הוציאו אי פעם, כולל האלבום הזה שנכון לעכשיו, בהיסטוריית ההאזנה הפרטית שלי, הוא החלש ביותר שלהם. "כי הסימן קריאה בסוף שם האלבום זה סימן הקריאה הכי אותנטי בתקופה האחרונה", כפי שכתבה רחלי על האלבום שבו גארבי, מבחינתי אחד מאבירי האותנטיות והיעדר ציניות, חוזר לשכונה שבה הוא גדל ונפגש שוב עם ילדותו – עם הזיכרונות, עם ההשוואות להווה, עם הדברים שאבדו ועם החיים החדשים שצמחו. כותב מוכשר פחות מגארבי היה מוציא מזה קיטש איום.
"דיסק השנה שלי. אם הדיסק הקודם היה הניצחון באולימפיאדה עבור אלבו, הדיסק הזה הוא החזרה הביתה, תליית המדליות, וההזדקנות בשקט. עם כמה נעימות. עם כמה דמעות וחיוכים. הדיסק המושלם לאחיזת ידיים ושתיית תה חם בחורף קר" – אורן וילקינס
להאזנה: "With love" | קנו!


ניסיתי לכתוב משהו חדש אבל מצאתי את עצמי מנסח שוב את מה שכבר כתבתי פה: היו לי חששות כבדים לקראת האלבום החדש של ביירות. גולאג אורקסטאר היה מצוין, והאלבום שאחריו שונה ודי טוב, אבל הופיעו בו כבר סימני שחיקה של חזרה על אותם השטיקים. החשש היה שהאלבום החדש יהיה, כמו שכתב בן שלו על החדש של רונה קינן, "אלבום יפה בצורה קצת ברורה מאליה. כמו ביקור של חבר שלא ראית זמן מה, ואתה שמח לקראתו אבל מייחל שהסיפורים שהוא מספר יהיו יותר מסעירים". החדשות הטובות הן שהעיבודים הם אולי כאלה לפעמים, אבל כשנמחצתי תחת כל החששות לא לקחתי בחשבון את הלחנים של זאק קונדון. עם לחנים פחות טובים, האלבום הזה באמת היה נופל למנייריזם שבלוני ותו לא. אבל עם לחנים כאלה יפים, ועם כלים כאלה נפלאים, האלבום הזה זורח. והשיר הזה, העדין, השביר, שובר לי את הלב בדרך הנעימה ביותר שאפשר.
"אני לא יודע מתי ואיך זה קורה, אבל לפעמים נוצר הדבר הנדיר הזה, שמוזיקה מתמזגת באופן מדויק לחיים שלנו. כשזה קורה, אי אפשר שלא לחוש שכל נשיפת חצוצרה, כל רשרוש של כלי הקשה, כל הקשה זעירה על פסנתר – כולם מכוונים בדיוק אלייך, ולנסיבות חייך המדויקות. ובמצבים כאלה, יש ימים מסוימים שבהם מרגישים שהמוזיקה מספרת את הסיפור שלנו טוב מאיתנו, היא חודרת לעומקים שאיננו מסוגלים להביט בהם בלעדיה, היא אומרת בצורה נכונה כל כך את מה שאין באפשרותנו לבטא. את הדבר הזה ביירות עשתה לי באלבומים הקודמים שלה, והיא ממשיכה לעשות את זה גם באלבום הנוכחי" – דניאל
"הכינורות והחצוצרות המזוהים עם המלודיות הכל-כך יפות והכובשות של בירות תמיד גורמים לי לרצות להיות איפה שהם, בעולם בו הם חיים. כאילו מרגיש שהם בונים עולם מיוחד, עשיר בתרבויות ומגוון אי אפשר שלא להזדהות ולא לרצות שייקחו אותך איתם, לא משנה לאן" – חיימון
"זאק קונדון וחבריו עשו זאת שוב; הם ריסקו לי את הלב, הדהדו בראשי במשך שבועות וגרמו לי לבקש עוד" – גל
להאזנה: "Santa fe" | קנו!


וואו. בפעם הראשונה שהם הופיעו כאן (2009, מקום #8) הייתי מופתע לחלוטין. הפעם אני מופתע רק מעט-מעט פחות. מצד אחד, בכל זאת, אלבום שני של להקה שהצליחה לייצר הייפ מרשים תוך שנתיים. מצד שני, אלה עדיין "בסך הכל" האנטלרז. ואת המרכאות האלה הוספתי אחרי שראיתי לאיזה מקום הגיע האלבום הזה כאן. איזו הפתעה נעימה זו לגלות, כמו שאמרו קוואמי ונדב בציטוט שבכותרת, שמוזיקאים שדחפתי בתחילת הדרך מגיעים (ממש לא רק בזכותי, כמובן) ללבבות של אנשים ובמקרה הזה לרבבות של אנשים, כי האלבום הזה זוכה לככב במצעדים רבים ברחבי הרשת וזכה במהלך השנה לציונים מעולים כמעט בכל מקום. מחסום האלבום השני? הצחקתם את האנטלרז.
"אחרי Hospice היה קשה לדמיין שחבר'ה האלה מברוקלין יצליחו לייצר משהו באותו סדר גודל" – איתי.
"אחרי הדיסק הקודם לא חשבתי שהאנטלרס יעברו את מכשול הדיסק השני. חששתי שהם יצטרכו לעשות דיסק רגיל, בלי קונספט, בלי הטראומה הנוראית שמתוארת בהוספיס, הם יעלמו לתוך הרקע. ובהאזנה ראשונה חשבתי שזה מה שקורה להם, עד שמיד אחרי ההאזנה השלישית המשכתי להאזנה רביעית, ואז חמישית וכן הלאה. דיסק מופת" – אורן וילקינס
"אדיר. מצמרר. מגוון. נשמע כמו הממזר (יותר מדי "משחקי הכס", מצטער) של טריפ הופ ו… ובכן, לא יודע, אני לא חזק בדימויים. אבל אין ספק שזה ממזר, האלבום הזה" – יואב
"האנטלרס הצליחו לעשות לי השנה את מה שפעם רדיוהד היו עושים – לרגש אותי בקור" – אסף
"זה נכון שהרבה יותר קל ליצור מוסיקה טובה על בסיס עגמומיות, כמו שהיא באלבומם הקודם, אבל נראה שהאנטלרס צלחו את התגיות שהם אספו בכישרון, והפתיעו עם אלבום לא פחות משמעותי להיסטוריה שלהם. מתי נראה אותם בארץ?" – SHEZ שואל, מי עונה?
להאזנה: "I don't want love" | קנו!


מבחינתי, זו ההפתעה הגדולה והנפלאה ביותר של המצעד הזה. tUnE-yArDs, על כל הקווירקיות והכתיב המרגיז שלהם, במקום השישי!!! בחיי שכשיצא האלבום הזה לא ציפיתי שכל כך הרבה מקוראי העונג ימותו עליו, ויצביעו לו בכזו התלהבות היסטרית. ברור, זה אלבום משמח, צבעוני, כייפי, עולץ, "האלבום המרענן של השנה" כפי שכתב הקורא רן ע' – אבל זה גם אלבום עמוס ומעמיס, גדוש ומתיש. פחחחחח, קטן עליכם. הרי ב-2008 בחרתם את פורטיסהד השלישי למקום הראשון. לעולם לא אזלזל בכם שוב. אבל איך מסבירים את הקסם של האלבום הזה, של מריל גרבוס, שתגיע במרץ להופיע כאן בארץ? "אם הייתי יודע להסביר למה היא כל כך גאונה", כותב יובל ב', "היא כנראה לא היתה כל כך גאונה. היא בלתי מוסברת, היא עושה מוזיקה שלא נשמעת כמו שום דבר אחר. אולי כמו שבט אפריקאי שמקיים טקס פולחן סביב פדאל לופר".
"הדיסק הזה העלה לי חיוך של ילד בחנות צעצועים כששמעתי אותו בחנות הדיסקים, ואחרי שניות בודדות נחטף איתי הביתה. זה מסוג הדיסקים שמחזירים אותך לרצות להקים להקה. הלוואי והייתי מריל גרבוס", כותב אבישי.
להאזנה: "Bizness" | קנו!


כמה נחמה יש ביופי העצום הקורן כמו קרן שמש מהמוזיקה של פליט פוקסס. נחמה, אני מתכוון, לכל מי שעדיין לא הפך ממודרני לפוסטמודרני. לכל מי שמוכן לקבל את המוזיקה שלו בלי ציניות (ראו בהמשך), לכל מי שלא מתבייש להתרפק על העבר ועל אידיאלי היופי שעליהם גדלנו. כשבחרתם באלבום הבכורה שלהם למקום השביעי ב-2008, עדיין לא הייתי שם ביחד אתכם. שלוש השנים שחלפו מאז הביאו עמם הרבה שינויים, ואחד מהם היה שהבנתי מה, לעזאזל, כולם מוצאים בהם. זה לא הם, זה אני. כשהאלבום החדש הגיע הייתי כבר מוכן ומזומן, והעיניים שלי הצטעפו כבר בשיר הראשון. אני לא יודע לאיזה אל מתפלל רובין פקנולד, אבל אני די בטוח שהאל הזה מתחנן שהוא לא יפסיק, רק כדי לשמוע עוד מהקול הזה.
"פליט פוקסז הוציאו את אלבום השנה, שבתוכו נמצאים הרגעים הכי יפים של כל החומר שהם הוציאו עד היום, אבל יותר מזה בגלל שהם הראו שהם לא מפחדים לעשות מוזיקה שקשה לעיכול, שמורכבת יותר ומרחיקה יותר. הקטע בסוף של The Shrine/An Argument הוא סתירת לחי לכל מי שחשב שהלהקה הזאת עושה מוזיקת רקע" – עופר ה'.
"כי אפשר לשמוע אותו עשרות פעמים ולגלות את עצמך כל פעם מחדש שוכב באחו בניו זילנד וסופר כבשים" – עידו כהן.
להאזנה: "The shrine / An argument" | קנו!


בואו נבהיר משהו אחד. "אם להקה אחרת הייתה מוציאה את האלבום הזה היו שופטים אותו בצורה אחרת לגמרי", כותב יואב, "אז כן – אנחנו מצפים להרבה מרדיוהד, אבל אם למדנו משהו ממלחמת יום כיפור, זה שצריך גם ללמוד להתנתק מקונספציות. להגיד שרדיוהד איבדו את זה בגלל שהם הוציאו אלבום אחד שהוא קצת פחות תקשורתי או חדשני מקודמיו זו אמירה מטופשת וחסרת פרופורציות. אז כיף לראות ענקים נופלים, אבל אם להסתמך על הסינגלים המדהימים שיצאו ללהקה מאז שיצא האלבום הזה – יש להם עוד הרבה מה לתת".
אתם הבנתם את זה, ברוך? בעיניי, כל מי שמיהר לבטל ולהתנער ולהגיד "אח, זה פשוט לא זה", הפסיד אלבום ענק. כי זה אלבום שגדל ומעמיק ביחס ישר להשקעה של המאזין. במילים אחרות, הוא גדל עליך, לא מרשים אותך בשלוש האזנות. זה אחד מהאלבומים האהובים עליי השנה, למרות שבאמת היה לי קשה איתו בהתחלה, למרות שאני לא שומע אותו באותה התדירות כמו אלבומים אחרים של רדיוהד (או אלבומים אחרים ברשימה שלי). אבל בכל פעם שאני כן חוזר אליו, אני מסתחרר מכמה שהוא יפה ומרגש אותי.
"בשביל אותם רגעים קסומים שהם העניקו לי באותו סופ"ש גשום וקר של אמצע פברואר. בשביל אותה שעה מדוייקת שבה פתחתי את לאסט.אפ.אם וגיליתי שכל מי שאני מכיר שם שומע את אותו האלבום בדיוק. בשביל החצי הראשון ששבר לי את השיניים וגרם לי להעריך מחדש את האהבה שלי למוזיקה, בשביל החצי השני שחימם לי את החדר הרבה אחרי שהשרב הראשון כבר צלף בקירות. בשביל זה שהם הלהקה היחידה שאני מכיר שגורמת לי להרגיש כאילו שמונה שירים זה מעל ומעבר לכל מה שיכולתי לבקש" – רעי
"שמעתי את הדיסקים הזה בלופ כל כך הרבה פעמים שקשה לי להגיד איפה הוא מתחיל, איפה נגמר ומה סימני הפיסוק בין השירים
מבחינתי זו פשוט רצועה אחת מתמשכת לאינסוף" – חן כליפה
"אם החצי השני של האלבום היה עומד בסטנדרטים של החצי הראשון זה היה אלבום השנה שלי בעיניים עצומות" – melquiadess
להאזנה: "Codex" | קנו!


זה – ולא שני האלבומים שעומדים לפניו במצעד – הוא אלבום השנה האישי שלי. אבל זה עניין אישי. ומצעד הוא עניין קהילתי. ובתור מעריץ ענק של האלבום הענק הזה, אני יכול רק לומר תודה שהוא לא גמר במקום 41 כמו במצעד של Paste, למשל.
למה הוא אלבום השנה שלי? קודם כל מהסיבה הפשוטה: מבין כל האלבומים ששמעתי השנה, זה האלבום שריגש אותי יותר מכולם. וכמו שכתב יובל, "זה האלבום ששינה אצלי הכי הרבה – עזר לי להבין שוב שצריך מעט מאוד בשביל ליצור הרבה מאוד, ושהמעט מאוד הזה יכול להתגלות אחרי כמה שמיעות כמורכב בעצם מהרבה מאוד".
בלייק הצליח להזריק רגש ואינטימיות לאלקטרוניקה קרירה, ולהביא לכדי שיא יצירתי ואמנותי את הדאבסטפ, או המינימל-דאבסטפ אם תרצו להתפלצן. נכון, Burial כבר ביקר שם, אבל הוא לא הכניס לשם עשירית מכמות הרגש של בלייק. בלייק הוא גם סונגרייטר, וככזה הוא כמעט המציא מחדש את המושג השנה כשהשתמש בארסנל הכלים, השיטות ודרכי המחשבה של מפיק דאבסטפ מחונן ליצירת אלבום סינגר-סונגרייטר כמו שאף פעם לא שמענו. כל מי שהתרגל לחשוב על סונגרייטר עם גיטרה אקוסטית או פסנתר ייאלץ לחשוב מחדש.
בכלל, אחד הדברים הגדולים באלבום הזה הוא שהוא מכריח את מי שבאמת מאזין לו לעצור ולחשוב מחדש על הגבולות שהוא הגדיר לעצמו: גבולות של ז'אנרים, של מוכר ונסתר, של מותר ואסור, של רגש וניכור, של מסורת וניסיוניות, של רצף – הקול של בלייק נקטע ונחתך, מעוות ונקצץ; המוזיקה שלו נעלמת לתוך דממה לרגעי שיתוק ארוכים; שירים כמו "I mind" מתחילים באמצע הברה, שירים כמו "Why don't you call me" מתחיל כמו שיר סול רגשני והופך לסימפוניה של דגימות עצמיות של הקול והפסנתר מהחלק הראשון של השיר.
וכל הניסיוניות והחדשנות היחסית הזו לא היו עובדים אם זה כל מה שהיה פה. זה לא היה עובד בלי שירים מעולים, בלי קול והגשה מרגשים בצורה יוצאת דופן, בלי שני הקאברים הגדולים של השנה. בלי הברק והכישרון העצומים של מר ג'יימס בלייק. יש לו את כל מה שצריך, ואלבום הבכורה הזה הוא אלבום הבכורה הגדול של השנה.
"זהו האלבום הכי טוב ששמעתי השנה, ללא שום ספק. אולי בגלל העצבות והרגישות שבלייק משרה ומשדר, אולי בגלל העיבודים הפנטסטיים של כל שיר ושיר באלבום, אולי זו האלקטרוניקה העדינה והגאונית ששזורה לאורך כל הדרך, ואולי בעצם בגלל שמדובר באמן מיוחד ומוזיקאי מוכשר בטירוף. אבל למען האמת, בסופו של דבר זה לא משנה כל כך, כי ברגע שמתחילים לשמוע את האלבום, אי אפשר להפסיק להתרגש" – חיימון
להאזנה: "The Wilhelm Scream" | קנו!

לפני שני המקומות הראשונים, ולפי המסורת – גרף קטן. הגרף הבא מציג את 11 המקומות הראשונים, לפי ניקוד. בצד שמאל – מקום 11 (טום וייטס), ובצד ימין – מקום ראשון.

בשנה שעברה ניצח The Suburbs את כל שאר האלבומים בהפרש הגדול ביותר שנרשם כאן במצעדי העונג, בעוד ב"הקצה" ציינו תיקו (!) בינו לבין האלבום של LCD Soundsystem.

השנה לא יכולנו להיות רחוקים יותר מההפרש ההוא שפערו ארקייד פייר. שני האלבומים הראשונים שלנו, בצדק מסוים, נבדלים זה מזה ב-2 נקודות בלבד! לאורך שבועות השקלול של ההצבעות שלכם הוביל אלבום אחד לאורך כמעט כל הדרך, כשהשני מדביק את הפער, ולבסוף עוקף אותו בפוטו-פיניש מותח ממש בסיכומים האחרונים. מבחינתי, הם אחים כמעט תאומים למקום הראשון. קבלו אותם:


כן, אני יכול לנמק כאן את הבחירה שלי באלבום שגם בעיניי הוא במקום השני של השנה. אני יכול, ואעשה זאת, אבל אני רוצה לפנות רגע את המקום למה שכתב Shez:
"קשה שלא להיישיר מבט ליצירה האמיצה הזו של הארווי, ולהשתומם מהטקסטים החדים, מההפקה המדויקת, מהשירה הכנה, ולמחוא כף בקול. אם בעקבות אלבומיה של הארווי מהעשור האחרון לא היה ברור לאיזה כיוון היא צועדת, כאשר כל אחד פסע בנתיב נפרד שלא תמיד התחבר עם האלבום הבא או עם קודמו, הגיע האלבום "הלבן" הזה, עם העורבים השחורים שבו, ובו הטיחה הארווי בבריטניה ובעולם כולו את משנתה העכשווית. למרות היותו של האלבום הזה פוליטי יותר מקודמיו, הוא לא פחות אישי, כפי שניתן היה לקוות. ההבחנה הזו חשובה שכן הארווי הצליחה, בגדולתה, להעביר את המסרים האוניברסלים השנויים במחלוקת דרך קול אישי ובודד, אך רועם וחודר. זה יהיה עוול לפטור ולסיים את הביקורת הזו עם קלישאה כמו 'אלבום השנה, בלי שום ספק', אבל אם הגענו לרגע שהארווי מגשימה קלישאות, כנראה שהגיע הזמן לבדק בית עצמי".
ורעי נימק היטב חלק מהגדולה של האלבום הזה, זה "אלבום שגורם לך לעבוד בשבילו. לפתוח ספרי היסטוריה, לעיין בשירים ישנים ובעיקר לחשוב עד כמה המציאות הזו שמתגוללת כאן במשך 40 דקות היא המציאות הנוראה שבה רובנו חיים ועד כמה אין שום סיכוי שבעולם שאלבום כזה היה שורד אפילו דקה באווירת האימה שהשתלטה על המדינה שלנו בשנה האחרונה. אלבום שמזעזע אותך מבפנים, מעניק פרספקטיבה, ממלא את העיניים בדמעות ובמראות שרודפים אחריך באוטובוס, על האפניים, בעבודה ולבסוף גם למיטה. זה אלבום השנה שלי, בלי שום ספק וללא אף התלבטות". כי "גם אם לא השאיר את חותמו האישי עלי, זה האלבום הכביר של השנה – גדול מכל כך הרבה בחינות", כפי שכתב יובל.
ואחרי הנימוקים המפורטים והנפלאים האלה שלכם, כמעט ולא נותר לי מה להוסיף. מלכת אנגליה זוכה בצדק גמור במדליית הכסף שלנו, עם מה שהוא בעיניי האלבום הכי מצמרר של השנה. אלבום שהופך לך את הבטן ומלטף לך את ראש בו זמנית – כן, זה דיסוננס קוגניטיבי שאתם מרגישים שם, הקונפליקט הרגשי החד בין הנועם שבצלילים לזוועה שבמילים, בין הקול המרוחק של הארווי לאינטימיות שבבחירות המוזיקליות, בין הישירות להומור השחור משחור שמתחבא בקפלי השורות. מדהים בעיניי שדווקא האלבום הכי אנגלי במובהק של הארווי הוא זה שזכה לתשואות רבות ביותר כאן אצלנו. כי למרות שהאלבום הזה נשען על ההיסטוריה של אנגליה במאה השנה האחרונות (החל מהטקסטים העוסקים כמעט כולם במלחה"ע הראשונה וכלה בסגנונות המוזיקליים שנשענים כמעט כולם על מוזיקה אנגלית), הנושאים שבו אוניברסליים לכל מי שחי בעולם הזה, בתקופה הזו. זה האלבום הכי פוליטי, הכי פחות אישי, של הארווי. ודווקא הוא פגע לנו הכי קרוב ללב האישי של כל אחד מהמאזינים שבחר בו, כולל אותי.
להאזנה: "Let England shake" | קנו!


לפעמים מגיע אלבום אחד והופך לאוניברסלי בן רגע. הוא זכה בקול הקמפוס, הוא זכה בפיצ'פורק, הוא זכה במצעד של Paste וגם אצלנו – על חודן של 2 נקודות בלבד (!!!) – המלך של שנת 2011 הוא ג'סטין ורנון, המכונה כבר כמה שנים בהערצה בון איבר.
האם הוא אלבום השנה האישי שלי? לא. הוא אפילו לא בתשיעייה הפותחת שלי, אבל זה לא משנה. כי כשהוא עבר אצלי הוא שינה בי משהו. לא איבדתי את הראש מהתאהבות סוערת, אבל הוא כן פתח לי משהו בלב, הוא כן פירק שכבה נוספת של מנגנון הגנה, הוא כן הצליח לגעת בצורה כמעט ישירה בלב שלי. ואני חושב – ותקנו אותי בתגובות אם אני טועה – שהכוח הגדול של האלבום הזה הוא היכולת הכמעט מיידית שלו לגעת למאזין בלב, ישר ברגש החשוף והרך.
ובניגוד לאלבומים בולטים מהשנים האחרונות כמו Hospice של האנטלרז, או White chalk של פי-ג'יי הארווי, או במידה מסוימת The Suburbs וג'יימס בלייק – האלבום הזה לא נוגע ישירות בלב החשוף של המאזין כדי לעורר בו התכווצות, להכאיב לו, לחשוף איזה עצב. להיפך. הוא משתמש בכל ארסנל הכישרון העצום של ורנון, כולל ההיסטוריה המוזיקלית הספציפית שהוא בחר להחיות כאן, כדי ללטף את הלב הזה. כדי להעניק לו עונג ונועם ונחמה שייכנסו הכי עמוק, דווקא כשהחומות התפרקו.
בשירי השנה שלי בחרתי את "Beth / Rest" וכתבתי, אפרופו הצלילים הצ'יזיים והמוקצים-עד-לאחרונה שיש בשיר הזה, "מעבר לכל חומות ההתנגדות שלי, מעבר לרפלקס ההקאה המותנה, הצלילים האלה מסמלים עבורי נחמה גדולה מאוד, שבריריות של ילדוּת, אני בטרנינג וגרביים יושב בגיל חמש על השטיח ומשחק עם בובות של חיילים, לא חושב לרגע שיש מקום שאינו חמים ומוגן ורך. והשיר הזה הוא חמש דקות בהן אני חוזר לאותה תחושה, ואז מאבד אותה שוב".
מה שמשותף בעיניי לאלבום הזה ולזוכה שלנו משנה שעברה, The suburbs, הוא אלמנט שמרחף מעל כל הבחירות באלבום הזה – עיצוב העטיפה, הקליפים, הלחנים, הרפרנסים המוזיקליים, הביצוע. והאלמנט הזה הוא היעדר ציניות מוחלט. מאז שלו ריד הרים גיטרה, הרוק האלטרנטיבי לימד אותנו שהכלי הגדול ביותר שלו אל מול המיינסטרים, הקיטש, השטחיות והבינוניות היא הציניות והסרקזם, הניכור והדחייה. סוניק יות', פייבמנט ונירוונה עשו מזה קריירה, וריצפו את המסלול שמותווה מהוולווט אנדרגראונד דרך הפאנק, הפוסט-פאנק, הגראנג', ההארדקור, הלו-פיי, האינדי-רוק, וכמעט כל זרם שנגזר מהם. זה מסלול שהלכו בו מאות ואלפי להקות ואמנים, שהגדירו את הנתיב התרבותי שבו רבים מאתנו גדלו והתחנכו. אותו נתיב שגרם לנו לחפש את האלבומים הפחות מוכרים בחנות, לשמוע "הקצה", לקורא בלוגים, לחפש תמיד משהו נוסף למה שמציע לנו הרדיו המסחרי. הציניות הזו הייתה הרבה דברים: שריון, בהחלט, ומנגנון הגנה. אבל גם קריאת תיגר. וגם, בידיים הנכונות, כלי אמנותי יפהפה שמצביע דווקא על השבריריות שמאחוריה.
בון איבר הצליח להפוך את האלבום הזה לסוס טרויאני. זה נכון, כבר ב-For Emma, forever ago הרגש היה ישיר ובלתי מתחבא, אבל אחרי ששר עם קנייה ווסט והפך לגיבור מעמד העצמאיים, עם אלבום חדש שהציפיות סביבו מרקיעות שחקים, אני חושב שאף אחד לא חשב שהוא יגיש לנו אלבום שהוא רגש מזוקק, חשוף, נא. דווקא בתוך כל זירת הפיצ'פורק-בלוגים-היפסטרים שהציניות נשפכת לה מהאוזניים ולפעמים דומיננטית יותר מהתכנים שמסוקרים בה, דווקא לתוך הזירה הזו הוטל האלבום הזה, פצצת הרגש הזו, כמו אבן לוהטת לקערת קרח. והכל נמס בבת אחת.
יכול להיות שהאלבום הזה לא יישאר לנצח. יכול להיות שההשפעה שלו לא תהיה נרחבת. אבל זה לא משנה. האימפקט הרגשי שלו על השנה הזו, על התרבות שנוצרה ונצרכה בה, ועל הדרך שבה אנחנו משרטטים ומשרטטים מחדש את גבולות הטעם והז'אנרים שלנו (יחד עם עוד אלבום ענק שלצערי דורג נמוך יחסית, Kaputt של Destroyer) – הוא אימפקט גדול הרבה יותר מהחשיבות ה, בוא נקרא לזה היסטורית, של האלבום הזה.

"האלבום המרגש ביותר של 2011. היה לי קשה לעכל את הראשון של ג'סטין וורנון, אבל זה היה כבר צעד נוסף קדימה. פשוט יצירת מופת שתגדל לנו באוזניים ככל שנקשיב לה יותר. אלבום השנה שלי, ללא מתחרים ממשיים" – איתי.
"כי פשוט – אוויי… אני פשוט נמס ומתפורר בכל פעם שאני שומע את האלבום" – אביב
"אין לי סופרלטיבים טובים יותר מהעובדה שבון עיוור עדיף על בון אילם. ובלי משחקי מילים: אחד האלבומים הכי כיפים שיצא לי לשמוע בעשור האחרון. וכשאני "כיפי" אני לא מתכוון למקפיץ כמו בדרך כלל, אלא לאלבום שגורם לך לחייך ולרצות לחיות גם מחר וגם בכלל" – עידו כהן
"האלבום הזה, בשילוב עם המלים היפהפיות והקול הקסום הזה, מביאים אותי למצב של שכרון חושים, כל פעם מחדש. אני מפעיל את המוזיקה, נשען אחורה ותוהה- 'היש דבר יפה מזה?'" – חיימון
להאזנה: "Holocene" | קנו!

נהניתם, הא?
גם אני, וגם ב-2011 הנגמרת השקעתי באהבה ובשמחה כמה מאות שעות בכתיבת העונג, וסיכומי השנה הענפים. אני לא מבקש בתמורה טפיחה על הגב או תרומה לקרן הקולג' של ילדיי העתידיים, אבל אשמח מאוד אם תואילו לתרום כמה שקלים להוצאות האיחסון של משפחת העונג, שמסתכמות בכמה מאות שקלים טובים בשנה, שיוצאים מהכיס שלי. הכסף נכנס ישירות לחברת Dreamhost (שמחזיקה את האתר), כך שאתם יכולים להיות בטוחים שלא אלך לקנות בו גלידה (למרות שהייתי שמח לקנות בו גלידה. מה טוב יותר מגלידה?). כל סנט יתקבל בברכה. תודה!!!
לאחרונה הציבו בדרימהוסט את הרף על מינימום 10$. זו לא החלטה שלי, סורי. הייתי שמח לקבל גם 3$, אבל אלה חוקי המשחק כרגע. אשמח אם תסכימו לתרום בכל זאת.

שתהיה 2012 שבוגי, גדושה עד הקצה במוזיקה מעולה, מרגשת, מעוררת השראה. תגבירו!

44 תגובות על “אלבומי השנה של עונג שבת 2011”

  1. בלכר הגיב:

    הא-הא !
    אני הראשון !
    חסר החיים הראשון !!!
    איזה מזל ש radiohead לא לקחו מקום ראשון… לרגע קט חששתי (איבדתי את עצמי)

  2. עידו שחם הגיב:

    אני בטח נשמע כמו תקליט שבור, לא מתחבר למצעד. מאוד אינדי שמינדי. קצת בשוק שרדיוהד סחטו מקום רביעי. ממש לא מגיע להם.

  3. עודד הגיב:

    איפה low?!!

  4. יותמי הגיב:

    תגובה טובה שראיתי ביוטוב לגבי האלבום של לאורה מרלינג.
    "I listened to this on the bus, and literally forgot where I was heading and why."

  5. אורי הגיב:

    אוסף מצויין, הייתי בטוח שפלייט פוקסס יקחו מקום יותר טוב.
    שנה טוב ומלאת מוזיקה אדירה לכולם!

  6. סימבה הגיב:

    איפה low באמת??

  7. גיאחה הגיב:

    Low קיבלו 6 הצבעות בלבד – רחוק מלהיות מספיק…

  8. drorko הגיב:

    Undun של The Roots הוא האלבום החסר של השנה , כנראה שזה התיזמון של יציאת האלבום ( אני שלחתי את הרשימה שלי לפני שיצא לי להקשיב לו ) מדובר באלבום ענקי שלם ומושלם , טוב אולי הוא יכנס לסיכום של השנה הבא . כמו כול הקודמים לא מצליח להבין מה מצאו ברדיוהד האחרון פשוט אלבום מאכזב מעצבן ומשעמם , טוב אולי זה רמת הציפיות הגבוהה לפחות Thurston Moore מחוץ לרשימה גם הוא גרר כל כך הרבה צפיות ( שיתוף פעולה עם בק ) והתוצאה …..

  9. רעי הגיב:

    הכי כואב – איפה מטרונומי?

  10. רחלי הגיב:

    אני בהלם שלאלבום השנה המובהק שלי אין כאן נציגות…
    Wu lyf…מישהו?!.. האם יצאתי מדעתי? או שמא אתם פספסתם את אחד האלבומים?!

  11. אני אשאר נאמנה לרדיוהד, במקום הראשון שלי ללא ספק…
    בכל מקרה תודה על הסקירות העשירות במטעמים. נחמד לחשוב שהרבה אנשים מאזינים לאותם שירים באותו זמן בזכות העונג 🙂

  12. ניר הגיב:

    לא מסכימים ולא בטיח. Midnight City לחלוטין שיר השנה 🙂
    לא הכי מסכים עם הדירוג, אבל מה שחשוב הוא שיצאתי עם כמה וכמה אלבומים לשיעורי בית, וזה הדבר שהרשימות האלה הכי טובות בשבילו.

  13. חמרמורת הגיב:

    כמה הפתעות….

    רק עכשיו הבנתי מה הקשר בין השם – http://en.wikipedia.org/wiki/Wilhelm_scream

  14. פולי הגיב:

    תודה על ההשקעה, גיא.

    הרשימה מעניינת ומפתיעה בחלקה (Radiohead?!?!?). לא ברור לי איך האלבום האדיר של Metronomy ברח לכולם מהרדאר, כמו האלבום של EMA שנדחק החוצה…

    4 שירים בעשירייה הראשונה, זה לא רע…. נתראה בשנה הבאה

  15. שני הגיב:

    כמה שאני אוהבת סיכומי סוף שנה. זה עושה לי חשק לפשוט עכשיו על חנות מוזיקה ולקנות את כל האלבומים כאן עד שהמשכורת שלי תדמם.
    אבל איפה מטרונומי?

  16. קובי הגיב:

    לא איכפת לי בכלל הסדר. מקום ראשון, מקום חמישי, מקום 12, לא משנה לי. זו הכתיבה הנפלאה שלך, גיאחה, והתיאורים מלאי הרגש וההתלהבות שלכם, חברי היקרים לעונג. כל היופי הזה שמזמין אותי לכל כך הרבה מחוזות מוזיקליים שעדיין לא ביקרתי בהם, הוא-הוא שעושה לי את סיכום השנה הזאת לכל כך נפלא. כי נגמרת השנה עוד שעתיים וחצי, אבל לא נגמרות ההפתעות המוזיקליות המחכות לי ממנה!! הסיכום של שנה שעברה הכיר לי כמה אלבומים מופלאים ונצחיים, רק מחכה להזדמנות להתאהב באלה מהמצויינים כאן למעלה 🙂

  17. Gong הגיב:

    לא יודע למה זה קרה, אבל כשהגעתי למקום הראשון, ולמרות שידעתי מה יקרה שם, דמעות הציפו את עיניי. אולי בגלל שג'סטין קנה אותי כבר בצליל הראשון של FOR EMMA מלפני כמה שנים, אולי בגלל שכל דבר שעבר מהמוח שלו, דרך הלב, ויצא מהידיים אל הדף, פתח לי את הלב והכריח אותי להמשיך הלאה.

    וגיא, תודה רבה על עוד שנה שהכרת לי מוזיקה משובחת!

  18. Ariel הגיב:

    נחמד. כנראה שהייתי די מנותק השנה…
    הרבה דברים יש לי להשלים מהרשימה הזאת

  19. דניאל הגיב:

    מסכים עם ניר ופיצ'פורק – Midnight City הוא שיר השנה!
    תודה רבה על הרבה מוזיקה מעולה שאני עומד לגלות, ועל הכתיבה הכיפית.

  20. ניר לוי הגיב:

    עומס בעבודה ובחיים גרם לי לפספס את הדדליין ולא להצביע השנה, ואני כל כך כועס על עצמי עכשיו כשאני רואה ששתי הנקודות שהייתי נותן לפי.ג'יי. היו מעמידות אותה במקום הראשון… כמה חבל, כי לדעתי הדיסק שלה לא רואה את בון אייבר ממטר, ואם לא היה לה מזל נאחס של להוציא את האלבום באותו שבוע שרדיוהד מפתיעים את העולם ומוציאים פתאום אלבום, נראה לי שהיא היתה מנצחת.
    ואני לא מאמין שדאת' קאב בחוץ.. אבל שוב, מאשים רק את עצמי

  21. Neta הגיב:

    די לבנבנה, הרשימה פה. איפה משרוע' לילה? איפה טינריוון? איפה בומבינו? גבירותי, תוציאו את הראש מה___ ותתחילו להקשיב גם למוסיקה לא אנגלו-סכסית (ולא, מריל גרבוס זה לא נחשב. גם לא קניה ווסט).

  22. מיטל הגיב:

    איפה בקסטר דיורי??? איפה??

  23. גיאחה הגיב:

    ניר, פי-ג'יי התקשרה עכשיו מאנגליה בוכה. אני חושב שאתה חייב לה התנצלות!

  24. יואב תירוש הגיב:

    בחירות מצויינות. עכשיו יש הרבה מה להשלים ולשמוע עד שיתחילו להפציע האלבומים של שנה הבאה. אלבום השנה שלי (ארקטיק מאנקיז) הוא לא אלבום השנה והראנר-אפ (נוח והלוויתן) בכלל לא ברשימה, אבל עדיין הייתי מבסוט מהבחירות, ממה שהיה לכולם להגיד ומההשקעה שלך, גיאחה. שתהיה שנה מצויינת ושנהיה לזאבים ולא לאריות. (חייב רפרנס לג'ורג' ר.ר. מרטין, בכל זאת.)

  25. דן הגיב:

    אלבומים ראויים, כמעט כולם. אבל היה נחמד אם הרשימה הייתה מתובלת בקצת יותר פלפל שחור. אם לא האלבום של הלהקה שכל אחד ואחת מהאמנים שברשימה היו מתים שתלווה אותם בג'ימי פאלון, אז לפחות Shabazz Palaces או Kendrick Lamar או אפילו האלבום המצויין של Drake. ואיך אפשר בלי House of Balloons?

  26. רועי הגיב:

    הופתעתי לראות שכמעט חצי מהבחירות שלי לא נכנסו לארבעים הגדולים
    Real estate?
    The weekend?
    The horrors?
    מה עם סטפן מלקמוס האדיר?

  27. ארביטול הגיב:

    עוד רשימה.

    325 אלבומים ??? זה אומר אלבום לכל יום …

    כולם מסכמים, מקטרים, יורים ובוכים.
    איך כתב עידו שחם , מאוד אינדי שמינדי.
    מאוד פיצ'פורק.

    נתראה בסיכום הבא.

  28. ירון הגיב:

    אין מה לעשות, אף פעם אי אפשר לרצות את כולם, אבל לאחר סקירה של רוב סיכומי השנה הגדולים, המצעד של העונג הוא ללא ספק האהוב עלי. גם אם Iron & Wine לא במקום גבוה מספיק (זה ילמד אותי להצביע בפעם הבאה) כבכל השנה מדובר במצעד המהנה ביותר לקריאה, השפוי ביותר והכי קרוב לדיוק שניתן. כל הכבוד למצביעים ותודה רבה לגיא.
    עכשיו תסלחו לי, אני רואה שיש לי קצת השלמות מוסיקליות לעשות (כנראה שלא אוכל להתחמק יותר מלשמוע את פי ג'יי הארווי וג'יימס בלייק)

  29. איזה כיף זה הסיכום שנה שלך! לא מופתע מהמקומות הראשונים, אף כי אני לא כל כך התלהבתי מבון איבר – הוא לא ממש חידש בעולם המוזיקה, אם אתה משווה אותו למשל לג'יימס בלאק או לפי. ג'יי. לא מבינים מה ההתלהבות.
    אכן, עושה חשק לפשוט על חנות המוזיקה הקרובה (או אמאזון, אם יש לך סבלנות), ופשוט לקנות את כל האלבומים שלא הספקתי לשמוע. חבל שאין לי כסף.

  30. עופר הגיב:

    נהנתי מאוד לקרוא, ולקחתי ערימה של שירים ואלבומים להשלים או להעמיק ולתת הזדמנות שניה. פי ג'יי ובלייק בוודאי ישאירו חותם בטווח הרחוק באלבומים שלהם, הרבה יותר מבון איבר. ובכל זאת, מצאתי את עצמי מצטרף לאלה שהלכו השנה על ה"יפה" ולא על ה"חשוב". גם אני מצטרף למצרים על ההיעדרות של דה הורורז ומטרונומי, אבל ככה זה בחירות – אי אפשר לקבל הכל.

    שוב הזדמנות לומר תודה כנה וענקית על המפעל שאתה מנהל פה, גיאחה. כיף גדול.

  31. ענבר הגיב:

    בחירות ממש מפתיעות…שונות לגמרי משלי. איפה האלבום המדהים של thurston moore, של youth lagoon,של atlas sound, של קסביאן,מסטודון,של toro y moi???
    יש משהו בתגובה של הקורא יואב על האלבום של destroyer,אבל קשה לי להבין איך אפשר לשנוא את האלבום הזה..
    בכל אופן,כנראה שאני צריכה לתת עוד כמה האזנות לbon iver ול pj harvey ואז אולי אבין מה כל כך טוב בהם!
    שנזכה לעוד אלבומים משובחים השנה,ושתהיה שנה טובה!

  32. Ori הגיב:

    היתה שנה מצוינת.

    נפל דבר מה בחלקי ויצא שראיתי המון מהרשימה הזו בהופעות חיות הקיץ, בפסטיבלים באירופה, ומנקודת המבט (או השמע, אם תרצו) הזו, פי.ג'יי הארוי לא טובה כל כך, לעומת ג'יימס בלייק שהצלילים המשוגעים שלו נצבעים בצבעים מבעד לרמקולים רציניים. אבל המלך הבלתי מעורער של ההופעות הוא בון איבר שעלה לבמה עם מלא מלא נגנים מוכשרים, ביצועים ללא דופי ואהבה אמיתי וכנה של הקהל שלו.

  33. קרפמן הגיב:

    כן, סבבה של רשימה בסך הכל.
    האלבום של ארקטיק מאנקיז *לא טוב* לדעתי, מוזר לראות אותו בעשרייה הפותחת..
    ודווקא מאד אהבתי את הקודם.
    לא כל כך התחברתי לשלושת המקומות הראשונים, אבל היי, מי שאל אותי בכלל.
    עם זאת, חשוב לי לציין שלושה אלבומים שלגמרי עשו לי את השנה, ולא נכנסו לרשימה –
    Timber Timbre – Creep On Creepin' On
    Anna Calvi – Anna Calvi
    Low – C'mon

    שוב תודה גיאחה!

  34. טלי הגיב:

    רשימה נחמדה בסך הכל… יש כמה וכמה דיסקים שאני לא מצליחה להבין את ההתלהבות הגדולה מהם.
    fleet foxes למשל, אני חושבת שהדיסק האחרון לא משתווה לקודם, ולא זכורה לי כזו התלהבות מהדיסק ההוא…
    טיון יארדס עצבנו אותי מהשמיעה הראשונה…
    עוד כמה דיסקים סתמיים לטעמי- דצמבריסטים, גירלס, טיוי און דה רדיו…

    לעומת זאת יש כמה אלבומים מדהימים שלגמרי עשו לי את השנה הזו ולא מופיעים ברשימה:
    White Lies- ritual
    Holy Ghost!-Holy Ghost!
    Wye Oak- Two Small Deaths
    Toro Y Moi- Underneath The Pine
    The Roots- Undun
    The Phoenix Foundation- Eventually
    ושני אלבומי השנה שלי:
    Wild Beasts-Smother
    Timber Timbre- Creep On Creeping On

  35. רחלי הגיב:

    wu lyf???

  36. רועי הגיב:

    חמישה אלבומים שבחרתי נכנסו וחמישה לא, בתור מישהו ששמע את רוב האלבומים שנכנסו למצעד הזה. החמישה שלא נכנסו מצוינים ופשוט אין ספק שפוספסו איכשהו!
    אז הנה החמישה שלא נכנסו שכולם חייבים לשמוע.
    מתחת יש את החמישה שנכנסו 🙂

    Dark Dark Dark – Wild Go יצא לקראת סוף 2010.
    House of Wolves – Fold in the Wind
    Timber Timbre – Creep On Creepin On
    Oh No Oh My – People Problems
    Smith Westerns – Dye It Blonde

    והנה החמישה שבחרתי ונכנסו.
    Feist – Metals
    Antlers – Burst Apart
    Lykke Li – Wounded Rhymes
    PJ Harvey – Let England Shake
    St. Vincent – Strange Mercy

  37. רועי הגיב:

    טלי, מסכים איתך לגמרי. וגם הרשימה שלך נפלאה!
    דצמבריסטים – fleet foxes – בון איבר – רדיוהד. אמנים שאני ממש אוהב ומעריך וציפיתי לאלבומים שלהם בקוצר רוח… פשוט התאכזבתי.

  38. יערה הגיב:

    אני ממש מופתעת שבקסטר דיורי אפילו לא ברשימה…

  39. נוף הגיב:

    אלוהים, אין לי מושג איפה הייתי בשנה האחרונה כי אני לא מכירה כמעט אף אלבום שמוצג ברשימה הזו, ועכשיו אני גם לא יודעת מאיפה להתחיל. הצילו!
    *הולכת לעמוד בפינה ולהקשיב לרולינג סטונס*

  40. נדב הגיב:

    לפי שמות הלהקות נשמע שמדובר בסיכום שנת 2007..

  41. איל הגיב:

    לגבי הסטרוקס, ממש לא 'חסד נעורים', עבורי לפחות. אלבום מצוין, אחד ברמתו, לחנים טובים, גיטרות נהדרות, כזה שאפשר לחזור אליו שוב ושוב. המבקרים עשו לו עוול.
    פי ג'יי הארווי וטום וויטס עשו אלבומים מזהירים. Bad As Me יוותר בסופו ש דבר כאחד מאלבומיו הטובים של וויטס, כשיש בו כמה פסגות.
    באשר להארווי, מתי יגיע מוזיקאי ישראלי בעל שיעור קומה שירצה לזעזע קצת את ארצו המתדרדרת, ויעשה זאת בצורה כה מוזיקלית?

  42. זוהר הגיב:

    לאיל, מוסיקאי בעל שיעור קומה וכו – שלום גד
    הוא מסוג האמנים הללו שכשהוא לא יהיה, יעשו ערבים לזכרו. חכה ותראה

  43. דודי הגיב:

    בחירות נחמדות אבל מה…… זה כמו בחירות כלליות, לא תמיד ההכי טוב זוכה,
    שהעם בוחר. אחרון של רדיוהד (וכמו גם הסטרוקס) הוא בקלות הבינוני הראשון שלהם.
    ה TOP 10 כולם הם בעלי רגעים פה ורגעים שם. הרבה הייפ. מלבד אנטלרס..לא מתחבר לרעש של טיוןניארד ולנעימי משעמם אש של בון אייבר.
    קולד קייב וצ'אפל קלאב יצרו אלבומי רוק שלמים ומרגשים בהרבה, מכל הרשימה (האמנם נחמד !) הזו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *