30 בדצמבר 2011

שירי העונג של 2011

אוף, איזה מסע נהדר היו 365 הימים האחרונים! כל כך הרבה שירים טובים עברו לי באוזניים, שאני מרגיש שדרושה לי עוד שנה שלמה רק כדי לסכם את כל זה. עוד יומיים ונגיע לסיכום הגדול באמת, זה שאתם בחרתם והצבעתם לו – אלבומי השנה של העונג שבת. אבל רגע לפני, כדי שתהיה לכם צידה לדרך לשבועות הקרובים שאחרי הסיכומים, הנה 44 שירים שלגמרי עשו לי את השנה. חלקם מגיעים מאלבומי השנה שלי ואת חלקם אתם עצמכם דירגתם גבוה מאוד במצעד שיתפרסם במוצ"ש. אבל חלקם מגיעים מאלבומים חלשים יחסית או לא מוכרים כל כך, ובכל זאת מקומם כשירי השנה האישיים שלי מובטח, כי אני לא יכול לזכור את 2011 שלי בלעדיהם.

הורידו את כל השירים כאן בלחיצה אחת על הלבבה, וקראו את כל ההסברים למטה:




סיכומי השנה 2011:
2011: האלבומים המיותמים של השנה
2011: 15 הקליפים הכי טובים של השנה

סיכומי השנים הקודמות של עונג שבת:
2010: שירי העונג של השנה
2010: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת
2009: אלבומי השנה של קוראי עונג שבת
2009: שירי העונג של השנה
2008: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2007: אלבומי השנה של קוראי העונג שבת
2006: שירי השנה – חלק א', חלק ב'

שימו לב: לינק על שם השיר יוביל לשיר ביוטיוב. לינק על שם האלבום יוביל להאזנה לכל האלבום.

אשכרה מתים – אנחנו השמפניה
אם מישהו עדיין מחפש המשך לגישה הטקסטואלית שהכניסו נושאי המגבעת לרוק הישראלי, שיפסיק לחפש: היא כבר בכל מקום. היא בג'ירפות, היא בשני\אחרון\אוקטובר, והיא חריפה במיוחד אצל אסף עדן המכונה רייסקינדר, שהוא גם הסולן של אשכרה מתים. מבחינה מוזיקלית, האלבום החדש שלהם "קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים" הוא עוד אלבום פאנק רעשני ופורק עול. מבחינת ההגשה והטקסטים, יש שם פרפורמנס אמנותי חד, מצחיק ודוקרני. "אנחנו השמפניה של הדור הבא" היא אחת השורות האהובות עליי בכל השנה עתירת הטקסטים הזו.
מתוך: קוקה קולה מנטוס וחמאת בוטנים

ברי סחרוף – האחד
בראש השנה השתתפתי בסיכום אלבומי השנה ברדיו הבינתחומי, ולא היה בכלל ספק: "אתה נמצא כאן" הוא אלבום השנה הישראלי שלי. יצאו הרבה אלבומים מצוינים השנה בארץ, מיהוא ירון (שלא נמצא ברשימה הזו רק כדי לא להציק לכם איתו בכל פוסט ופוסט) בתחילת השנה ועד טייני פינגרז בסיומה – אבל מלך היה רק אחד. בעונג הזה כתבתי על השיר:
שיר ילדוּת שמרגש אותי לפרקים עד דמעות, וגם מכיל את השירה הכי מלודית שיצאה מברי כבר הרבה זמן. הוא שר כאן בעיניים טובות, רכות, בקול והגייה שמבטאות נהדר את נקודת המבט הזה, של אבא מבוגר שמסתכל באלבום התמונות מילדותו המתרחקת: געגועים, סלחנות ומחשבות על התמימות שהייתה. באחד הראיונות אמר סחרוף על השיר הזה שהם ניסו להכניס בו אלמנטים של לחן ועיבוד שמתכתבים עם רוק מהסיקסטיז (במיוחד פינק פלויד המוקדמים), שזו כנראה מסגרת ה"תמימות" המוזיקלית בביוגרפיה האישית של ברי. זו הברקה, בעיניי.
מתוך: אתה נמצא כאן

טליה אליאב – פשוט
ואם כבר מההאזנות הראשונות היה ברור לי ש"אתה נמצא כאן" הוא אלבום השנה העברי שלי, הרי שכבר אחרי שתי האזנות ידעתי שלא אמצא שיר ישראלי חזק יותר מ"פשוט", ואכן לא מצאתי (אם כי שלום גד נותן פייט יפה). כמה כוח יש בשיר הזה, וכמה ישירוּת וכאב ותחינה יש במילים שלו, בהגשה שלו, שהיא שברירית ורבת עוצמה. נו, ומה אני כבר יכול לומר על ליין הפסנתר הפותח, מלא המתח? על העיבוד הזה שלוקח את בלונד רדהד ומכניס להם בעיטה של כעס בתחת.
מתוך: קוד הזיכרון

העבד – שיר הילדים הרעבים
"אם הייתי צריך להגדיר את מה שאני עושה, הייתי אומר שאני חוקר כמה שיר פופ יכול להיות יפה בלי להיות טיפשי" – שלום גד
אף שיר לא הפך לי את הבטן ככה, בכאב, בדקירות בחלק הרך ביותר של הלב. כן, אפשר לומר ששלום גד משתמש פה בטריק זול למדי, ושם את טקסט הילדים הרעבים בפיהם המתוק של ילדים ממש, שהקול שלהם אוטומטית צובט לנו בלב כשהם אומרים "סליחה, אדון, אולי יש לך שקל בשביל הבטן שלי, ובשביל אחי?" – אבל הטריק הזול הזה לבדו לא מחזיק שיר, והשיר הזה יעמוד נהדר גם אם ישירו אותו מרגלית צנעני או עמיר לב, בזכות הטקסט המדויק והמר, בזכות הקצב שאינו ממהר, ובזכות ה"חג שמח" הזה, שמכניס לכיס הקטן (איפה שהמטבעות המצלצלים) את ה"חג שמח" של שלום חנוך.
מתוך: שירי ארץ ישראל

Adele – Rolling in the deep – Jamie XX shuffle
זה היה קרוב לבלתי אפשרי להתחמק השנה מאדל, ואני מודה שרוב השנה אפילו לא ניסיתי. בשטף זמרות-הפופ-שחושבות-שלצעוק-זה-לשיר, אדל היא הטובה והערבה ביותר לאוזן. יש לה קול נהדר, היא יודעת להשתמש בו, ורוב השירים שלה שנתקלתי בהם היו בנויים וכתובים נהדר. "Rolling in the deep" הוא מבחינתי הסינגל המפוספס של השנה. מדובר בשיר אדיר עם ביצוע קולי נהדר, שרק העיבוד הסכריני והדרמטי שלו מפספס את הגרוב האדיר שבמהלך הווקאלי של אדל. מעשרות הרימיקסים הרשמיים והלא-רשמיים שצצו ברשת השנה לשיר הזה, רק ג'יימי XX, מתהילת The XX ומפיק מבוקש ונערץ בזכות עצמו, הצליח לחלץ מהשיר הזה את כל הרייב שמתחבא בו. לא מצאתי את הגירסה בלי צ'יילדיש גמבינו שנותן פה בית ראפ בינוני אחד, אבל גם הוא לא מצליח לקלקל את רימיקס השנה שלי.
מתוך: Rolling in the deep – single

Alexander – Truth
ב-2009 הוא העיף לי את הפוני עם Edward Sharpe and the magnetic zeroes, ועכשיו הוא רוצה להוכיח שהוא יכול גם לבד: אלכסנדר, שקורא לעצמו גם אדוארד שארפ, הוציא אלבום סולו יפה יפה השנה. ובאמת, כל הכבוד לו על המאמצים והכישרון והעבודה הקשה שבהקלטת אלבום שלם, אבל הוא לא היה צריך. השיר הזה לבדו מספיק כדי להצדיק את הקריירה המוזיקלית של מר אלכסנדר שלנו. הכל כאן קליט וממכר ויפהפה: השריקה, קצב התיפוף וקצב השירה (שכמעט נשמע כמו פולק-ראפ), קולות הרקע, כלי הנשיפה (אגב, מישהו מזהה באיזה כלי מדובר?). אני אוהב כל שנייה ושנייה בשיר הזה.
מתוך: Alexander

Alex Turner – Glass in the park
איזו נחמה יש בשיר הזה. לא רק בגלל יופיו הרב שבוהק למרחוק, והנועם הבלתי צפוי בהגשה ובקול של אלכס טרנר. הנחמה מגיעה גם מבחוץ, מההקשר. אחרי שני אלבומים די מאכזבים מבחינתי מצד הארקטיק מאנקיז, שזונחים את האדג' הבריטי המעולה שלהם לטובת העתקים לא מספיק עזי-מבע של רוק אמריקאי סטייל ג'וש הום (עם כל הכבוד להום, ויש הרבה) – טרנר מזכיר לנו איזה כותב שירים ענק הוא. וכל מה שהוא צריך זה איזה שתי גיטרות וחבר שיבקש ממנו כמה שירים לסרט. ה-EP הקטן הזה, שירים מהפסקול של Submarine, סרט כלשהו שלא באמת חשוב לסיפור שלנו, הוא בעיניי הריליס הארקטי הכי טוב של השנתיים האחרונות. השיר הזה הוא הדובדבן שבקצפת, ושיר מושלם להליכה לילית בעיר קרה.
מתוך: Submarine soundtrack EP

Amon Tobin – Piece of paper
דאבסטפ (ראו ג'יימס בלייק, Moresnounds)? מקסימליזם (ראו טיון-יארדס)? הצחקתם את אמון טובין. הוא לא צריך את הסצינות והגבולות האלה. הוא מפרק הכל: תווים, ביטים, תדרים, סגנונות, מבנים מוזיקליים. האלבום החדש שלו ISAM, במיוחד באוזניות הנכונות ובווליום המתאים, יכול לפרק לכם גם את הנשמה. זה כמו פסקול לסרט שהטכנולוגיה לצילומו עדיין לא הומצאה. הקטע הזה, אחד הגדולים באלבום מלא בקטעים גדולים, יזרוק אתכם לעולם אחר. וכשרואים איך נראה המופע הבימתי שמלווה את האלבום, צריך לאסוף את הלסת מהרצפה, ומבינים לאן מופעי מוזיקה יכולים להתקדם.
מתוך: ISAM

Anna Calvi – No more words
אני מקפיד מאוד שלא לשחרר ספוילרים לפני שמתפרסם מצעד אלבומי השנה, ולא תשמעו אף ציוץ על המקומות הראשונים, אבל לצערי אני יכול לומר בוודאות שאיש לא יופתע לגלות שהאלבום הזה אפילו לא מגרד את העשירייה הראשונה. זה לא נאמר דווקא לרעתו, אלא לזכות העובדה שהשנה באמת יצא מספר מכובד של אלבומים הראויים להיכלל בעשירייה הראשונה. בשנה מעט פחות עשירה, האלבום הזה לא היה נבלע בשטף אלא תופס את מקומו הראוי: אלבום בכורה מצוין של זמרת רוק מוכשרת וכובשת, רבת נוכחות וסקס אפיל, שלא צריכה הרבה יותר ממיקרופון וגיטרה כדי לגרום לכם להידלק. זה שיר עירום יחסית לקטעים כמו "Desire" או "Blackout", אבל הוא אחד האהובים עליי אצל אנה קאלבי.
מתוך: Anna Calvi

Austra – The beat and the pulse
שירים שאני אמור לשנוא אבל אוהב בכל לבי #1: הסינתים השמנים האלה, התופים האייטיזיים האלה, הלחן הדרמטי – על הנייר, יש פה מספיק אלמנטים מוזיקליים שאני מנסה להימנע מהם, כדי שאשנא את השיר הזה תוך עשרים שניות. בפועל, בכל פעם שהוא מתחיל אני מגביר, כשקייטי סטלמאניס מתחילה לשיר אני מגביר עוד יותר, וכשנכנס הפזמון תמצאו אותי רוקד בעיניים עצומות עם הידיים באוויר. אוסטרה נכנסו לחיי בסערה, עם מספיק סטייל ועם קול נשי ענק מספיק כדי שכבר עכשיו אחכה בקוצר רוח לדברים הבאים שהם יוציאו. בינתיים, אמשיך לרקוד ולהתרגש עם האלבום האדיר הזה.
מתוך: Feel it break

Beastie boys – Make some noise
מתוך שיר הפתיחה בעונג הזה: אני חושב שאני מדבר בשם כולנו כשאני מעניק את מדליית "פתיחת השיר הכי טובה של מחצית השנה הזו" ללהיט הכי מוצדק של הזמן האחרון. עשרים השניות הראשונות של "Make some noise" הן צליליו המותחים, המשעשעים, המטעינים והמפגיזים של קאמבק בסטייל. ככה נכנסים למועדון, באיחור, אחרי שכולם חיכו רק לך. נכון, הפתיחה שלו היא החלק הכי חזק, אבל לא על האינטרו לבדו יחיה האדם, ולשמחתנו הביסטי בויז עושים את זה נכון לאורך כל השיר.
מתוך: The hot sauce committee part 2

Beirut – Goshen
מתוך שיר הסיום בעונג הזה: ביירות היא בירת לבנון. גושן הוא איזור מקראי בארץ מצרים. אנחנו נמצאים בדיוק באמצע, ושיר אחד בשם "Goshen" באלבום החדש של Beirut כמעט מביא אותי לידי בכי. היו לי חששות כבדים לקראת האלבום החדש של ביירות. גולאג אורקסטאר היה מצוין, והאלבום שאחריו שונה ודי טוב, אבל הופיעו בו כבר סימני שחיקה של חזרה על אותם השטיקים. החשש היה שהאלבום החדש יהיה, כמו שכתב השבוע בן שלו על החדש של רונה קינן, "אלבום יפה בצורה קצת ברורה מאליה. כמו ביקור של חבר שלא ראית זמן מה, ואתה שמח לקראתו אבל מייחל שהסיפורים שהוא מספר יהיו יותר מסעירים". החדשות הטובות הן שהעיבודים הם אולי כאלה לפעמים, אבל כשנמחצתי תחת כל החששות לא לקחתי בחשבון את הלחנים של זאק קונדון. עם לחנים פחות טובים, האלבום הזה באמת היה נופל למנייריזם שבלוני ותו לא. אבל עם לחנים כאלה יפים, ועם כלים כאלה נפלאים, האלבום הזה זורח. והשיר הזה, העדין, השביר, שובר לי את הלב בדרך הנעימה ביותר שאפשר.
מתוך: The rip tide

Bill Callahan – Riding for the feeling
מתוך שיר הסיום בעונג הזה: באנגלית יש מילה נהדרת, disarming. הקול של קלהאן, ההגשה שלו, היא דיסארמינג. היא מורידה את מגננותיך. ואתה יכול להקשיב למילים, כי עם הגשה יבשה ושטוחה כזו הן כל מה שיש. השירים של קלהאן הם קצת כמו רומן של קורמק מקארתי. יבש, אמריקאי, ריאליסטי עד כאב, נטול איפור והתייפייפות, משמר את מסורת הקשיחות הרגישה של הקאובוי בעולם שאין בו קאובויז. וכמו מקארתי הוא מכיל איזו אמת עמוקה הרבה יותר מאמירה על אמריקה או על הזמנים. "Riding for the feeling" הוא שיר שלופת אותך, שיר שצריך לכבות בשבילו את המסך ולהאזין לו באוזניים פקוחות, להתמסר לו, להקשיב באמת כי קלהאן מדבר באמת. קלהאן הוא המשורר הגדול שלי.
מתוך: Apocalypse

Bon Iver – Beth / Rest
שירים שאני אמור לשנוא אבל אוהב בכל לבי #2: אתם מבינים, יש לי אישו עם האייטיז. התבגרתי בניינטיז, וכילד ניינטיז למדתי לבוז ולסלוד מרוב הפופ הקיטשי, הרוק הנפוח, הבלדות המוגזמות והקיטשיות של העשור הקודם. פיתחתי אלרגיה לתופים רכים עם דיליי וריוורב, לקלידי סינתי מתקתקים וחלקלקים, למהלכים מלודיים שנמסים ברכות אחד לתוך השני, לגיטרה חשמלית עם צליל מאוד מסוים, ולמה שהפך לסמל הקיצוני ביותר של מתיקות-היתר של הפופ האייטיזי: הסקסופון. בשיר שסוגר את האלבום של בון איבר יש כל אחד ואחד מהאלמנטים האלה. וזה שיר משגע, זה שיר שמביא דמעות לעיניי. ואחת הסיבות היא דווקא ההיפוך הזה, דווקא החזרה המודעת שלו אל הצלילים המאוסים ההם. כי מעבר לכל חומות ההתנגדות שלי, מעבר לרפלקס ההקאה המותנה, הצלילים האלה מסמלים עבורי נחמה גדולה מאוד, שבריריות של ילדוּת, אני בטרנינג וגרביים יושב בגיל חמש על השטיח ומשחק עם בובות של חיילים, לא חושב לרגע שיש מקום שאינו חמים ומוגן ורך. והשיר הזה הוא חמש דקות בהן אני חוזר לאותה תחושה, ואז מאבד אותה שוב.
מתוך: Bon Iver, Bon Iver

The caretaker – All you are going to want to do is get back there
אם כבר דיברנו על זכרונות: האלבום של The Caretaker הוא מסע מוזיקלי שובר לב לחקר אובדן הזיכרון. הוא מורכב מתקליטים של מוזיקת ריקודי סלון משנות העשרים, שעובדו ללופים כאילו-בלתי-נגמרים, כולל הרחש העז של החריצים והאבק, שהפך לחלק דומיננטי מהסאונד והאווירה, שלא לומר האמירה, של התקליט. עם שם אלבום כזה ועם שמות שירים כמו "רגעים של צלילות מספיקה", "שינויי גוון זעירים של אובדן", האלבום המהפנט הזה הוא ניסוי אמנותי מרהיב בהרהור על זיכרון וזיקנה, שלא לומר אלצהיימר: המנגינות שפעם רקדנו לצליליהן הן כעת צללים דהויים, מקוטעים, שמתערבלים כשקצותיהם מטושטשים; המוזיקה\הזהות שלי איננה שלי, אלא מורכבת משברים של דברים קיימים, ללא שום דבר חדש. לא רק מרתק שכלתנית אלא גם יפהפה ומרגש.
מתוך: An Empty Bliss Beyond This World

Cults – You know what I mean
מתוך שיר הפתיחה בעונג הזה: אינדי פופ הוא במיטבו כשהלחנים הם פופ והעיבודים\הפקה באים מעולם ההפקה העצמאית, וזה בדיוק מה שעושים כאן Cults, שאלבום הבכורה שלהם עשוי בהחלט להיות המרענן הרשמי של הקיץ הזה. מבנה, דינמיקה ולחן של שיר פופ-סול מעולה, הפקה קצת לו-פיית וסאונד יותר עכור מהצלילות הצבעונית של הפופ המיינסטרימי, עיבוד פשוט ויעיל, כמעט מינימליסטי. זה כל מה שצריך, ו-"You know what I mean" הפך תוך שלוש האזנות רצופות לתולעת-אוזן שלא יוצאת כבר שבועיים. אני משמיע אותו לכל מי שנכנס אליי לאוטו. קיץ נעים.
מתוך: Cults

Destroyer – Blue eyes
שירים שאני אמור לשנוא אבל אוהב בכל לבי #2: לא רק ג'סטין ורנון אלא גם דן בחר צלל השנה לאיזי-ליסנינג של סוף הסבנטיז ותחילת האייטיז, על הקו הנעים להבחיל שבין פופ-רוק לג'אז רך. וכן, גם כאן יש הכל: סאונד התופים הזה, הסקסופון (!), הלחן הכה-נעים, הפלירטוט האפלטוני לחלוטין עם גיטרת הפ'אנק בפזמון, הרוךךךךךך. ומה לעשות, האלבום הזה כולו מצליח במזימה שלו: להשתמש באופן לא-אירוני במה שהפך לתחום מוזיקלי מוקצה בקרב כל מי שגדל על אינדי-רוק (או על רוק בכלל) לטובת אלבום יפהפה, כתוב נפלא, מעובד נהדר, של יוצר מוכשר. לא רק שזה דיסוננס קוגניטיבי עז, זה מהלך שגורם לך לחשוב מחדש על הדברים שבחרת לשנוא.
מתוך: Kaputt

Elbow – Lippy kids
מתוך שיר הסיום בעונג הזה: אנחנו מזדקנים. אין דרך אחרת לומר זאת. גם אלה מבינינו שיישארו צעירים לנצח מגלים בשלב מסוים שהם עייפים קצת יותר, או אפורים קצת יותר בשיער, או לא בדיוק זוכרים דברים שלפני כמה שנים היו חלק מהותי כל כך במי שהם ומה שהם. הילדות שלנו היא חוף הולך ומתרחק, ואין לשם רפסודה. אני לא מרגיש זקן. אני בקושי מרגיש מזדקן. אבל אני כבר מתחיל להרגיש את סרגל קנה המידה של מפת חיי הולך ומתארך. את המרחק מזכרונות הילדוּת כבר אי אפשר לספור בצעדים, רק בפירורים. אחרי שנים, גאי גארווי חזר לגור בעיר שבה גדל. הוא ראה את הילדים משחקים ברחוב, משתעשעים בעברות קטנות, לא יודעים כמה הן קטנות. כשאתה ילד, כשאתה נער, גם רעיון קטן הוא כל העולם. הוא חזר הביתה, ובמראה הסתכל בו אדם עייף עם פנים של מבוגר וכתב את "Lippy kids". האם הם יודעים שהימים האלה זהובים? האם ישנם עוד ימים זהובים, גם כשאתה עובר את הקו שמפריד בינך ובין הילדים ההם? הייתי השבוע בבריכה ולידו שחו ושיחקו כמה ילדים בני עשר בערך. נזכרתי שילדים כאלה היו פונים אליי ב"היי, ילד", כמו שהם פונים לכל אדם שהם לא מזהים כחלק מעולם המבוגרים, גם לבני 17. היום הם לא יעשו את הטעות הזו.
מתוך: Build a rocket, boys!

Fleet Foxes – Montezuma
האלבום החדש של פליט פוקסס, בדיוק כמו קודמו אם לא יותר, פשוט עולה על גדותיו מיופי. יופי קלאסי, הרמוני, אסתטיקה חלקה ומענגת. כן, יכולתי לבחור את "Helplessness blues", שיר הנושא האדיר עם החלק השני המעלף, ויכולתי גם לבחור את "The shrine / an argument" עם סולו כלי הנשיפה המעוקם שלו (אחד הרגעים היחידים באלבום שחורגים מאותו יופי קלאסי והרמוני), אבל אין צורך אפילו להעמיק באלבום כדי להכיר ביופיו הבוהק למרחוק. מספיק לשמוע את השיר הראשון, "Montezuma", כדי לטבוע כליל בעולם הפוקסזי: ההרמוניות הקוליות, הקול הצלול והגבוה של רובין פקנולד. מה צריך יותר כדי להאיר יום?
מתוך: Helplessness blues

Iron & Wine – I was walking far from home
אחד השירים שהכי ריגשו אותי השנה מגיע מאמן שזו כבר לא חוכמה להתרגש ממנו. כן, אני מכיר מעטים שאיירון&ויין נשמעים להם משעממים או דלים אבל זה סתם כי יש להם גוש פחם שחור במקום לב (סתם, סתם, הגזמתי. הם פשוט חירשים). עבורי, סם בים הוא אחד מכותבי השירים (ומגישיהם) המרגשים ביותר שפועלים בימינו. בימים האלה בהם הרוח סוערת והגוף עייף, כל מה שאתה רוצה הוא לפגוש פרצוף של חבר מוכר ולחייך אליו חיוך עייף של הקלה. אחרי ששומעים פעם-פעמיים את האלבום הזה, ששונה משמעותית מהחומרים הקודמים של ברזל ויין (ומעריצים רבים עדיין מתקשים איתו), המפגש עם השיר הזה הוא כמו חיבוק מתרפק אחרי מסע ארוך. תחושה של כמה-טוב-אנחנו-כמעט-בבית. הלחן המחזורי, הקול העדיין-רך של סם בים, גם כשהוא מוקשה קצת עם הכפלת הקולות – אלה תווי הפנים המוכרים של החבר האהוב.
מתוך: Kiss each other clean

James Blake – To care (like you) + Limit to your love
יש אלבומים שפשוט אי אפשר לבחור מהם שיר אחד בלבד. גם שני שירים זו פשרה, כשהלב רוצה להביא לרשימת שירי השנה את רוב השירים באלבום. כי מה על "Never learnt to share"? מה על "Wilhelm's scream"? לכן ההמלצה הברורה היא: לכו לשמוע את כל האלבום, אל תסתפקו בשני שירים.
אבל אם, איכשהו, זהו לכם המפגש הראשון עם מי שבעיניי הקליט את אלבום השנה, זה מקום טוב להתחיל, שתי הנקודות האלו. שני שירים שעליהם באמת לא יכולתי לוותר בסיכום הזה.
את הגדוּלה של בלייק בעיניי אפשר לסכם בשני עקרונות: 1. מדובר פשוט ביופי צרוף. 2. כמעט שום דבר כאן אינו מובן מאליו: לא הדינמיקה של השיר (מתי נכנס מקצב? מה עושה פה דממה? מתי חוזרים לפזמון? מתי מגיע קול שני? למי הוא שייך?), לא הבחירה בכלי הנגינה (סול-פולק בכלים אלקטרוניים?), לא השימוש בקול (החתוך, המעוות, המסונתז, המעורבל), לא הבחירה לכלול שני (!) קאברים באלבום בכורה, לא טווח התדרים, לא השיוך הז'אנרי (דאבסטפ? פוסט-דאבספ? סולסטפ? סינגר-סונגרייטר? אמביינט?), לא המרחק מהמאזין (זו אלקטרוניקה קרה, או סול חם? מוזיקה שמתאימה כמוזיקת רקע או להאזנה אינטימית באוזניות?).
מתוך: James Blake

Jay-Z & Kanye West – Gotta have it
טוב, זה לא LULU של מטאליקה ולו ריד, אבל גם האלבום הזה מגיע משני ענקים בתחומם וגם הוא זכה ללא מעט קיתונות של רותחין סביב צאתו. זה אלבום של האלפיון העליון (ה-1%) שאין לו מקום באקלים הפוליטי-חברתי של ימינו, זה אלבום נפוח ושוויצרי, זה מיינסטרים מדי, זה לא מספיק מיינסטרים, בלה בלה בלה. יכול להיות שכל זה נכון, אבל העובדה היא גם שזה אלבום ההיפ-הופ ששמעתי הכי הרבה השנה, ועם כל הכבוד לביסטי בויז, לטיילר, לדרייק ואפילו לרוטס – הפעם זה לא עניין של איכות אלא של חשק. והשנה, האלבום הזה פגע לי בנקודת החשק וכל הזמן התחשק לי לחזור אליו. אפשר לחשוב (ובצדק מסוים) שקנייה ווסט לא לגמרי שפוי, ושג'יי-זי קצת איבד את זה בחיי הנישואין. אבל קשה להתכחש לכך שווסט הוא אולי מפיק ההיפ-הופ המבריק ביותר שפועל כיום בלב המיינסטרים, ושגם ביום חלש (ויש לא מעט כאלה באלבום הזה) ג'יי-זי הוא אחד הגדולים ביותר שאחזו במיקרופון.
מתוך: Watch the throne

Jono Mccleery – Fears
אם ג'יימס בלייק לא מספיק חמים לכם אבל אתם מחבבים את הכיוון, נסו את ג'ונו מקלירי הנפלא, שמסתובב באיזורים קצת דומים מבחינת אווירה אבל עושה משהו הרבה יותר קל לעיכול: ראשית, הכלי העיקרי שלו הוא גיטרה אקוסטית, צליל שאנחנו רגילים יותר לשמוע אצל סינגר-סונגרייטר עדין. שנית, הקול שלו ישיר יותר (ודומה לא מעט לכריס מרטין ברגעיו היפים והשקטים). שלישית, הוא פחות מלנכולי. אבל עדיין יש אצלו גרוב שמושפע מאלקטרוניקה עדכנית יחסית, והוא שופע יופי. תודה, שוב, לאורי בנקהלטר על השיר הזה.
מתוך: There is

Kasabian – Switchblade smiles
האם זה חוקי להכניס שיר שלם של ארבע דקות בזכות רגע אחד עיקרי? ברור שזה חוקי. מה גם שהרגע הספציפי הזה, הכניסה של התופים המסתערים ב-00:58, לא הייתה שווה הרבה בלי הדקה שלפניה, ולא הייתה עומדת בפני עצמה בלי שלוש הדקות שאחריה. אבל זה רגע הציר שהפך את השיר הזה מ"עוד שיר של קסביאן" ל"תגביר תגביר מה אנחנו שומעים?!". כמו הרבה דברים טובים, גם על השיר הזה אני חייב תודה לקוואמי, שפתח ככה את הקצה ביוני וגרם לי לרוץ למחשב.
מתוך: Velociraptor!

Laura Veirs – The fox
התוספת הכי עדכנית לרשימה הזו מגיעה מאחת הזמרות האהובות עליי, שכל אלבום שהיא הוציאה בחמש השנים האחרונות נכנס מהר מאוד לאלבומי השנה שלי באותה שנה. הפעם היא חיכתה כמעט כל השנה בשתיקה, ורק ברגע האחרון הוציאה את אלבום שירי הילדים הנהדר הזה, שכמו אלבומי הילדים הכי טובים לא באמת מתאים רק לילדים. ולראיה: השיר הזה, עם סיפור על שועל שמאיים על כמה ברווזים ואווזים שיאכל אותם ואכן, "השועל ואשתו, בלי שום מאמץ, חתכו את האווז עם סכין ומזלג. מעולם הם לא אכלו כזו ארוחה, והקטנים לעסו את העצמות, הו העצמות, הו העצמות". הפולק האקוסטי, קולות הרקע, הקול האהוב של וירס – לא היה לי סיכוי מול השיר הזה.
מתוך: Tumble bee

Lia Ices – Grown unknown
זה אחד מאלבומי השנה האישיים שלי, וככזה היה קשה מאוד לבחור דווקא שיר אחד מתוכו. היופי הגדול באלבום הזה הוא לא רק הקול הנהדר של אייסז, שמשרה אווירה מאוד מדויקת בן-רגע, אלא בעיקר העיבודים היצירתיים. אף שיר כאן הוא לא תופים-גיטרה-פסנתר-כל-הדרך, הו לא. השיר הזה הוא דוגמה מצוינת: הוא נפתח במקצב של מחיאות כפיים ושירה בלבד, חותך באחת לפריטת גיטרה אקוסטית, מאוחר יותר מצטרפים כלי מיתר נמוכים, שמפנים את מקומם שוב למחיאות הכפיים יחד עם כלי הקשה עמומים, ולקראת סוף השיר העיבוד הוא לרגע רק כינורות דרמטיים, עד לפינאלה שמחזירה את כל כלי הנגינה. יש בזה דמיון קל לעיבודים של ג'ואנה ניוסם באלבום האחרון שלה, ויש באלבום הזה שילוב נפלא של שירים נהדרים, זמרת נהדרת ועיבודים שלא לוקחים כלום כמובן מאליו.
מתוך: Grown unknown

Modeselektor – Pretensious friends
לכולנו יש את החברים האלה, היומרניים, מעמידי הפנים, שלא לומר: הפלצנים (בדרך כלל הם כותבים בלוגים על מוזיקה). חבל שאין לנו מספיק חברים כמו מודסלקטור, שהוציאו השנה אלבום לא אחיד באדירותו אבל כזה שמכיל כמה מהשירים הנהדרים של השנה (ביניהם "Shipwreck" האדיר עם תום יורק). הוא נע מאלקטרוניקה די מחורעת להיפ-הופ אלקטרוני מעולה כמו בשיר הזה עם הראפר הנהדר Busdriver, שחוטף את השיר החצוף הזה והופך אותו לשלו.
מתוך: Monkeytown

Moresounds – SNAFU
את התודה על הקטע הנפלא הזה, שמערבב בין דאבסטפ מהסוג הכייפי יותר לגרוב כמעט סווינגי, אני חייב למורי ורבי מורפלקסיס. איך הוא הגיע לאמן הזה, לעולם לא אדע. הורדתי את ה-EP ממנו לקוח השיר ורובו חלש למדי, מלבד הקטע הזה שבאמת הבריק בעיניי. אין לי ממש מה להוסיף על השיר הזה, אז אנצל את ההזדמנות כדי לספר לכם מה זה בכלל SNAFU, כפי שסיפר לי ידידי האינטרנט. כמו FUBAR, מדובר בסלנג מהצבא האמריקאי במלחה"ע השנייה, שפירושו "חרגיל": situation normal: all fucked up.
מתוך: SNAFU EP

My morning jacket – Holdin' on to black metal
מתוך שיר הפתיחה בעונג הזה: יש שיגידו שג'ים ג'יימס, הראש השעיר העומד של My morning jacket, הלך רחוק מדי עם יומרנותו כבר באלבום הקודם. אני אגיד שטוב שג'יימס לא יורד מרכבת היומרנות. הוא אולי לא ירחיב את גבולות האמנות הידועה לנו, אבל הוא בהחלט ילך ויטשטש את הגבולות בין ג'וני קאש לפרינס. "Holdin on to black metal" הוא שיר רוק שאפתני. המקהלה, כלי הנשיפה, המבנה, השאיפה המובהקת להיות שיר שיסחרר את ראשך. אלמלא הם היו מצליחים, זו הייתה נשארת יומרנות בלי כיסוי, מבוכה. למרבה השמחה, השיר הזה עובד לגמרי, ומהרגע שהאלבום החדש של מיי מורנינג ג'קט מגיע אליו, אני מוצא את עצמי שומע אותו כמה פעמים בלופ לפני שאני ממשיך.
מתוך: Circuital

Oh No – Sound off
בפשטות? שיר ההיפ-הופ האהוב עליי של השנה. הבחור הזה הוא אחיו הקטן של אגדת הביטים מאדליב (אוטיס ג'קסון ג'וניור), ושמו האמיתי הוא… מייקל ג'קסון. הוא יצא בינואר 2011 עם הבטחה לאלבום חדש, שעדיין לא הגיע ככל הידוע לי. ואיך נתקלתי בשיר ההיפ-הופ האהוב עליי של השנה? סתם, קפצתי לבלוג של Stones throw איזה יום אחד לפני תיקלוט כשחיפשתי משהו שווה, ונפלתי על זהב.
מתוך: Ohnomite

PJ Harvey – The glorious land
כמו ג'יימס בלייק וליה אייסז, אי אפשר באמת לבחור שיר אחד שייצג את האלבום האדיר הזה, או שיר אחד שאהוב עליי יותר מחבריו. הבחירה בשיר הזה נעשתה כמעט באקראי, בעיקר בזכות החצוצרות האלו. תמיד אומרים על מדונה שהיא ממציאה את עצמה מחדש, כשהיא בעצם רק מחליפה בגדים ומפיק. פי-ג'יי הארווי באמת ממציאה את עצמה מחדש בכל אלבום ואלבום. כשיצא Dry אף אחד לא היה יכול לצפות את To bring you my love. אחריו אף אחד לא היה יכול לצפות ל-Is this desire. ומי חשב שהיא תוציא אלבום כמעט פופי אחר כך, עם Stories from the city? ואפילו הארווי עצמה בטח לא תכננה להוציא אלבום שבר משתק כמו White chalk. נראה שהארווי עצמה אף פעם לא מתכננת את הצעד הבא, ובניגוד לאמנים אחרים היא מרשה לעצמה לנסות, להיות מופתעת, להסתכן. האלבום הזה הוא פוליטי, אנטי מלחמתי, קשה, מדמם, גראפי ועטוף בהפקה ועיבודים נעימים, ששואבים מהפולק הבריטי של פעם ורק הופכים הכל לדוקר יותר. הו, אמריקה. הו, אינגלנד.
מתוך: Let England shake

The Rapture – How deep is your love
שירים שאני אמור לשנוא #4: השיר הענק, העצום, המרהיב הזה מורכב מהרבה השפעות שאני ממש לא מתחבר אליהן בצורתן המקורית. ברוב ההקשרים המוזיקליים אני גם לא אוהב את השירה המעוקמת של הסולן, לא את ליין הקלידים הזה שנשמע כמו "Finally" של Ce ce Peniston, לא את הקלאפינג הדיסקואי, לא את סולו הסקסופון. אבל השיר הזה משגע מרוב יופי. הוא מרגש אותי בנקודה עמוקה מאוד בחזה, הנקודה של הבאסים ושל האופוריה – הנקודה הזו שאנשים שכן אוהבים את כל הדברים האלה, אנשים שגדלו על פופ וטכנו ודיסקו ומוזיקת דאנס באופן כללי, חיים בשבילה. והשיר הזה הוא שיר עצום בעיניי. אחרי שהשמיע אותו ב"הקצה" אמר קוואמי משהו בסגנון "האם מצאנו את סינגל השנה?" ולא יכולתי להנהן יותר.
מתוך: In the grace of your love

Radiohead – Little by little
לאו דווקא השיר הגדול ביותר באלבום (בעיניי Feral, וגם Separator, עדיפים) אבל כן השיר שמצאתי את עצמי מפזם הכי הרבה השנה מתוך האלבום הזה, הלא-מספיק-מוערך. אני לא אומר שהוא לא מוערך, חלילה. אבל הוא לא באמת מוערך מספיק. לקח לי קצת זמן, אבל בסוף הבנתי את האלבום הזה, וככל שעובר זמן אני אוהב אותו יותר ויותר. אני חושב שזה היה קורה לעוד הרבה מאזינים, אלמלא היו חורצים את דינו במהרה וממשיכים הלאה כמו הרבה מאזינים שאני מכיר. גם לרדיוהד מותר להוציא מדי פעם אלבום שאינו מופת, או הופך את המוזיקה, או מחדש בטירוף – אלא פשוט אלבום קצר ומצוין של שירים מעולים.
מתוך: The king of limbs

Real estate – It's real
האלבום הזה נח לי על ההארדיסק לא מעט זמן. שמעתי אותו כמה וכמה פעמים במהלך השנה. כשהגיע סוף השנה, הופתעתי לראות את השיר הזה מופיע בכל כך הרבה רשימות סיכום. "באמת?" חשבתי לעצמי, "אני לא זוכר שהאלבום הזה הותיר בי כזה רושם עמוק של יצירה יוצאת דופן". אז חזרתי לאלבום, שמעתי אותו מההתחלה, וכשהגעתי לשיר הזה נפל פתאום האסימון. הרי זו המלודיה שאני שורק לעצמי כבר חודשיים. זה הפזמון שהלב שלי מתרחב בו. אז אני אולי לא מסכים עם הציון הגבוה שקיבל האלבום בפיצ'פורק, אבל השיר הזה, אוח השיר הזה.
מתוך: Days

Snowman – Snakes & Ladders
מתוך שיר הפתיחה בעונג הזה: יש לי חיבה מיוחדת למילים בלתי-תרגימות, כאלו שאי אפשר להעביר לשפה אחרת בלי שיאבדו חלק מהותי מהמשמעות שלהן. נסו לתרגם את "דווקא" לאנגלית, על כל שימושיה. נסו למצוא מקבילה עברית אמיתית ל-Overwhelming. אחת המילים האלו, בעיניי, היא המילה הנפלאה haunting. בעברית נוטים לתרגם את זה ל"רודף", אבל לרדיפה יש בעברית משמעויות נוספות (מרדף מכוניות, רדיפה כמו ציד מכשפות, צדק צדק תרדוף). באנגלית זה הרבה יותר ספציפי. haunting הוא משהו שלילי, מפחיד, רפאי, שנדבק אליך כמו צל ולא עוזב. מכשף. סיוטים רודפים אותך, שדים רודפים אותך, פחדים רודפים אותך. "Snakes & ledders", השיר שפותח את האלבום האחרון של Snowman, הרכב אוסטרלי שהתפרק מיד אחרי יציאת האלבום, הוא לגמרי haunting אותי. הוא נדבק לדפנות הפנימיות של ראשי ומתנגן לי בפינות שונות של היום. הוא יפהפה, והוא מאיים, והוא מטיל צללים ומעורר רגשות וזכרונות. ואני מכור לזה.
מתוך: Absence

Son Lux – Claws
אני מנסה ולא מצליח להניח את האצבע על מה שמכשף אותי כל כך בבחור הזה, באלבום הזה, בשיר הזה. על פניו, יש מיליון אמנים שעושים את מה שהוא עושה: מערבב בין הפקה אלקטרונית לכלים חיים (גם קלאסיים כמו כלי נשיפה ומיתר), מעבד את הקול שלו דרך פילטרים, מכניס קצת השפעות אפריקאיות ושבטיות לכלי ההקשה, הרבה דרמה ורגש להגשה, מעבד מתוך מחשבה רבה (ומנגן כמעט בכל הכלים). אבל איכשהו, כאן עובד לי משהו שלא עובד לי אצל הרבה מאוד מוזיקאים אחרים שמשתמשים בטכניקות, כלים וגישה דומים. אולי השירים עצמם טובים יותר. אולי האישיות שיוצאת דרך המוזיקה חזקה (או שבירה) יותר. אולי יש פשוט אנשים שיש להם את "זה", מה ש"זה" לא יהיה, יותר מלאחרים. אם השיר הזה מדגדג לכם ומעניין אתכם, אני ממש ממליץ בחום לשמוע את האלבום המלא, שעובד טוב הרבה יותר כיצירה שלמה מאשר כשירים בודדים.
מתוך: We are rising

Stephen Malkmus & The Jicks – Tigers
בגלל פייבמנט. בגלל האגביות. בגלל שהוא עדיין נשמע כאילו הוא הקליט חזרה ולא אלבום. בגלל הגיטרות. בגלל ההפקה של בק, שמורגשת כאן במיוחד בפזמון. בגלל המילים. בגלל איך שהוא מוציא את המילים מהפה שלו. בגלל הברייק הפרוג-רוקי המפתיע בסיום. בגלל שזו פתיחה מזמינה ונהדרת לאלבום מצוין. בגלל שזה מלקמוס.
מתוך: Mirror Traffic

Suuns – Armed for peace
מתוך שיר הפתיחה בעונג הזה: "זה ההיפך ממרגיע, זה irritating", כך הגיב בתענוג יוסי בבליקי כשהשמעתי לו את "Armed for peace", שפותח את אלבום הבכורה של Suuns, רביעייה ממונטריאול שהאלבום שלה יצא בסוף 2010. הוא צודק, בבליקי. הפתיחה של השיר הזה דוקרת אותך, וכשמגיעות הגיטרות, בערך דקה וחצי לתוך השיר, הן קורעות את השריטה הזו. אני אוהב שירים שקשה להישאר אדישים לפתיחה שלהם, וזו פתיחה חזקה ומצוינת לאלבום מוצלח מאוד, שאני שומע הרבה מאוד בשבועות האחרונים. זה אות הפתיחה לתכנית הרדיו שאני מגיש בחלומותיי. בהתחלה זה נשמע לי פשטני, אחר כך זה התחיל לעניין אותי ועכשיו אני מכור לרצועה הזו. התפוצצות הגיטרות הפייבמנטיות בהמשך רק הופכת את הסיפור למשתלם הרבה יותר.
מתוך: Zeroes QC

Timber timbre – Black Water
שה לי להפסיק לשמוע את "Black water", השיר החדש והכה-נפלא שלהם. יש בו התפתחות מפתיעה ונהדרת לסאונד שלהם (כלי נשיפה!), והוא עדיין מתנודד על הקו המטושטש בין סול, פולק וצ'יימבר מיוזיק. השמות מיותרים. טימבר טימבר עוטפים אותך, מנתקים אותך מהעולם החיצון כמו אוזניות עם איטום טוב. והשיר הזה מלא בקרן שמש מאובקת, פורצת דרך החלון ביום קריר.
מתוך: Creep on creepin' on

Tim Hecker – The piano drop
איך אסביר את זה? תעצמו עיניים. תקשיבו. כמו מה זה נשמע לכם? האם זה הפסקול לרגע הקפוא בזמן שעל עטיפת האלבום היפהפיה? האם זה שירה של אימפריה קורסת?
האם זה האור הלבן המסנוור? האם זה משהו גדול ממך הרבה יותר, שמוחץ אותך תחת ענקיותו? האם זו כניעה מוחלטת לכובדו של העולם, לבלתי-אפשריותה הפיזיקלית של יצירת אמנות שתכיל רגש מזוקק?
אין לי תשובות, אבל אני יודע את זה: מדובר בשלוש דקות מהיפות ששמעתי השנה.
מתוך: Ravedeath 1972

Tiny Fingers – The quilt
מתוך שיר הפתיחה בעונג הזה: "The quilt" הענקי הוא הדבר הכי קרוב פה ל"הלהיט", אבל יש בשמונת הקטעים האלה המון כוח, המון יופי, המון חוכמה. כמו שהגדירה זו ידידתי יותם, יש במוזיקה הזו משהו מאוד חכם ושכלתני (מקצבים משוכללים, דינמיקה מורכבת, לחנים מאוד לא שגרתיים ברוק) אבל גם משהו שהוא במובהק יצרי וחייתי. יש פה מטאל ודאבסטפ ופרוג ואלקטרוני והכל מותך לסגסוגת-על חזקה וגמישה שהיא המוזיקה של טייני פינגרז. זו אחת משלוש הלהקות הישראליות האהובות עליי בעשור האחרון, והאלבום החדש הוא ענק. שימו עליו יד, תגבירו ממש הרבה ותלחצו פליי. אתם תרגישו אותו עובד על הגוף שלכם מיד, ועל המוח שלכם מיד אחר כך.
מתוך: Massive fingers spacetrip

tUnE-yArDs – Gangsta
זו ציפור? זה טורנדו? לא, זו מריל גרבוס! את השיר הזה פותחת הסירנה המבשרת על בואה של אלילה חדשה שתטרוף את הקלפים. ב-2005 זו הייתה M.I.A שהפילה עלינו קולאז' סאונד מקסימליסטי וצבעוני שהפך לנו את האוזניים, והשנה זו טיון-יארדס שבכל שיר ושיר מכינה לנו סלט צבעוני: קוצצת ומקפיצה את הקול שלה, בוזקת מקצבים אפריקאיים ומטביעה הכל ברוטב סמיך של סטייל. לאישה הזו יש מספיק יצירתיות וחופש כדי להאיר את כל ת"א. ב-13 במרץ 2012 היא תנסה לעשות את זה עם הופעה ראשונה בבארבי. אין סיכוי שנחמיץ את זה.
מתוך: w h o k i l l

Yemen Blues – Eli
וואו. זו הייתה המילה הראשונה שהוצאתי כששמעתי את ימן בלוז בפעם הראשונה, וזה עדיין הדבר הראשון שעולה לי לראש כשמתחיל שיר שלהם. הפרויקט האדיר של רביד כחלני, בהפקת הג'זיסט המחונן עומר אביטל, הוא אחד האלבומים הכי מיוחדים שהוקלטו בארץ. זה אלבום של מוזיקה תימנית, גרוב, ג'אז, מוזיקה מהסהרה, ומנגנים אותו חבורה מוכשרת להפחיד של מוזיקאים מלאים בתשוקה ובשמחת חיים. Eli הוא שיר שהצליח להרים אותי ולשטוף לי את היום בשמחה אמיתית, גם בימים הכי גרועים של השנה (היו מעט מאוד כאלה, תודה לאל). כמה חיים, כמה צבעים, כמה כישרון.
מתוך: Yemen Blues

שנה טובה! בשבת – מצעד האלבומים!!!

40 תגובות על “שירי העונג של 2011”

  1. מאת ירון:

    פעם בשנה צריך להגיד את זה: תודה לך גיאחה, על הכול :)

  2. מאת יותם:

    מה שירון אמר. וגם יותר תדיר. רשימה נהדרת ואחלה צידה לדרך הארוכה שמחכה לי בקרוב ממש :)

  3. מאת זרע ביב:

    אוסף מעולה. תודה

  4. מאת אהוד:

    תודה גיאחה, יופי של בחירות

  5. מאת חבקוק ראש לשועלים:

    תודה! בחירות מעולות!!

    בשיר TRUTH התלבטתי בין סקסופון לקלרינט, אז חיפשתי קצת והגעתי לITUNES :

    "and the quirky, soulful “Truth” features an infectious singsong delivery accompanied by whistling, hand claps, and simple yet effective clarinet figures."

  6. מאת סמדר:

    רשימה יפה! ותודה מיוחדת על שגילית לי את ביל קלהאן. הוא פשוט ונפלא ופשוט נפלא.

  7. אני בדמעות, השנה הזו הייתה נוראית אלי מכל הבחינות חוץ מהבחינה המוזיקלית. איזה כיף להיזכר…

  8. מאת זאב:

    רשימה בהחלט מפתיעה גיאחה היקר.זו אכן הזדמנות להודות לך על עשייה מבורכת ועל כך שאתה חושף ובורר עבורינו מתוך מגוון אין סופי של מוזיקה.אני עדיין לא מבין למה אתה מתלהב מטייני פינגרס אז אני הולך להאזין לאלבום ולגבש דעה סופית.בכל זאת,אם אתה כלכך ממליץ,כנראה שיש שם משהו שעוד לא קלטתי..
    שנה טובה גיא,בריאות והמשך עשיה פוריה.
    אני מצרף את השיר ששלחתי לך כי זה יהיה פספוס אם הוא לא ייחשף כאן בעונג..
    זה שיר השנה שלי-

  9. מאת גיאחה:

    זאב – פשוט בוא להופעה, זה המקום הכי טוב להחליט במקרה של הפינגרז.

    עידו – 3>

    סמדר – היאח הידד! קלהאן מדהים לגמרי. אם התאהבת, אני ממליץ בחום לחפור אחורה ב-Smog.

    חבקוק – אדיר! תודה על החפירה והבירור. זה קטע פשוט מעולה. סחטיין עליך, קלרינט.

    תודה למברכים!

  10. מאת דורון:

    תודה רבה על מתנת היומולדת המעולה! :)

  11. מאת אמיר:

    רשימה מעולה, אבל איפה לוס קמפסינוס?!

    ועכשיו באמת – רשימה נהדרת, כל כך שמח לראות שם את אשכרה מתים

  12. מאת קסטה:

    תודה על ההשקעה באוסף הזה וכל השנה
    שנת 2012 מוצלחת שתהיה

  13. מאת רועי:

    איזה כיף! רשימה מעולה!
    שמחתי לראות שבחרת את טייגרס של מלקמוס. זהו אחד משירי השנה שלי ללא ספק, וחבל שאלבום זה לא קיבל כמעט התייחסות ברשימות סיכומי השנה
    מקווה לפחות לראות אותו ברשימת ה-50 האלבומים של העונג

  14. מאת יערה:

    זה פשוט מעולה,
    תודה רבה.

  15. מאת קרפמן:

    סחתיין על ההשקעה!
    ואחלה בחירות..

    אין, אין ברשת עוד מקומות כמו עונג שבת.

  16. מאת תומג'י:

    גאיחה, בעקבות התיאור שלך את האלבום של ג'יימס בלייק ("זו אלקטרוניקה קרה, או סול חם?") אני רוצה להציע שם לסגנון / הז'אנר המעורבב שלו: "אלקטרוניקה חמה" ("Warm Electronics") :)

  17. מאת רועי:

    ועוד משהו-
    אחרי שהזדעזעתי לראות את המצעדים של YNET-
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4168639,00.html
    ושל וואללה-
    http://e.walla.co.il/?w=/6/1889094
    מצעד האלבומים והשירים של העונג הוא תמיד שינוי מרענן למה שהולך ברדיו ובמדיה הישראלית בכלל
    coldplay my ass…

  18. מאת אנגלופיל:

    מתבייש להגיד שאני בין אלה שלא נתנו ל- Let England Shake ול-The King Of Limbs צ'אנס מעבר להאזנה אחת, ובכל זאת "Codex", "Feral" ו-"Lotus Flower" טובים יותר; למעשה "פרח לוטוס" הוא אולי השיר הכי מחרמן של רדיוהד אי פעם, ומעולם לא חשבתי שאני אשתמש בשם התואר הזה בקשר אליהם.

  19. מאת chuck:

    יופי של סיכום, עוזר להתעדכן ולשים לב לדברים שלא שמתי לב אליהם. תודה לך גיאחה.
    בקשר למיקס של ג'ימי XX, לדעתי הוא דווקא רק עושה רע לשיר המקורי, שהוא מצויין ומינימליסטי יחסית, עם זמרות רקע נפלאות סטייל ארית'ה. בכל מקרה, אני הייתי שמח לשמוע את הגירסא של הווייט סטרייפס (זצ"ל) לשיר הזה, כי ההתחלה שלו עם בייס דראם היא שלהם לחלוטין.

  20. מאת פולי:

    תודה גיאחה על עוד סוף שבוע עם אוזניות מלאות בכל טוב (ועוד מצפה לנו גשם אז בכלל יהיה נהדר…). נראה ששמענו רבע שנה זהה, אני שמעתי עוד כמה דברים נפלאים מעבר למה שהעלת, תודות ל-Birp המופלא אף הוא:

    הנה החמישים שירים שעשו לי את השנה, למי שמתעניין…. (אגב, יש לנו 2 חפיפות מלאות: אדל ופי ג'יי הארווי, מעניין…)

    http://www.tapuz.co.il/blog/net/viewentry.aspx?EntryId=2222938&r=1

  21. מאת old jewish gangsta:

    יש פה כמה שירים מצוינים אז תודה קודם כל

    לדעתי 2 שירים טובים השנה היו yonkers ודווקא niggas in paris מהאלבום של קניה וג'יי זי

  22. מאת יוב:

    אני מת על הסיכום שלך, כל כך הרבה שירים משותפים וכל מיני פגיעות כיפיות כמו אלקסנדר וסנומאן, וגם אם אני לא מסכים עם הבחירה של השיר של הקאלט או ג'יימס בלייק ואפילו דה קיירטייקר, עדין זה בדיוק אותה נימה כללית. זה גם מה שעושה את זה כיף, כי כשיש כל כך הרבה מן המשותף אז אני יודע שכנראה אהנה ממרבית הדברים פה שאני עוד טרם מכיר

    רק מה, האלפיון העליון אינו 1% מהאוכלוסיה… :-/

  23. מאת Dumbo Gets Mad:

    Plumy Tale

  24. מאת שגיא:

    גיאחה, איזה כיף שאתה כאן. אני חב לך תודה גדולה על המוזיקה שלא הייתי מכיר בלעדיך.

  25. מאת קובי:

    גיאחה יקר!
    זה השיר הנדבק והכייפי ביותר באלבומה של ליה אייסז לדעתי, בהחלט השיר הראשון שגרם לי לחקור אותה יותר לעומק ולהתאהב.
    שלושה שירים של סאן לאקס הם חלק משירי השנה שלי:
    Flickers המופתי והמרגש כל כך, rising הכייפי בו יש שימוש כל כך אדיר בחליל קלאסי!! ו-Rebuild שבהחלט מתחרה על להיות שיר השנה שלי.

    ובכל זאת, שיר השנה שלי:
    http://www.youtube.com/watch?v=wgAN-H1Eq7U

    (בכוונה לא שמתי את הקליפ הרשמי…אני בכלל ממליץ להקשיב ולהתעמק במוזיקה עצמה, ללא קליפ כזה או אחר הנעשה לה. אני אוהב להתעמק בשיר במשמעות האישית שלי, כולל לעצום עיניים ולראות מה שאני רואה כשהצלילים נטמעים בתוכי…אם היה קובץ אודיו בלבד, הייתי שם אותו…)

    ואנא, תנו לו כמה השמעות. הוא כובש לאט לאט…

    למה זה שיר השנה שלי? כי יש בו משהו מדיטטיבי, בקול המהפנט שלה, בלופ הנבל המכשף, במקהלה שפותחת את נשמתי ונותנת לה חופש…יופי טהור. אני יכול להקשיב לשיר הזה ב-repeat כל היום ולהיבלע בעולם משלי….

  26. מאת גיאחה:

    OHG – כושים בפריז הוא באמת שיר מעולה במיוחד!

    יוב – אתה צודק, מעולם לא הייתי טוב במתמטיקה. אני מה-0.1% הגרועים ביותר.

  27. מאת פולי:

    ותודה על Lia Ices, היא נהדרת (ללנה דל ריי אין סיכוי להתקרב אליה….)

  28. מאת דניאל.ב:

    אוסף מצוין. תודה רבה!
    מצטרף למברכים – תודה על העונגים שאתה מספק לנו במשך השנה.

  29. מאת אמא:

    הידעת שגם אמהות בנות חמישים (כן,כן) מאוהבות בכתיבה שלך.
    אני כן. תודה רבה על היופי הזה שחושף אותי לכל טוב.
    חודשים אני מנסה להסביר לעצמי מה הקול של ביל קלהאן עושה לי ולא הצלחתי."מורידה מגננות" מסתבר. אכן.
    שנה טובה לך.

  30. מאת ג'יימס בר-און:

    "הילדות שלנו היא חוף הולך ומתרחק, ואין לשם רפסודה." אני חושב שגרמת לי לבכות. יפה כתבת. תודה על ג'יימס בלייק ועל אמון טובין, או בשמו היהודי: עמוס רובין. אני זוכר כששנינו ראינו את טייני פינגרס לראשונה לפני כמה שנים באינדי נגב. התאהבות משמיעה ראשונה. אני זוכר את המבט שלך בעיניים, את ההתרגשות ואת הראש שלנו שעף קדימה ואחורה. תמיד תענוג לשמוע להקה חדשה בפעם הראשונה ולדעת שזה פשוט זה! זה קרה לי גם עם ג'יימס בלייק ואמון טובין. משהו שתופס לך את הלב ולא מרפה.
    תודה על כל המוזיקה – חבוב! איזה כיף איתך!

  31. איזה כיף שיש מי שחופר ושולה פנינים מתוך ים הטראש והזיהום שעולה בכל יום לשרתי המוסיקה ברחבי העולם. תודה לך גיחא, אתה הגרסה החדשה של שדרני הרדיו עליהם גדלתי.
    יובי
    קולולוש

  32. מאת גלית:

    מקסים, תודה. גילית לי חופים חדשים, כתמיד.

  33. מאת ירון:

    תודה גיא על זה שאתה מגלה לי מוזיקה אחרת כל פעם מחדש

  34. מאת עידו:

    איזה עושר מוסיקלי יש לך פה
    איזה אושר רגשי הבאת לי

  35. מאת עידו:

    Tune Yards לא ביטלו את ההופעה שלהם?

  36. מאת גיאחה:

    בהחלט ביטלו.

להגיב על תומג'י