3 באוגוסט 2010

הום טור: נדמה לי או שאתה מסמס לי באמצע השיר?

[סוג של דיסקליימר: כן, זה פוסט שקשור למבצע "הום טור", וככזה הוא בבסיסו מסחרי. עם זאת, לשמחתי, אף אחד לא אומר לי מה לכתוב או מה לא לכתוב, כך שמצד אחד: נכון, לא הייתי כותב את הפוסט הזה מלכתחילה אלמלא העונג היה לוקח חלק במבצע הזה; אבל מצד שני, היי, לא באמת אכפת לי איזו בירה אתם שותים כל עוד אתם נהנים לקרוא ולשמוע מה שקורה בעונג]

התגובות שלכם להכרזה הנרגשת שלי כאן בעונג על מבצע "מכבי הום טור" היו מעניינות מלא מעט סיבות, ופתחו לפחות אצלי בראש דיונים מקבילים בכמה נושאים שמעסיקים אותי די הרבה: עצמאי מול מסחרי (על התדמית, המנגנונים ובעיקר התפיסות שקשורות לשתי העמדות האלו), והמרחק והקירבה של האמן לקהל, נושא שהתעסקתי בו קצת כאן, אז כתבתי בין היתר:

לא מזמן הייתי בהופעה בה הווליום היה חזק הרבה יותר מדי. חשבתי על זה, ובעוד אני סותם את האוזניים כדי להגן על חוש השמיעה גם להופעה הבאה, התגלגלה מחשבתי. תהיתי למה, מלבד העניין הטכני (צריך לשמוע את הזמר מעל הרעש של התופים), אנחנו מגבירים כל כך את המוזיקה. כלומר, למה למוזיקאי שמולנו דרושה במה מוגבהת ועוצמת קול חזקה, כזו שמטביעה את הקהל. נכתבו מחקרים שלמים על האלמנטים הפולחניים של הופעות רוק, על אליל הרוק וחסידיו, בכולם יש הרבה מאוד חומר למחשבה והרבה מאוד אמת, אבל בעיניי הם מתנפצים כולם על זמר אחד שיושב עם גיטרה מטר ממך על הרצפה ושר שיר שאתה יכול להרגיש בעצמות. בעונג סשן עם חוזה גונזלס הרגשתי ככה. ישבתי על הרצפה באולפן "המערבל" והרגשתי את הוויברציות באוויר.

היום מתפרסם פה ושם סרטון מבודח (והחביב עליי מבין אלה שצולמו) לקידום המבצע שלנו עם שלומי שבן ובירה מכבי. מלבד העובדה ששבן מוכיח כאן שוב שהוא שחקן נהדר, המחשבה שלי המשיכה להתגלגל בעקבותיו. הרי ברור שהסרטון כולו משחק על השאלה הזו, של מהי קירבת יתר בין קהל לאמן. ובכל זאת, יש בעיניי גם משהו די נהדר בכך שיכולה להיכנס לך הודעת SMS באמצע השיר והזמר ישים לב. זה מכוער, כמובן, אבל זה בעיקר אומר שהמחיצות השרירותיות-לרוב האלו בין הבמה לקהל נפרצות, ובעיניי בפריצה הזו יש משהו מרענן ואפילו טבעי (תחשבו על זה, לפני הבמה אנשים פשוט ישבו וניגנו ביחד במרפסת, סביב המדורה, בסלון). למשל בפרויקטים כמו Take away shows שמוותרים בכלל על קהל ועל במה.

אין לי ממש שאלה ישירה וקונקרטית למיצוי הדיון הזה, ואני גם לא רוצה למצות אותו אלא רק לפתוח אותו, כי זה מעניין אותי: מה אתם חושבים על המרחק והקירבה בין הזמר והקהל, על המחיצות האלו, האם כדאי לחזק אותן או לפורר אותן? ספרו לי בתגובות.

14 תגובות על “הום טור: נדמה לי או שאתה מסמס לי באמצע השיר?”

  1. נעמה הגיב:

    מ ע ו ל ה !

  2. איציק הגיב:

    גיאחה,
    אתה בחור נפלא וכולנו אוהבים לקרוא את מה שאתה כותב.
    אבל נראה לי יש חשיבות אתית לכך שתכתוב שאתה מקבל כסף מבירה מכבי על שאתה מעלה את הפרסומות שלהם.
    למען הסר ספק אין שום דבר פסול בלפרסם ואין שום דבר פסול בלקבל כסף
    המפרסמים שמשתמשים בבלוגים לוקחים את האמינות שלך, ככותב מוצלח, ומשתמשים בה על מנת למנף את המוצר שלהם. בסדר גמור
    אבל יש חשיבות לכך שתכתוב שזה קישור ממומן כיון שכך יוכל הקורא לדעת להעריך טוב יותר את הטקסט שמולו
    טישטוש הגבולות הזה שמנסים המפרסמים לכפות על האינטרנט יכול יום אחד להרוס את חופש הקריאה וחופש הבלוגים.
    חשוב שקוראים ידעו שאתה משוחד

  3. גיאחה הגיב:

    יו איציק,

    יש הרבה צדק בדבריך. הנחתי שמובן וברור לכל שמדובר בשת"פ שהוא פרסומי ומסחרי, אבל נראה שכדאי לציין את זה בכל מקרה. הוספתי כיתוב מתחת ללוגו של מכבי בבאר הצידי, ואדאג לציין את זה בפוסטים שעוסקים במבצע של הום טור. צ'ירז.

  4. קהל זה קהל, אומן זה אומן. הם צריכים לשמור מרחק אחד מהשני.
    אומן לא צריך להתחשב בקהל שלו, וקהל לא צריך להתחשב באומן שלו. אחרת יש משהו ביצירה שנכתם.

    איזה אומן מתקרב לקהל שלו שלא משיקולים מסחריים? לא מכיר אחד כזה. וככל שמתקרבים יותר, כך השיקולים המסחריים חזקים יותר, וכך התירוצים והמלים שנשפכים בשביל להצדיק את הרעיון – חבוטים יותר. כמו הרשומה הזו בעצם.

  5. שירן הגיב:

    לא מסכימה ש"קהל זה קהל, ואומן זה אומן". זה תלוי באמן! הרי לפעמים הקהל זה מיש-מש של האמנים שהלכת לראות בשבוע האחרון, ובעצם אתם כולם חברים, ואין שום דבר כזה מרחק בינכם כי אתם חיים בתחת אחד של השני.

    או, שהאמן צריך את התמיכה הזאת, את ההבנה הזאת, את הידיעה שהוא משפיע ומשנה משהו אצל אנשים, חייב לראות את זה אצלם בעיניים וכל שהוא רואה את זה יותר הוא מוצא את הכיוון שלו יותר.

    אמנדה פאלמר מאוד מאוד קרובה לקהל שלה. הייתי בהופעה שלה לפני שנה, ואחרי ההופעה מאות נשארו כדי לדבר איתה. וכשנתקלתי בה יום אחרי, היא זיהתה אותי מתוך המאות, והצטלמה איתי, והגיבה לטוויט שלי עם התמונה. חלק מהקרבה זה בגלל השיקול המסחרי, ברור. אבל חלק מזה זה סתם כי ככה היא אוהבת את החיים שלה. לא הכל זה מסחר. היא לא הייתה מחזיקה מעמד 10 שנים בקשר הדוק עם הקהל שלה אם זה היה רק מסחרי.

    דווקא כקהל זה קשה לפעמים. קשה לדעת יותר מדי, להבין שהמוסיקאית שאני כל כך אוהבת שיוצרת דברים כל כך מיוחדים לפעמים אומרת ועושה דברים מטופשים, ואם היא הייתה משתפת ומתקרבת פחות אז לא הייתי יודעת מזה. לנו קשה כשאנחנו מגלים שבעצם השיר בכלל נכתב על איזה כלב מסריח ולא על נסיון ההתאבדות של האקסית המיתולוגית.

    השליטה הראשונית בידיהם, אם הם רוצים להיות קרובים או רחוקים. ואז אם הם רוצים להיות קרובים ואנחנו לא רוצים אז גם אנחנו יכולים להתרחק קצת. יבאס אותך לראות את שלומי שבן מחרבן לך בשירותים? אל תרשם להום טור! אבל גם כשהוא לא בסלון, שבן הוא מהמשתפים יותר, נראה לי, ככה שלפחות האשלייה שאנחנו מכירים אותו היא חלק ממה שאוהבים אצלו.

    לסיכום הבלאגן, זה פשוט תלוי באמן.

  6. נעמי הגיב:

    האמת שהפרסומת תקפה אותי ברגשות אשמה קשים, אחרי שבהופעה של העוגיות בשישי הייתי צריכה לסמס באמצע (ענייני חזרה הבייתה של קטינים…)
    לדעתי סתם תוקפים אותך על המבצע. כאילו, כן, ממוסחר זה לא מגניב והכל, אבל הרעיון כזה אדיר שזה נסלח. 🙂

  7. יעל הגיב:

    שירן, יש קירבה ויש קירבה. להיות נחמד לאנשים מהקהל בתום הופעה זה דבר אחד, אבל כשהאמנות עצמה מושפעת ומשתנה יתר על המידה בגלל הניסיון להתקרב לקהל זה דבר אחר. כנ"ל כשהקהל מרגיש יותר מדי בבית, ועל כן מתנהג כאילו מדובר בסלון הפרטי שלו, כולל לצעוק בטלפון בשורות הראשונות, ושאר מיני הפרעות.

  8. עמי הגיב:

    נראה לי לא לעניין כל הזמן לזמר "אני לא מסחרי" …. אני משיקולים ככה וככה.

    בחיאת רבאק עזוב.

    לגבי אומן-קהל …. אני בעד הפרדה.

    הקשר שלי לאומן הוא – מה אני מבין לעצמי ממה שהוא יצר.

    ככה היה וככה יהיה לעולם.
    במילים אחרות , קוראים לזה טעם אישי.

    זה סוג של הזניה.

    אני מעדיף את הקשר שבין האדם לאלוהים , ההוא , הרוח.
    פחות מתקבל, הקשר בין האדם לאלוהים שהוא פסל.

    עוד פחות מקובל עלי, אותם אלה שהאלוהים שלהם הוא איזה גורו מאניאק, פדופיל, באיזה כת.

    הקשר אומן קהל – הוא הרוח. לא יותר מזה. לא כי זה קשר קטן. זה הקשר הכי אינסופי שקיים.

    הקטע הזה של בירה מכבי – שלומי שבן/הופעות בבית ( כמו הזניח ההוא מהארנבות) הוא תחילת ההזניה.

    אני לא מוטרד, כי זה חרא טרנד. ( כמו מייספייס, כמו פייסבוק, כמו טוויטר )

  9. רונרון עכברון הגיב:

    כיף לי שגיאחה עושה כסף מזה שאני לוחץ עליו!
    אין פה טיפת ציניות, כל כולי פרגון לכך שהוא מתפרנס ממה שהוא אוהב. הלוואי עליי. כל עוד יש גילוי נאות וכולי וכולי.
    הדבר היחיד שהוא מחוייב אליו זה האינטגריטי שלו והטעם המוזיקלי שלו, ופלח הקוראים המאוד ספציפי שלו. אם פעם ייצא לי לראות אותו מפרסם את ההופעה המשותפת של שלמה ארצי וקובי פרץ (ושיראל!) בקיסריה אז אדע שגם הוא הסתאב.
    למרות ששוב, אני אשמח לדמיין אותו מעשן סיגר, תוך שהוא שוכב על ערמה של דולרים ושותה דום פריניון כשראשו שעון על חמוקיה של קטינה מזרח אירופאית תוך ידיעה שעשה את כל זאת מבלוג של מוזיקה אלטרנטיבית.

    *מניף אגרוף לשמיים וצועק בקול דרמטי: "גייייאאאאחחחחההההה! דאם יו אול! גו טו הל!"

  10. שירן הגיב:

    יעל-לצעוק בטלפון זה סתם קטע של ישראלים פיכסים…
    ואני חושבת שאמנדה פאלמר היא דוגמא מצויינת לאמנית שלא *רק* מחייכת וחותמת בסוף ההופעה. מי שמכיר ועוקב אחריה יודע כמה היא מתחברת, באמת, לקהל שלה. והיא עוד נהנית מזה, מסתבר. ברור שהקרבה היא עד גבול מסויים, אבל היא עדיין הרבה מעבר לרגיל.

  11. UNCLE JOE הגיב:

    האמת שהתחלה התלהבתי נורא ואחכ בעקבות הדיון של היחס בין קהל לאומן קצת ירדה לי ההתלהבות
    אבל FUCK זה שלומי שבן
    ואם הוא ישיר לי!!!! (דגש על לי!!) את רוזה מרציפן עם אוסף תיבות הנגינה שלו על הפסנתר אני הרי אמות מאושר אז שילכו לעזאזל כל השיקולים – גיאחה אני בדרך לקינג גורג

    ועוד משהו בנוגע לפרסומת חברים – אני שמח!!!! שגיאחה מרוויח מזה משהו אני הרי נהנה מהעונג איזה 5 שנים שאת כולם עד כמה שאני יודע הוא עושה בהתנדבות אז ממש לא אכפת לי המסחור שירוויח גם (ועוד כזה מבצע מגניב) מה עדיף שממחסור במזומן העונג ישבוק חיים??
    ותאמינו לי, לי זה בכלל כואב אני לגמרי הפועל
    נשיקות לכולם (לאידיאליסטים למסחריסטים ולרונרון – הקטע על גיאחה והקטינה הסלאבית מעורר תיאבון ממש)
    הדוד

  12. מיכאלה הגיב:

    היתה תקופה מיד אחרי שיצא "עיר" שחברה טובה שלי (אישה בוגרת בשנות ה 20 לחייה) הפכה לגרופית של שלומי שבן וגררה אותי, במשך אולי 4 חודשים, ל 7 הופעות שלו. מרבית ההופעות היו במקומות כמו המרתף 10 ולבונטין 7, שהם מאוד אינטימיים מעצם קיומם ואמנים כמו שלומי שבן יודעים למנף היטב את האינטימיות הזו ולדעתי גם להנות ממנה.
    חברה שלי, כפרה עליה, היתה מהמשוחחות עם שבן ומאלה שמבקשות שירים, ואחרי ההופעה אולי ה 3 היא הודיעה לי בחגיגיות שלדעתה שלומי כבר מזהה אותה ובפעם הבאה שיזדמן לה היא מתכוונת לפתח איתו שיחה. מה רבה היתה האכזבה שלה כשזה קרה והיא הבינה שאין לו מושג מי היא והוא לא השתפך עליה בתודה על שהיא אוהבת את המוזיקה שלו. מישהו מהם הדליק סיגריה לאחר, הם דיברו רגע בלאקוניות על משהו טיפשי, חזרנו הביתה והחברה שלי התבגרה מפנטזיית ה"כמעט מפורסמים" שלה. למרבה הצער.
    המסקנה שלי מכל זה היתה שאני מעדיפה לשמר את הפרסונה שהאמן בוחר לשקף לי ולא לחצות את הגבולות ולחפור באם זה סיפור או רגש אמיתי. אם זה מושר אמיתי, זה מספיק בשבילי. לא רוצה לשבת עם שלומי שבן על בירה מכבי ולשאול מה הקטע עם טליה או דניאלה או מי שלא תהיה, וגם לא רוצה שהוא ישאל אותי על האקסים שלי.
    לא לסמס לו מתחת לאף בכזה סוג של הופעה זה כבר עניין של כבוד ליצירה, לא לגבולות מטושטשים. ואם באת לצעוק ולהרוס לי את ההופעה, חבל שנדמה שאתה אוהב מוזיקה ושאתה בא להופעות.

  13. רועי הגיב:

    אני לא מקבל יותק ניוזלטר עם הודעות על פוסטים של הבלוג.
    מה קרה לניוזלטר הישן והטוב?

  14. מתמודד הגיב:

    מסתבר שמכבי בחרו מנצחים ואפילו התחילו את ההופעות לפני סיום התחרות! הם לא אומרים את זה ומצנזרים כל תגובה שמתייחסת לזה באתר. בוזזזזזזזזזזזזזזז למכבי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *