26 ביוני 2009

כמה מילים לשבת

אני לא מאמין שמייקל ג'קסון מת. אני אפילו לא צריך לתת לינק, פתחו כל אתר חדשות – זו כנראה תהיה הכותרת הראשית.

אתמול בלילה התיישבתי לערוך את העונג שבת, כולי עזוז וכיף, ואחרי כשעתיים שילטטה זוגתי על הספה כשפתאום הגיעה לערוץ סקיי ניוז. בהתחלה זה היה "יאללה יאללה, שמועות", אחר כך זה התחלף בלגלוג מרוחק, ובסופו של דבר, כשהתברר שהידיעה הזו באמת סופית ואמיתית, נחלצו בהדרגה הזכרונות מהמעמקים. איך בכיתה ו' כתבתי עליו עבודה שנתית, איך אבא שלי לקח אותי להופעה שלו בפארק הירקון אחרי חודשים בהם הייתי בטירוף מייקל ג'קסון, שהחל בקליפ המדהים של "Black or white", שפער את פי הצעיר (הקלטתי אותו בווידאו, וראיתי את הקליפ הזה אולי מאות פעמים). ההתרגשות בהופעה, ההליכה לאיבוד והבהלה בעקבותיה (פעם ראשונה שנתקלתי בעשרות אלפי אנשים במקום אחד), וההתרגשות בשארית ההופעה. הגילוי המאוחר, בגיל מבוגר יותר, של להיטיו הישנים והעדיין מבריקים ("בילי ג'ין" הוא בית ספר לפופ מושלם), ומאוחר יותר, כמו כולנו, הריחוק ההולך וגדל, הלגלוג ההולך וגדל, הקיבוע של הדמות האסקצנטרית, החולנית. כאילו המוזיקאי והפרפורמר המוכשר שהביא לנו את בילי ג'ין, והמבוגר שהטריד ילדים מסוימים ונופף אחרים ממרפסות, הם בכלל לא אותו אדם. הוא לא נראה אותו הדבר. הוא לא עושה את אותם הדברים. שני אנשים שונים.

וכשהעצב ירד עליי, כשהשעות נקפו ומצאתי את עצמי סוקר את הביוגרפיה שלו לטובת אייטם בעכבר העיר, הבנתי שבדרכו הקשה והבלתי אפשרית הוא הצליח להגשים מה שתמיד רצה – להיות פיטר פן. רק שזה לא היה כפי שחלם. להיות פיטר פן בעולם ובדור שלנו זה לא יפה ומקסים ולנצח, זה קשה ומעוות וזמני, ויש לזה השלכות רציניות שילד לא יכול לתפוס. וג'קסון היה תמיד ילד. בהתלהבות שלו, באמונה שלו, ברצון שלו להיות נאהב תמיד, להיות טוב תמיד, בניתוחים הפלסטיים (תסתכלו על תמונותיו מהשנים האחרונות – ככה נראה אדם בן חמישים?), ברצון שלו לשחק עם ילדים אחרים, אותו הגשים בצורה מעוותת. אני מאמין, ותמיד האמנתי, שלא הייתה לו כוונת זדון. הוא פשוט לא הבין, הוא נשאר ילד מבולבל, הוא פיגר. איך אומרים בקלישאות הקולנועיות? "ילד מבולבל שחיפש אהבה בכל המקומות הלא נכונים". אני לא מצדיק, חלילה, אבל אני מבין היכן התחילה הבעיה. צריך להיות מאוד מאוד עשיר בשביל להרשות לעצמך לחיות בדיסנילנד, לשחק עם ילדים ולשיר ולרקוד כל היום, וג'קסון היה מספיק עשיר כדי לקנות את החלום. הוא לא התבגר, מנטלית, מאז גיל 12. אותו חיוך אווילי, אותו תום. יש לזה גם צדדים רעים, צדדים שחברה בוגרת מענישה עליהם וחברה צינית מגנה בגללם. אני מניח שימשיכו לדון בזה לא מעט בשבועות הקרובים.

כך או כך, מייקל ג'קסון מת. זה בלתי נתפס, כמעט. הוא אף פעם לא היה בן אדם, הוא היה אייקון, דמות מצוירת, סמל, פסלון, חייזר, פיטר פן. אף אחד מהדברים האלה לא מתים אף פעם. אבל מייקל ג'קסון מת, ובכך הזכיר לכולנו שפיטר פן אפשר להיות רק בארץ לעולם-לא אמיתית, לא כזו שאתה בונה, לא משנה בכמה כסף. צריך להגיע לשם באמת, אי אפשר לזייף את זה. נוח על משכבך, מייקל. היית לי לחבר ולחלום בלא מעט רגעים, אפילו אם הם נשארו רחוקים. ובכל זאת, פיטר פן עדיין מקועקע לי על הגוף, כך שאולי הם קרובים משחשבתי.

——

הטקסט הזה היה אמור להיות הידיעה הפותחת של העונג שבת היום, אבל מתוקף תפקידי כעורך המוזיקה בעכבר העיר און ליין, רוב שעות הלילה והבוקר שלי הוקדשו לעניין הזה שם באתר – לכן העבודה על העונג התעכבה ואני לא יודע עדיין מתי בסופ"ש הוא יעלה. אבל הוא יעלה.

25 תגובות על “כמה מילים לשבת”

  1. גוני הגיב:

    הפסקה האחרונה נכונה כל כך, בלתי נתפס ממש!

  2. ברזל הגיב:

    איך זה שכולם מתעלמים מפעולותיו המאד מפוקפקות בתחום הילדים? והטראומות שגרם. קשה לי מאד לעשות את ההפרדה וממש גורם לי לא להרגיש שום דבר בזה שהוא מת (אני לרגע לא אומר שמגיע לו). שום יצירה (או יותר) פופית אלמותית כזאת או אחרת לא שווה התעללות/ניצול בילד.

  3. עומר הגיב:

    זה מוזר/ צ'ארלס בוקובסקי בתרגום מואיז בן הראש

    זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
    בֵּין אִם נִלְחֲמוּ בַּצָד הַטוֹב
    אוֹ הָרַע.
    זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
    בֵּין אִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים אוֹתָם אוֹ לֹא
    הֵם כְּמוֹ בִּנְיָנִים יְשָׁנִים רְחוֹבוֹת יְשָׁנִים
    דְבָרִים וּמְקוֹמוֹת לָהֶם אָנוּ רְגִילִים
    שֶׁאֲנַחְנוּ מְקַבְּלִים רַק מִפְּנֵי שֶׁהֵם
    שָׁם.
    זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
    זֶה כְּמוֹ הַמָוֶת שֶׁל אָב אוֹ
    חֲתַלְתוּל אוֹ כֶּלֶב.
    וְזֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים נֶהֱרָגִים
    אוֹ הוֹרְגִים אֶת עַצְמָם.
    הַבְּעָיָה עִם הַמְפֻרְסָמִים זֶה שֶׁחַיָבִים
    לִמְצוֹא לָהֶם תַחֲלִיף וְאִי אֶפְשָׁר מַמָשׁ
    לְהַחְלִיף אוֹתָם, וְזֶה גוֹרֵם לָנוּ עַצְבוּת
    מְיֻחֶדֶת כָּזוֹ.
    זֶה מוּזָר כְּשֶׁאֲנָשִׁים מְפֻרְסָמִים מֵתִים
    הַמִדְרָכוֹת נִרְאוֹת שׁוֹנוֹת וְהַיְלָדִים
    שֶׁלָנוּ נִרְאִים שׁוֹנִים וְשֻׁתָפֵינוּ לַמִטָה
    וְהַוִילוֹנוֹת שֶׁלָנוּ וְהַמְכוֹנִיוֹת שֶׁלָנוּ:

    אֲנַחְנוּ נְבוֹכִים.

  4. גיאחה הגיב:

    איזה קטע, עומר, בדיוק אתמול מישהו אחר (שאינו אתה!) שלח לי את זה במייל.

  5. שי הגיב:

    וואוו, אפילו לא חשבתי לציין אלבום של מייקל ג'קסון כאלבום הנעורים שלי, כי הייתי כל כך ילד שאהבתי אותו. אני מרגיש ממש זקן עכשיו.

  6. נמרוד הגיב:

    גיאחה (ואולי גם תשובה לברזל) – קשה להפריד בין האמן לאדם, אבל קשה גם לעשות ביניהם סינטזה מוחלטת. לא משנה כמה הסברים "פיטר פניים" נקבל, קשה לקבל את הסתירה בין האדם ששר למען ילדים לבין האדם שפגע בהם. לכן הפתרון הטוב ביותר הוא פשוט להתייחס אליהם כשתי דמויות שונות – האמן שצריך להישפט ברמה האומנותית בלבד, והאדם שצריך להישפט במסגרת חברתית ומשפטית. גם אם אין הרבה מקרים קיצוניים כמו של ג'קסון, לא חסרים אמנים גדולים שהיו אנשים נתעבים או סתם לא סימפטיים. יש אגב גם דוגמאות הפוכות – כמו לני ריפנשטאהל, שהאומנות שלה נתעבת גם אם מאחוריה עמדה במאית צעירה שהוקסמה מהכוח הנאצי ולא איזו אידיאולוגית מרושעת.

  7. שירה הגיב:

    גיא, זה נפלא. כתוב יפה, מדוייק ונוגע.
    אני חושבת שכל אדם צריך לקרוא את הקטע הזה.

  8. ליאור הגיב:

    מייקל ג'קסון וזהו!

  9. יצחק הגיב:

    אתם שוכחים שבית משפט זיכה אותו מהאשמות.
    תגדלו עם משפחה כמו שלו ותראו מה קורה לכם.

    הוא היה ויהיה תמיד מלך הפופ.

    http://www.youtube.com/watch?v=S4rRqdWopOg&feature=related

    ואגד הנה מלך נוסף, זה של קומדיה.

  10. אלון הגיב:

    וואו. פדיחה רצינית עשית לעצמך פה

  11. יצחק הגיב:

    למה?

    At approximately 2:25pm PDT (21:25 UTC) on June 13, 2005 the jury of the Superior Court of the State of California, held in and for the County of Santa Barbara, determined that Michael Jackson was not guilty on any of the charges he had been accused with. The not guilty verdicts on all ten charges, including four lesser substitute charges, were read aloud by court clerk Lorna Frye. Fans cried from happiness outside of the courthouse as the verdicts were announced. The investigation and trial lasted for 574 days.

  12. גיאחה הגיב:

    מי עשה לעצמו כאן פדיחה ולמה, אלון?

    יצחק – ג'קסון זוכה מתביעה אחת בנושא. התביעה הראשונה מהניינטיז לא נגמרה בזיכוי אלא בפיצוי מאוד מאוד נכבד (מספר יפה של מיליוני דולרים) מחוץ לבית המשפט. זה לא זיכוי.

  13. עדי ס. הגיב:

    יפה, יפה, יפה. המון זמן לא קראתי פרוזה/שירה שלך, והנה תזכורת לזה שהייתה סיבה שהיא נגעה בי.
    לגבי מייקל… אמרתי לחברה שזה מוזר שמשמיעים כל הזמן מוסיקה שלו כי זה כזה מוסיקה שמחה וזה עצוב שהוא מת, או לפחות נגמר ככה, והיא אמרה: טוב, זה בכלל אוקסימורון, לומר שמייקל ג'קסון מת.

  14. שרית הגיב:

    יופי של פוסט גיאחה, סיכמת היטב את התחושות שלי. גם אני זוכרת לו את התקופה הטובה של Black or White, Remember the Time, In the Closet ומן הסתם Scream.
    אני מניחה שתמיד חשים כך לגבי אמן שגדלת עליו. מרוחק, אבל עצוב.
    אגב, הדבר הראשון שחשבתי עליו הוא שאני מקווה שפול מקרטני אינו הבא בתור 🙁

  15. יצחק הגיב:

    אבל מצד שני זו עסקה. ובמקום שבוחר את בוש למנהיג ואפשר לתבוע את הירקן כי קישוא פגע לי בברך, אני נוטה לפקפק בטיב ה"עסקאות" שנעשות.
    אין שום סכום בעולם שיחזיר תמימות לילד, ואם הורים מסתפקים בזה, אני נוטה לפקפק שוב.

    בסופו של דבר, אין אשמה או זיכוי, ככה שאם מסתכלים באמונה במע' המשפטית בארהב ובכלל,
    כל עוד לא נאמר אשם בתוך קותלי בית המשפט, אין אישום. או זיכוי לצורך הענין.

    תמיד אפשר להצביע למגרעות של אדם. אבל לא ביום מותו.
    אפילו לו מגיע כבוד אחרון.

  16. נמי הגיב:

    בשביל המעט, כמעט-כלום שזה שווה, אני תמיד הייתי מאלו שחשבו שהוא פשוט ילד לא מזיק שמעולם לא פגע באף אחד. אבל כמובן שמארצנו הקטנטונת בלתי אפשרי לדעת מה קרה באולם בית המשפט, כל שכן בפרטיות חדריו.

  17. עלמה הגיב:

    וואו, עומר. זו בדיוק התחושה (המבוכה). תודה ששלפת בזמן הנכון את האיש הנכון…

  18. נמרוד הגיב:

    יצחק – גם אם יש עדיין ספקות בנוגע לפגיעה של מייקל ג'קסון בילדים שהתארחו אצלו, הרי שבנוגע לילדיו שלו העובדות די ברורות – מהטלטול של התינוק מהחלון, ועד ללהוציא אותם לרחוב כשהוא ברעלה והם עם מסכות על הפנים. אין ספק שהילדים שלו יסבלו מהילדות הלא נורמלית להפליא (אפילו בקנה מידה סליבריטאי) שאביהם כפה עליהם – ממש כפי שהוא סבל מהילדות הלא נורמלית שאביו כפה עליו.

  19. שרון הגיב:

    עם כל זה שעשה דברים ל/עם ילדים או לא, אין ספק שהוא היה חלק מהילדות של כולנו.

    וכמה שממש קל ומבדר לצחוק על דמותו המוזרה-מופרעת כיום, עדיין מצאתי את עצמי היום מונה בפני חברים כל מיני תחנות קטנות מילדותי שהוא היה חלק מהן – החל בשיעורי הג'ז בכיתה א' או ב' (שבהם הייתי איומה ונוראה, יש לציין) שבהם רקדנו לצלילי Beat It, וכלה בקליפ של Thriller שהוקרן ב"עד פופ" ושלח אותי, מבועתת, אל מתחת לשולחן פינת האוכל.

    והפוסטרים במעריב לנוער. במדי תזמורת/צבא מוזרים, עם תלתל מסודר בקפידה על המצח ועיניים גדולות וחודרות.

  20. גם אני חשבתי להקדים את סיכום העשור ולהכין סיכום מוקדם של 2009:
    http://premiumradio.blogspot.com/2009/06/blog-post_8911.html

  21. יותם הלא קדוש הגיב:

    כמה שאולי נתבייש להודות בזה כרגע, שהרי אנחנו אנשים בוגרים, כל אחד מאלה שהיו ילדים או בגיל משהועשרה באייטיז ובניינטיז – לכולנו היתה תקופה שאהבנו לפחות חלק מהמוזיקה של מיכאל בן-יעקב, אני זוכר שכשהייתי בביה"ס היסודי זה היה בזמן אחת ההופעות של בן-יעקב בארץ ואני ועוד מישהו שהיה בחבר'ה שלי אספנו כסף והתארגנו על כרטיסים, אבל שכחנו לארגן לעצמנו איך להגיע לשם (כי עדיין, תל אביב זה מאוד רחוק משני קיבוצים בדרום) ככה שבסוף מכרנו את הכרטיסים יום לפני ובכסף קנינו הרבה מדבקות של 'המוטרפים'.

    מוזר, כי אם לא הייתי זוכר את זה (ובמחסן של הבית של אמא שלי עדיין יש איפהשהו את הקלטת וידיאו של הסרט history ופוסטר של דנג'רס) והיו אומרים לי שפעם הייתי מעריץ די 'כבד' שלו, הייתי בטוח שאותו אחד שאומר לי את זה שתה קצת יותר מדי או עישן משהו לא ממש חוקי בכמות ניכרת, כי היום – ואני לא אומר שהיום אני לא מתחבר לפופ, כי כן, אבל היום זה אחר לגמרי ברוב המקרים – הטעם המוזיקלי שלי שונה בהרבה ממה שהיה כשהייתי ילד (למשל – כשהייתי ילד ההיכרות שלי עם מטאל הסתכמה בלהסתכל על העטיפות של איירון מיידן ולא אהבתי רגאיי עד גיל 17).

    על בן-יעקב אין לי הרבה מה להגיד. אולי רק שהוא, כמו שכתבת, נשאר אותו דבר מבערך גיל 12 וכנראה אף פעם לא חשב על עצמו בתור אדם, אלא יותר בתור איזה דמות מצויירת או משהו כזה ושזה בשילוב עם העובדה שהוא היה מאוד עשיר גרם לו לא להיות מה שהיינו בד"כ מכנים 'שפוי' – הוא עשה מוזיקה מקורית עד שלב מסוים ואז נתקע על סגנון שהיום אולי נשמע ממוסחר וקצת ארכאי אפילו בתוך הפופ.

  22. nakamir הגיב:

    כתבת ממש יפה ונוגע.

    אני כרגע מרגיש בעיקר אכזבה, כי זכרתי שהיו לו די הרבה שירים שאהבתי, ועכשיו, כשמשמיעים את כל השירים שלו כל הזמן, אני מגלה שאפקט ה – "אהה" בסוף כל משפט ממש עולה לי על העצבים, מה שמשאיר רק את בילי ג'ין ואולי עוד איזה שניים בתור שירים ששרדו את הזמן.

  23. some mojo הגיב:

    יש אנשים בעולם שלא יודעים מי היה קיסינג'ר, הימנגווי וכו' אבל הם בטוח יודעים מי זה מייקל ג'קסון.
    אני שונאת שאנשים מניחים הנחות מטופשות על מה הוא עשה או לא עשה.
    הוא סוטה/הוא אנס ילדים/הוא הלבין את העור שלו/הוא ישן עם פילים…
    אולי פשוט כולנו נצא מנקודת הנחה שאנחנו לא יודעים מה היה. לא היינו שם..
    הרי ברור לכולם שהוא לא היה אחד מהעם. הוא פאקינג מיייקל ג'קסון!
    אז החיים שלו לא היו בדיוק נורמלים.. אי אפשר לצפות ממנו להיות נורמלי. הוא היה אקסצנטרי ומוזר אבל אתם לא יכולים לדעת מה בוודאות הוא עשה (חוץ מניתוחים פלסטיים כמובן).
    כל קרקס התקשורת שהולך בארה"ב עכשיו גורם לי בחילה ותמיד גרם לי בחילה ולא רק בהקשר של מייקל ג'קסון..
    דבר אחד בטוח – כשרון היה לו ואף אחד לא יכל ולא יכול לקחת את זה ממנו.
    הוא עשה מוסיקה מדהימה שתשאר איתנו עוד הרבה זמן.
    גם במוות שלו הוא נתן שואו.
    עוד אגדה של מוטאון הלכה לעולמה.

  24. meytal הגיב:

    איזה כיף לקבל עדכונים על מגנוליה אלקטריק…ג'ייסון מולימה הוא פאקינג גאון!!!!! אני לא מאמינה שאני אראה אותם בעוד חודש וקצת..לא יודעת מה מרגש אותי יותר, לראות אותם או את why.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *