9 בינואר 2007

שירי העונג שלכם!

באנר מיוחד, פעם אחרונה!
סיכומי שנה? אוף, זה כאילו כל כך 2006.
ובכל זאת, ההיענות לא היתה גדולה כמו שציפיתי (לעזאזל!) אז נתתי לזה עוד שבוע, אבל כתבתם, בחרתם, והנה כמה מהשירים שעשו לכם, קוראים יקרים וחרוצים, את השנה.
בסוגריים, בסוף כל קטע, מצוין מי הקורא שבחר וכתב. קריאה והאזנה נעימים! כרגיל, אנחנו קונים את המוזיקה שאנחנו אוהבים, אז אם נדלקתם – קליק על התמונה ייקח אתכם לעמוד הרכישה של האלבום.

הוראות הפעלה: הורידו את כל השירים בבת אחת [קובץ זיפ, לשם שינוי. 181 מגה] עכשיו תעשו חיים! כדי לפתוח את הקובץ, תזדקקו לתכנת Winzip או תכנת הקוד-הפתוח 7zip [תודה, דרור!]

Whatever people say I am, that's what I'm notThe arctic monkeys – A certain romance
תראה, זה לא שזה לא חרוש שהדיסק הזה, הארקטי הזה, שהחזיר אותי למצדדי הרוק, הוא דיסק השנה (סליחה לגברת ניוסם). השיר הזה הוא המוטיבציה שלי השנה. כשקצת קשה, כשצריך לצאת לרוץ, כשאני מבין שמשהו חדש צריך לקום לי בחיים, יתר הווליום נכנס ויבבת הגיטרות המיוחלת מקיצה בתום 40 שניות מעירות למדי לשיר שמוציא אותך מאיפה זה לא יהיה שאתה נמצא למקום אחר לגמרי. [נוי]

Mr. Beast Mogwai – Glasgow mega-snake
פספתי את מוגוואי לחלוטין עד השנה. פשוט לא יצא לי להאזין להם, בטח שלא בתשומת הלב הראויה. ופתאום Mr.Beast יצא. הרצועה הראשונה של האלבום היא "Auto-rock", שיר שלאוזניי מפצח את נוסחת העליה, הPre-course, השניה לפני. הוא עולה ועולה ואף פעם לא מגיע לשיא… ממש שניה לפני שכבר אין סיכוי שהם יצליחו להרגע עכשיו מלפצוח בנגינת רוק קשה ואגרסיבי השיר פשוט נגמר… דוהה לתוך שתי שניות ההפסקה שמובילות לרצועה השניה. ואז "Glasgow Mega-Snake" מתחיל, באיזה ריף אנטי-קליימקסי כמעט מתבקש שקובר את מספר הדקות שהגיעו לפניו איפשהו בזיכרון הרחוק וזורם משם לאחת המנגינות החזקות, המרגשות והאפקטיביות ביותר שיצא לי לשמוע השנה ואולי בכלל. במשך שבועיים לפחות פניתי לשיר הזה שוב ושוב. בכל פעם ששמעתי אלבום או רצועה שהרגשתי שלא ריגשו אותי מספיק, הקשבתי לעשר הדקות הראשונות של Mr.beast. עשרות האזנות ומספר מצבי תודעה אחר כך, אני כבר יודע זאת בוודאות – מוגוואי פיצחו את הקוד של מוזיקת הרוק, הם כבר פירקו אותה לגורמים והשאירו אותה זרוקה על הכביש הרחק מאחוריהם. כשהם מנגנים את Glasgow MS הם טסים ב-220 קמ"ש אל נוסחה אחרת לחלוטין שהיא כולה שלהם. [Roly]

Mr. Beast Mogwai – Friend of The Night
(או: זכרונות מסמשינג פאמפקינס, חלק א')
לא היה קטע של מוגוואי שאהבתי כמו את זה. מעבר לזה שהוא מאוד שלם ורגוע-אופטימי בעיניי כמו נסיעה הביתה במושב האחורי אחרי יום או לילה ארוך, המלודיה שלו מאוד סמשינג-פאמפקינסית. זה נשמע ממש כאילו בילי קורגן הלחין את זה לפני עשר שנים, ואותי זה זרק לתקופה ההיא שבה האהבות המוזיקליות שלי היו הרבה יותר בטוחות. [yaddo]

Semifinalists Semifinalists – You Said
(או: זכרונות מסמשינג פאמפקינס, חלק ב')
ההרכב הזה אכזב אותי השנה. האלבום שלהם מצליח להיות מבטיח ומכזיב בעת ובעונה אחת, בגלל הנטייה המרגיזה שלהם לשבור את השירים במקצבים שונים, כך שכמעט כל שיר – קצר ככל שיהיה (והם קצרים) – בנוי למעשה מכמה שירים שונים, so to speak. השיר הזה הוא אחד הבודדים שבהם זה דווקא כן עובד, וגם בו הייתי שמח לו היו מוותרים על שבירת הקצב בסוף. כמו אצל מוגוואי, גם זה הזכיר לי קשות את הדלעות, הן בגלל הקול של הסולן – שלפרקים נשמע ממש כמו קורגן תחת הפקת בוץ' ויג (כלומר, שני האלבומים הראשונים של הפאמפקינס) והן בגלל המלודיה המושפעת בבירור מהאגף הפופי-חלומי של קורגן וחבורתו. סביר להניח שיש לגעגוע ולהתרפקות תרומה משמעותית באהבתי לשיר, אבל בסופו של דבר באמת מדובר בקטע נוטה לשלמות בעיניי. [yaddo]

Gala mill The drones – I'm here now
כבר בשנות ה-20 של המאה ה-20, המשורר האדיר טי.אס אליוט הכריז על מותו של השיר הסנטימנטלי. הרוק'נ'רול עצמו מנהל יחסים סבוכים עם ההכרזה הזאת. הז'אנר הזה צעיר יותר משאנחנו רגילים לחשוב, אבל הוא גם התפתח ועבר שלבים של התכתבות עם תקופות שונות בתרבות המערב – ומה שמדהים זה האופן שבו הוא לפעמים יכול להשתייך לכולן בו זמנית, לפעמים באותו אלבום. אז נכון, לאחרונה זה באמת הכי לעניין והכי מגניב ללעוג ולהתעלם מהשירים היותר קיטשיים, וסנטימנטליות זה כבר לא לעניין. אבל כששיר נפתח במילים "You've gone from perfect to divine", לעזאזל, אותי זה תופס. הדרונס הם הרכב אוסטרלי שאפשר לתאר אותו כסטונר-קאנטרי-רוק-לייט, כשרוח הבירת'דיי פארטי מרחפת על פני המים. זה השיר השלישי מהאלבום האחרון שלהם, Gala mill, וזה שיר אהבה. [עמית קלינג]

Return to cookie mountainTV on the radio – Hours
בים של להקות שנשמעות כמו להקות שנשמעות כמו להקות, TV on the radio הם קודם כל הרכב שלא נשמע כמו שום דבר אחר, מסוג ההרכבים שהחברים שלך ירדו עליך שאתה שומע מוזיקה מוזרה. האלבום הראשון שלהם הוא מיוחד אבל מרגיש מנוכר וחסר רגש. ברגע ששמעתי את "Hours" מהאלבום השני של TV, הבנתי שמשהו השתנה. מהשנייה הראשונה של השיר אפשר להרגיש את המתח והתשוקה שנדחסו לתוכו והכעס שמבעבע החוצה. זה מה שהיה חסר ל-TV של האלבום הראשון – זה מה שעושה את "Hours" לשיר אינטנסיבי ואדיר. [אלון]

גג ג'ירפות – חייב לשכב
למרות שאני אוהבת יותר את האלבום הראשון של הלהקה ולמרות שהשיר הזה מתנגן מזמן בהופעות ולא נולד ב-2006, זו השנה שבה רוב האנשים נחשפו אליו בעקבות יציאת האלבום גג. את "חייב לשכב" אהבתי מהרגע הראשון בהאזנה רועשת ומעושנת בבארבי, אבל גיליתי שהוא עוד יותר אהוב בגרסת האולפן עם ביצוע נקי וההפקה המופתית. זה שיר שגם עושה כיף וגם עושה עצוב, ואיכשהו השנה יצא שהמילים: "לא רואה סיבה לקום בשביל מה, חייב לצאת חייב לשפר את מידותיי" התאימו לי כסוג של המנון… וכהנא שר אותו בשבילי נהדר, עם ציניות ודיכאון מכל הלב. [קסטה]

Powder burnsThe twilight singers – My time has come
כששמעתי שזמרי הדימדומים באים לארץ, התרגשתי לאללה. בכלל לא ידעתי מי אלה או מה הם עושים – ההתלהבות שלי היתה אינסטנקטיבית לחלוטין. כשקראתי ושמעתי קצת והבנתי שהם הלהקה של גרג דולי (האיש שעשה את Gentleman, האלבום שהבהיר לי שהמוזיקה הטובה באמת היא לא זאת שאגלה בדרכים קונבנציונאליות) הכל כבר התחבר. השיר הזה הוא בעניי תמצית גרג דולית מזוקקת. פתיחה חזקה, מלל ישיר ואפקטיבי, לחן מפרק שהוא כולו כנות, חרטה וניינטיזיות חסרת בושה. לאוזן הבלתי מזוינת הוא ישמע כמו עוד שיר, אבל אלה שכבר הולכים עם האיש כמה וכמה שנים – לא יוכלים שלא להרגיש את הבעיטה של התופים האלה, העוצמה של הפזמון הזה והשלמות הפשוט בלתי נתפסת בקול הזה. [Roly]

Ringleader Of The TormentorsMorrissey – You Have Killed Me
השנה מוריסי הוציא אלבום, Ringleader of the Tormentors. בשביל אנשים כמוני כל אלבום שלו זה עוד פרק בחיים. מעריץ אמיתי של מוריסי לא מנתח באופן שכלתני אם זה אלבום מצוין או בינוני. הוא צריך שירים של מוריסי כי זה הפסקול של החיים שלו. ב-Ringleader השיר "You Have Killed Me" הוא סוכרייה. זה בעצם להיט פופ עם הרבה פזמון. אבל זה לא שיר שכל אחד יכול לכתוב (מלא אזכורים לקולנוע איטלקי) ולא קיטש שכל אחד יכול לשיר כל כך טוב ומרגש כמו מוריסי. "Piazza Cavour, what's my life for?" – אני נמסה בשורה הזאת. כל כך יפה, יפה, יפה. [קסטה]

IdlewildOutkast – The Train
האלבום האחרון של אאוטקסט היה מאכזב באופן מאוד מעציב. חציו (של ביג בוי) היה מעולה וחציו (של אנדרה) היה מפח נפש מזועזע. השיר הזה מגיע מהצד של ביג בוי אם כן, ומשתתף עמו מי שכבר במשך שני אלבומים מסתמן כשותף האופטימלי בתקופת פוסט-דרה, סליפי בראון. שיר סיכום לשמו, שבבתים מגולל את דרכו של ביג בוי ובפזמון לא מותיר מקום לספק: "הייתה דרך ארוכה וטובה, כעת הזמן שאלך, אני אומר שלום". הטון המדכדך והמשלים-עם-המציאות של הלחן תומך במילים, מגובה בהפקה עשירה וסוחפת, חצוצרות, קולות רקע מושלמים ושריטה אמיתית בלב, שאפילו לא יצאה כסינגל ומשוללת דרה. [yaddo]

The eraser Thom Yorke – Harrowdown hill
כי נכון שהתקליט קצת איכזב, ושהוא יכל להרוויח מהפקה קצת פחות אנמית, ושיורק נשמע קצת יותר מדי מנותק ושקוע בעצמו בכמה קטעים, אבל בסופו של דבר מגיע השיר הזה, ואז מבינים שהיה שווה לחכות. [נדב אפל]

The great western James dean bradfield – Still a Long Way To Go
הבחירה שלי עלולה להרים איזו גבה או שתיים, אבל לבחירה שלי יש קשר רגשי עמוק בשבילי. להקת האם של ברדפילד, המאניק סטריט פריצ'רז (מטיפי הרחוב המניאקים), היא אחת מהלהקות האהובות עליי, והיא (ועוד כמה להקות אחרות, אבל זה כבר סיפור אחר) פתחה לי את העיניים לסגנונות מוזיקליים שונים. בשנת1998, בהיותי זאטוט בן 8, נחשפו עיני לקליפ המדהים של המאניק סטירט פריצ'רז לשיר המצוין בפני עצמו שלהם, "If You Tolerate This Your Children Will Be Next", ומאז אני לא אותו דבר. המראה של הלהקה חסרי פנים השאיר בי אימפקט כל כך חזק, עד ששמה של הלהקה נחרט בי חזק, ולאט לאט התחלתי להקשיב גם לשירים אחרים שלה, ואז הדרך משם לאלבומים ולאמנים בריטיים אחרים הייתה קצרה. בחלוף השנים, המאניקס הוציאו אלבומים יותר ויותר חלשים, אבל עדיין נותרתי נאמן להם, עד ששמעתי ביום אחד שהלהקה התפרקה. בעצב קל, אמרתי לעצמי "טוב, תמיד יהיה לי את This Is My Truth Tell Me Yours". לפני כמה חודשים שמעתי גלגל"צ (לא יודע מה קרה לי באותו יום, זה לא דבר נפוץ), והשדרנית הודיעה שלברדפילד יש שיר חדש. התרגשותי הייתה מהולה גם בחששות מסוימים, כי הרי החומרים האחרונים של המאניקס לא היו במיטבם. לאחר השמיעה הראשונה, כל חששותיי התפוגגו. השיר פשוט מופתי. נכון, למאניקס היו שירים הרבה יותר טובים, אבל העוצמה הגדולה בפזמון, הקול הענוג של ברדפילד והמעבר הנהדר פשוט עושים לי טוב על הלב כל פעם שאני שומע אותו. נכון, ברדפילד מזייף לו קצת, אבל אפשר לסלוח לו. השיר מצוין במיוחד אם שומעים אותו בנסיעה (יש עוד דרך ארוכה ללכת, קצת אירוני הייתי אומר…), והתחושה הפנימית (לפחות לי) אחרי השיר היא חמימות נעימה. לשיר אין לחן מבריק במיוחד, או טקסט יוצא דופן, אבל הוא עשוי טוב, הוא יושב טוב באוזן, וכמו שכבר אמרתי, יש לי היסטוריה ארוכה עם המאניקס וברדפילד, ולכן זהו שיר השנה שלי. [יואל ממן]

Wincing the night awayThe Shins – Phantom Limb
כי כבר לא עושים שירים כאלה. כי המוזיקה כל-כך כל-כך פשוטה, אבל עשירה בטירוף. הקול הסוחף של הסולן, המילים המרגשות, והמוזיקה… אני לא יכול להסביר את זה. כל הבטן מתהפכת מהתרגשות תוך כדי. אולי פשוט כי, הכל מסתדר במוזיקה שלהם. חיובי. בוגר, אבל אופטימי. [שגיא מעוז]

If you fail, we all fail Fields – Brittlestics
Fields – Isabel
Brittlestics: אחרי להיט הפריצה שלהם השנה, "שיר לשדות", שחיבבתי אבל לא מדי, הגיעה הפנינה הזו כמין ריאקציה שבאה להתריס בפני המג'יק נאמבר ולהראות להם איך באמת יוצרים שיר פופ-גיטרות-הרמוניות מושלם. בהתחלה עם כל האזנה גיליתי אותו עוד קצת עד שהפך במהרה לאהבה לשמה.
Isabel: השיר הקודם הוביל אותי אל ה-EP השלם שיצא להם השנה, 7From The Village, בו נתקלתי בשיר הזה, ששבה אותי לחלוטין בזכות הפזמון, שעד היום אני מחשיב כמין מעשה כשפים: השירה מרחפת עם הברותיה הארוכות על הגיטרה שמסתפקת באקורדים ספורים ומהפנטים, וזה גורם לכל להישמע כמו חלום שאתה לא יודע לאיזה רובד שלו להיכנע. בסופו מבצבצת כמתריסה השורה הכל כך מנוגדת לריחוף ההוא: "Only time will show how I lost Isabel", כאילו המוזיקה היא רוח עוועים שנועדה לרכך את כאב הלב. אני יודע שרוב האוכלוסיה תאהב את "Brittlesticks" ולא תבין מה אני מוצא באיזבל, אבל אולי במידה מסוימת זה אפילו מעלה את קרנו של האחרון.
שדות הוציאו סינגל שלישי השנה, If You Fail We All Fail, שצורף אחר כבוד לאוסף המושלמים הנ"ל. יחד עם ה-EP וכמה חומרי גלם מבטיחים שהם מציעים להורדה כאן, האלבום שלהם הוא אחד מאלה שאני הכי מצפה להם ב-2007 (הוא צפוי לצאת בפברואר). [yaddo]

YsJoanna Newsom – Only Skin
כבר נאמר הרבה על אלבומה השאפתני של ניוסם. הכל נכון. אני אישית חייב לפרגן לה; כאחד שבקושי יכל לסבול אותה או את קולה הילדותי באלבומה הראשון, המוזיקה הפעם חיפתה על הכל. הכל הכל הכל. חמישה קטעים כאורך הגלות שעוברים כמו שירי 3 דקות נגישים. אני סאקר של כלי קשת, והאלבום הזה כמו בא למלא את כל מה שחסר באגף הזה השנה ובשנים הבעל"ט, יצירה קלאסית לכל דבר, רק שיש בה שירה. השיר הזה, הארוך ביותר באלבום (כמעט 17 דקות), הפך איכשהו להיות האהוב עלי. אני אוהב את האלמנטים היפניים שמשתלבים באופן גאוני ביצירה, אני אוהב את שלוש הדקות האחרונות עם סמוג שבא לעשות קולות קונטרה מתבקשים, אני אוהב את העובדה שלמרות אורכו אפשר להבחין במאפיינים מובהקים שמייחדים אותו והופכים אותו ליצירה בפני עצמה, וזה משהו שנכון לכל קטע באלבום. במחשבה שניה והאזנה נוספת, את אמילי הפותח אני אוהב לא פחות, בעיקר בזכות הדקה האחרונה המדהימה, אבל עליו כבר דיברנו מספיק (וגם כבר יש ברשימה הזו שיר הנושא שם של בחורה). [yaddo]

Chops Euros Childs – Surf Rage
אל תגנוב את הגל שלי" הוא משפט נפלא להתחיל איתו קריירת סולו וכך עשה השנה בשיר הנ"ל, יורוס צ'יילדס, לשעבר איש ה"גורקיז זייגוטיק מינקי". השיר מתוך האלבום, "צ'ופס", יצא שלושה חודשים לפני ההכרזה הרשמית במאי על פירוק ההרכב. במקביל, הופיעו כל הסימנים המוקדמים לסגירת הבסטה: אלבום אחרון פושר יחסית לקודמיו, אוסף סינגלים ותוכניות להוצאות מחודשות של אלבומי העבר. ההיסטוריה של הרוק מלאה בסיפורים על חברי להקות שציפו כבר להשתחרר מעול הקולקטיב, להקליט אלבום סולו שבו ילכלכו על מי שהיה איתם בלהקה או סתם לקחת תפנית יצירתית מרעישה ושנויה במחלוקת. צ'יילדס לא עושה זאת בשיר המדובר. בקשתו פשוטה: רק תמשיכו לתת לי. [גבי טרטקובסקי]

Gang of losersThe dears – hate then love
The dears היא אחת הלהקות האהובות עלי מאז שגיליתי את אלבומם הקודם No cities left. שנתיים קשות עברו עלי בציפייה לאלבום החדש. יום אחד, בעודי קורא לתומי את העונג, כמעט נפלתי מהכסא כשנתקלתי בשיר הזה להורדה, שלושה חודשים לפני יציאת האלבום. פתאום הכתה בי גם כל המשמעות של מה זה אומר לצרוך מוזיקה בעידן האינטרנטי, עם כל היתרונות והדילמות המוסריות שכרוכות בדבר. הרי האלבום אמור לצאת עוד שלושה חודשים, ככה פתאום אני יכול להאזין לשיר מתוכו? בחדר? בפיג'אמה? שלא לדבר על האופציה להוריד את כולו… ההבנה הזו טילטלה אותי, ואני לא מגזים. הורדתי את השיר והוא התנגן אצלי בריפיט כמעט שבוע. מיותר לציין שבאותו ערב גם מצאתי את האלבום בסולסיק (איך לא עלה בדעתי לחפש?). לא מיותר לציין שבסוף גם קניתי אותו. הוא אמנם פחות טוב מקודמו, אבל השיר הזה מרגש אותי עדיין. ממש כמו בפעם הראשונה שגיליתי אותו. [גורלי]

This is hardcore - Deluxe editionיוסי בבליקי – האגרוף
Pulp – It's a Dirty World
ממש כאילו הייתי איזה דינוזאור מיברגי שעל תואר תקליט השנה שלו יכולים להתחרות רק דילן והביטלס אני מוצא את עצמי למרבה הבושה בוחר שני שירי שנה שהם בני עשור פחות או יותר, וזה, אם עד עכשיו חסרו לי סימנים ברורים יותר, מצביע, כנראה סופית, על העובדה שהזדקנתי. שירי השנה שלי, בסופו של דבר, הם אלה שבאים מהתקופה האחרונה שבה מוזיקה עוד הייתה בנפשי, שבה כיתתי את רגליי בעקשנות להופעות, שבה הטרחתי את עצמי לחנות החדשה דאז של טאוור במגדל האופרה כדי לקנות את העיתונים שיכריזו לי אחת לשבוע על הדבר הגדול הבא.
אחת עשרה שנים אחורה ימי חמישי היו ימים קצרים באוניברסיטה שבסופם גרר אותי האוטובוס לעבודת הייטק סטודנטיאלית שנמתחה עד לשעה שבה אוטובוס אחר נשא אותי אל הברבי (אני מוכן להישבע שלא הייתה שם א' אז) הקטן שברחוב יונה הנביא, וכך את המעבר הסופי מגוש הלימודים-עבודה של השבוע להבטחה של משהו אחר היה מבשר, פעם אחר פעם, אותו שיר. במשך שנים, ברמות משתנות של שכרות, במקומות שונים ובהופעות עם הרכב משתנה הייתי דורש, מתחנן, לחזור ולשמוע את השיר הזה – "האגרוף". בספטמבר האחרון, בהופעה שכבר נבצר ממני להגיע אליה ביצע יוסי בבליקי את השיר, וזמן קצר אחר כך, העלה את ההופעה במלואה לאתר שלו, ואיזה חור שהיה פעור בי כל כך הרבה שנים, נסגר.
שלושה חדשים אחורה, ועבודת הסטודנט שלי מאז עושה קאמבק מפתיע בחלקו לחיי, במשרד קרוב מאוד למעבדה שבה העברתי את ימי חמישי ההם אני מוצא את עצמי מתרגל לשעות קבועות ולקלסרים מסודרים, לשיחות עם ספקים ולשגרה נצחית, על הלוח הלבן שנתלה אחר כבוד במשרד שלי אני רוצה לשרבט איזה משפט משיר שמתגלגל לי בראש: "This is the sound of someone…" ומתקשה להיזכר בהמשך, אפילו חיבור לאינטרנט עוד לא הותקן ואני מחכה עד שאגיע הביתה. הייתי צריך לזכור, אבל אם הייתי זוכר אולי לא הייתי מגלה את ההוצאה החדשה, המהודרת, של This is Hardcore, ומאז מתרוצצת לי בראש טיוטה לרשימה פומפוזית על פאלפ תחת הכותרת הפלצנית "הארכאולוגיה של הניינטיז". למחרת אני כבר מכניס למחשב את הדיסק הראשון, שומע שוב את השירים המוכרים כל כך מלפני תשע שנים לפני שאני מרשה לעצמי לעבור לדיסק השני שכולו בונוסים. דקה וחצי לתוך השיר השני קורה לי משהו שכבר שנים לא קרה, השיר דועך לקראת מה שנשמע כמו סיום ואני מחסיר פעימה, מתחנן שמשהו יקרה, שזה לא באמת הסוף. ולא רק שמשהו קורה אלא שהשיר ממריא מכאן עם המשפט הכי טוב ששמעתי כבר שנים. גבר שכחתי איך זה לגלות שיר חדש, אם מישהו יכול היה להזכיר לי זה כנראה רק ג'רוויס קוקר. [שחר]

Black SwanBert Jansch – Katie Cruel
כל שנה צריכה את הניק דרייק שלה, אלה חוקי הטבע. מעין קאמבק-לא קאמבק של Bert Jansch.
מה שאינני מבין זה רק למה, אחרי הכל, בחרתי את השיר שנשמע הכי פחות ניק דרייק באלבום?! השיר שהכי צובט לי בלב כבר כמה זמן. [הכל זמני]

You in reverse Built to spill – Goin' against your mind
מה שאני אוהב בחבורה של דאג מארש, חוץ מזה שהם גאונים וזה, זה את העובדה שהם לא ממש משתנים לאלבום לאלבום. יש להקות שמשתנות וממציאות את עצמן מחדש, כמו הליארז למשל, וזה טוב ויפה, ובילט טו ספיל ימשיכו לנגן רוקנרול עם ביצים, בדיוק כמו באלבום הראשון שלהם, בדיוק כמו באלבום השני שלהם, וכן הלאה. בשיר הזה הם שוברים שיאים של תחכום בכל מה שנוגע לדיאלוגים בין גיטרות, שזה התחום שבו הם תמיד הצטיינו מעל ומעבר, והשירה של מארש מקסימה והשנים שבהן בילט טו ספיל לא היו פעילים או סתם קצת במחתרת לא עשו לו רע, אולי רק טוב. הוא בהחלט נשמע נמרץ מאי פעם כשהוא שר שיר בכמעט בן 9 דקות, שהמילים שלו עושות בעיקר צחוק מהסיינטולוגים, והגיטרות שלו עושות פלאים-פלאים. זה שיר מהסוג שכותבים עליו הביתה. [עמית קלינג]

Live it out Metric- monster hospital
השנה החולפת לא הייתה מדהימה עבור נער אינדי שכמותי. אמנם ההתחלה היתה מבטיחה עם האלבומים של הארקטיק מנקיז והסטרוקס אך הסיום היה נורא עם האלבום השני של רייזורלייט, אולי הלהקה הבריטית המצליחה-למרות-שהיא-גרועה ביותר מאז אואזיס. ומה זה קשור? או, כי האלבום של מטריק נכנס בדיוק למשבצת הזו להציל את המצב. אמנם לא מחדש כלום ויש ניחוח של פג-תוקף באויר (מה לעשות, היה יה יס היו שם קודם), אך עדיין מוצלח. השיר הזה הוא אולי שיר האינדי הטוב ביותר שלא רקדתי לו השנה. זתומרת רקדתי בחדר, נחשב? [גורלי]

The crane wifeThe Decemberists – Yankee Bayonet (I Will Be Home Then)
כי למרות שאני יודע שזה חטא להבליט דווקא שיר אחד מתוך התקליט המופתי הזה, לורה ורס נשמעת כל-כך מושלם בדואט הזה שלא הייתה לי כל אפשרות אחרת. [נדב אפל]

Game theoryThe Roots – In The Music
אני לא בטוח שבחירת השיר הזה היא בגלל שהוא כזה מדהים (למרות שהוא כן) או כי הוא בין המייצגים של אלבום השנה שלי, ומאוד קולע לרוחו של האלבום. מחאה חברתית, מפלט במוזיקה, כפי שמציע שם השיר, לופי גיטרות אפלוליים שהרכבי אינדי היו מתגאים בהם בצדק, אלגנטיות שלא תיאמן. בניגוד לגיאחה הדבייייל שהכתיר את לופה פיאסקו לאלבום השנה בהיפ-הופ, אני אישית לא מבין איך יצירת המופת הזאת של הרוטס, בעיני הדבר הכי טוב שהם הוציאו תחת ידיהם עד כה, לא זינקה לראש כל הרשימות. יום אחד הוא עוד יודה על טעותו. [yaddo]

Alienoid StarmonicaThe aliens – robot man
בשיר הדי מטורלל הזה נתקלתי בתוכנית 120 דקות. קליפ לוו-פיי מטורלל לא פחות של שלושה אנשים רוקדים על רקעים צבעוניים מתחלפים ושרים ללא הפסקה "I am the robotman" בקצב דיסקו-רוק ממכר. זו הייתה ללא ספק תגלית שהייתי חייב לחלוק. אך לצערי גיאחה הרודן לא נענה לתחנוניי לפרסם לינק לקליפ המדליק כך שגם קוראי העונג יוכלו להתענג. אבל עכשיו כשהעונג בידינו דבר לא יעצור בעדי מלפרסם אותו! אז קבלו אותם – The aliens שהם דרך אגב, לא אחרים מאשר חברי ה-beta band לשעבר… [גורלי]

הא! רוצים להוסיף את שירי השנה שלכם? מה חבל, פספסתם את ההזדמנות! לא נורא, אולי בשנה הבאה. בינתיים, תודה לכל מי שטרח ובחר וכתב ושלח. אתם מלכים/מלכות!

11 תגובות על “שירי העונג שלכם!”

  1. רנן הגיב:

    וואוו! ככה עושים גיבור לא מושר! ח"ח!
    תענוג של מיקסטייפ, מחכה בקוצר רוח שירד.

  2. הוהו הגיב:

    "ככה עושים גיבור לא מושר"?
    נחמד שהעונג הופך מתחרה לשרת.

  3. סטיבי הגיב:

    איירוס, קוראים לו. איירוס. יענו ei-ros.
    ~לב~

  4. דרור הגיב:

    גיא, בד"כ אני לא מפרסם הודעות "רק קוד פתוח" – אבל אם אתה כבר מחליט להדריך אנשים להוריד תוכנה רק בשביל לפתוח קבצי zip (שלמיטב זכרוני "חלונות" לפחות מסוגלת לפתוח גם בלי עזרה), לפחות תפנה אותם לתוכנה חופשית, למשל 7zip:
    http://www.7-zip.org/

    במקום תוכנה מסחרית כמו winzip…

  5. גיאחה הגיב:

    תבורך, דרור, תודה! 🙂

  6. yaddo הגיב:

    ועוד שלושה שנפלו בעריכה האכזרית של גיא:

    Broken Social Scene – 7.4 (Shoreline)

    התאהבתי בשיר הזה עוד בשלהי 2005, כאשר שמעתי אותו באלבום של BSC מאז, ומכל האלבום הוא היה היחידי שממש לכד את תשומת לבי, למן הבס ההתחלתי המבטיח ועד לקליימקס המפואר שהגיע והגיע חזק ככל שהתקדם השיר. בתחילת 2006 הוא יצא כסינגל והצטרף אליו הקליפ, שגם בו השתתפה פייסט והמחישה מעבר לכל ספק (ובסקסיות) כי היא מרגישה ממש כמוני. בלי קשר, מאז ועד היום לא נמאס לי ממנו.

    http://www.youtube.com/watch?v=Y0hJMBV_G9g

    Secret Machines – Lightning Blue Eyes

    אין מאפיין ברור שאני יכול להצביע עליו כאשר אני תוהה מה הפך את השיר הזה להיילייט תמידי בפלייליסט שלי מאז אי שם בתחילת השנה כאשר יצא כסינגל ועד עכשיו. בלי ברברת מיותרת, פשוט שיר מעולה. סוחף באופן הצנוע המקסים שלו, כיפי, מלודי, ומסתבר שעם חיי מדף ארוכים.

    Tilly and The Walls – Rainbows in The Dark

    כמה מתיקות ואהבת מוזיקה נוזלת מהדבר הזה, עם החיוך האופטימי ותחושת ה"שלושתנו נשיר ושניכם תרקדו סטפס", שקיימת למעשה בכל האלבום של החבורה הזו מנברסקה (סטפס הוא אכן כלי הנקישה שלהם, כמעט אין תופים) ושהמילים הפקחיות והמוארות מגבות. אני חושב שיש משהו במבנה של השיר שהופך אותו לכובש במיוחד, מין מונוטוניות שנשברת לפעמים בשינויים שירתיים ו/או מוזיקליים, כמו ילד שלא מסוגל לרסן את התלהבותו ועל כן יוצא כל הזמן מהשורה. לא בכדי זכה השיר לשלל ליפ-סינקים ממעריצים ביוטיוב (טוב, אולי זה קשור גם לעובדה שהלהקה ביקשה מהמעריצים לשלוח להם קלטות של עצמם שרים את השיר, וכצפוי הרבה מצא את עצמו באתר), שחלקם נערך לכדי הקליפ הרשמי שאני לחלוטין מאוהב בו, ושלוכד באופן מושלם את כל מה שאני אוהב בשיר ויותר מזה, ואף כולל ליפ-סינק של הלהקה עצמה (אלה שהולכים על החוף). קליפ השנה שלי ל-2006.

    חרא איכות, למרבה הצער ):
    אם מישהו מוצא אותו באיכות טובה יותר או להורדה, שיצעק.
    http://www.youtube.com/watch?v=ixAGDEtJP3s

  7. undertow הגיב:

    בטיפשות גדולה, התאהבתי באלבום של ג'ואנה ניוסם שבוע לאחר שהיא הופיעה בניו יורק בעודי בניו יורק. אני כל כך מרוצה שהאלבום הזה חדר לחיי בנקודה זו שלא נורא שלא ראיתי את ההופעה, העיקר שיש לי את המוזיקה.

    יאדו תימצת בדיוק את מחשבותיי על האלבום. המוזיקה מופתית והקול שלה אזין ויפהפה ועדיין ייחודי. זה לא יאמן שהשירים ארוכים אבל חולפים כמו שיר פופ רגיל של 3 דקות.
    Only Skin הוא השיר האהוב עליי באלבום כשsawdust and diamonds מתחרה חזק מאחור.

    העובדה שהוא רק ג'ואנה והנבל מוכיחה שהכתיבה וההלחנה שלה עומדות בפני עצמן.
    מהאלבום הזה אפשר לשמוע שיש לה עוד כל כך הרבה להציע.

  8. מיכלי שושו הגיב:

    איזה כיף!!
    :)))

  9. שאולי הגיב:

    אוי מעולה! מלא שירים של מלא אמנים שאני לא מכיר… תבורכו כולכם.

  10. אין לי ספק, לראשונה מזה זמן רב מאד, יומרה מכובדתת פלוס העובדה שזה דיסק שני(!) שזה כידוע מכשול אימתני ומכריע במומנטום של קרירת מוסיקאי, וההפתעה גדולה וטובה והמוסיקה (או ג'ואנה) עושה את שלה. אחד האלבומים הגדולים ביותר.

  11. גדי הגיב:

    תודה גיא, אני חייב להוסיף את ELUSIVE הקיטשי של סקוט מתיוס
    הכי קרוב לג'ף באקלי, מתקתק ומושלם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *