10 באפריל 2009

הללויה

mrlennycohen
אני לא מתאפק עד לעונג, שיגיע בהמשך הערב/לילה.

לאונרד כהן יגיע ארצה ב-24 בספטמבר להופעה באיצטדיון רמת גן.

מאושרים? מפוחדים שיתבטל? מפקפקים? יוצאים מדעתכם משמחה?
התגובות כולן שלכם, עד שאחזור עם העונג. תבלו.

15 תגובות על “הללויה”

  1. מאת atar:

    לשאלותייך:
    מאושרת ושמחה מהידיעה..
    ומלאת תקווה שזה יצא לפועל ולא יבוטל.

    נתראה שם :)

  2. מאת קאת:

    למודת ביטולים ומתקשה להתרגש.
    אם זה יקרה, אשרי!

  3. מאת ניצן:

    מחזיק אצבעות ונוטה להאמין…

    There is a crack in everything
    That's how the light gets in

  4. מאת יוסי:

    לדעתי ב 24 בספטמבר ולא כפי שציינת בלהט ההודעה.
    אומנם אני לא מהמעריצים ההדוקים שלו . ללא ספק כל "המלחמה" בעד הבאתו לארץ עושה חשק..
    נראה לי שנתראה…
    חג שמח

  5. מאת אודי ניב:

    אלוהה.. כבר הרבה זמן שלא הגבתי.. לצערי ולשמחתי כאחד..הייתי עסוק מהרגיל. היות ועדיך מאוחר מאשר…מזל טוב להיס רקורדס.. נפגש בתמונע!!!
    ולעניין
    מאושר עד הגג, חדור אמונה..ובמילה אחת..קלישאית אך כהרגלה במקומה- הלוויה.

  6. מאת גיאחה:

    הצדק עמך, יוסי – תיקנתי את הטעות. נתקע לי נובמבר, עוד מהטראומה של ה-18 בנובמבר שעבר…

  7. מאת ענת:

    מחזיקה אצבעות בכל הכח

    ושוברת את הראש מאיפה להשיג את הכסף לכרטיס

  8. מאת תמיר:

    לאונרד כהן הוא אלוהים. נקווה שיהיה אפשרי להשיג כרטיס בלי שהכל ייחטף ושהמחיר לא יהיה בדיחה רעה של אמרגני התרבות במדינה נטולת התרבות-מדע-ספורט שלנו.

    לדעתכם העצומה שחתמנו עלייה תשתלם כספית? בהחלט מעניין…

  9. מאת דניאל:

    I'll believe it when I see it.

  10. מאת מוהנדס:

    מנסה להשאר רגוע ולא לאבד שפיות מרוב שמחה ולא ממש מצליח…

    חברים בעבודה כבר הקניטו אותי לפני עמה ימים, שמו לי על השולחן גזיר מ"ישראל היום" עם הידיעה וסירבתי להאמין.

    נסעתי הרבה באותו היום והתחלתי ליהנות מפסטיבל ל. כהן ברדיו. לשם שינוי אני נהנה מתפיסת הטרמפ על האירוע.

    לפני יומיים כבר תכננתי לקנות את ה-DVD מההופעה בלונדון מאמאזון. אחר כך הבנתי שאצטרך לקנות גם טלוויזיה ומערכת קולנוע ביתי כדי להנות מהעסק. החלטתי לשכנע את האשה לקנות… עכשיו אפשר לחסוך – רק כרטיס להופעה :-)

  11. מאת דנה:

    כשהתחילו השמועות אבא כבר וידא שאם הוא יגיע – אקנה כרטיסים כדי שנלך ביחד… ייייייייששששש!!!

  12. מאת דקסטר בוכניק:

    שני דברים :

    אחד – זה יוצא כמעט בדיוק שנה אחרי פול מקרטני, שהופיע ב .25.9.08 .
    שניים – זה מבטל סופית את הסיכוי שאקנה כרטיס לדפש מוד.

    שהחיינו.

  13. מאת גיאחה:

    כן, אם צריך לבחור, אין ספק שדפש מוד מתבטלים מיד לטובת הלאונרד.

    עוד כמה דקות – עונג!

  14. מאת melquiadess:

    אכול התלבטויות!

    מה לעשות עם הכרטיס להופעה בפריז שכבר שוכב לי בגאון על השולחן?!

    הנטיה שלי היא להשאר עם פריז.
    הרי שבוע חופש בפריז, נשאר שבוע חופש בפריז גם כשמר כהן מגיע לארץ.
    וכרטיס לשורה 8 בברסי לא הולך ברגל…

  15. מאת דניאלו:

    הי
    אולי קצת ארוך, אבל אחד הקטעים שיותר רגשו אותי בתקופה האחרונה. כל מילה מיותרת, מתוך הטור של דנה ספקטור בידיעות אחרונות.
    תהנו

    הכהן הגדול – דנה ספקטור
    המטרה: להציל את עצמי האמצעי: לא להפסיק לשיר

    אני לא המעריצה הכי גדולה של לאונרד כהן. אבל נדמה לי שככה זה אצל רוב האנשים. רובנו לא מסוגלים להקשיב לתקליט אחד שלם שלו, כי יש גבול לכמה דקות ברצף אפשר לשמוע את קולו הנמוך והעצוב, החרוך כמו בדל סיגריה אנושי. כהן עצמו אמר בעבר שהוא המליץ לחברת התקליטים לשווק את הדיסקים שלו עם מתנה – ערכת סכיני גילוח. מה שאומר שבניגוד לעדת מעריציו הקנאית, שיהרגו אותך אם תעזי להגיד משהו על הדמיון בין קולו לצפרדע עצים שטבעה במאפרה של מרלבורו, האיש הדגול דווקא מודע היטב לעובדה שהאזנה ממושכת לו, שורט כמו גיר עקשן על לוח הלב, יכולה לגרום לשומע לייחל לאיזו פעילות קלילה יותר, כמו למשל חיתוך ורידים.

    לא, אני לא מעריצה של לאונרד כהן, אני אוהבת אותו. אלו שני דברים שונים לגמרי. אוהבת אותו כמו שאפשר לאהוב רק את האיש שהציל לך את הדימוי העצמי בגיל ,17 שהצליח להעלות אותך, כמו אמן הפנוט במעיל גשם, כמה סנטימטרים מעל לבינוניות ולסתמיות בחיים. הוא לא מושלם, כהן, אבל כשהוא מצליח לגעת, באמת לגעת, הוא הדבר הכי קרוב שיש פה, בסניף כדור הארץ, לאלוהים. לא, באמת, אם אלוהים מינה פה נציג, תהיו בטוחים שיש לו פני קוף חרושות קמטים ומגבעת. הוא חי בניו-יורק, והוא מבין נשים כמו שאף גבר לא הבין מעולם אישה על פני האדמה הזאת.

    והנה התופעה הכי משונה – כמו רוב אוהביו, קשה לי מאוד לענות על השאלה איזה שיר שלו אני הכי אוהבת, מהסיבה הפשוטה שלאונרד כהן הוא יצור עונתי. אני לא יכולה להישאר נאמנה לשיר אחד של כהן, כי הם מתחלפים בהתאם לתקופות בחיים שלי. תנסו להיות עצובים או אבודים לילה אחד, או סתם לשבת ולבעור למישהו לא מושג ליד המחשב שלכם. בתוך שתי שניות גג, השיר הנכון של כהן מאתר אתכם, נדבק אל הגחון שלכם כמו צייד לילי. אני לא כל כך יודעת איך הוא עשה את זה, איך יש לו שיר כמעט לכל כמיהה, עצבון או כל רגש אנושי אחר תחת השמש. אני אוהבת את לאונרד כהן כי הוא לא השאיר אותי אף פעם לבד, גם בתקופות שבהן הרגשתי כמו השרשור הכי מעוות, קנאי ואפל מחשבות על הפלנטה. כהן הזכיר לי ש"אנחנו מכוערים/ אבל יש לנו את המוזיקה," שאני אולי לא היצור הכי קורן וזוהר ובלונדיני שדרך על האדמה הזאת, אבל יש לי לפחות את ההומור, את הכתיבה, את המוזיקה הפנימית.

    לאחרונה הוא זוכה לעדנה מחודשת. המון ישראלים מסביבי עוסקים לאחרונה בספורט החדש – כהן סרפינג. בפשטות, זה אומר לקפוץ למטוס ולנסוע לתפוס הופעה חיה שלו, באתונה, בלונדון או בפריז. זה עסק מאוד יקר, כמה אלפי יורו לאדם, ובכל זאת אנשים עושים את זה וחוזרים ארצה בפרצוף של מי שהשכינה בכבודה ובעצמה הניחה על הכיסא לידו את מעיל הגשם המפורסם והזמינה אותו לדרינק.

    מה פשר הבאזז המוזר הזה סביבו? אולי זה כי אנחנו מנסים להספיק. הוא כבר בן ,74 ובעצמו אמר שזה כנראה יהיה סיבוב ההופעות האחרון שלו, אז אנשים עושים הכל כדי לתפוס לעצמם עוד קצת כהן בפעם האחרונה, כמו שנוסעים לראות את ונציה, לפני שתשקע ותהפוך לעירם של הראשנים.

    אולי אתם לא יודעים את זה, אבל אנחנו, אוהביו של כהן, בעצם מקימים צבא גדול בימים אלו. צהה"ל – צבא ההזדמנות האחרונה ליופי. כי דווקא עכשיו, כשהעולם כולו הפך לבור סיליקון בלונדיני שעולה על גדותיו מרוב בולשיט, אנחנו עומדים על זכותנו להרגיש בפעם האחרונה איזה רגש שגיב. בגלל זה אנשים נוסעים חצי עולם לראות אותו, כי הוא המוהיקני האחרון, האמן היחידי שנשאר שעוד נותן לנו אמת וטוהר. זאת לא המוזיקה שלו, לרוב היא מונוטונית יותר ממתקן לרחיצת רכב, זה בעיקר המילים שלו, משהו בטקסטים שמספר לנו סיפורים שהם כאילו שלו אבל בעצם כולנו מכירים. הסיפורים של כהן עתיקים, אנחנו מכירים אותם מהמערה, מהוויגוום, מבקתת האבן. הוא תמיד סיפר לנו אותם, זקן השבט שלנו, רק בפרצופים אחרים, ותמיד תמיד הקשבנו. אנחנו, אנשי צבא ההזדמנות האחרונה ליופי, רוצים להקשיב להם עוד קצת עד שיכבה האור, הטלוויזיה תשפוך את ערימות הזבל שלה פנימה ואנחנו נישאר בלי מנהיג.

    ואני? אני לא המעריצה הכי גדולה של כהן, אבל אני אוהבת אותו. בעיקר, מה לעשות, הוא לימד אותי על אהבה ונשיות יותר מכל גבר אחר שפגשתי בחיים. הנה כמה מהם, בקטנה, כי אני ממש לא האדם הנכון לכתוב על לאונרד כהן. בשביל לכתוב עליו טוב צריך להיות כותב פיוטי ועמוק יותר, סוג של טרובדור חורפי, ובכל זאת, אני חייבת לנסות לתאר את האיש שהצליח ליילד את כאביי מתוכי, שלף אותם אחד-אחד, נתן להם שם מדויק ולחן. האיש שפגשתי בסופו של כמעט כל לילה, עומד שם ומחייך: "שפטו אותך לעשרים שנה של שיעמום כי ניסית לשנות את המערכת מבפנים? טוב, אני מבין."

    לאונרד כהן היה הגבר הראשון שלי. זה, כמובן, שקר גמור, הראשון שלי היה ב,' בן עשירים חיפאי. הנה מה שלמדתי ממנו על סקס – שגברים רוצים אותו ממך ישר כשאת מגיעה אליהם לדירה, בלי קשר לכמה פיצות הבאת או לכמה עצב מסתתר לך בעיניים, שאפשר לעשות עם מישהו את הדבר הכי אינטימי בעולם ובכל זאת להמשיך לעוף למעלה כמו עז אומללה של שאגאל, בניתוק גמור ממה שקורה למטה, כמו בחוויה חוץ-גופית.

    כי ככה זה עם הגבר שלוקח לך את הבתולין, ב99- אחוז מהמקרים מדובר באיזה בור גס וגמלוני בן עשרים ומשהו. לתת לו אותך זה כמו לתת לקרנף לנגן בכינור סטרדיווריוס: הוא יחבוט בו שעות ובחיים לא יגיע איתו לצלילים הגבוהים. לכן אני אומרת שלאונרד היה הגבר הראשון שלי, כי ככה זה היה צריך להיות בעולם מתוקן יותר. אם הגבר הראשון שלך הוא זה שמלמד אותך עד כמה גופך יפה, אז לאונרד כהן הוא הגבר שלי.

    שזה מוזר, כי בגיל 17 ממש לא הייתי חובבת לאונרד כהן טיפוסית. לא סבלתי את כל נערות הצופים ארוכות השיער האלו, שהיו יושבות מול המדורה עם הגיטרה הצודקת שלהן ומזמזמות את "כציפור על תיל" בדבקות עצומת אישונים. בחדר הנוער שלי דוראן דוראן נהמו כמו צבא הג'ל והמהפכה, ניק קרשאו סילסל כמו מואזין עם כריות כתפיים. לאונרד נראה לי כמו היפי זקן עם גיטרה בהשוואה אליהם.

    ובאמת, אם לא הייתי נתקלת בספר הישן ההוא, כנראה הייתי ממשיכה ככה. חוזרת מהחבר שלי, נכנסת לחדר, קצת סנדרה מתובלת בסמיתס בשביל להרגיש מיוחדת, ויאללה, למיטה, כדי לתהות איך זה שחזרתי מלילה של אהבה עם הבחור הכי חתיך בשייטת ובכל זאת אני מרגישה מטונפת וכישלון במיטה וגמלונית. אבל היה לי מזל, ואמא שלי, יבורך לבה, השאירה לי בספרייה את אחד הספרים האהובים עליה. לא סבלתי את השם שלו "כציפור על תיל" ובטח ובטח שלא את העטיפה הצהובה והמכוערת שלו, עם העלה ההיפי הכעור שמישהו הדפיס עליו בבאטיק, ובכל זאת דיפדפתי בו בשיעמום, כי הנה משהו שלא ידעתי על עצמי בגיל .17 אני חיפשתי גאולה, חיפשתי אותה בכל שיר של סיימון לה-בון, בכל מילה של המורה לספרות שלי. אבל היא רק נתנה לי שירי אהבת השכינה לארץ ישראל איומים של אורי צבי גרינברג, ואני רציתי משהו שילמד אותי על אהבה, שיתיר את הפלונטר הכואב והמבוהל שהקיף את הלב שלי.

    עברתי על פני התרגום ל"כציפור על תיל" וכמובן על כל השירים הפוליטיים, עוד שנייה אחת והייתי משליכה את הספר. ממש כמו שזרקתי לפני זה את אלן גינזבורג של אמא, כי באמת שלא היה לי כוח למסומם הקירח הזה ולהזיות האל-אס-די. ואז, באחד הדפים, ראיתי חמש מילים, פשוטות-פשוטות, משהו שיכולתי לשלוק ישר פנימה. זה הלך ככה: "מתחת לכפות ידיי, שדייך הקטנים." זה היה השדיים הקטנים שדיברו אליי, כי זה מה שהיה לי אז: שתי גבעות זערוריות שבקצותיהן שני מחקים ורודים ונוקשים של עיפרון בי.2- החבר הראשון שלי רמז לי לא מעט על זה. דיבר על חלומו הנאצל להשקיע את ראשו המיוחס והבלונדיני בין שני גזונקרס ענקיים ולעשות "בורבורבורררררר" בתוך העמק. "אצלך אי-אפשר," אמר בחן. "תגידי, את חושבת שכבר סיימת את ההתפתחות המינית"?

    ובכל זאת, הנה מה שהיה בספר:

    "מתחת לכפות ידיי/ שדייך הקטנים/ הם בטנם המופנית כלפי מעלה/ של דרורים מתנשמים שצנחו."

    לא יכולתי להאמין. כמה עדינות וטוהר היו בדימוי הזה, לדמיין מישהו אוסף לאצבעותיו את השדיים המתנשמים והזעירים שלי, חופן אותם בעדינות שבה חופנים גוזלים ישנים של דרורים. פתאום עלה בי כעס, הכעס הראשון שלי על החבר שלי: מישהו בעולם הזה מסוגל להעריץ אישה עם שדיים קטנים, לנשק בחמלה ששמורה ליצורים זעירים ופגיעים את ריסיה, ואתה? אתה אפילו לא יודע שיש לי ריסים."

    ואז, לא יכולתי להאמין, כאילו משמיים:

    "כשאת קוראת לי להתקרב אלייך/ כדי לספר לי שגופך איננו יפה/ אני רוצה לזמן את עיניהם ופיותיהם/ הנסתרים של אבן ואור ומים/ שיעידו נגדך/. כשאת קוראת לי להתקרב אליך/ כדי לספר שגופך איננו יפה/ אני רוצה שגופי וידיי/ יהפכו לבריכות/ שישקפו אותך מתבוננת/ וצוחקת."

    נזכרתי איך גם אני הייתי קוראת לב' בדיוק ככה, כדי לספר לו שגופי אינו יפה. איך, בכל פעם שהוא גומר ואנחנו שוכבים בדממה הרטובה של האחר כך, אני מתחילה לרדת על עצמי שאני שטוחה ושיש לי אוזניים גדולות ואף פחוס, הכל רק כדי שיגיד לי שזה לא נכון, שאני הכי סקסית בעיניו, הכי אישה. כמובן שהתגובה שלו הייתה תמיד מגעילה, הוא נחת על גופי כמו עיט, בפתאומיות גסה ופוצעת: "אז תעשי ניתוח אף" או "אין לי כוח עכשיו לחוסר ביטחון שלך," היה אומר, משאיר אותי להיאבק עם הדמעות הילדותיות שלי באפלה. חשבתי שאני היחידה שמשחקת במשחק האסור הזה, "תראה כמה אני לא יפה," והנה, מתברר שלאונרד כהן מכיר אישה שהיא בדיוק כמוני, ובמקום להיגעל ממנה הוא מוקסם מהפגיעות שלה. מוכן לעמוד מולה ולסנגר על יופיו של הגוף שלה, כמו עד הגנה. אני לא יודעת אם לכמעט בתולות יש רגעים של התגלות אלוהית, אבל אם יש להן, זה היה הרגע שלי.

    ב' גאל אותי מבתוליי הגופניים, אבל לאונרד כהן היה הראשון שלי, כי אחרי השיר הזה שלו, העזתי לעמוד מול המראה. ציצים כמו דרורים קטנים, בטן לבנה ורועדת, עיניים חומות שיש בהן עצבות עמוקה. כן, אפשר לאהוב ילדה חסרת ביטחון, לא חייבים להשפיל אותה, כי מתחת לכפות ידיו של המאהב הנכון, היא יכולה להתחיל לפרפר ולרטוט מעונג ולחזור לחיים כמו אחרי הנשמה. שלושה חודשים אחרי זה נפרדתי מב,' לא יודעת עד כמה זה היה בזכות השיר. ולא, אני לא אגיד לכם שמאז יצאתי רק עם תואמי לאונרד כהן, אבל באותו היום הוא נתן לי משהו חשוב. מפה שתוביל אותי לאהבה נכונה.

    בגיל 24 הפכתי אני לרעה. התאהבתי בגבר אחר למרות שהייתי במערכת יחסים מצוינת. החבר שלי דאז דיבר על חתונה וילדים, כל חבילת השי הישראלית כולל גולדן רטריוור, ואני נשארתי ערה בלילות כדי לערוג לגבר מבוגר ממני בעידן קרח אחד לפחות, כסוף שיער כקולונל ונשוי הרבה שנים.

    לא נגענו אחד בשני באצבע אחת, רק היינו נפגשים מדי פעם בבית קפה ומדברים על החיים, שיחות קודחות, עמוקות, קרובות כמו ללחוץ ידיים עם מישהו מבפנוכו. אבל לא העזנו להעביר את זה הילוך כי הרגשנו שתשוקה שבוערת כל כך חזק יכולה להיות שני דברים: או אמת או שקר. אם זה אמת, ידענו, נאלץ לפרק את המשפחה שלו, לפגוע בילדיו, לרסק את החבר שלי ואז מה, לעבור לדירת סטודנטים חמודה ולהתחיל לגדל חתולה עם שלושים שנה פער? אם זה שקר, אז זה עוד יותר גרוע. לבעור כל כך חזק רק כדי לגלות בסוף שהמין איום ואתם בכלל לא תאומי נפש, יותר אסון התאומים הסקסואלי? לשכב שם מושפלים, לזכור את כל דיבורי האהבה הגדולים שדיברתם, שעכשיו שוכבים ביניכם כמו בדיחה גרועה כי גיליתם שהלשון שלו מרגישה לך בפה כמו נייר זכוכית.

    האשמה הייתה איומה, לא יכולתי להסתכל בעיניים של החבר שלי. למרות שלא נגעתי בקולונל, למרות שרק דיברנו, ידעתי בדיוק מה אני עושה, מסובבת לאט את הסכין. זה מה שהכי גרוע בבגידה, שאת רוצחת מישהו, אבל בלי ידיעתו, פשוט הורגת אותו בעוד הוא ממשיך לחייך, לנשק אותך ולרחוץ את הרצפה במקומך. החבר שלי היה כבר גמור, אבל הוא לא ידע את זה. הייתי בוהה בו בעצב, כאילו הוא מת, והוא היה מרים גבה ושואל בתמימות, "הכל בסדר, אהובתי"?

    ואז, בלילה אחרי, מישהו שם בבר את לאונרד כהן. זאת הייתה מוזיקת הניקיונות שלנו, כי כשהיו לקוחות היינו צריכים לשים איזה ג'אנגל מתועב ואופנתי. ניקיתי את הכוס של הסטיררים והקשבתי ל"סוזאן," ושורה אחת תפסה אותי. "אתה יודע שאתה יכול לבטוח בה/ כי נגעת בגופה המושלם/ במוחך." לא יכולתי להאמין, זה הרגיש כאילו כהן בא, שפך עליי מי מעיין קרים וטיהר אותי. לראשונה מאז התחילה הפרשה הרגשתי שאני לא בוגדת בזויה ומלוכלכת, אלא פשוט אוהבת מישהו שהגורל החליט לזמן אליי, אוהבת אותו בדרך היחידה האפשרית.

    אחר כך למדתי קצת את הסיפור שמאחורי השיר. "יום אחד," מספר כהן, "נתקלתי ברחוב בסוזאן וולנקורט. היא הייתה אשתו של חבר שלי, הם היו זוג מדהים ודי ידוע במונטריאול בזמנו. שניהם היו מהממים פיזית, גבר ואישה נאים באופן מיוחד. כל הגברים היו מאוהבים בסוזאן וולנקורט וכל אישה רצתה את ארמנד, אבל לא הייתה לי שום… ובכן, היו לי מחשבות לפעמים, אבל לא הייתה שום אפשרות לעשות משהו. אתה פשוט לא יכולת להרשות לעצמך לחשוב על עצמך שוקד על לפתות את אשתו של ארמנד. גם כי הוא היה חבר וגם כי כזוג הם היו בלתי ניתנים לחילול. אתה פשוט לא הרשית לעצמך לחדור לסוג כזה של היכל תהילה זוגי. באותו הערב היא הזמינה אותי לבית שלה על שפת הנהר. הלכתי איתה, והיא לא הפסיקה למזוג לי תה עם חתיכות קטנות של תפוז בתוכו. הספינות שטו בנהר, ואני נגעתי בגופה המושלם עם המוח שלי, כי לא הייתה שום דרך אחרת."

    אני לא יודעת אם יצא לכם ללכת ליד מישהו זר ולגלות שהצעדים שלכם מתואמים, אבל זה די מפחיד כשזה קורה. רק בזכות כהן למדתי שצריך לתת כבוד גם להתאהבות מוזרה כזאת, פשוט לשבת איתה לילה שלם, לדבר ולתת לספינות להפליג, גם של הדמיון וגם של הנמל, זה בסדר. הנה, אחרי כמה שנים נפגשנו, אני והקולונל. הוא היה גרוש ואני רווקה הוללת. לא ניסינו לממש כלום, רק נישקנו זה את זה ברוך על הלחי, אבל בעיניים שלנו חלף נהר שלם של הבנה יפהפייה ואנושית. יש אהבות כאלו, שנועדו לקרות רק בראש, שהן משהו תמים וחשאי ששייך רק לשניים. הן לא הורסות משפחות והן לא באות מהשטן. איך? כשמוח נוגע במוח, זה חייב להיות מאלוהים.

    "סוזאן לוקחת אותך לביתה שליד הנהר/ אתה יכול לשמוע את הספינות חולפות/ אתה יכול לבלות את הלילה "

כתיבת תגובה