18 במרץ 2013

.

ג'ייסון מולינה מת.

ג'ייסון מולינה היה, פאק, כמה מוזר לכתוב היה, ג'ייסון מולינה היה אחד מכותבי השירים שנגעו לי הכי עמוק והכי מהר בחלק הכואב של הלב. זה החלק הזה שאתם לא רוצים לגעת בו רוב הזמן, אבל עם הסלייד-גיטאר הנכון, עם הקול המנחם אבל חסר הרחמים של מולינה, אתם מוכנים שהוא ייגע בו. לרגע. להרגיש את הכאב הזה ולזכור שאתם חיים.

ג'ייסון מולינה ריחף סביב האוזניים שלי במשך שנים. שמעתי את השם Songs :Ohia ואז את השם Magnolia electric company עשרות פעמים, וזה לא ממש נרשם. זה היה צריך להיות קרוב, לפגוע בי חזק, כדי שזה יירשם.

זה קרה עם האלבום Magnolia electric co, שאחריו שינה מולינה את שם ההרכב שלו לשם האלבום הזה. זה קרה בצורה שאני לא יודע להסביר. בטח לא עכשיו. בטח לא כרגע, אל מול החדשות האלה. החדשות ששוברות את הלב לחלוטין, מרסקות אותו, למרות שכמו בשירים הכי טובים של מולינה, ידעת שהכאב הזה בא.
וזה רק הפך אותו לכואב יותר. כי לא היה לך מה לעשות.

מולינה לא היה אדם בריא. ב-2011 המשפחה שלו פרסמה תחינה מרגשת למעריציו לתרום לו כדי לעזור לו לממן את הגמילה שלו מאלכוהול. נבהלתי, תרמתי וקיבלתי בתמורה הקלטה מהופעה שלו שלא טרחתי לשמוע. קיוויתי שזה יעזור. זה לא עזר.

לא הכרתי את ג'ייסון מולינה. איך יכולתי. כשטסנו לארצות הברית בקיץ האחרון, הוא היה גבוה מאוד ברשימת ה"אם הם מופיעים אנחנו נוסעים חצי יבשת בשביל זה". אבל הוא לא הופיע. הוא היה (כנראה) בחוות הגמילה במערב וירג'יניה, המדינה שחלפנו בקצה הציפורן שלה בדרך לווירג'ניה. מאושרים, חופשיים, שומעים ג'ייסון מולינה באוטו. הסיבה שנסענו לווירג'יניה הייתה כי לא תכננו טוב את הטיול שלנו מראש, והיו לנו כמה ימים פנויים. הסתכלנו במפה לראות מה יש בטווח של 400-500 קילומטר, והעין נפלה על עמק שננדואה.

לשם, אמרתי. לשם אנחנו נוסעים.

הסיבה היחידה, היחידה בעולם שנסענו לעמק שננדואה היה השיר הזה של ג'ייסון מולינה, מתוך האלבום הבדיעבד-אחרון שלו, Josephine, אלבום מושלם של עצב והשלמה, מאבק וחסד.

שננדואה, כמה זמן עוד אתגעגע אלייך
הלילה את רחוקה כמו ירח קנטאקי
ואני יודע שאת עוד מחזיקה בסוד שלי או שניים
הלילה, דארלינג, לבי איתך

כמה עצב, כמיהה, מרחק וקירבה נדחסים בשיר העדין הזה.

ונסענו לעמק שננדואה. וזה היה אחד המקומות הכי יפים שראיתי בחיים. בבוקר אחד טיפסנו בכביש מתפתל על צלע הר ועצרנו בשוליים, רצים אל רווח מזמין בין העצים שבשולי הכביש, כאילו הוא רק קורא לנו להביט דרכו. מתחתינו נפרש, כמו חלום, עמק שננדואה הירוק והמרגיע, מרגיש כבר במבט הראשון כמו בית, כמו השירים של ג'ייסון מולינה. בית שאפשר לבכות בו ולהתנחם בו, בית שאפשר לשחרר בו את ההגנות ולשמוע בו את האמת גם אם היא כואבת. על ההרים הרחוקים בצד השני של העמק נחו ערפילים לבנים דקים כמו תכריכים, והכל נראה כמו אגדה. חייכנו אחד לשנייה. היינו שמחים.

תמיד חייכתי כשהבנתי את הדמיון שבין השם Molina ו-Magnolia. תמיד חשבתי שמולינה קורא לעצמו בסתר, בלב, מגנוליה. ולכן תמיד התרגשתי מאוד בשיר הזה שלו, שיר שתמיד נשמע לי כמו שיר סיום, ורק עכשיו אני מבין סיום של מה.

תחזיק חזק, מגנוליה, בירח הכביש המהיר הגדול ההוא
אף אחד לא צריך להיות עד כדי כך חזק
אבל אם אתה עקשן כמוני
אני יודע מה אתה מנסה להיות

תחזיק חזק, מגנוליה, אני שומע את פעמון התחנה מצלצל
ייתכן שאתה מחזיק את האור האחרון שאני רואה
לפני שהחושך סוף סוף לופת אותי

תחזיק חזק, מגנוליה, אני יודע שהיית חבר אמיתי
בחיי היו לי ספקות
אבל הלילה אני חושב שפתרתי את כולם

תחזיק חזק, מגנוליה, ברעם ובגשם
בברק שכרגע חתם את שמי בשורה התחתונה

תחזיק חזק, מגנוליה, אני שומע את השריקה הבודדה ההיא מייבבת

תחזיק חזק, מגנוליה,
אני חושב שכמעט הגיע הזמן.

אתה יכול להרפות, ג'ייסון מולינה. אני מקווה שהמוות האיום, המוקדם, המיותר שלך לכל הפחות הביא לך את השלווה שכל חייך חיפשת. אני מקווה שהלכת בשנתך, בלי כאבים. אני מקווה שכשכל איבריך הפנימיים כשלו בזה אחר זה, מורעלים משנים של אלכוהול, מישהו היה שם כדי לנחם אותך כמו שניחמת את כל מי שהאזין לשירי התחבושת שלך. אני מקווה שידעת שהיה לכל זה משמעות. שהפצת נחמה בעולם. שאתה לא לבד. את זה לימדו אותי השירים שלך.
אני יודע שאתה מחזיק בסוד או שניים שלי, שאף אחד לא ראה חוץ מהשירים שלך.

13 תגובות על “.”

  1. מאת מיס בוז'רסקי:

    {{}}

  2. מאת איתי:

    עבר לי רעד בגוף שקראתי את זה. מסתבר שכמו שנאמר באחד משיריו היפים, Hope Dies Last, התקווה הייתה הדבר האחרון שנותר לו ככל הנראה ולבסוף היא דעכה יחד איתו. ייקחו עוד כמה שנים עד שאנשים יבינו איזה גאון היה…

  3. מאת רוי:

    ריגשת חבר

  4. כמובן כמובן שזכיתי להכיר את מולינה היקר בזכות העונג, כש- Magnolia Electric Co. היה אלבום השבוע אי שם ב- 2008. ומאז האלבום הזה אחד האהובים והיקרים לי ביותר. אין עוד כמותו ואני כל כך עצוב היום.

  5. מאת אייל:

    איזה לילה עצוב…אתגעגע

  6. מאת נימס:

    בחיי שהקול שלו מצמרר. ומלטף. ועדין. וכואב. ועצוב. ומנחם.

    צר לי שיוצא לי להכיר אותו רק בנסיבות כאלה.

  7. מאת קאז:

    נחמה פורטה -הייתי בהופעה שלו. לא הפסדת היה מרוחק ורחוק משיאי התקליטים.. מסכים שהעמק הזה וההרים סביב לו הוא מהיפים

  8. מאת עודד:

    עוד שיר יפה ומפורסם שעמק שננדואה מוזכר בו

  9. מאת עידו איש קריות:

    כתוב יפה מאוד. מרגש מבלי שבכלל אכיר את מולינה הנ"ל.
    ומחדד לי שוב את המחשבה העצובה שמתישהו כל מי שאנחנו מעריצים לא יהיו פה יותר. ואז מה אנחנו אמורים לעשות?

  10. מאת אידית:

    מרגש – איך שכתבת, והקול שלו. מהסוג שאתה חייב לעצור ולבחון מה הוא מרעיד לך בלב

  11. מאת רז:

    וואוו.. זה חתיכת הלם כואב במיוחד..
    ג'ייסון מולינה הוא אחד האומנים הכי "קרובים" אליי, אם לא הקרוב מכולם.
    כתבת עליו הרבה יותר יפה ממה שאני יכול, אבל הנה ה-5 סנט שלי:
    גיליתי את מולינה לפני שנה דרך הבלוג הזה, ומהר מאוד הכרתי את עשרות האלבומים שלו, של הלהקה, של שיתופי הפעולה המבריקים עם וויל ג'ונסון ומיי מורנינג ג'קט, ומה לא..
    בכל שיר שלו אני נדהם מחדש מכמות הרגש שאפשר לשפוך דרך גיטרת סלייד, כתיבה אפלה, ונפש שבורה.

    הנה ציטוט קצר מתוך השיר המצורף; עצרו רגע ל-10 דקות ותקשיבו

    when i die put my bones in an empty street to remind me of how it used to be
    don't write my name on a stone bring a Coleman lantern and a radio
    Cleveland game and two fishing poles and watch with me from the shore
    ghostly steel and iron ore ships coming home
    where i am paralyzed by the emptiness

  12. מאת מי:

    כל כך עצוב לי עכשיו. הכרתי את המוזיקה שלו לפני מספר שנים, ממש במקרה והוא היה אחד האהבות הכמוסות שלי. זכיתי לראות אותו בהופעה לפני 3-4 שנים .. איזה אובדן עצום וכואב

כתיבת תגובה