21 באוקטובר 2012

העיר הראשונה שלי

נולדתי וגדלתי בקיבוץ דן, בקצה של אצבע הגליל. לפני שנתיים התחלתי להפיק את פרויקט 9:9, שמתמקד בכל פעם בעיר פריפריה אחרת, ועשינו אירועים שהתמקדו בערים כמו עכו, ערד, נצרת, אילת. אבל בכל ערב כזה, כשהתמסרתי כולי למחקר ועיסוק בעיר מסוימת, ניקרה לי באחורי המחשבות העיר שמבחינתי הייתה העיר הראשונה והעיקרית שלי, העיר ששנאתי ואהבתי כמעט באותה המידה.

קריית שמונה, או קַ"ש כפי שהיא מכונה בפי כל האנשים שיש להם אינטראקציה קבועה איתה, הייתה בעצם עיר המחוז שלי. לשם נסענו כדי לראות סרט או לאכול פלאפל. את כל שאר הדברים, כמובן, היינו עושים בקיבוץ החובק-כל. מאוחר יותר, עם ההפרטה של הקיבוצים, הגענו לשם יותר ויותר. לשתות קפה, לחפש עבודה, לקנות סיגריות, לתקן את האוטו. היו תקופות שהייתי בק"ש כל יום בשבוע, ראשון עד חמישי. היה לי בית קפה קבוע (אלון), חנות דיסקים קבועה (זגורי) ושווארמה קבועה (ציון, אלא מי). הייתי בקשר יומיומי עם העיר הזאת, אבל לא היה לי שום קשר עם התושבים שלה.

גדלתי, כאמור, בקיבוץ – חברה שלא נוטה לצאת מגדרותיה ולהתערבב. בית הספר היסודי וגם החטיבה והתיכון שלי הורכבו כמעט רק מילדי קיבוצים. החריגים הגיעו מראש פינה או מטולה, מושבות, ואף פעם לא מקריית שמונה, העיר. זו הייתה הפרדה שקופה בשבילנו, שלא טרחנו לחשוב עליה או על מקורותיה לרגע. כמו שאמר לי השבוע מישהו, אף אחד לא הצביע על אנשים מקריית שמונה ואמר לנו שאיכסה. אבל איכשהו, כל ילדי הקיבוצים באיזור ידעו שהם לא רוצים להיות ק"שניקים. ואם אמרו לך "מה אתה, מקריית שמונה?" היה ברור שזו לא מחמאה, אף על פי שאף אחד מאתנו לא הכיר אישית נער בגילו מקריית שמונה, ולא הבין מה זה אומר באמת.

למה לא הכרתי אישית אף אחד מקריית שמונה?

יש הרבה מאוד הורים להפרדה הזו. התנשאות, בדלנות, אפליה, מדיניות תכנון ממשלתית. אבל בסופו של דבר אנחנו בני אדם קטנים, דומים, שהחברה מונעת מהם להיפגש. על פניו, היינו צריכים להיות חברים. גרנו באותו האיזור, בין הקיבוצים והעיר היו יחסי מסחר ושירותים ובירוקרטיה. עליהם וגם עלינו ירו קטיושות (אבל עליהם יותר), אצלם וגם אצלנו היו מזרחיים (אבל אצלם יותר), הם וגם אנחנו עבדנו במפעלים של הקיבוץ.

בערך בגיל 17, ודי במקרה, הגעתי למרכז "הפוך על הפוך" של על"מ, עמותה לנוער במצבי מצוקה וסיכון. המרכז היה בקריית שמונה, וניהלה אותו אישה מקריית שמונה. יחד עם עוד אולי עשרה נערים ונערות מהאיזור, חלקם מק"ש, הפכתי למתנדב נוער. הגעתי לשם פעם-פעמיים בשבוע, ודיברתי עם אנשים. ככה ניהלתי בפעם הראשונה שיחות עם ק"שניקים שהיו איתי בצוות. בהתחלה זה היה מרוחק, כמעט עוין. אני הייתי הקיבוצניק-אויב, והם היו העירוניים-אויבים. אבל אחרי כמה שבועות, כשהמגננות והפוזות – וכל מה שהבאנו מהבית – התחיל להתקלף, התחלנו לדבר באמת. ולהכיר באמת.

והפכנו לחברים. היו את אביטל ואת יערה ואת ששון ואת סטס ועוד חבר'ה שאני בטח לא זוכר כי עברו מאז איזה 13 שנה. חלק מהם ביקרו אצלי בקיבוץ וישנו אצלי. אצל חלקם ביקרתי בבית בקריית שמונה. תפסנו טרמפים ביחד. וכל זה תוך כדי שאני בן 17 ואולי היחיד מהשכבה שלי בקיבוץ שמסתובב עם ק"שניקים ומחשיב אותם חברים. בנוסף להתגברות על מכשולי הסטריאוטיפים ביני לבין חבריי החדשים, הייתי צריך להתמודד גם עם הסטריאוטיפים של החברים הקיימים שלי, שלא ממש ידעו איך לאכול את זה שאני מסתובב עם רוסים או אנשים שבדרך כלל היינו קוראים להם ערסים ופרחות. לא היו כאלה בבית ספר שלנו.

המשכתי לעבוד ב"הפוך" גם אחרי התיכון. כעובד "בוגר" שם (לא הייתי בוגר מהנערים שם ביותר משנה-שנתיים) זכיתי לפגוש אפילו יותר נערים מק"ש, ולעבור פעם אחר פעם (בכל פעם התהליך התקצר) את אותו המחזור: עוינות, חששות, זהירות, ואז, מתישהו, משהו היה נפתח. איזה בקע בחומה העבה של ההתנגדות והסטריאוטיפים. ובכל פעם נדהמתי לראות דרכו אותו הדבר: מתחת לחזות ה"ערסית", ה"פרחית", ה"רוסית" או ה"פריקית" היו תמיד נערים מתוקים, רגישים, חכמים. עם אותם פחדים ואותם חלומות כמו לי. והם נדהמו בכל פעם לראות שמאחורי הקיבוצניק המתנשא שהוא וכל החברים שלו רק שונאים אותם ודופקים אותם, יש בנאדם רגיל שישמח להקשיב להם, ואולי לדבר איתם קצת על הפחדים האלה ועל החלומות האלה.

החווייה הזו שינתה אותי באופן מהותי, והיא שינתה גם את כל היחס שלי לאנשים בכלל ולקריית שמונה בפרט. כמי שעבד שם כל יום, פגש נערים ולפעמים גם את ההורים שלהם והעביר שם את רוב שעות היום שלו, התחלתי להבין כמה העיר הזו יפה. לא ויזואלית – זו עדיין עיר מכוערת בכל הנוגע לרחובות ראשיים – אלא חברתית. יש בה את כל הבעיות של עיר פריפריה, בעיות שעדיין מכבידות עליה עד היום (ועל רובן נדבר ביום חמישי הקרוב). אבל יש בה גם משהו מאוד מזמין ונעים. זו עדיין עיר קטנה, ורוב האנשים שם עדיין מכירים זה את זה. ויש חיוך כשנפגשים ברחוב. ויש רוחב לב. ויש, במידה רבה, בטח יותר מבמקומות אחרים שגרתי או שהיתי בהם, ערבות הדדית. או במילה פחות גדולה: אכפתיות. קהילתיות. חברות. כל הדברים האלה שישראלים מדברים עליהם בגעגועים, כאילו הם פסו מן העולם ולא יחזרו שוב. הם עדיין שם, אם רק מסתכלים מעבר לסטיגמות.

ויש פער גדול מאוד – מכאיב, אפילו – בין היופי והחום והנועם הזה, שכל מי שחי בקריית שמונה רואה אותו, לאיך שקריית שמונה נתפסת. גם על ידי האנשים שסביבה בקיבוצים ובמושבים, וגם לא מעט באיך שהיא נתפסת על ידי התושבים שלה עצמם.

אז.

האירוע בוטל!!! ביום חמישי הזה אערוך את הערב האחרון בסדרת 9:9, והוא יוקדש – סוף סוף – לקריית שמונה. בלא מעט מובנים – העיר שלי.
יהיו שם 9 אנשים מהעיר ומחוץ לה, שידברו עליה*. והכניסה בחינם לגמרי. ואם זה מעניין אתכם אפילו קצת, קחו דקה וחצי ותעשו טלפון כדי שנדע שאתם באים: 03-5130001.

כל שאר הפרטים, פה:

*על למה האליפות ההיסטורית של עירוני קריית שמונה הוא פוקס ולא מגמה. על שתי יוזמות חברתיות מדהימות ומרגשות נורא בעיניי שמתרחשות שם ורק שם. על למה קריית שמונה (ספציפית, וגם כדוגמה לכל עיר פריפריה בארץ) לא מצליחה להתרומם, ומי אשם בזה. איך זה לחיות במקום שבו קטיושה יכולה פשוט לרסק לך את הבית. ועל עוד דברים.

12 תגובות על “העיר הראשונה שלי”

  1. מאת שגיא:

    יפה כתבת.

  2. מאת אתי:

    אחד הדברים היפים שקראתי לאחרונה. באמת.

  3. מאת אידית:

    כמטולאית חדשה שלא תוכל להגיע לת״א האם התכנים יוכלו להגיע אלי? איכשהו? אפילו בפוסט סיכום והתרשמות שלך?
    והמון בהצלחה

  4. כמי שנולד, גדל וממשיך להתגורר בקרית שמונה, אני סבור שהאינטראקציה עם תושבי הקיבוצים נוצרה לאחר ההפרטה, כאשר רבים מתושבי הקיבוצים החלו לעבוד בעיר, להשתמש יותר ויותר בשירותים שמספקת עיר המחוז וגם להבין יותר את הבעיות עמם נאלצים תושבי העיר להתמודד ביומיום (תשלום חשבונות, בעיית אבטלה, התמודדות מול הממסד) מה שיצר הזדהות ותחושת שותפות עמוקה מזו שאני מכיר בילדותי.

    היום אני שמח שרבים מחבריי הטובים הם בני קיבוצים, שאני יכול להתארח בקיבוץ מבלי שאנשים יפשפשו בסיבות בגינן אני נמצא שם וגם במסגרת עבודתי, אני עובד מול בני קיבוצים והאמת שכבר מזמן זה לא "אנחנו והם" אלא תושבי הגליל וזהו.

  5. מאת אופיר ט:

    כתבת יפה.
    בקשר לעמותת איילים, הייתי מציע לקרוא קצת עליהם דווקא מבחור שגר בדימונה, שם הם מפעילים את הפרוייקטים שלהם, ואולי לשקול שוב אם להציג אותם בתור גוף כל כך חיובי:
    http://www.haokets.org/2012/10/21/נגב-של-פריבילגיות/

    ועוד רשימה:
    http://hamaabara.wordpress.com/2012/03/16/עמותת-איילים-או-עראק-איילות-נטע-אלקיי/

    במשפט אחד, העמותה הזאת והפרוייקטים האלה בפריפריה פשוט הורסים הכל. אבל באמת כדאי לקרוא את שני הפוסטים שצירפתי.

  6. מאת עדי ס.:

    מותק, זה פאקינג מהמם. 3>

  7. מאת איה נח:

    אתה כותב כל כך יפה :)

  8. מאת בר מהקיבוץ:

    גיא , מילותיך מרגשות ויפות.. אני גר בחיפה ואשמח עם ניפגש בהזדמנות..

  9. מאת יורם:

    יש משהו יפה בעיר הזו. תמימות בלתי אמצעית. אגב השווארמיה של ציון עוד קיימת, וגם זגורי שכבר כמה שנים מדבר על סגירת החנות שלו עדיין שם. אני עתיד בקרוב לעבור ממשגב עם לחיפה ויודע שבחיפה השירות שאקבל יהיה ברמה גבוה יותר, את ההיצע והנגישות כמעט מכל בחינה שהיא, לא ניתן כמעט להשוות למה שקורה כיום בקריית שמונה. אבל בחיפה איש לא יכיר אותי. לא מנהל סניף הבנק, לא הפקיד בדאר, אפילו לא השכן. הרבה עוני יש בקריית שמונה. עיר שכבר שנים נמצאת במצב מתמשך של קריסת מערכות כללית. גם כאן כמו במקומות אחרים בארץ יותר פותחים מרכזי קניות ענקיים ופחות מפעלים. עדיין האזור הזה לא מסוגל לספק תעסוקה והזדמנויות התפתחות ראויות לרבים מבניו שפשוט עוזבים אותו בשל כך. עדיין האזור הזה מציע בעיקר משרות לא מקצועיות בשכר מינימום ולעיתים קרובות למטה ממנו, עדיין ההוצאות כאן (על תחבורה, על חימום בחורף ועל מחיה גבוהות יותר מאשר במרכז. אזור שקשה מאד לחיות בו אבל גם קשה מאד לעזוב אותו.

  10. מאת יורם:

    דיברת על ערבות הדדית.. לא ראיתי עד היום בשום מקום בארץ התגייסות כללית של תושבי העיר לטובת אדם עני שצריך קלנועית, או חולה סרטן שצריך כסף להשתלת כליה. הכל טבעי, הכל נעשה ברצון ומכל הלב, בלי לשאול יותר מדי שאלות. הלוואי בכל מקום.

  11. מאת גד:

    גדלתי במטולה וכשהגעתי לתיכון, היה לי ברור שאני הולך ל"דנציגר" בקרית שמונה (ק"שטאון). יצרתי שם כמה מהחברויות העמוקות והאמיתיות ביותר בחיי – עם ק"שניקים, בני יסוד המעלה, נווה אטי"ב וכל הסביבה. נכנסתי לבתים של משפחות מקסימות והן נכנסו לי ללב ולא יצאו אף פעם.
    תקליטים ב"משביר", דיסקים אצל זגורי, פלאפל אצל בנימין, בגט אצל בוצ'ה, מגזינים מחו"ל אצל מנשה – אלה רק חלק מהתחנות של שנות הנעורים (גודלסטאר ואהוד בנאי בברחש!!).
    מסכים עם כל מילה – כשעוברים את המחסומים, המסכות והחומות – מוצאים אנשים עם אותם פחדים, קשיים, חלומות, תלונות ותפילות.
    אבל אחרי שקראתי את התגובה של יורם, אני מבין שההתחברות הזאת קרתה בזמן שלא חיפשנו פרנסה, בסיס מוצק לחיים. היינו ילדים וישבנו באותה כיתה עם אנשים חדשים. היה קל יותר, ביום-יום, למצוא בסוף שפה משותפת.
    אם הבנתי נכון, היום רוב הלתמידים ממטולה לומדים בתיכונים האיזוריים שבקיבוצים וזה חבל. מפספסים פה הזדמנות אולי חד-פעמית לסגור פערים בחברה, להכיר דברים אחרים, לשבור סטיגמות ו(אולי) להיות אזרחים סבלניים יותר בעתיד.

  12. מאת איילה:

    לא ביקרתי בבלוג תקופה קצרה ועכשיו שפישפשתי בכתבות העבר נתקלתי בכתבה המרתקת/מרגשת הזו.
    קודם כל,נחמד לשמוע צדדים אחרים לסיפור של אצבע הגליל וגם לקרוא על נוסטלגיה כמו זגורי, פלאפל ציון (אני אישית אהבתי את בנימין יותר) ועוד כמה תזכורות חביבות .אני חושבת שדברים השתנו שם אבל גם באיזה מידה השתמרו כמעט כמו שנות ה-50 באופן שקרית שמונה בעיקר חזרה אחורה (כמעט לתקופת המעברות שלה) ולא השקיעו בה כל השנים האחרונות ומי שיכל עזב ואפילו להרחבות בקיבוצים האמידים מסביב רק כי שם יש יותר הזדמניות או לפחות תדמית כזאת.
    בדור שלי, למדו איתי הרבה ממטולה, נוה אט"יב, יסוד ועוד ממושבים וקיבוצים באזור והייתה תחושה שכולם יחד באותו מקום ואין הבדל. אבל בשנים האחרונות נוצרה הפרדה חוזרת לפחות בתחום החינוך ,שתלמידי הסביבה לא לומדים למשל בדנציגר (שלא פחות טוב ברמתו )וכמובן שלרוב הקיבוצים יש אמצעיים רבים יותר וקרית שמונה נתקעת במקום. בנוסף לכך שאין זכר לתרבות כלשהי שהייתה בעבר כגון ספריה וקולנוע, כך שהיא אפילו פחות מושכת את סביבתה מבעבר.
    גם כשאני מציינת את העובדה שגדלתי בק"ש, אף אחד לא מאמין לי שגדלתי בקרית שמונה וזה הדבר שהכ מרגיז , כי הסטריאוטיפ הוא ש"אנשים כמוני" לא יכולים לגור ב"חור שכזה" ואח"כ גם נזכרים לרחם עליי על הקטיושות שהיו החוויה העיקרית שלי לתפיסתם…אני אומנם גרה במרכז אבל תמיד אשאר קשורה לצפון ויהיה לי קושי להבלע בבועה התל אביבית של חוסר איכפתיות או מודעות לסביבה מלבד הרדיוס הקרוב (לפחות אני מקווה).
    בכל אופן, נחמד לשמוע את הסיפור והקשר המעניין שלך עם העיר. גם לי היו תקופות שלא הבנתי מה אני עושה שם (כי אמא שלי בכלל באה מארה"ב וגרה קודם בקיבוץ..) אבל הילדות שלי באזור המקסים הזה עם האנשים הכי חמים ואיכפתיים שיש הם מה שעשו אותי מי שאני.

כתיבת תגובה