בשנים האחרונות, אחרי שנים רבות של אנטגוניזם בלי הסבר ממשי, מצאתי את עצמי הולך ומתאהב בירושלים. רוב החברים שלי טפחו לי בהבנה פטרונית על הכתף, בבחינת "הגיע הזמן באמת, חביבי", ורק קומץ עקשנים המשיך להתעקש שאין מה לחפש שם (הם זכו ממני לאותה טפיחה פטרונית של "אל תדאג, יום אחד גם אתה תבין"). מאז שניצתה בי ההתאהבות, חיפשתי הזדמנות לבלות כמה ימים רצופים בשיטוט בירושלים, ופסטיבל מתחת להר, שייפתח ביום שני הקרוב (30.7) ויימשך עד מוצ"ש (4.8) יספק לי עכשיו את ההזדמנות לה חיכיתי.

מה זה הפסטיבל הזה, בעצם? כי בקריאה ראשונה הכותרת שלו ("פסטיבל לאמנות ציבורית חדשה") הרתיעה אותי. אני מודה, יש מעט דברים יותר מקושקשים בעיניי מטקסטים שמודבקים ליד יצירות אמנות במוזיאון או גלריה ומדברים על דברים כמו קו דיסהרמוני שמייצג את השיחה בין האובייקט לייצוגי המרחב בזירה הישראלית – דברים כאלה הם סינית בשבילי, ואני תמיד מרגיש שזו שפה פנימית שנכתבה על ידי אנשי אמנות עבור אנשי אמנות. כשאני נתקל בדברים כאלה אני תמיד מרגיש שמשאירים אותי בחוץ. ואני לא רוצה להיות בחוץ.

אבל אז התיישבתי לקרוא על האירועים ב"מתחת להר" ושוחחתי קצת עם עומר קריגר, שאוצר את הפסטיבל, והתברר לי שמה שמפריע לי בכל הפעמים שאני נכנס למוזיאון הוא בדיוק הקיר הזה שהפסטיבל הזה מנסה לשבור. ב"מתחת להר" טוענים שאמנות יכולה וצריכה לצאת מהקירות הסגורים ומהשיחות הסגורות של "סצינת האמנות", ולהישפך בזרם צבעוני של שמחת חיים אל הרחוב, ולהתערבב בו. לא להיות אמנות שמנותקת מהחיים היומיומיים ומתקיימת במעגל סגור, אלא אמנות שהיא חלק בלתי נפרד מהרחוב והשוק והפאב שאנחנו מסתובבים בהם, שנגישה לכל מי שרוצה לא רק לצפות בה אלא גם להשתתף בה.

וזה קוסם לי. להתקרב. תחשבו על הרגע הזה שאתם נעצרים ומחייכים מול להקה שמנגנת בשדרות רוטשילד או במדרחוב בירושלים. גם אם הלהקה לא טובה, כשרואים פתאום ארבעה מוזיקאים עושים ברחוב הפתוח את מה שאנחנו רגילים לצרוך רק בסיטואציה מאוד מוקפדת (כרטיס, תאורה, באר, קירות) ומתערבבים ביומיום שלנו – אין ברירה אלא להיעצר ולחייך לרגע. מבחינתי, אני מחייך כי אני לא צריך לצאת מהעולם של הרחוב ולהיכנס לעולם של מועדון או של אתר מוזיקה כדי לחוות אמנות. אמנות היא בכל מקום.

בקיץ בשנה שעברה הפוליטיקה יצאה ממסדרונות הכנסת הרשמיים אל הרחוב. אנשים ישבו בכפכפים סביב שולחנות וספסלים ברחוב וניהלו שיחות מעמיקות על מה שקורה בחיים שלנו ובחברה שלנו. אנשים יצאו החוצה כדי לשנות, לנער את העיתונים עד שהפוליטיקה תישפך מהם אל הרחוב ותהיה שלנו. שלנו. בעיניי, "פסטיבל לאמנות ציבורית חדשה", כשמתרגמים את הכותרת שלו לעברית פשוטה, עושה אותו הדבר לאמנות. באירועים מסקרנים כמו "קריוקי פוליטי" (שבו אנשים מהקהל עולים לנאום נאומים גדולים מהעבר) או "Scripted smalltalk", כל האורחים הופכים להיות משתתפים באירוע, והאמנות הופכת להיות שלי, שלכם, שלנו. פרויקט "אמנית העיר" הכניס שתי אמניות לעיריית ירושלים כדי ליצור אמנות מתוך מה שהן רואות במחלקות היבשות ובאנשים שמקבלים החלטות. וכל הפסטיבל יסתיים בהפגנה ברחובות העיר, הפגנה אמנותית אבל גם פוליטית, שתצעק שהציבור זה אנחנו, ושהדבר הזה שאני שונא שקוראים לו "המרחב הציבורי" (הרחוב, השדרות, המדרכות, החניות) הוא שלנו.
ואם זה לא לשפוך את האמנות החוצה מהגלריות ולהחזיר אותה לכולנו – אמנים ולא אמנים – אז אני לא יודע מה כן.

ואני אוהב שפותחים שערים. שמשחררים. ויותר מכל אני אוהב להיכנס לסיטואציה תרבותית מסקרנת שאין לי מושג איך היא הולכת להיגמר, ולשחרר בעצמי. לחוות, להתפעל, להתפלא.

ואז בטוויסט שאפילו לא חלמתי עליו, האנשים של "מתחת להר" הזמינו אותי להצטרף לכל הפסטיבל, לשוטט במשך שישה ימים בירושלים בין אירוע לאירוע, ולתעד. את התיעוד שלי תוכלו לקרוא בטוויטר שלי (ובהאשטג #מתחתלהר, שאתם מוזמנים להשתמש בו), בפייסבוק של העונג וכמובן בבלוג של עונת התרבות של ירושלים, החל מעכשיו (כמובן שהקצב יתגבר ביום שני, כשייפתח הפסטיבל).

אני לוקח את ההזמנה שלהם אליי ומעביר אותה גם אליכם: בואו. קפצו לירושלים או צאו מהבית אם אתם כבר בירושלים, תעברו על רשימת האירועים הזולים-עד-חינמיים ובואו להשתתף, לחוות, להתנסות בשיחרור האמנות מהכובד של "עולם האמנות" (וזה לא אומר שהיא תהיה אמנות פחות רצינית, אלא רק יותר פתוחה).

הנה כמה אירועים ספציפיים שסימנתי לעצמי כמומלצים:
קריוקי פוליטי – במקום שירים, נאומים גדולים מההיסטוריה. הקהל יריע לכם, הכדור הצהוב יקפוץ מעל מילות הנאום לפי הקצב, ואתם תהפכו לפוליטיקאים לרגע. כן, מותר לאלתר.
סדנת מוזיקה להפגנות עם מאיה דוניץ – הכנת יצירה מוזיקלית לקבוצה גדולה, לביצוע בהפגנת רחוב
כתיבה משותפת עם אבנר עמית – איך אפשר לכתוב שיר בקבוצה? איך יוצרים אמנות שלא שייכת לאדם אחד?
בסטת אבטיחים – בקיץ 1968 פתחו כמה פנתרים שחורים באסטה משותפת להם ולפלסטינים ממזרח ירושלים. כל ערב היו שם חפלות, שיחות ומפגשים. קוקו דרעי וראובן אברג'יל יפתחו את הבסטה שוב, ויהיו שם מפגשים, סיפורים ומופעים ומלא אבטיחים.
כתבת חדשות יומית – כל יום ב-18:50 יעביר אמן אחר כתבת חדשות שיצר וערך, ב"לונדון וקירשנבאום".
ועוד דברים מפתיעים ויצירתיים שמפוררים את הקיר הזה שבין אקטואליה לאמנות, פרטי לציבורי, פלצנות לכיף גדול.