"אני מרגיש שעשינו את שלנו. דרבקנו על דלת הישראליות, נכנסנו לסלון התרבותי, ערבבנו קוקטייל של פולקלור עברי מתוק וחריף, פיצחנו גרעינים על רצפת האירוויזיון והוספנו צבע מוסיקלי חדש לוילון על חלון המשקיף לים התיכון. מחקנו בטיפקס כמה גבולות בין מזרח למערב, פופ ורוק, מרכז ופריפריה"

הנה, בכמה מילים קצרות בפוסט הפרידה הקצר שלו מטיפקס, הצליח קובי אוז, אולי יוצא שדרות המזוהה ביותר עם העיר, לגלגל בנייר עיתון וירטואלי גם את המהפכה שטיפקס אכן קידמה בתרבות הישראלית, גם את הסטיגמות שעדיין דבוקות ל"גבולות בין מזרח למערב, פופ ורוק, מרכז ופריפריה", וגם את הדברים שמרתק אותי לחקור בסדרת ערבי ההרצאות שמגיעה עכשיו לעסוק גם בעירו של אוז, שדרות.

אוז, לצערי, לא ישתתף בערב 9:9 שדרות בתל אביב, שייערך בחמישי הזה בערב, כניסה חינם, באולם של הבנק הבינלאומי בשדרות רוטשילד בת"א. אבל רוחו ורוחה של טיפקס תשרה על כל האירוע. הרוח הזו היא הרוח של המסורת המזרחית-פריפריאלית-עממית שבמשך עשרות שנים ניסו כאן בארץ למחוק, להדחיק, לבטל.

זו רוח שאני, אישית, מאוד אמביוולנטי לגבי השייכות שלי אליה. מצד אחד, חצי ממשפחתי (החצי החג'ג'י) מגיע ממסורת יהדות צפון אפריקה, עם המנהגים והאמונות והתרבות והאוכל והמוסכמות שלה, שבמשך השנים מאז שהייתי ילד ועד היום אני רואה לנגד עיניי איך המסורת הזו זוקפת את ראשה. היא לא רק מבינה שהיא לא צריכה להתבייש, היא מבינה שהיא יכולה וצריכה להתגאות. מצד שני, כמי שגדל בקיבוץ ומעולם, טפו טפו, לא חסר לו דבר ולא הרגיש מודר בשום צורה, אני יכול להבין ולאהוד אך לא להזדהות ישירות עם תחושת הקיפוח המתמשכת, זו שבגללה יש לנו היום מצד אחד יותר פתיחות ושוויון עדתיים, יותר הכרה וקבלה רחבה למסורת ולתרבות הצפון-אפריקאית, ומצד שני את ערוץ 24 ו(בינתיים) אפס שופטים מזרחיים בביהמ"ש העליון.

שדרות היא לא רק זהות מזרחית, אבל בזכות "מסעודה משדרות" ומה שהיא מגלמת זה ההקשר השני, אם לא הראשון, שקופץ לראש כשמדברים עליה עם מישהו שגר רחוק ממנה. הראשון הוא, בדרך כלל, הקסאמים. יש הרבה על מה לדבר בשדרות ועל רוב הדברים נדבר בחמישי בערב – על העלייה הקווקזית דווקא (הידעתם? 35% מתושבי שדרות הם יוצאי הקווקז), על המוזיקה של העיר, על הקולנוע שבה (היא מאכלסת את הסינמטק היחיד בדרום ואת פסטיבל "קולנוע דרום" השנתי), על דרכים מעניינות לעצב חינוך של בני נוער וכן, גם על הניסיונות לדחוק לשולי המודעוּת את שדרות המופגזת, לשולי ההיסטוריה את שדרות המזרחית, לשולי השיחה את תושבי העיר היחידה בארץ שבה בכל יום יכול ליפול לידך טיל וזה לא יהיה יוצא דופן.

כי זה נורא מפריע לנו לנהל את החיים הנורמליים והשקטים שלנו*.

על כל אלה נדבר ב-9 דקות אחרי 9 דקות, בחמישי הזה בערב, והכניסה חופשית. אם חשוב לכם לנסות ולדחוק איתנו את הדברים האלה בחזרה למרכז (הגיאוגרפי, התודעתי, ההיסטורי, התרבותי) – בואו.

*אני יודע, יש עוד כמה ערים שאנחנו מדחיקים את מה שקורה בהן. אולי יום אחד הסדרה הזו תהפוך לגלובלית.