25 בספטמבר 2009

עונג במה: לאונרד כהן

קודם כל, הבהרה: העונג שבת יהיה השבוע עונג כיפור, על כל האוקסימורוניות שבכך. לאו דווקא ממניעים חילוניים, אלא פשוט מכורח: בשישי על הבוקר אני שם פעמיי צפונה, לפסטיבל "חוצמזה", וחוזר רק במוצ"ש. למרבה המזל, סידר לנו האל הטוב ערב יום כיפור ביום ראשון, וכך יהיה לי זמן לעבוד על העונג כאילו קיבלנו עוד סופ"ש. התנצלויותיי לקהל שומר המסורת שלנו, אבל מצד שני, גם לו הייתי מפרסם את העונג כהרגלי בשישי בלילה לא הייתם יכולים לקרוא אותו עד מוצאי השבת. הפעם הכל זז יומיים קדימה, זה הכל.

הסיבה שלא פרסמתי פוסט "עונג במה" אחרי ההופעה המופלאה של אוקרביל ריבר היא שבכל פעם שחשבתי מה לכתוב, התעורר בי דחף עז להעלות פוסט של מילה אחת: "וואו". אחרי ערב מלא ירח, שמיים פתוחים ורוח חמימה על הלחיים שהביאה את קולו של לאונרד כהן ממרחק רב אך מספיק מקרוב, התחשק לי לכתוב רק "וואו, למרות הכל".

leonard cohen flckr
זה בסדר, זה גם מה שאני ראיתי רוב הערב (CC)

נתחיל עם ה"למרות הכל". תמיד כשיש חדשות טובות וחדשות רעות אני מבקש להתחיל עם הרעות, אז גם הפעם נתחיל ב"איח" מסתייג ונסיים ב"אחחח" מתמוגג. איצטדיון רמת גן הוא בחירה אומללה. אמרו את זה קודם, לפניי, וזה משנה מאוד. כי להתלונן לאחר מעשה זה בחזקת לקח לדורות הבאים, אבל להתריע חודשים רבים מראש, כשההתרעה הזו מגיעה מכל מקום אפשרי ונשענת על לקחים טריים מדפש מוד, זו עצה שצריך להקשיב לה. מארגני המופע לא הקשיבו לה, ובמקום להזיז את המופע למקום אחר (אפילו הפארק היה עדיף), ניסו לפצות בעזרת מערכת סאונד משופרת ומיקום משופר של הרמקולים. מילא. הרמקולים היו בסדר, באמת, אבל עם המבנה האדריכלי של האיצטדיון אין הרבה מה לעשות, וזוגתי שנשארה בדירה במעמקי רמת גן שמעה חזק וצלול יותר ממני ביציע 14.

יציע 14, אגב, לא היה היציע הרחוק ביותר באיצטדיון (לבי עמכם, יציעים 15 עד 18!), אבל אוי, כמה שהוא היה רחוק. גם בעזרת המשקפת בה הצטיידתי מבעוד מועד כמו מבוגר אחראי, ראיתי פיגורה סמלית ביותר של יהודי קשיש על הבמה. למרבה המזל, המסכים היו גדולים וחדים מספיק כדי לספק אשליה נאה של צפייה המונית בדי-וי-די, וזה כשלעצמו לא היה רע. לא שווה 350 שקל ומעלה, אבל לא רע.

מה שכן היה שווה 350 שקל ומעלה, הרבה הרבה מאוד מעלה, הייתה ההופעה עצמה. איזה אידיוט אני שלא קניתי כרטיס ב-1,200 שקל. איזה אידיוט. והרי הכרזתי חודשים מראש קבל חברים ועצמי, שברגע שיוצאים הכרטיסים אני מוכן לקנות גם את היקר ביותר ולו בשביל הסיכוי לקבל חווייה מושלמת של הופעה. אבל רצה הגורל והעונג שבת לייב נפל בדיוק על פתיחת הקופות, ורק בזכות אחי הגדול ורב התושיה זכיתי לשלם מאות שקלים על מקום גרוע מאוד, רחוק מאוד, עם מגדל רמקולים ביני לבין הבמה. איזה אידיוט אני.

ובכל זאת, אידיוט אבל מבסוט. ההופעה נפתחה ב-"Dance me to the end of love", דווקא אחד השירים הפחות אהובים עליי של כהן, שיר שאפילו מילותיו והקשריהן המרים לא מצליחות להוציא ממנו את השמאלץ. גם השירים שאחריו, "The future", "Ain't no cure for love" ו"ציפור על תיל", כפי שלעולם אקרא לשיר הזה, הם לא בטופ 10 שלי. נראה שגם לכהן לקח קצת זמן להתחמם, אם כי בינתיים התנחמתי במראה המרהיב של הקהל (לקהל דווקא הייתה לי זווית צפייה מעולה): 50 אלף סטיקלייטים ירוקים, באדיבות בנק דיסקונט, נוצצים בחשיכה כמו מפה ענקית של כוכבי השמיים. אבל בסוף זה הגיע. הצמרמורות, אני מתכוון. "כולם יודעים" ו-"In my secret life" היו יפים, אבל "Who by fire" היה עוצר נשימה. הוא היה פוצע, מרטיט ויפהפה במיוחד, כולל הקטע האינסטרומנטלי האהוב עליי ביותר מכל רגעי כהן אי פעם, בסוף השיר, שנוגן בכישרון ובמיומנות על ידי הקונטרה-בסיסט, המקישן וכל העוסקים במלאכה.

משם הכל היה טוב יותר. "Lover lover lover" זכה לביצוע יפה מאוד, גם אם נטול הדחיפוּת ותחושת החירוּם של המקור, "Waiting for the miracle" נשען אמנם על פלייבק רעוע אבל עדיין זכה לוואחד ביצוע, והשירים עברו בסך, בערך 25 מהם, מהגדולים שנכתבו והוקלטו אי פעם. שמחתי במיוחד על ריבוי שירים מהאלבום האהוב עליי של כהן, New skin for the old ceremony מ-1974 (נוגנו ארבעה מתוך 11 השירים שבו), שכללו גם את "צ'לסי הוטל #2" שהגיע בהפתעה, בלי שהיה רשום בסטליסט שפורסם מבעוד מועד. גם הרצף של "מגדל השיר", "סוזאן" ו"אחיות הרחמים", מיד לאחר הפסקה בת 15 דקות, היה משובח והביצוע ל"פרטיזן" היה אולי אחד הדברים היפים ביותר ששמעתי השנה. וזו הייתה בתזונה של שנה.

ואז הגיע "הללויה". שחוק, לעוס, המנוני – הכל נכון. אבל נראה אתכם עומדים מול לאונרד פאקינג כהן עצמו, ששר את השיר הזה כאילו כתב אותו הרגע, מגובה במקהלת ליווי של 50,000 גרונות. זה רגע שאי אפשר להישאר מולו אדיש, והצמרמורות היכו בכל הכוח. "I'm your man" היה חלקלק כמו סרסור פורטוריקני ו-"Take this waltz" היה הכי קרוב לערב ריקודים סלוניים שאיצטדיון שלם יכול להגיע. והיו עוד דברים טובים. אבל דבר אחד היה טוב מכולם.

היה שיר אחד שחיכיתי לו באמת כל הערב. לא חשבתי עליו ממש במהלך שירים אחרים, אבל בתוך תוכי תקתק שעון לאחור. נמנעתי מלהסתכל בסטליסט כולו כדי לא לדעת מראש מתי הוא בא, אבל הייתי מוכן לסגור את הערב הזה בלי סוזאן, בלי הפרטיזן, אפילו בלי הללויה. אבל הייתי הופך שולחנות ודורש את הכסף שלי בחזרה בלי "Famous blue raincoat". ואיזה ביצוע רגיש, אמיתי ומזוקק זה היה. רבים מהשירים הערב זכו ללבוש חדש, חלקם מהירים יותר, חלקם איטיים יותר, חלקם עם קצב ספרדי או מנדולינה. מעיל הגשם הכחול והמפורסם נשאר כמעט כשהיה. קצת בלוי יותר, קרוע בכתף, אבל הו כמה מפואר. השיר הטוב ביותר של לאונרד כהן היה הרגע המרגש ביותר, זה שהביא אותי לכדי דמעות ממש, וזה שלא אשכח גם אחרי שכל הערב הזה יתפוגג.

בראיון שנתן לפני האלבום הרביעי, ב-1972, אמר כהן: "פרסומי אינו פרסום מן המדרגה הראשונה. זהו פירסום שולי. יש ואנשים כותבים לי: 'השירים שלך עזרו לי להתגבר על הלילה' – ואז אני יודע שיש טעם בעבודתי. מה שבאמת הייתי רוצה הוא לשיר לפני חמישים אלף מבוגרים. כי המבוגרים מבינים, לפעמים, מה שאומרים להם". הלילה הוא חרג מהרגלו, להופיע מול מקסימום 12 אלף איש, ועשה בדיוק את זה. היו לזה הרבה חסרונות, אבל וואו, למרות הכל, היתרונות היו גדולים בהרבה.

18 תגובות על “עונג במה: לאונרד כהן”

  1. מאת לה לה:

    אני בדר"כ קוראת שקטה בעונג אבל הפעם הרגשתי שאני פשוט חייבת להגיב.

    העונג במה היה מדויק להפליא. הופעה שהתחילה בצורה קצת יבשה, במיקום לא מתאים (הכי הרגיזו אותי האנשים שהסתובבו בין השורות וצעקו "קולה, פופקורן, בירה! בזמן השירים. אם אני ארצה משהו אני אגש לדוכן, מבטיחה), אבל צמהה לאחד מהארועים המרגשים שבהם יצא לי להיות. זו הייתה ההופעה הראשונה בחיי שבה הגעתי עם הרכב משפחתי מלא שנהנה והתרגש יחד למרות טווח גילאים של 30 שנים, פחות או יותר. כולם שרו, נופפו בסטיק-לייטס והתרגשו נורא.

    היה נפלא.

  2. מאת ברק:

    אני ישבתי בשער 12 והייתה לי תחושה שגם לו הייתי משאיל מגלילאו את טלסקופו האמין לא הייתי רואה שום דבר.
    בהופעה של אוקרביל ריבר יכולתי לספור את הזיפים של וויל שף.

    "מי באש" והמעיל הכחול, שגם לטרומפלדור היו מספיק אצבעות כדי למנות את השירים בעולם שאני אוהב יותר ממנו, אכן היו שיאי הערב.

    אבל אני מודה. כשהגעתי הביתה והאזנתי לו בבדידות מזהרת התרגשתי יותר.

    נראה לי שאישית אני מעדיף אותו בגירסה מינימליסטית ככל שניתן, כמו באלבומים הראשונים.

    אני מקווה שאני לא גונב לך סעיף מהעונג הקרב ובא, אבל הביקורת בנענע הייתה ממש טובה.

    אם הפרפקציוניזם בנפשך, אתה יכול לתקן טעות קטנטנה-יצא לך באידבות במקום באדיבות.

  3. מאת ברק:

    ואגב, הדרך היחידה לתקן את הטעות ולעבור חוויה מתקנת על הדשא היא לגנוב לו את הרווחים מהסיבוב הופעות האחרון.
    יש מתנדבים? אפשר לפנות לקלי לינץ'..

  4. מאת דני:

    מזדהה עם כל מילה, זה בדיוק מה שגם אני חשבתי על השירים האלה (הללויה ומעיל-גשם). רק שאני חוויתי את כל ההופעה דרך מדי חברת-הסדרנות שעבדתי בה, מה שאומר שמצד אחד הייתי קצת לא מרוכזת, אך מצד שני קיבלתי כמה גרושים על לעמוד למטה בדשא, לבדוק כרטיסים-יקרים-מדי, ולהתרוצץ באיזור כשהמאסטרו עושה באלאנס (אגב, בבאלאנס הוא שר גם את "Democracy" ואני לא זוכרת את זה מההופעה, יכול להיות שזה היה בונוס?).

  5. מאת נדב:

    ראיתי אותו לפני 4 חודשים בחו"ל, ואחזו בי צמרמורות. לכן, אני כל כך שמח לשמוע שלמרות הארגון הקלוקל (לפחות ממה ששמעתי) ובחירת המיקום האומללה, עם ישראל שנכח בהופעה היה שותף להרגשה שלי ויצא מאושר טיפה יותר מההופעה הזו. 

  6. מאת ראניה:

    קטע,אני נשבעת שכשחזרתי מאוקרביל ריבר רציתי לעשות בדיוק אותו דבר בבלוג הצנוע שלי ,
    פשוט לכתוב וואו.

  7. מאת גיאחה:

    ברק – קלינג באמת כתב נהדר בנענע, ונגע בנקודה שגם אני חשבתי עליה רבות ושכחתי לציין: לאונרד כהן הוא זמר ששומעים לבד, מקסימום עם השותפה לחיים, במיטה, עירומים. המעבר הזה לאינטימיות מאולצת של 50 אלף איש הוא מהלך מופרך, מדהים, אידיוטי ומרתק.

    לכל מי שעוד לא קרא – לינק http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=667441
    ולקלינג – סחטיין בנאדם. הביקורת הכי טובה שקראתי בינתיים להופעה הזו.

  8. מאת June:

    אני גאה שהייתי סטיקלייט בקהל.

    קשה להאמין שאדם שחגג השבוע 75 מקפצץ ביציאה מהבמה בכזו חינניות!

  9. מאת תמיר:

    גיא, ביקורת אמיתית ומעולה. בדיוק מה שהרגשתי. אני הייתי ביציע 12. אמנם טיפה יותר טוב מיציע 13, אבל רחוק כל כך. גם הסאונד היה חלש ולא הכניס אותי כלל להופעה. זה היה כמו להיות צופה מהצד. גם אני התחרטתי שלא קניתי כבר כרטיסים ב1200 בשביל להיות באמת בהופעה.
    מעבר לזה שהשירה של לאונרד היא אישית כשלעצמה, העיבודים של הלהקה, אלה שכבר שמעתי באלבום מלונדון ובאחרים היו קצת חסרי מעוף ומשמימים. אני מעדיף עיבוד עירום, שכולל את כהן יושב עם גיטרה ספרדית ולידו זמרת ליווי אחת וסקסית. וכל זה מתרחש במועדון חשוך ודחוס עשן.
    אבל הכל התרחש באצטדיון רמת-גן, יחד עם חמישים אלף צופים, מסכים והמון סקסופונים. האמת היא שהאחיות האלו שהוא טרח להציג כל כך הרבה פעמים היו מעולות בחלק מהמקרים.
    בכל מקרה קשה לי מאוד לבקר בצורה שלילית מדי את לאונרד כהן, הרי לא היו לי ציפיות בכל מקרה, ידעתי שזה מה שהולך להיות. הרי המוסיקה של כהן לא מתאימה כלל לאצטדיון כמו זה, ובכלל אני אוהב ממש רק את ארבעת האלבומים הראשונים של היהודי הגאון. ( הללויה לא עושה לי את זה) אז לרגעים הטובים של ההופעה:
    1. Who By Fire.
    2. ההפתעה: צ'לסי הוטל.
    3. הרבע שעה אחרי ההפסקה: סוזאן, סיסטרס אוף מרסי.
    4. הפריטה על הגיטרה ב'אשה צועניה'
    5. Take This Waltz

    וההדרן שלא נגמר, כן זה היה מפתיע.

  10. מאת תמיר:

    הדבר שאהבתי כל כך ב'קח את הוואלס' היה הליווי של האחות הבלונדינית בכובע, כשהיא שרה:
    take this waltz x2 בפזמון.
    זה היה כל כך אולד פאשן , שאנסוני ומהמם.

  11. מדהים איך חווית ההופעה שלך בארץ דומה להפליא לחווית ההופעה שלי בפראג

    http://premiumradio.blogspot.com/2009/09/blog-post.html

    גם אני התרגשתי מאד מ -Famous Blue Raincoat,
    זכית בצ'לסי הוטל, כי לי הוא היה חסר בפראג,
    אבל כל השאר דומה בכל ההופעות שלו: בלונדון, ברלין ובכל זאת
    זה מרגש כאילו זה נשמע בפעם הראשונה.

    דבר אחד לבטח שונה בין ההופעה בארץ להופעה בפראג, הצ'כים היוה מאד מנומסים,
    כמעט כמו בקונצרט של מוסיקה קלאסית, למרות שהם היו קהל נלהב, ואוהב בלי די.
    אבל אנחנו הקהל הכי טוב בעולם, שר מפרגן, שמח וגם כן אוהב בלי די.
    וגם היידה ביבי !

  12. מאת בראוניז:

    לגבי הלשמוע עם השותפה לחיים עירומים במיטה – זה נכון. וזה הפך את כל החוויה שלי בהופעה למוזרה ביותר, כיוון שידעתי שהאקס שלי נמצא באותו מקום, רק על הדשא, וכך הוא הועלה אסוציאטיבית כמעט בכל שיר ("I'm your man", "hallelujah" "who by fire"), מה שגרם לי, ובכן, לתחושת מועקה רבתי. ניסיתי להזכיר לעצמי שאני בפאקינג הופעה של ליאונרד כהן ושעלי להתרכז בהווה, בהווה ולא בעבר. לא בהצלחה יתרה. אני לא ראיתי את הסטליסט כך שכל שיר הפתיע אותי, כל הערב ליחששתי לאחי שישב לצידי, הנה, פיימוס בלו ריינקוט, זה השיר הבא, אבל דודתי, שעשתה את שיעורי הבית שלה וצפתה בדיוידי מלונדון אמרה, לא, אין סיכוי, הוא לא ינגן את זה.
    אבל זה היה השיר הבא. וכך נגאלתי מכל תחושת המועקה, בשיר הזה, שליווה לא את זוגיותי אלא את פרידתי, והזכיר לי שכן, היה לי עצב בעיניים והוא, חשב שזה יהיה כך תמיד, אז הוא מעולם לא ניסה להסירו. וזה היופי, וזו הגדולה, כי גם בתוך חמישים אלף איש ידעתי שליאונרד כהן שר את חיי.

    גם חשבתי עליך, גיאחה, ועל העונג קרב משנה שעברה, ניבאת את הווה

  13. רגע, אז באמת לא תכתוב שומדבר על אוקרביל? אני ממש רוצה לשמוע מה חשבת.. למרות שקראתי את המייל המרגש :)

  14. מאת אסף:

    גם מרחוק ובהעדר משקפת הייתה חויה של
    פעם בחיים

  15. מאת נעם:

    האמת? ישבתי בשער 3 בחלק העליון ממש אבל בקרבה מספקת בכדי שלא להזדקק למשקפת. ההרגשה שלי היתה שהסאונד לוקה בכלך שמישהו החליט להחלישו בכדי שלא להחריש את אזני ה-1200 ש"ח, בחלק מהשירים נראה היה שהסאונדמאן מגביר את הווליום והרגשתי שאני בהופעה מדהימה ואז באה ההפחתה בעצמת הקול שהשפעתה הגדולה היתה בהד שהגיע מעמוד הרמקולים האחורי שפנה ליציעים הדרומיים.
    גם המסכים יכלו לקבל זוית לכיוון היציעים ואז להוסיף מסך עליון למרכז.
    בכל מקרה החוויה להיות חלק ממקהלה אדירה מחבקת ואוהבת היתה חד פעמית.
    ומילה טובה לבנק דיסקונט שחילק לא רק 50,000 סטיק לייטים אלא גם 50,000 כריות לכסאות הנוראים. לכשלעצמי הייתי מוותר על התיק/צידנית שחולק ומצ'פר את הקהל בתוכניה שמחירה השערוריתי מנע ממני לרכוש אותה ועל כך אני מיצר כעת.
    היה WOW ועוד איך.

  16. מאת שמש שמש:

    גם אני חיכיתי לFamous Blue Raincoat, הכי בעולם. עם זאת, השיר שהכי היכה בי היה who by fire, בתזמון מופלא של בין כסה לעשור.

כתיבת תגובה