3 בינואר 2010

ספירת העונג: טרמינל, ז'ה טם

[מאת: סתיו פולק]

sfiratbarלעל אחד מאיתנו יש את ההרגל המגונה שלו, העניין הלא ברור הזה שמרגיע אותו אינדיוודואלית. שעוזר לו לשמור על השפיות.
ובכן, ההרגל המגונה שלי היה מעוגן בחוק, באישור רופא, ובהשגחת קצין הביטחון של הנתב"ג. אחת לחודש הייתי מגיעה לנמל התעופה,
רק אני, בלי מזוודות, בלי בקשות מהקרובים לשוקולד וסיגריות מהדיוטי…

את התרפיה שלי אני מעדיפה לעבור לבד. קצין הביטחון שכבר מכיר אותי מלווה אותי במבטים חשודים ובשיחה קצרה עד לגג אחד הבניינים, ואז סוגר אחריו את הדלת – משאיר אותי לבדי לצפות בהמראות מהשדה תחתיי. אחרי שעה הדלת הייתה נפתחת, והקצין היה מבקש ממני בנימוס לפנות את הגג, כי זמני עבר.

אך לפני שבוע נקטעה לה שגרת ה"תרפיה" שלי, כשצללית של אדם אחר צצה לי פתאום על הגג. כשהתקרבתי אל הזר בצעדים מהוססים הבחנתי שהוא מחזיק ספר בידו הימנית, סיגרייה שהפיצה ריח מוכר ולא חוקי בידו השמאלית, וגיטרה זרוקה על הרצפה לידו.

אזרתי אומץ ופניתי אליו- "סלח לי אדוני, מה… מה אתה עושה כאן על הגג?". הוא הסתובב אליי, פרצוף מחוייך, ראש מלא תלתלים, והקול הכל כך מוכר הזה שענה לי בחצי גיחוך – "קורא איים בזרם, מאת ארנסט המינגווי. תרגם את זה יפה אהרון אמיר…"
לא היה מקום לטעויות. זה הוא. ברגע הזה לא האמנתי למראה עיניי ולמשמע אוזניי – הדבר היחיד שבו האמנתי אמונה שלמה היה שאיבדתי סופית את השפיות.
"כן, סביר להניח שאת משוגעת. קצת פראית, קצת לא ברורה… את הרי עולה לכאן לצפות בהמראות על תקן כדור הרגעה, אז נורמלית את בטח לא."
אמר וקם לעברי, ידו מושטת, "מאיר אריאל, ואת?"
"אני … אני יודעת. בטח. מאיר". שפשפתי עיניי, מתרגשת מגודל המעמד.
"בואי, שבי איתי", הוא אמר בזמן שהרים את הגיטרה, "התגעגעתי לקהל בשר ודם. שם למעלה בעיקר מג'מג'מים. קיבוץ גלויות שמימי!" הוא החל מכוון את הגיטרה, "אז יש לך בקשות מיוחדות, ילדונת?"
מההתרגשות וההלם נאלמתי קלות. מאיר הסתכל עליי, צחק והתחיל לפרוט. הצלילים הנהדרים של "שדות גולדברג" מילאו את החלל.
"ילדתי שלי, אל תכלי לבדך…"
הוא ניגן רק לי, לי ולמטוסים. ישבתי מרותקת. שיר רדף שיר, הפסקול של חיי – "ארול", "שיר כאב", מים מתוקים", "זרעי קיץ" ואפילו ביצוע אירוני במיוחד ל"טוק טוק טוק על דלתי מרום".

עד שבבת אחת נקטע הרצף, כשדלת הגג נפתחה בחוזקה.
השעה שלי נגמרה. מאיר הציץ בקצין הביטחון ומילמל "ואז חבר בא ואומר: זמנך עבר". הקצין הבחין במאיר והתחיל לרוץ לעברו, כשמאיר תפס את גיטרתו, את הספר – וקפץ מעל הגג.
וכך, כשהוא מתרומם לו לשמיים, שר בפה צוחק אל הקצין – "לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי, לא תתפוס אותי…"

ועכשיו אני כאן.
וטוב לי. תודה מאיר
מודה אני, לפנייך ולך.
עכשיו כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה…

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

phshl9600מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.

5 תגובות על “ספירת העונג: טרמינל, ז'ה טם”

  1. מאת Philips Music:

    ז'ה טם איי לאב יו
    טרמינל בלה מיה

  2. מאת יהל:

    שבחים מרובים במיוחד לכותבת!
    אני בהחלט רוצה לראות עוד מפרי עטך, המשיכי לתרום את חלקך לספרות היפה!

  3. מאת אירלין:

    את מהממת ומדהימה.
    המילים שלך עוברות דרך העיניים שלי ומתערבלות בתוכי עמוק עמוק פנימה.
    יש לך כישרון מיוחד.

    פנטזיה שכל אחד יכול להתחבר אליה.

  4. וזו הבחירה שלי למצטיין הספירה!

  5. מאת סתיו פולק:

    הו, ואו.
    המון תודה לכולכם…

כתיבת תגובה