21 בדצמבר 2009

ספירת העונג: יש אור שלעולם אינו כבה

[מאת: רועי סקיף]

sfiratbarגן העלייה בגבעתיים, מקום שכל זר מחוץ לגבולות רמת-גן בואכה גבעתיים לעולם לא יצליח להבין את קסמו. השם ניתן לו מהסיבה הפשוטה שעל מנת להגיע לשם היה צורך לעבור מדרון תלול מאד וגרם מדרגות שהשתרכו לאיטם עד לכניסה למצפה הכוכבים. שם העברתי את הילדות שלי. נוסטלגיה היא לעיתים עניין חמקמק, נסיון לאחוז בזכרונות בצורה סלקטיבית ולראות בהם רק את הטוב ללא העוקץ. מי לא זוכר את מצפה הכוכבים, שהיה האטרקציה הכי גדולה שלמורים היה להציע בתור טיול ערב, הביצה הידועה לשמצה – שבכל חבורת ילדים תמיד היה את הילד האומלל שזכה ליפול לתוכה, וכמובן, הופעות הרוק הכובשות של דודו זר ועוזי חיטמן ז"ל בלילות החופש הגדול.

קרוב לעשרים שנה עברו מאז – חזרתי חזרה לגן לביקור. העליה למעלה נראית כבר פחות מרתיעה מבעבר, הביצה כבר יובשה, והמצפה אמנם קיים – אבל איזה ילד ישער בדעתו ללכת לראות כוכבים משמימים כשבטלויזיה יש את האח הגדול? נוסטלגיה, אכן עניין חמקמק.

לפני שבע שנים, בגיל 20, שמעתי לראשונה את "דה קווין איז דד" של הסמיתס. אולי זה יישמע קצת כמו קלישאה, אבל שום דבר שעברתי עד אז לא הכין אותי לאותו רגע.

"היה לי חלום מאד רע
הוא נמשך 20 שנים, 7 חודשים ו-27 ימים"

morrissey
ברקע: גבעתיים

הסתכלתי ביומן. 20 שנה, 7 חודשים ו-27 ימים. בחיי. זה היה הגיל המדויק שלי באותו יום. באותה שורה וחצי מוריסי הצליח לנסח ולתמצת בצורה הכי כואבת ונכונה את מה שהרגשתי הכי עמוק בפנים. מי מאיתנו בשנות העשרה לחייו לא הרגיש ניכור, בדידות, עצב, חוסר שייכות? מה שמדהים הוא שעד אז הייתי משוכנע באמת ובתמים שאני האדם הכי בודד בעולם ושאף אחד לעולם לא יבין אותי. כנראה שאם כל כך הרבה אנשים אוהבים את הסמיתס, חשבתי לעצמי, אז העולם הוא כנראה לא מקום כזה גרוע.

"ואם אוטובוס דו קומותיים
יתרסק לתוכנו
למות לצידך
דרך כה אלוהית למות

ואם משאית של 10 טון
תהרוג את שנינו
למות לצידך
העונג והזכות היא כולה שלי"

שמעתי את השיר הנ"ל עשרות אם לא מאות פעמים. שיר האהבה האולטימטיבי. כל יום מאז גיל 20 אני רוצה להאמין שאוכל למצוא אהבה כה חזקה, כה טוטאלית, שאוכל להקדיש לה את השיר ובאמת להאמין בזה בכל הלב.

אתמול בלילה חלמתי חלום. בחלום שלי אני צועד איתך בגן העליה. עולים מדרגה אחרי מדרגה ללא היסוס. סאונד צ'ק. לפתע הולם בי אקורד הגיטרה הבודד והכה מוכר של ג'וני מאר, שפותח לי את ארובות העיניים. מוריסי, צעיר ב-20 שנה, מושיט אלי יד. תתמסר, תתמסר הוא אומר. ואני עולה איתך לצלילי הוואלס של החיים שלי, למראה הנוף של הילדות שלי, אל עבר מצפה הכוכבים. אנו מביטים למעלה. יש אור שלעולם אינו כבה, צועק לי מוריסי מלמטה, יש אור שלעולם אינו כבה. ואני מנשק אותך, שנינו ספוגים בדמעות, ספק של אושר ספק של עצב. סוף סוף מאמין למילים שמתנגנות בראשי קרוב לשבע שנים.

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

phshl9600מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.

23 תגובות על “ספירת העונג: יש אור שלעולם אינו כבה”

  1. מאת שירה:

    הקטע היחידי שאהבתי עד עכשיו. הכי פשוט, הכי יפה. אה ו, סוף סוף מישהו אמר את זה – "מוריסי, צעיר ב-20 שנה" – כי מוריסי-של-עכשיו שר את there is a light… זה פשוט בחיים לא יהיה אותו דבר ואני לא מבינה את האנשים שמתעקשים.

  2. מאת מיס בוז'רסקי:

    נוגע ללב.

  3. מאת אילן פאר:

    מקסים

  4. מאת הטרמיט:

    בסוף חוזרים לסמית'ס. סיפור מצוין, כל הכבוד.

  5. מאת עומר:

    אהבתי, אשמח לקרוא עוד…

  6. מאת drorko:

    כתוב ניפלא , מרגש – תודה

  7. מאת נועה:

    יפיפה, מאוד נהנתי לקרוא.

  8. מאת המפרגנת:

    "אתמול בלילה חלמתי חלום. בחלום שלי אני צועד איתך בגן העליה. עולים מדרגה אחרי מדרגה ללא היסוס. סאונד צ'ק. לפתע הולם בי אקורד הגיטרה הבודד והכה מוכר של ג'וני מאר, שפותח לי את ארובות העיניים. מוריסי, צעיר ב-20 שנה, מושיט אלי יד. תתמסר, תתמסר הוא אומר. ואני עולה איתך לצלילי הוואלס של החיים שלי, למראה הנוף של הילדות שלי, אל עבר מצפה הכוכבים. אנו מביטים למעלה. יש אור שלעולם אינו כבה, צועק לי מוריסי מלמטה, יש אור שלעולם אינו כבה. ואני מנשק אותך, שנינו ספוגים בדמעות, ספק של אושר ספק של עצב. סוף סוף מאמין למילים שמתנגנות בראשי קרוב לשבע שנים"

    מר סקיף היקר, תפסיק להיות כלכך מרוכז בעצמך. אם זאת באמת הפנטזיה שלך לאהבת אמת? אם כן תרשה לי לומר לך שאתה מאוהב בעיקר בעצמך. התיאור של הבחורה בסיפור שלך מתאים לתקופות אפלות יותר בהן נשים שימשו רק קישוט לגברים ולא באמת היה להן מקום בתור עצמן. תסלח לי על הביטוי אבל הגיע הזמן שתפסיק לאונן על פנטזיות מהמאה הקודמת ותחפש האהבת אמת של אשה השווה לך, שתוכלו לצמוח ביחד ולא שאתה תטפס לה על הגב

    מאחלת לך הצלחה, המפרגנת

  9. מאת רועי:

    למפרגנת,
    באמת נשגב מבינתי איך החלטת שהבחורה בסיפור שלי נועדה לקישוט. להזכיר לך, מדובר בסיפור קצר של פחות מ-400 מילים. את באמת מצפה לאקספוזיציה ופיתוח דמויות בין לבין?
    בסיפור שלי אין לבחורה פנים, והיא יכולה להיות כמעט כל אחת
    זה היופי בעיני וכך אני רואה את זה
    חבל שאת ממהרת לשפוט, ועוד אותי בתור בן אדם, על פי קטע קצר
    שיהיה לך רק הצלחה בחיים ומקווה שתמצאי לך גבר בחיים שלא כמוני יטפס לך על הגב
    רועי

  10. מאת ינשול:

    אהבתי!!!!!!!!זה הזכיר לי את הסרט 500 ימים עם סאמר…

  11. מאת אבי:

    בהחלט מקסים

  12. מאת הילה:

    רועי, כתבת מקסים. מאחלת שחייך יהיו רק חלום נעים.

  13. מאת אדר:

    רועי היקר…צמררת אותי.
    הפתעת אותי לטובה! מיד עשית לי חשק להקשיב לקוויון איז דד.
    מחכה לקרוא עוד :)

    אדר.

  14. תענוג לקרוא. היה מרגש!

  15. מאת יעל:

    יופי של כתיבה. עד כדי כך שהיא כמעט עושה חשק לנסוע לגבעתיים.

  16. מאת דורצח:

    אני מאוד אוהב את הסמית'ס, ואיכשהו בניגוד אליך תמיד הפריע לי שכל כך הרבה אנשים אוהבים אותם – הרגשתי שהם לוקחים ממני משהו, גם אם הוא לא באמת שייך לי. אבל אני מאוד מתחבר לצורה שאתה אוהב את הלהקה הזאת, גם אם אצלי זה קצת אחרת, וזה אחד מהקטעים הבודדים שקראתי על הסמית'ס שממש נהניתי ממנו.

    אני, אגב, רמת-גני, אבל גן העלייה די רחוק ממני, וממש לא מככב בילדות ובגיל ההתבגרות שלי. אני יותר בכיוון של כיכר אורדע, או פארק מרום נווה, או הגן של יד לבנים. נראה לי שלכל אחד יש את המקומות האלה, ושזר לא יבין אף פעם.

  17. מאת ניר שורצמן:

    כיוון שאני אף פעם לא מסתפק בפשט, מה שנקרא, קראתי חזור והקרא את הטקסט מספר פעמים.
    גיליתי שהפסקה האחרונה יכולה בקלות להתפרש כיציאה מהארון. חלום יצרי בו מוריסי מופיע, וכמו כן תיאורי מושא אהבתך יכולים להקרא אך ורק בלשון זכר לאורך כל הפסקה.
    ייתכן שבמודע וייתכן שלא, אבל אם לכך התכוון המשורר אז סחטיין על האומץ, וכמו כן אני היחיד שהבין את זה.
    ואם זה סתם במקרה אז שכח מזה.

    בתור אחד שקרא כמעט את כל פרסומיך באינטרנט במהלך השנים האחרונות אייעץ לך להפסיק להשתמש באח הגדול/ עינב בובליל כמשהו להתנשא מעליו.משתי סיבות:
    1.כולם עושים את זה
    2. הדברים שאתה כותב יפים גם בלי זה.

    סך הכל יפה מאוד ומרגש.
    אהבתי.

  18. מאת dave:

    שמחתי לקרוא את זה

  19. מאת רועי:

    לניר,
    אם זה מה שחשבת או שהסקת מהטקסט,אז מצטער לאכזב אותך-
    כנראה שבאמת לא הבנת את זה

  20. מאת גיאחה:

    הודעה מנהלתית קצרה.

    נמחקה פה הודעה אחת, שזה עניין די נדיר בעונג, וחשוב לי רגע להבהיר למה כדי שהעניין לא יחזור על עצמו.

    המגיב ניר שורצמן הציע פרשנות משלו לקטע של רועי, לפיה אפשר לפרש את הטקסט גם כסוג של יציאה מהארון – פרשנות אפשרית, גם אם לא רלוונטית. לגיטימי.

    אז בא מגיב אחר וטען בתוקף ובצורה די מגוחכת שברור, ורועי הומוסקסואל והגיע הזמן שיקבל את נטיותיו וכולי וכולי.
    למה ההודעה הזו נמחקה? פשוט מאוד. ראשית, כי רועי ביקש ממני והוא לא מכיר שום אהרן. שנית, וחשוב הרבה יותר – כי אם זה נכון, הרי זו הוצאה בוטה ואלימה מהארון, ואם זה לא נכון זוהי הוצאת דיבה. כך או כך, שני הדברים פסולים ואין מקומם כאן.

    באופן אישי אני רוצה להוסיף שבין אם כותב, זמר או סתם אזרח מן השורה הוא הומו, סטרייט, אוהב חמאת בוטנים או שונא אותה – זה עניינו האישי. זה לא משנה שרועי אינו הומו כמו שזה לא היה משנה לו כן היה. זה פשוט לא ענייננו.

  21. מאת FoxyMoz:

    רועי, גנבת לי :) אני רציתי כ"כ לכתוב על הופעה חלומית של מוריסי אבל הקדמת אותי…
    אין ספק שזה יהיה חלומי לחלוטין, עד היום אני מרגישה את הצביטה הקטנה בלב באקורדים/משפטים מסויימים כשאני שומעת את הסמית'ס…

    תודה על הקטע, וסליחה שיש כאלו אנשים קטנטנים מעצבנים שהתגובות שלהם לא שוות התייחסות. תמשיך לחלום ותמשיך לכתוב.

  22. מאת רועי:

    תודה לכל המגיבים! :-)

כתיבת תגובה