20 בדצמבר 2009

ספירת העונג: סיפור ש(לא)היה באמת

[מאת: melquiadess]

sfiratbarאני רוצה לספר לכם על ההופעה המפתיעה והמרגשת ביותר שראיתי עד עתה. ההופעה הזו התרחשה לה בעיר קסומה אחת, אתם אולי מכירים אותה… פריז שמה. בשיאו של הקיץ האחרון, הסתובבתי לי במשך שבוע שלם באותה עיר, שאפתי את ניחוחותיה ונאבדתי בין סימטותיה. הסיבה שהביאה אותי להסתובב בארץ זרה במשך שבוע היתה דווקא מתוכננת היטב.

הכל החל כאשר באפריל החלו להתפרסם תאריכי ההופעות של לאונרד כהן באירופה, ואני אמרתי לעצמי שאת הסיבוב הזה אינני מרשה לעצמי להפסיד, ואינני מוכן להמר על קיומה של הופעה בישראל. אז עוד באותו יום שהחלה המכירה,הזמנתי לעצמי כרטיס להופעה בברסי שבפריז, לשורה השמינית, איפה שעוד ניתן לראות את לאונרד לא רק דרך המסכים הגדולים.

אבל לא על ההופעה הזאת רציתי לספר לכם, כי אם על הופעה דומה, אך אם זאת מאוד שונה, הופעה שעד היום לא סיפרתי לאף אחד אחר אודותיה.
שני ערבים לאחר אותה הופעה שעבורה הרחקתי עד פריז, אני מוצא עצמי מסתובב ברחובות העיר בשעת השקיעה (שהיתה בערך 21:30 באותה עונה), כאשר התכנון הכללי שלי הוא למצוא את אחד ממועדוני הג'ז שהעיר כל כך מפורסמת בהם, להיכנס, לשתות משהו, לשמוע קצת מוזיקה, ולאחר כשעה קלה לשוב למיטתי.

לאחר סיבוב קצר בסמטאות, עיני נוחתות על דלת שחורה, ללא הרבה קישוטים, ומעל הדלת כתוב בצורה צנועה, כמעט נעלמת, Jazz. כנראה עקב צניעותו של המקום, והעובדה שהוא לא נראה כמו עוד אחד מהמקומות האלה שפונים בעיקר אל התיירים המציפים את העיר, המקום נראה לי יותר מושך מכל האחרים. וכך, כאילו הוטל עלי סוג של כישוף אני נמשך לי פנימה.

בפנים אני מחפש את לוח ההופעות של המקום ומוצא שהערב מופיע הרכב בשם The avalanches, ומעבר לזה אין שום תיאור. נו טוב, המקום נראה נחמד, נשאר ונשמע, אני אומר לעצמי… אני מזמין לעצמי בירה, ומתיישב על שולחן בקרבת הבמה. על הבמה נמצאים שני כסאות, שתי גיטרות אקוסטיות, ועוד מספר כלי מיתר. כחצי שעה עוברת ואינני רואה שום תנועה על הבמה. בנתיים המועדון הספיק להתמלא, וכל השולחנות כבר מלאים בקהל אשר נראה כמו קהל קבוע הפוקד את המקום כל ערב.

ואז נפסקת לה המוזיקה, ואני מבחין בשני אנשים מבוגרים עולים לבמה ומתיישבים על שני הכסאות. לאחר שהם מתיישבים הראשון מביניהם מרים את ראשו ואומר bon soir, באותו רגע נשמתי נעצרת, כאשר אני מבחין מיהו אותו אדם מבוגר היושב מולי. מדובר בלא אחר מאשר לאונרד כהן בכבודו ובעצמו. כן כן, בדיוק אותו אחד שרק שני ערבים קודם לכן ראיתי מופיע עם הרכב של כעשרה נגנים מול אולם כדורסל עצום, יושב כעת במרחק כשני מטרים ממני, מול מועדון ג'ז אפלולי המכיל אולי 100 איש, מלווה אך ורק בחוויאר מס, היגטריסט הספרדי המלווה אותו בכל כך הרבה כשרון. הוא לא מוסיף אף מילה, ומיד מתחיל לשיר את "Avalanche" בעודו פורט על הגיטרה שלו.


(מקור: Dena Flows, CC-by-nc-nd)

משם הוא ממשיך במשך כשעה עם עוד ועוד שירים מראשית הקריירה שלו. דווקא על שירים נפלאים כמו "Suzanne" או "Hallelujah" הוא מוותר, ובמקומם אני זוכה לשמוע ביצועים מרגשים במיוחד לשירים האהובים עלי: "Last year's man", "Sing another song", "Master song", "Seems so long ago" ושירים נוספים שאינני זוכר. ואת השיא האמיתי הוא שמר עבורי לסוף כאשר הוא סיים עם שני השירים האהובים עלי:

ראשית, "Famous blue raincoat", שאמנם בוצע גם בברסי, אבל אי אפשר להתחרות בביצוע של השיר הזה כאשר אתה ממש יכול להרגיש את נשימותיו של מר כהן. ולבסוף, בהדרן קטנטן, הוא סגר את הערב הקסום הזה עם "Came so far for beauty", אשר סיכם כל כך טוב את כל המסע הזה שלי לפריז.

לאחר ההדרן, הוא קם והכריז: "Have good night, we were the "the avalanches". please don't tell others anything else", וכך ההופעה הזו נשארה הסוד הקטן שלי, של עוד כמאה איש, ושל לאונרד כהן.

מי יודע, אולי גם בארץ הם הופיעו ערב אחד באיזה פאב, ומאז סוף ספטמבר מסתובבים כאן כמה אנשים מאושרים במיוחד החולקים סוד משותף?
אז אמנם הבטחתי לעצמי שאשמור את הסוד, אבל לכבוד סוף השנה, ולכבוד בקשתו היפה של גיאחה, החלטתי לחלוק עימכם את החוויה.

לכל הקטעים שפורסמו ב"ספירת העונג: הופעת החלומות"

phshl9600מהי הופעת החלומות שלכם? קפצו להזמנה לספירת העונג ושלחו את הפנטזיה שלכם. ספירת העונג תרוץ כאן מדי יום חול עד אמצע ינואר, ושלושה מהכותבים יזכו באוזניות פיליפס שכאן בתמונה מימין. יש גם תקנון, כמו אצל הגדולים. רוצים עוד? באתגר האוזנית של פילפיס במאקו יש גם כרטיס זוגי להופעה באירופה. עקבו אחרי הטוויטר של פיליפס ישראל כדי לא להחמיץ עוד הפתעות, ואחרי הטוויטר שלי כדי לא להחמיץ את השטויות שאני כותב שם.

6 תגובות על “ספירת העונג: סיפור ש(לא)היה באמת”

  1. מאת אורן:

    יפה.
    אם כי, אני חושב שהלהקה האמיתית בשם The Avalanches קצת יתאכזבו…

  2. מאת אלעד-וו:

    ראיתי אותם בשיקגו בקיץ 2006, במועדון הופעות קטן במערב העיר. חבר מקומי סיפר לי על זה, ולא הסכים להגיד איך הוא שמע על זה. לא התכוונתי להגיד כלום, אבל אם כבר סיפרת. הכי אהבתי את הריקוד הזה שחוויאר רוקד באמצע ההופעה, אתה בטח זוכר. הכי מצחיק היה כשהם העבירו את הכובע.

  3. מאת melquiadess:

    אלעד – דווקא אצלנו הוא לא רקד, אבל כן גם בםריז הם עשו את הקטע הזה של להעביר את הכובע, פשוט קסום :)

    אורן – אני מציע ללהקה האמיתית להגיש תלונה רשמית ללאונרד כהן, אולי הוא ישנה את שמו הבדוי…

  4. מאת אור_בי:

    א-ד-י-ר.

  5. מאת אביב:

    המוח שלי לא מוכן לקבל את העובדה שזה סיפור מומצא ובוחר לקנא בך – ארור תהיה על המזל הזה!

כתיבת תגובה