המים שלי יורדים כמו טרפנטין שרה קורטני לאב הצעירה בשיר הראשון שפותח את אוסף הביסיידים והדמואים המוקדמים, שנקרא בשם שנדמה שאין מתאים ממנו לאוסף שכזה: My Body, the Hand Grenade. גופה של לאב, זה שהיתה משליכה לקהל מעריצים ושונאים, שהיה נאנס שוב ושוב בקראוד סרפינג אכזרי ממנו היתה חוזרת מדממת וקרועה, הוא חומר הנפץ שמניע את האמנות, את המוזיקה. השמלה שעל עטיפת האלבום, שמלה אותה, בווריאציה זו או אחרת, לבשה כמעט בכל צילום של הופעה מאותה תקופה, במראה שהיווה את אחד מסימנים המזהים של נשים במוזיקה בתחילת שנות ה-90, ה-Kinderwhore, זונה-ילדה.

השמלה המוזאלית שבעטיפה מייצגת זמן שקפא. הזעה, הזרע והשנאה העצמית שהיא ספוגה בהם יתנדפו אל האוויר, אבל הקרעים לא יתאחו. הסקס אפיל של הריוט גררלז היה הייצוג הקרוב ביותר לנשיות שחיפשתי באותן שנים – זו היוזמת, האנרכיסטית, האלטרנטיבית, היצירתית. כך נראה הדימוי הרומנטי ביותר שהכרתי. כך נשמעת קפסולת זמן מלאה בכאב.

לספור אחורה מהנצח כשקניתי את האלבום הייתי בת 15. עכשיו אני בת 25 ומוצאת אותו קבור בערמת דיסקים שלא הבטתי בה שנים. הסאונד המלוכלך, המילים העקומות, ספוגות הדימויים הפשטניים, הצעקות המחורחרות, הסאונד הזה, הראשוני. לפני הפרסום, הנישואין, הזוהר והלכלוך. אישה צעירה, אינטליגנטית ושאפתנית מקימה להקת פאנק רוק ורוצה לכבוש את העולם. השמלות הקרועות התחלפו בשמלות כסופות ומוזהבות ובשטיח אדום, ולאחר מכן בחלוקים של בית החולים. הסוף הוא טראגי וידוע מראש.

עכשיו אתם זוכים לראות את מותי ואותו גוף שלאב השליכה מהבמה כעת זקן ומסומם, מנותח ומשופץ, מוגדל ומוקטן, הופך לנחלת הכלל. אני כבר גדולה יותר ומחפשת מודלים אחרים. כבר פחות בוער לי לצעוק וזעוק ולקלל. את הפמיניזם שלי אני מוצאת בחללים אחרים, במערכות יחסים, בשקט. והשמלה הזאת נשארת במדף, נשארת בארון, ובלב שלי לתמיד.

Hole – Turpentine
מתוך My body, the hand grenade משנת 1997

[מאת שני]

ספירת העונג: כל הקטעים