24 במרץ 2008

ספירת העונג: Berlin

1
2
3
הדרן…

אני לא אדם של שירי פתיחה. מאז ומתמיד הייתי אדם של שירי נעילה. האלו שיושבים בסוף הדיסק ומנסים לקחת את הצעד הנוסף שהדיסק לא לקח, כמו "A day in a life" מסרג'נט פפר או "אזהרות לנפש" של אלג'יר.
יכול להיות שדווקא בגלל זה בחרתי בשיר "Berlin". נכון שזהו שיר הפתיחה של האלבום, אך אין אפשרות להעריך אותו או להבין את העוצמה הטמונה בו אלא אחרי ששמעת את הדיסק כולו.

בראיון לרולינג סטונס לפני יציאת האלבום, ריד אמר שברלין יהיה הסרג'נט פפר של הסבנטיז. כנראה הוא התכוון שזה הולך להיות דיסק הקונספט שישנה את פני המוזיקה. בדיעבד זה לא קרה: ברלין נחשב לכישלון בזמן יציאתו. עד שהכירו בו כיצירת המופת התעשייה כבר השתנתה מאירועים אחרים. באותו ראיון ריד אמר שהוא נזהר מאוד שהכתיבה בתקליט תהיה מאוד ישירה ומאוד פשוטה. בלי להסתתר, בלי טריקים, בלי שתצטרך להיות מסומם כדי להבין את המשמעות. כתיבה ישירה על אנשים שחיים בשנות השבעים בכל מקום. על אנשים שמתקיימים.

והשיר הזה הוא בדיוק זה: פשוט וישיר. מתקיים. הוא היזכרות נוסטלגית ברגע אחד בברלין. בבית הקפה הקטן, במוזיקה שהתנגנה, בגובה המדויק של הנמענת, במה שהם שתו. הכל מאוד אמיתי, הכתיבה כל כך ריאליסטית שהיא נראית מרושלת. בשמיעה הראשונה אתה לא שם לב בכלל לפער העצום בין התיאור לשורה הסוגרת. בסך הכל יש כאן ישיבה בבית קפה עם שתיה ליד חומה שמסמלת, יותר מכל דבר אחר, את ההפרדה שבין אנשים ואת האלימות השקטה של אותה מלחמה קרה. איך זה יכול להיות גן עדן?
ובכל זאת זה גן עדן.

רק בשמיעה השניה של הדיסק אתה יכול להבין איך זה יכול להיות גן עדן.
בשביל אותו זוג של השיר, אותו זוג שהדיסק סובב סביבו, זה חייב להיות גן עדן. בשביל אותם אנשים שאין להם איפה לפרוק את היצירתיות חוץ מבהתפרצויות אקראיות ("Lady day") או כשהחברים שלהם צוחקים עליהם ("Oh, Jim"), אנשים שכל מה שיש להם זה להגיד 'אם רק…' ("How Do You Think it Feels"), אותם "Men of Poor Beginning" כמו שהשיר השלישי מכנה אותם. אלה אנשים שלא יכולים לצפות לגן עדן טוב יותר. בשבילם זה חייב להיות גן עדן, כי ההמשך הוא לא פחות מגיהנום של תסכול, אלימות, אדישות ועצב. וזה שקצת נחמד פתאום, או אפילו נחמד מאוד, זה גן עדן בשבילם.
רק בשמיעה שניה אתה שם לב עד כמה אותו דבר שמתבטא באותה חומה מתבטא גם בחייהם הקטנים של זוג עני ואומלל. עד כמה אותה ברלין קיימת, כדברי לו ריד בראיון המדובר, לא רק בברלין אלא בכל מקום.

"It was very nice…
Oh, honey it was paradise."

Lou Reed – Berlin
מתוך Berlin, משנת 1973

[מאת אורן וילקינס]

ספירת העונג: כל הקטעים

8 תגובות על “ספירת העונג: Berlin”

  1. מאת עמיחי:

    קניתי אותו רק בגלל השיר הזה

  2. מאת קסטה:

    האלבום הזה כל כך השפיע על חיי ועל והתפיסה שלי לגבי מוזיקה ונדמה לי שאני יכולה לכתוב חוברת על מה שיש לי להגיד עליו.
    לא היה מצב ששמעתי שיר אחד מתוך האלבום בלי לשמוע את כולו. אין מצב להתחיל עם שיר הפתיחה ולא לסיים עד הסוף. ברלין יצירה שלימה עם סיפור. הדוגמה הקבועה שאני נותנת בויכוחים מדוע חייבים לשמור על פורמט של אלבום לעומת מכירת שירים בודדים כמו שיש כיום.
    מי שהכיר לי בתיכון את ברלין (אגב קראו לו גיא) נתן לי את הקסטה ואמר לי שזה אלבום שמתאים במיוחד לשבת בבקר. הוא אשכרה נהג להאזין לברלין כל שבת בבקר. בפעם הראשונה אכן עשיתי כמצוותו. לעולם לא אשכח מה הרגשתי בסוף (כאמור חוברת לא תספיק), זה בהחלט היה הסרג'נט פפר שלי.

  3. מאת יעל:

    כתבת נהדר, תודה.

  4. מאת נדב:

    מעולם לא חשבתי על השיר הזה בצורה הזו. פתחת את עיניי. אני רץ לשמוע את האלבום הנפלא הזה עכשיו.

  5. מאת יעל:

    דיסק ענק

  6. בנוגע לאייטם 14 על לוח ההופעות האינטרנטי:

    שמעת על פייסבוק?
    ביטלה כל צורך בהזדקקות לאפליקציות או אתרים אחרים לתזכורות מהסוג הזה.
    הכל נמצא שם, ומי שלא שם לא קיים.

    בנוגע לשימוש במינוח "קליף":

    יש גם ככה מספיק ערפל בנוגע לנטיות המיניות שלך, אז אולי תפסיק לפחות עם זה?

  7. אופס, זה היה אמור להיות משורשר בעונג האחרון, לא פה.
    אבל זה לא אומר שאני לא צודק!

  8. מאת טליה:

    בנושא המיקסטייפים והאתרים ליצירת מיקסטייפים -חוץ מהמוקסטייפ הזה,
    יש עוד אתר עם ממשק (מנשק, מנשק!) מהמם של קלטות אייטיז אורגינל:
    http://www.mixwit.com/

    זה הנסיון הראשון שלי עם פלייליסט של שירים חובבי טכנולוגיה (ואני מחפשת עוד, אז כל תרומה תתקבל בברכה)
    http://www.habitu.org/blog/2008/03/25/the_good_days/

כתיבת תגובה