5 במרץ 2008

ספירת העונג: ערים וזיכרון 2

זה סיפור על שיר הפתיחה האהוב עלי. אנשים שמבינים במוזיקה בטח יוכלו לנמק יותר טוב ממני את מיליון ואחת הסיבות לסגוד לשיר הזה, אני אסתפק בסיפור (אמיתי) שקשור אליו.

זה היה הקיץ הראשון שלנו בעיר, עוד לא היינו רגילים לחום. הזענו כמו משוגעים. הבגדים שלנו נדבקו לעור, הסוליות שלנו נדבקו לאספלט. בצהריים העיר נראתה לנו כמו גרסה משוכללת של הגיהינום. באותם
ימים היה לנו טקס קבוע: כשהחום היה הופך בלתי נסבל היינו מתפשטים, נדבקים לרצפה וממיסים אחד על השנייה קוביות קרח. יכולנו לשכב ככה במשך שעות – דבוקים לרצפה, קמים רק בשביל להביא עוד קרח.

באותה התקופה הזוגיות שלנו כבר היתה מאוד רעועה, זו היתה הסיבה המרכזית שבגללה החלטנו לעבור לעיר. חשבנו ששינוי יוכל לעצור את תהליך ההתפוררות. בהתחלה היה נדמה שזה עובד, אבל החום לא הפך את התהליך, הוא רק האט אותו. לא היה לנו כוח לכלום. גילינו שריבים הם פריבילגיה של אנשים עם אנרגיה.

באותו הבוקר התעוררנו מוקדם לשם שינוי. ישבנו במטבח, נהנים מקרני השמש שעוד מעט יבריחו אותנו הרחק מהחלון. זה היה אחד מאותם רגעים של סוף בהם פתאום נדמה שזה רק משבר חולף, מין איים אחרונים של יציבות לפני ההתפוררות הסופית. קמתי לשים דיסק במערכת, והוא דיבר על משהו. אני כבר לא זוכרת על מה, אולי על ראיון עבודה אליו הלך באותו השבוע. בזמן שהוא דיבר התחילה המוזיקה. כשדויד פרץ התחיל לשיר הפסקתי לשמוע אותו. הוא דיבר בהתלהבות, מוסיף תנועות ידיים רחבות להדגיש את דבריו, וכל מה שיכולתי לשמוע היו בלובנד, מספידים ומספידים ומספידים, ובאותו הרגע זה הכה בי. בפעם הראשונה תפסתי, בבהירות מוחלטת, שזה יכאב, אבל אני אשאר בחיים.

אחר כך, כשזה נגמר סופית, זה כאב, אבל זה לא כאב כמו ההבנה הזו. אותו הרגע, שבו הבנתי שאני מסוגלת לחיות בלעדיו – הרגע הזה שבר לי את הלב.

בלובנד – ערים וזיכרון 2
מתוך בלובנד, משנת 1999

[מאת דולי]

ספירת העונג: כל הקטעים

9 תגובות על “ספירת העונג: ערים וזיכרון 2”

  1. מאת לטאת העם:

    אני נאלץ להסכים עם דניאל

  2. דניאל, רציתי לכתוב בדיוק (אבל בדיוק!) את אותו הדבר.
    ואפילו לא הקשבתי לשיר אף-פעם…

  3. מאת אורי:

    שיר מעולה והכתיבה יפהפיה.
    הסיפור שלכם הזכיר לי את מרלון ברנדו ומריה שניידר בטנגו האחרון בפריז.

  4. מאת עדי סברן:

    אורי – עם החמאה?

    דולי – ואו.

  5. מאת ג'ים:

    הפחד הכי גדול שלי.

    הבנתי את זה כששמעתי לראשונה את השיר, כשדויד ניגן את השיר אצל גיאחה. מאז אני דואג להסתיר אותו.

    עמוק עמוק.

  6. מאת אורי:

    עדי, חמאה של בלובנד? דיברתי על הקטע שהם שוכבים על הרצפה מיוזעים ומותשים מהחום
    אבל עבר הרבה מאד זמן מאז שראיתי את הטנגו האחרון בפריס ויכול להיות שהוא התערבב לי
    קצת עם איזו סצינה מאפוקליפסה עכשיו. :)

  7. מאת מלי:

    תשימי לב שהשיר הזה הוא שכפול, או ההיפך, של "יפה כמו שקט" , שיר של דוד פרץ גם.

    למשל השורה "אז כתבתי את שמך על השלג כי חשבתי שזה ייגמר"
    יכולה להתחלף עם " ימים אחרונים של שמש ושקיעות שזולגות מעצמן"

    אישית פעם אהבתי, עבר לי.

  8. מאת בועז כהן:

    שני האלבומים, "בלובנד" ו"סוף עונת התפוזים", האחד מ-1999, השני מ-1976, נפתחים
    עם שיר שהוא יצירה שלמה

    "סוף עונת התפוזים" של תמוז נפתח עם "מה שיותר עמוק יותר כחול"
    "בלובנד" (האלבום) נפתח עם "ערים וזיכרון"

    23 שנים מפרידות בין שני האלבומים המופלאים האלה, שניהם מככבים ברשימת 10 התקליטים העבריים הטובים ביותר שלי.

    וכתבת יפה ביותר. הזכרת לי ימים של רביצה נטולת אנרגיה ומרובת דיכאון על הרצפה בדירות שכורות ולוהטות בתל אביב.

כתיבת תגובה