2 במרץ 2008

ספירת העונג: Going inside

את השירות הצבאי שלי עשיתי בגדוד 50 של הנח"ל, הייתי בן גרעין. זו הייתה פשרה בין הנכונות שלי לשרת בקרבי ובין הרצון שלי לשמור על מה שתפשתי כמידה של עצמאות על חיי הנפש שלי. גם להכיר מתנדבות בשל"ת ולחיות עם בנות שמידת שמירת הגבולות שלהן מעורערת משהו היוו שיקול רציני. כמובן – השל"ת נגמר, הצבא התחיל, בנות השתחררו לפנינו ואנחנו נשארנו לשמור אבט"שים בבקעת הירדן.

היו לנו שני גורמי חיבור תרבותיים למציאות החיצונית באותה תקופה – טלוויזיה מצ'וקמקת בלוויין וההמצאה החדשה שמיהרנו להתהדר בה עם שובנו לבסיס – המינידיסק זצ"ל. מהר מאוד החל מסחר ערני בקניינים רוחניים ומלודיים, וכמה מאיתנו ניצלו את אותם חודשים ושבועות אחרונים בצה"ל בבניית מאגר מכובד לקראת הטיול הגדול שבחו"ל או המציאות הישראלית הקרה דאז.

אני התמהמתי עם הרכישה שלי מסיבות כלכליות, ונסמכתי בעיקר על רבים אחרים שנותרו בעידן הדיסקמן ז"ל. הייתי שואל דיסקים מחברים, יוצא הביתה, צורב כמות נכבדת ומכין אספקה לימים שיבואו, שבהם חברים עם טעם מוזיקלי משובח לא יהיו זמינים כל כך סביבי.

את הדיסק של פרושיאנטה יאיר לא הסכים להשאיל לי. כל דבר אחר, בשמחה, אבל לא את ג'וני. העותק הזה היה שייך לבן גרעין שלו ששלח את ידו בנפשו באמצע השירות הצבאי. יאיר שאל ממנו את הדיסק ולא הייתה לו ההזדמנות מעולם להחזיר. יכולתי בכל מקרה לשמוע את זה כששנינו היינו בבסיס, ו-"Going inside" היה כל מה שהייתי צריך לשמוע.

ג'וני איבד הרבה דברים בחיים – חברים, שיניים והרבה הרבה זמן. "להקליט רק מים" היווה את יריית הפתיחה לקריירת הסולו המחודשת והמדהימה שלו, ועם השיר הזה ג'וני לא נכנס פנימה, הוא צלל חופשי.

הגיטרות המרוסקות, הצלילים הנמתחים והחותכים מיוסרים באותה מידה, הקול הכל כך כנה ומנוסה הזה, המילים הלא מלוטשות וההפקה הביתית – כולם נתנו לי שיקוף רנטגן של הבפנוכו המיוסר של ג'וני, כל כך מנוגד לכל מה שנעשה עם להקת הרוק שלו.

הדבר החזק ביותר בג'וני נובע מתוך השוואה – של טנטוס מול ליבידו, של שקיעה מול רמזים של גאולה, של דעיכת האמנות של הצ'ילי פפרס מול הנסיקה של ג'וני. "Going inside" הוא זעקה שכולה התעלות, של הכרה בסבל, הודאה בו, רתימתו לדבר כל כך גס וראשוני שאפילו האדם עם החיים המוגנים ביותר ימצא את עצמו מכניס יד לחולצה לבדוק את הדופק של עצמו. זו לידה מחדש והיא מערבת סבל, הסבל הינו הכרחי. האם זה שווה את זה – בשבילי בוודאי, אני לא אהיה זה שעונה בשם ג'וני.

John Frusciante – Going inside
מתוך To record only water for ten days משנת 2001

[מאת אופקיטו]

ספירת העונג: כל הקטעים

13 תגובות על “ספירת העונג: Going inside”

  1. מאת עמרי:

    איזה יופי כתבת. באמת אחד משירי הפתיחה הגדולים אי פעם, אחד מהשירים הגדולים אי פעם נקודה. בעצם. הלוואי שיבוא לארץ, או שאזכה לראות אותו איכשהו בהופעה. לבד. הוא לבד, לא אני לבד.

  2. מאת goraly:

    כתבת מעולה
    תוך כדי קריאה הייתי צריך לנחש שזה שלך

    פרושיאנטה מדהים, והשיר הזה מדהים. וכמה שהכתיבה שלו קודרת וקשה, השיר הזה "כיריית פתיחה לקריירה", הוא פשוט שיר פופ קליט ומזמין. פרושיאנטה תמיד ידע לשחק בין הסגנונות.

    אישית אני אוהב יותר את shadows collide with people שגם לו יש שיר פתיחה ענק- carvel

  3. מאת goraly:

    כתבת מעולה
    תוך כדי קריאה הייתי צריך לנחש שזה שלך

    פרושיאנטה מדהים, והשיר הזה מדהים. וכמה שהכתיבה שלו קודרת וקשה, השיר הזה "כיריית פתיחה לקריירה", הוא פשוט שיר פופ קליט ומזמין. פרושיאנטה תמיד ידע לשחק בין הסגנונות.

    אישית אני אוהב יותר את shadows collide with people שגם לו יש שיר פתיחה ענק- carvel

  4. מאת עמרי:

    רק שזה לא "יריית פתיחה לקריירה", גם הקריירת סולו כבר הייתה קיימת בשלב הזה, אבל לא קריטי.

  5. מאת אופקיטו:

    זו יריית פתיחה לקריירה מחודשת, כזו הקשורה לחיים חדשים. מ-ח-ו-ד-ש-ת. אני חושב שמהאלבום הזה, הוא יצא דרך מאוד שונה ממה שעשה לפני כן, כמו "החיוך שאתה מביא מהרחוב" (תרגום קלוקל)

  6. מאת נמרוד:

    אחלה כתיבה. יש לפרושיאנטה אלבומים יותר טובים (אני אישית הכי אוהב את curtains), אבל השיר הזה באמת מצמרר בצורה מיוחדת.

  7. מאת דוד שפיר:

    אופק, כתוב מעולה. שיר מדהים, בעיקר הפתיחה… אני מתבייש להודות שאף פעם לא באמת האזנתי לפרושיאנטה, אבל איזה יופי של זכרונות מהצבא עולים לי פתאום

  8. מאת תמר [כלשהי]:

    כשגיאחה פרסם שספירת העונג מתחילה מחדש זה היה השיר הראשון שקפץ לי לראש.
    לא כתבתי עליו כלום אבל פעם שקראתי פה על שירי פתיחה אחרים תהיתי מתי מישהו יבוא עם קטע על "הולך פנימה".
    אני מתפללת שבזמן הקצר שנשאר לי בארה"ב הוא יפנק אותנו בהופעה, לא משנה לי אם זה באלסקה או נברסקה – אני אהיה שם.

  9. מאת הלל סלובק:

    אין כמו פרושיאנטה בשירי פתיחה,
    למרות שאני הייתי בוחר דווקא ב "Enter a uh" כשיר הפתיחה הטוב ביותר שלו (ושל הקריירה שלו, ובכלל)

  10. מאת ערן מחלו:

    מסכים עם כל מילה
    אפילו הקליפ (שביים אחד, וינסנט גאלו) הורס.

    יפה אמרת וכתבת.

  11. מאת צ'פרק:

    אני קורא את זה ממחשב ללא רמקולים, ותוך כדי התאור שלך – "הגיטרות המרוסקות, הצלילים הנמתחים והחותכים" ניגן לי בראש בדיוק זה, כל הגוף צמרמורות כראוי לגיטרות מרוסקות. סחטיין.

  12. מאת סטיבי:

    שיר קורע (במובן הרציני של המילה).

  13. מאת שירה:

    הגיטרות המרוסקות. כן, כן.
    אחד השירים, ללא צל של ספק.

כתיבת תגובה