17 בפברואר 2008

ספירת העונג: The queen is dead (פעם 1)

מי שטרם מכיר – האינפורמציה כאן בשבילך. מי שמכיר – פטור מקריאה, ממילא מה שאכתוב ייראה דל יחסית למה שאפשר לכתוב על "The Queen Is Dead".

אז קודם כל צריך לדעת שיש טרום התחלה, לשיר עצמו יש שיר פתיחה. זהו קטע מובחן ונצחי שיש אנשים שיזהו אותו מיד גם אם ייעורו משנתם. מדובר בהקלטה מתוך הסרט The L–Shaped Room, שבו חבורה עליזה שרה:

"Take me back to dear old Blighty,
Put me on the train for London Town,
Take me anywhere,
Drop me anywhere,
Liverpool, Leeds or Birmingham
But I don't care…"

צריך להבין את הבחירה הקריטית והגאונית הזאת: הסרט מספר על נערה פריסאית בהריון שעוברת לגור בלונדון. Blighty הוא כינוי סלנג לבריטניה. המשמעויות המקוריות שלו מגיעות מהמזרח והן "Foreign" ו-"Kingdom". במלחמת העולם הראשונה Dear Old Blighty היה מקובל בשירים כביטוי המביע את געגועי החיילים הבריטים הביתה. על הקטע הזה והמשמעויות שלו עומד השיר "The Queen Is Dead" שפותח אלבום חשוב ומדהים בעל אותו שם, אך שונה משאר הקטעים בו.

כל שורה בשיר היא פנינה. יש בו מטפורות שנונות וחרוזים, מסרים גלויים וסמויים ובאופן כללי אני מאחלת לגדולי המשוררים לכתוב טקסט כזה אישי, ולגדולי הפובליציסטיים לפרסם טור כזה פוליטי.

שש וחצי דקות מטרידות ודי פסיכיות שמספרות מצד אחד על שקיעתה החברתית של בריטניה, ומצד שני על מצבו העגום של האינדיבידואל (במקרה הזה חתיכת מוריסי…)

כשרואים את הקליפ של Derek Jarman לא בטוח שהפרובוקטיביות עמדה במבחן הזמן, אבל כשאני מאזינה לשיר עשרות פעמים בשנה הוא מרגיש לגמרי רלבנטי. ב-1986, "The Queen is Dead" נחשב מבחינה מוזיקלית וטקסטואלית לאינדי אולטימטיבי. עברו מאז 22 שנים וגם היום אני חושבת שזה נכון. הסמית'ס מנגנים אותו דחוס ומהיר, רועש ואפוקליפטי, והשירה של מוריסי היא כלי נגינה בפני עצמו.

כשחשבתי על שירי פתיחה של אלבומים ידעתי ש-Berlin של לו ריד הכי יפה, "I wanna be adored" של הסטון-רוזס הכי מרגש, רציתי לתת כבוד ל-"Mercy seat" של ניק קייב, וברור ש-"Airbag" של רדיוהד הוא המושלם. אני בכוונה מציינת את השירים האלה כדי לספר כמה הם משמעותיים עבורי ולעומתם להצביע דווקא על התכונה המיוחדת והמאוד לא אסתטית של "The Queen is Dead" – הוא טעון (בנשמה) ובועט (כלפי חוץ).

…"Farewell to this land's cheerless marshes" זו הפתיחה שתמיד תלחץ לי על איזה כפתור, תמיד הופכת לי את הבטן.

The Smiths – The queen is dead
מתוך The Queen Is Dead, משנת 1986

[מאת קסטה]

להשוואה: הגירסה של לירון

ספירת העונג: כל הקטעים

11 תגובות על “ספירת העונג: The queen is dead (פעם 1)”

  1. מאת אופקיטו:

    שיר מדהים של אלבום גאוני מתחילתו ועד סופו. אני אף פעם לא מסתיר שהסמית'ס הם בסופו של דבר האורים והתומים המוזיקאליים שלי, והשיר הזה… כמה היה לי קשה לעכל אותו בהתחלה, עד שהבנתי את המילים, את המטאפורות, עד שגיליתי עוד שכבת סאונד. התופים של מייק ג'ויס נשמעים במיטבם, הבס ליין של אנדי רואק קצ'י, ועל ג'וני מאר אין מה להוסיף, פסיכי לגמרי, כמו שנכתב.
    ומוריסי… חבל לי שהוא לעולם לא יגיע שוב לשם, בפרייזינג המשוחרר שלו, במילים שכורכות יחיד אישי, לאומי ופוליטי, במשפטים שנשמע כל כך בלתי-לחינים (נגיד שיש מושג כזה) ויושבים יחד לכדי משהו שאפילו המנונים כמו "אל ינצור המלכה" ו"עןד לבנה בחומה" לא הצליחו להשיג.
    גאוני, כבר אמרתי?

  2. מאת Joe:

    חיכיתי שמישהו יכתוב עליו – סתם בשביל הזדמנות ספונטנית להתמוגג מהשיר הזה שוב – אפילו לא ציפיתי להחכים כל כך!

    אני מרגיש שגדלתי בתור בן אדם!

  3. מאת א' נדב:

    איייימן

  4. מאת canna:

    הפוסט הזה ממש עשה לי חשק להרשם עכשיו ומייד לסימינר של יומיים על שירי מוריסי בשורש, הנוף של ירושלים ומזג אויר גשום מתלבשים עליו כמו כפפה. חבל שאין באמת סימינר כזה והכל פרי דימיוני הפרוע…

    אני חושבת שמה שהופך את השירים של מוריסי לכל כך מהנים זה ההומור הסרקסטי שלו, במיוחד אני אוהבת את השורות:

    "היא אמרה: אני מכירה אותך ואתה לא יודע לשיר
    אמרתי: זה כלום, את צריכה לשמוע אותי מנגן פסנתר"

    it gets me every time :-)

  5. מאת עמיחי(המתנחל):

    ל canna היקרה:עוד לא יצא לי לקרוא תוקבק שכל-כך שימח אותי ושניה אח"כ כל כך ביאס אותי.
    למה זה היה טוב?
    והפולני שבי אומר:שתיהיה לי בראיה את והשטויות שלך.

  6. מאת canna:

    עמיחי, לא ראית "הסוד"? אני שולחת מסרים ליקום….

  7. מאת קסטה:

    Joe – תודה רבה!

    עמיחי – אם ל-canna ולך (ולי) יש wishful thinking לסמינר שירי מוריסי בשורש, ראה זאת כקריאה להרים את הכפפה! ידוע לי שבחוג לספרות באוניברסיטאות באנגליה לימדו קורסים עם שירי מוריסי, כך שזה לא ממש מופרך :-)

  8. מאת ארז:

    כל יום לומדים משהו חדש, תודה קסטה.
    עוד אחד משירי הסמית'ס שמוריסי לא ישיר בהופעות שלו…

  9. מאת ערן מחלו:

    זו ספירת העונג הכי מדוייקת ומעניינת טו דייט. וגם, זה מזכיר לי הופעה של מוריסי בהמרסמית' אודיאון ב-1991, כשבשלב מסויים הקהל החל לטפס על הבמה ונתקל במאבטחים חסרי הלב של המקום שהורידו כאפות אימתניות לכל מי שניסה להתקרב לאליל. מוריסי עצר את ההופעה ואמר, במילים האלה – "האבטחה כאן היא מחורבנת. אני יורד מהבמה עד שייעשה משהו בנידון". הוא ירד, כהבטחתו, ובמשך דקות ארוכות, כאילו בתזמון מראש, פיזם כל הקהל באולם (זה מסמר את שערותיי גם 17 שנה מאוחר יותר, דאמיט) את "דיר אולד בלייטי". ההרגשה היתה של איצטדיון כדורגל של האינדי, הלב נצבט ומוריסי חזר לבמה. נחיל של מעריצים טיפס לבמה, חיבק ונישק אותו, הגיש לו פרחים ונתלה על רגליו. פעם, השמש באמת זרחה לו מהתחת.

  10. מאת עמי:

    ערן!!!
    אני לא מאמין, היינו באותה הופעה. אח, אוקטובר 91' בלונדון. (היו שתי הופעות, ב-4 ו-5 בחודש, אנחנו היינו בערב הראשון, כנראה).
    אני זוכר את הרגעים האלה, את האנרגיה הזאת והרצון להתקרב אליו.
    הייתי רחוק ולא היה לי סיכוי וגם בטח הייתי מתבייש לנסות בכלל, אבל העובדה שהוא טיפל בבעיה וחזר אחרי כמה דקות יצרה שם התרוממות רוח מטורפת בקהל – "ניצחנו את הגורילות, יאללה לבמה!"

    ולגבי השיר: מה יש להגיד, אחרי שאתה שומע שיר כזה החיים שלך משתנים.
    כל כך הרבה עוצמה דחוסה, תשוקה ואנרגיה והשילוב הזה שתמיד יכבוש אותי: אמירה אישית, דיעה פוליטית מהצד הנכון והומור חד ("החיים ארוכים מאוד כשאתה בודד", "אז פרצתי לארמון" וגו', והשורה ההיא עם הפסנתר שcanna ציטטה, בהתאמה).

    אה, ותרשמו אותי לסמינר בשורש, גם אני רוצה.

  11. מאת FoxyMoz:

    אפילו לשורש אני אגיע מהקריות בשביל מוז!!!!

כתיבת תגובה