6 בפברואר 2008

ספירת העונג: מחפש תשובה

יש נטייה אנושית לחשוב ששירים מסויימים מגדירים דורות של בני נוער חובבי מוזיקה. בכל דור ודור יקומו בני ה-14 פרועי השיער שיגידו שזה-זה האלבום שהם שמעו בכל לילה בווקמן/פטיפון/אמפי 3 כשהם שכבו במיטה מבכים את היותם מבולבלים ומחוצ'קנים. הם גם יגידו, שמי שלא היה שם באותו הרגע ובאותו הגיל, לא יבין. האמת היא, שזה הפוך. העולם פשוט מלא בכל רגע נתון בזרמים מטאפיזיים שנעים בין בני העשרה התלושים, והזרמים האלה שואבים לתוכם כל שיר שייגע בתחושה הזו בדיוק. ככה שאי אפשר לכעוס על מי שיגיד ש"מיי כמיקל רומנס" זאת להקה עם מסרים עמוקים, ואי אפשר לכעוס עלי שבחרתי את "מחפש תשובה" מתוך "מציאות נפרדת" של היהודים לשיר הפתיחה שלי.

כי השיר הזה נוגע בדיוק ברגע הזה שתיארתי. ויותר מזה, הוא שער הכניסה האפל של כל כך הרבה מבני דורי, מי שהיו בני עשרה בסוף שנות ה90, לעולם הספק-אפל-ספק-פומפוזי של היהודים. בנקישת מצילה תמימה נקרע פתאום לחלל האוזן ריף גיטרה שכולו צועק שנאה וכאב. ומבלי לתת לטינאיג'ר המסכן רגע לשאול את עצמו אם לפה התכוון להגיע, כבר אין לאן לברוח. אתה ביהודים-לנד, ואי אפשר להתבלבל על מה מדברים פה.
ואולי חשוב יותר משיגיונות נעורים, הייתה שם מהפכה אמיתית, מוזיקלית. כי את הכעס המתפרץ הזה פשוט אי אפשר היה לשמוע בשום מקום אחר, ועד שלא באו היהודים ושחררו אותו, היית צריך לחכות לסוף של "עכשיו מעונן" בשביל לקבל קצת ממנו. וגם היום, אפשר להגיד שיש משהו מגוחך ביהודים, או לכל הפחות שהם לוקחים את עצמם קצת יותר מדי ברצינות. ובכל זאת, בנקישת מצילה וריף עצבני, הרחיבו היהודים את מנעד המוזיקה הישראלית.

וכן, זה היה האלבום של דור, של מי שיספרו גם היום בגאווה שראו את היהודים ב"גאלה" לפני ששמעו עליהם בתל אביב. של מי שרקדו את "קורא לה אלה" ו"ג'קי" בנענועי ראש עמוס שיער, וחשבו שהם הכי מיוחדים בעולם…

היהודים – מחפש תשובה
מתוך מציאות נפרדת, משנת 1995

[מאת ינון]

ספירת העונג: כל הקטעים

6 תגובות על “ספירת העונג: מחפש תשובה”

  1. שני הגיב:

    בתור טינאיג'רית שחוותה בדיוק את אותן התחושות בדיוק באותה התקופה-
    בהחלט אי אפשר להאשים אותך.
    או אותי 🙂

  2. תמר [כלשהי] הגיב:

    אין ספק שזה אלבום חד פעמי שיצא בול בזמן. [זה הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר על היהודים.. סורי]

  3. דוד הגיב:

    איזה יופי! גם חיברת את השיר בצורה יוצאת מן הכלל לרוח הנעורים וגם תיארת את האפקט סוחף שלו בול. תענוג לקרוא

  4. ליר הגיב:

    משום מה, כשראיתי את הכותרת של הפוסט הזה היתה לי הרגשה שהכותב הוא מאיזור חיפה / הקריות. כשציינת את ה"גאלה" חייכתי לעצמי בסיפוק על זה שצדקתי 🙂

  5. ראוי בהחלט!

    מתאר בדיוק את ההרגשה שלי – מעניין אם האלבום הזה יעמוד במבחן הזמן של עוד 10 שנים.

  6. אפי ג'ה הגיב:

    אני הייתי חיילת אז, בפעם הראשונה בלוגוס. אחר כך היו הופעות בכל רביעי שני. זה היה בסוף 1995, וגררתי אחרי חברים שלא הבינו מה אני רוצה.
    היום כולם מבינים, במיוחד אחרי השמות שנינט עשתה ב"קח אותי".
    ועדיין, זה האלבום שהכי מזכיר לי את הסובארו ג'סטי הראשונה שלי, ומשמרות ארוכות במלצרות, ואת הטיול הראשון לדרום אמריקה עם קלטת (!) בווקמן (!!)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *