3 בפברואר 2008

ספירת העונג: Sweet Adeline

[מעתה ועד הודעה חדשה, בימים א'-ה' יעלה כאן מדי יום קטע חדש על שיר פתיחה לאלבום. את הקטעים כתבתם אתם הקוראים הנאמנים, איזה כיף!
אם תרצו להישאר מעודכנים, עשו עלינו מנוי RSS. מנויי הדואר לא יקבלו הודעות במייל על ספירת העונג!]

לפני חצי שנה בערך הופיע המוזיקאי עמית ארז בלבונטין 7 ושר שירים של אליוט סמית'. בעקבות ההופעה [הנהדרת] נפתח דיון בפורום מוזיקה אלטרנטיבית בווינט סביב השאלה מה הוא בעצם סוד המשיכה העצומה של אליוט סמית'. כן, ברור שהביוגרפיה של האיש עשויה מהחומר ממנו בונים מיתולוגיות רוק- הילדות המחורבנת, הדיכאון, האלכוהוליזם, ההתמכרות לסמים והמוות המזעזע, לצד גאונות מוזיקלית נדירה [סמית' זכה, בהיותו בן עשר, בפרס על יצירה שהלחין לפסנתר], העומק וההומור. אבל תכלס, מדובר בשירים של עצב מזוקק וטהור. למה אנחנו אוהבים אותו כל כך? למה אנחנו שומעים אותו כל כך, שוב ושוב? האם ההאזנה לכאב משחררת אותנו מהכאב של עצמנו, או שאולי מדובר במזוכיזם טהור?

אתמול בלילה שטפתי כלים אחרי שכולם הלכו. היה מאוחר מאוד בלילה או מוקדם מאוד בבוקר, כבר קשה לי להגיד בבוודאות. אבל האייפוד היה מחובר למגבר והחליט להקפיץ רנדומלית את סוויט אדליין. ושוב, אחרי שבועות או חודשים של הפסקה, הרגשתי דמעות של התרגשות מציפות אותי, והצלחתי לנסח לעצמי לראשונה למה אני כל כך אוהבת את אליוט סמית'.
אהבתי פעם בחור, ישנו באותה מיטה, והוא לא אהב אותי בחזרה. ידעתי את זה תמיד, וידעתי את זה גם כשזה רק התחיל, וזאת הייתה רק אשמתי. וחיכיתי, כל הזמן חיכיתי, שכל זה יקרוס.
לילה אחד התעוררתי בקצה של הבוקר הבא – השמיים היו אפורים, והשמיכה הייתה כתומה, והעיניים שלו היו ירוקות, והוא ישב והסתכל עליי, עד שהמבט שלו העיר אותי. ואני זוכרת שחשבתי אז שהרגע ההוא מושלם, ונקי, ולא משנה מה יקרה וכמה יכאב, הרגע הזה שווה הכל.
וזאת הסיבה שסוויט אדליין הוא שיר כל כך מושלם. אתה שומע את הסוף כבר בהתחלה, אתה יודע שאליוט משתולל, זועם ופגוע, קורע תמונות כדי להתרחק ממנה, וכותב מילים כדי להסביר לעצמו, ולא מאמין, ומתחנן שזה ייגמר, שזה יהיה רחוק ממנו עכשיו – אבל הלחן זוכר את היופי, ואת מה שהיה ויכל להיות ויהיה, וכבר במילים הפותחות של השיר המאזין נרעד ומתהפנט ונזכר שיכאב ויכאיב, ומה שבאמצע, ומה שנשאר כמו הד בתוך קונכייה.

Elliott Smith – Sweet Adeline
מתוך XO, משנת 1998

[מאת דנה פרנק]

ספירת העונג: כל הקטעים

12 תגובות על “ספירת העונג: Sweet Adeline”

  1. מאת יובל:

    מקסים. ומדויק. יופי של פתיחה לשירי פתיחה.

  2. מאת גולדי:

    ממש יפה.
    אהבתי את תיאורי הצבעים.

  3. מאת cry no litra:

    בהחלט פתיחה מרשימה ביותר.

    מתחנן שזה ייגמר, שזה יהיה רחוק ממנו עכשיו – אבל הלחן זוכר את היופי

    פואטיקה.

  4. מאת undertow:

    יו! חשבתי באמת לכתוב על השיר פתיחה הזה. זה דרך אגב היה השיר הראשון בכלל ששמעתי של אליוט סמית'. זאת אומרת השיר הראשון המודע. השיר הראשון שאמרתי הממ… מה הסיפור עם אליוט סמית'? במקרה הורדתי את "Sweet adeline" ונבלעתי. אז בשבילי זה השיר פתיחה לאליוט סמית' בכלל.

    כתבת נפלא, שמעתי את השיר הזה עשרות פעמים והארת אותו באור אחר לגמרי בשבילי.
    תודה!

  5. מאת פילוסוף רדום:

    עשית לי צמרמורת בגב.
    מה שמדהים במוסיקה היא שהיא מסוגלת לספר על רגעים כאלה, ולהחזיר אותם במדיוק יחד עם הצמרמורת שהיתה כשהוא קרה.

  6. מאת שמוליק כץ:

    איזה כיף לפתוח את הבוקר עם קטע כזה,קצר יפה ומרגש.
    הכוונה למילים שלך ולשיר עצמו כאחד.
    כן יירבו

  7. מאת ערן מחלו:

    אני מסכים בקשר למה שכתבת על אליוט סמית', אך הרשי לי להיות (כרגיל) הפארטי-פופר ולחלוק על מה שכתבת על עמית ארז. גם אני הייתי בהופעה ההיא בלבונטין. די עצבן אותי איך הוא לפחות 10 פעמים התחיל שיר מחדש או הפסיק באמצע לכמה רגעים כי התבלבל או התרגש או לא חשב שזה מספיק דומה למקור או וואטאבר. למרות שהקהל מחא כפיים באהדה לנוכח כל מעידה כזו, לי נראה שעדיף היה אם מר ארז ישאיר את האימונים לבית ואת הביצוע הנכון לבמה.

  8. אם כבר פתחת את העניין…
    דווקא יש משהו כשאמנים מפסיקים שירים באמצע.
    משהו לא מתפשר, כאילו שאמן יודע מה מצופה ממנו ויותר מזה מה שהוא מצפה מעצמו, והוא מוכן להפסיק שיר באמצע בשביל לתת לקהל את מה שמגיע לו.
    10 פעמים זה קצת מוגזם, אבל אני דווקא מקבל בהבנה את העניין הזה. נותן יותר אנושיות ופחות מכניות להופעות. אני בעד.

    ולדנה – יופי של כתיבה.

  9. משום מה, לא התחברתי מעולם לשיר הזה דווקא. אם כבר שיר פתיחה, אז Speed trails לוקח אותו לדעתי, כמו שאומרים החבר'ה. אבל בהחלט כתוב יפה ומרגש (המסקנה מזכירה קצת את הסוף של "שמש נצחית בראש צלול"), ויופי של פתיחה לפרוייקט הנחמד הזה שגיאחה הרים לנו…

  10. מאת שירה ז.:

    דנה – הרטטת את מיתרי ליבי. (גם אליוט כמובן).

    מקווה שמצאת מישהו שיאהב אותך כמו שאת כותבת – מדויק, מלא אהבה, מרגש, נכון ואמיתי.

    שירה

  11. מאת דנה פ:

    יו! איזה תגובות מקסימות :)
    אל דאגה, אצלי הכל בסדר, ואני שוב בקשר, הפעם עם מישהו שכן אוהב אותי.
    תודה לכולם..

כתיבת תגובה