הדצמבריסטים הם קודם כל מספרי סיפורים. כל שיר שלהם הוא עולם שלם משל עצמו שאפשר לכתוב עליו לפחות שלושה ספרים שאחר כך יעובדו לטרילוגיית סרטים הוליוודית מפוצצת ב-CGI.
מה שאני אוהב בהם, מעבר לסיפורים הנפלאים שהם ממציאים ומעבירים לנו באמצעות אלגוריות ודימויים, זו האווירה שיש לכל שיר שלהם. זו להקה שבזמן שאני שומע אותם אני יכול לדמיין את הסולן שלהם, קולין מלוי, כזמר מדורות שנכח באירועים היסטוריים אגדיים וכעת מספר לנו את כל שראה, באמצעות מלודיה מגוונת ונפלאה בין אם זה שיר אהבה, מלחמה או שיר על אם שמפרנסת את בנה ע"י זנות.

השיר "לזלי אן לאבין" הפותח את אלבומם "Castaways & Cutouts" הוא דוגמא מצוינת ל-feel של הלהקה. זהו סיפור על תינוקת שמתה שעות ספורות לאחר הלידה ועדיין רודפת את גגות העיירה. זוהי דוגמא מעולה למה שאני מרגיש כלפי הלהקה הזו – היא מסוגלת לספר סיפור שניתן לפרש באינסוף צורות שונות וכל אחת מהן מצמררת יותר מהשניה. מעבר למילות השיר, גם הלחן שלו משרה אווירה של עיירה נידחת בתקופת עבר (הבזקים של הפרק "בבילון" של "קרניבל" עולים לי לראש בעת שמיעת השיר). בעיקר, השיר הזה מכניס את המאזינים לראש של הלהקה. הוא מוכיח למאזינים כי האלבום שהם עומדים להאזין לו הוא לא סתם אלבום אלא עולם ומלואו שבו הדימיון עולה על המציאות וכל דבר יכול לקרות.

הדצמבריסטים, לטעמי, לא מצטיינים בשירי פתיחה. לרוב, השירים הראשונים של אלבומיהם הם החלשים ביותר, אולי כדי לסנן את המאזינים שלא מוכנים לשירים שצריך ממש להקשיב להם ולהפעיל את הדימיון כדי ליהנות מהם באמת. ואולי סתם יש סיפורים שפשוט קשה להתחבר אליהם.

The Decemberists – Leslie Anne Levine
מתוך האלבום Castaways & Cutouts, משנת 2003

[מאת איילון צפון]

ספירת העונג: כל הקטעים

העינוג הזה נכתב ביום יום רביעי, 26 במרץ 2008, בשעה 21:07, והוא זרוק במגירת ספירת העונג. את כל התגובות והטראקבאקים אפשר לקרוא ב-רסס 2.0‏. אי אפשר כרגע לכתוב תגובות או לשלוח פינגים לסיפור הזה.