7 באוגוסט 2006

ספירת העונג: Aimee Mann

[כותב: יותם]
מה זה ספירת העונג? הסבר בראש הבאר השמאלי.

אם משווים אותך לפול מקארטני וניל יאנג כבעלת יכולת מוזיקלית ולירית יוצאת מן הכלל, כנראה ששווה ללכת לראות הופעה שלך. כזאת היא איימי מאן, שהמשך ההשוואה הינה "לאיימי מאן יש את היכולת לכתוב שירים פשוטים, יפים ומרגשים". נשמע די סטנדרטי אולי, אבל במקרה של איימי הסטנדרט הופך לתעצומות נפש. דבר, כך אומרים, שגדל בזמן שהשירים מושרים במרחק נגיעה ממך.

שלא יהיו ספקות בעניין, דיוק הוא דבר הכרחי וקשה מאוד בשירה. מעטות הזמרות בארץ, למשל, שמדייקות בשירה שלהן, שכל הברה היא בעלת משמעות, שהרגש נוטף מהמילים. לאיימי מאן יש קול שיכול להרטיט לך את הלב ולחצוב בו עד תום. היא מגישה את השירים בחספוס עדין ומרגשת בכל מילה ומילה. היא הפסקול האולטימטיבי לחורף, כי הקול שלה הוא לחלוטין כמו טיפות גשם ועל כן, מתבקשת במיוחד הופעה שלה באמצע ינואר, כשהרוח ביציאה מההופעה תגביר את הצמרמורות שכבר השתלטו על הגוף.

לאיימי שישה אלבומים וכמובן פסקול הסרט "מגנוליה" משם לקוח אחד השירים היפים והכואבים ביותר שקול נשי הציג אי פעם – "Wise up".
למי שעוד לא מכור, הייתי מציע להתחיל עם הדיסק המאוד מייצג Bachelor no. 2 ומשם להיסחף הלאה. אם יורשה לי לתחמן קצת, הייתי משדך לה, לאיזה שיר או שניים, עוד בחיר לב אחד, בחור בשם דמיאן רייס שדואט בין שניהם יכול להיות לא פחות ממושלם.

להורדה: "Wise up"

[ביקורות בשרת העיוור | קנייה במוזיקה נטו | אתר בית]

14 תגובות על “ספירת העונג: Aimee Mann”

  1. מאת תומ:

    -צוחקת-
    לרגע חשבתי שאיפה שכתוב "שם (חובה)" כתוב "שם חיבה".

    אני לא חושבת שיש הרבה אנשים שלא מסכימים איתך, לגבי כל העניין הזה. אולי בגלל זה אני התגובה הראשונה, כי כל מי שקורא את זה אומר לעצמו "אוח, הלוואי…"

    ולגבי הדואט עם דמיאן-
    מוזר, אבל מאוד קשה לי לדמיין את זה. אולי בגלל שהקול שלה כל כך דומיננטי.
    אולי בגלל שהתרגלתי שהבחורות בשירים שלו (ליסה! אל תעלבי!) בדרך כלל ברקע.

    אבל זה באמת יהיה מעניין.

    עכשיו רק נשאר לשכנע את איימי להגיע.

  2. מאת Blue2:

    הקול שלה אף פעם לא ריגש אותי ואני חושב שהרבה יסכימו שהוא לא מה שהופך אותה לאמנית כל כך טובה. היא באמת מדוייקת, אבל את החספוס והעומק, יותר מהקול (מהכל?) נותנים השירים עצמם.

    הפסקול של מגנוליה הוא לדעתי היצירה הכי טובה שלה כי הוא חף מרגעים מתקתקים ורובו טעון ומאוד יפה. Momentum שיר נהדר ושתי הרצועות האחרונות Wise up ו-Save me הם באמת מופת של כתיבה ועיבוד. אלה שירים מרגשים שכדאי מאוד לשמוע בסרט ולראות איך זה שפסקול ממש מניע סצינות.

    נהניתי לקרוא..

  3. מאת undertow:

    הקטע המצחיק בשבילי עם איימי מאן שלפעמים יש רגעים שאני חושבת שמתחשק לי לשמוע אותה ואז אני שומעת את חלק מBachelor no. 2
    ונזכרת שהיא די משעממת אותי בשירה שלה, אבל save me הוא שיר שההגשה והכתיבה שלו הם בסך הכול מאוד סטנדרטים, אבל השיר עצמו הוא שיר יפהפה. זו דוגמא מצוינת ליצירה שהכתיבה היא הכול ואין הפקה מלוטשת שמסתירה את הפגמים. באמת, אחד מהשירים שאני שומעת רק פעם בכמה זמן כדי לשמור עליו.

  4. מאת chrisakachris:

    אני לא מכיר הרבה מהיצירה של איימי מאן, אבל שמחתי לשמוע את Pavlov's Bell שהיה שונה משירי "רווק מס' 2" ומגנוליה.
    בכל מקרה, השילוב של Save Me ו-Wise Up הוא אגרוף למפתח הלב, ואני אשמח לראות אותה מופיעה כאן. זה לא שהיא לא הופיעה במקומות "מסוכנים".

  5. מאת פרנק:

    People are tricky, you can't afford to show
    Anything risky anything they don't know
    The moment you try, you kiss it goodbye

    So baby kiss me like a drug like a respirator
    And let me fall into the dream of the astronaut
    Where I get lost in space that goes on forever
    And you make all the rest just an afterthought
    And I believe it's you who could make it better
    But it's not
    No, it's not

  6. מאת rose:

    this is how it goes
    one more failure to connect
    with so many how could i object?
    and you
    what on earth did you expect?
    well i can't tell you baby
    when this is how it goes

  7. מאת הופ:

    הידעתם שהיא צצה לשניה בביג לבובסקי?

  8. מאת אביטל:

    יש לי גם זכרון עמום שלה מופיעה בבאפי, אבל את זה באמת יכול להיות שדמיינתי.

  9. מאת פרנק:

    היא אכן היתה בפרק 7×08, ניגנה בברונז ואמרה:
    Man, I hate playing Vampire Towns.

  10. מאת אלעד:

    היי יותם,

    הסכמתי עם כל מילה.
    גם אני תמיד ממליץ לאנשים להתחיל מ-Bachelor No. 2 שהוא בעיניי האלבום המייצג ביותר שלה, וכן לא כבד או מבהיל מדי כמו Lost in Space, המוצלח יותר לטעמי.

    לאלו שטעמו מהמוזיקה שלה ונהנו הייתי ממליץ לחזור אחורה לימי Til Tuesday העליזים וספציפית ל-Everything's Different Now, שהוא מועמד ראוי לאלבום ה-Break Up הטוב ביותר שיצא אי פעם.

    תובא איימי לארץ לאלתר! :-)

    אלעד.

  11. מאת נוּש:

    הכרתי את איימי מאן ואת השירים שלה עוד מימי "דת' ג'אסט וואט יו אר" [מתוך "איים ווית' סטופיד"] ומגנוליה, אבל רק כשיצא לי לראות את הפרק ההוא של באפי ממש התחלתי לחפש ולהוריד את המוזיקה שלה.
    מאז אני שומעת את "לוסט אין ספייס" [שבטעות נכנסו אליו גם "וואן", "וויז אפ" ו- "דרייבינג סיידוויז"] ולפעמים גם את האלבומים האחרים, בעיקר שאני מבועסת או סתם במצב רוח לא משהו.
    לכן אין מתאימה ממנה מלהופיע עתה. או שהיא לפחות בין המועמדים הראויים [אליוט סמית', יהי זכרו וכו'].

  12. מאת נוּש:

    אגב באותו פרק היא שרה את "פבלוב'ס בל".

  13. מאת אוהד:

    הסחפות בענק. ואני חושב שיש לי את הזכות לומר זאת כאוהד של איימי מאן עוד מאמצע שנות ה-90. (אני מחזיק בבית את כל האלבומים שלה מלבד האחרון, ולטעמי דווקא האלבום השני שלה, בגלל ההפקה המעניינת יותר של בריון, מעט טוב יותר מהאלבום השלישי.)

    לאיימי מאן יש יכולת שהיא, כמו שאומרים באנגלית, one trick pony. היא מוכשרת מאוד בכתיבת שירים צינים בחרוזים (ראו את "Put Me On Top" המצוין מאלבום הבכורה). עד כאן בערך. להתרגש מהשירים שלה זה בערך כמו להתרגש משירים של אואזיס. יש לה סטייל ענק, אבל רוב השירים שלה נכתבים עם הרבה מאוד משחקי מילים ומעט מאוד תוכן אינטימי, וכאוהד ותיק שלה מאוד מפתיע אותי לקרוא את התגובות כאן.

    בפרט בענין "אחד השירים היפים והכואבים…" – טעם וריח, פרופורציות וגו'… אני חושב שזה, נו, לא מתיישב כל כך עם ההיסטוריה של הרוק. לא משנה אם המודל הוא ישן (ג'וני מיטשל) או חדש (פיונה אפל).

    אגב, לומר ששיר יפה זה לא סטנדרט, זה פשוט נטול תוכן של ממש.

    נ.ב. לטעמי גם בהופעה היא מאוד מדויקת ולא מרגשת, אבל אני מהראשונים שישמחו לראות אותה שוב…

  14. מאת אלעד:

    לאוהד – נראה לי שאתה קצת מפספס.

    איימי מאן היא מסוג האומנים שהולכים ומשתבחים עם השנים. היא עברה שינוי הדרגתי מתקופת Til Tuesday ועד לאלבום הלפני אחרון, מכתיבה פאנק-פופית שמתמקדת בשפה, לסגנון הלחנה והפקה ששם דגש חזק יותר על מלודיקה ועל המבע המוזיקלי. יחד עם זאת, הטקסטים שלה והקול המהפנט הם עדיין שני היתרונות הגדולים ביותר שלה.

    האלבום האחרון לא מייצג, כי הוא פשוט חלש. אבל Lost in Space הוא אלבום קודר, מקסים ומרגש ברמות. עם כמה שירים הופכי קרביים כמו Humpty Dumpty ו-Invisible Ink, הייתי מגדיר אותו כאלבום הדיכאון האולטימטיבי (למי שיודע לקחת דיכאון במובן החיובי של המילה כמובן).

    אלעד.

כתיבת תגובה