עונג שבת: צליל הלב הנשבר
לא נמאס לך לפעמים משירי אהבה? אני לא מדבר בהכרח על הקיטש והקלישאות, אני גם לא מדבר על מרכזיותה הקיצונית של אהבה במוזיקה פופולרית – עם כל הכבוד, יש עוד רגשות. אני מדבר על זה שכמעט כל שירי האהבה בעולם הם שירי אהבה רומנטית. אין ספק, אהבה רומנטית, אהבה מינית, היא משהו שכולנו מחפשים/ות במידה כזו או אחרת של אובססיה. אבל האם היא האהבה היחידה בחיים שלנו? האם היא האהבה שאנחנו חולקים עם הכי הרבה אנשים בחיינו?
כתבתי על זה בעבר ובטח עוד אכתוב על זה בעתיד בלי סוף, אבל אהבה חברית, אהבת החברות/ים שלנו, היא בעיניי אהבה גדולה, עמוקה, עשירה, כזו שיש לה כוח לבנות ולרסק – וכזו שאם תשאלו את המצעדים או תחנות הרדיו המרכזיות, בקושי קיימת בעולם. 2021 הביאה לפתחי כמה שירי חברוּת נהדרים. הבעיה היא שחלקם הגדול עוסק באובדן. נראה שלפחות בכל הנוגע לגברים, אנחנו מרשים לעצמנו לכתוב על חברינו הגברים במונחים חד משמעיים של אהבה רק כשהם כבר לא כאן כדי לשמוע את זה.
השבוע נתקלתי בשיר המעיף הזה, "I have a love", של For Those I Love, שם הבמה של המוזיקאי האירי דיוויד באלף. זה שיר מתוך אלבום הבכורה שלו, שהוא כתב לחברו ושותפו המוזיקלי פול קוראן, שהתאבד ב־2018. הטקסטים חוזרים אחורה ונכנסים פנימה, אבל המוזיקה מתפרצת החוצה – ראפ־דיבורי במבטא, קצת כמו The Streets, על מוזיקה שמתרוממת וגואה להאוס ורייב. השיר הזה לפת אותי בגרון מהרגע הראשון, ואני ממליץ להקשיב או לקרוא את המילים תוך כדי – תיאור מתוק של חברוּת מילדות ועד ימינו, עם השורה החוזרת שוב ושוב: "I have a love, and it never fades". ואני מתרסק לגמרי, רוקד עם דמעות בעיניים, בחלק שמתחיל ב־3:35, ובו באלף, מדבר ישירות בגוף שני, מזכיר לחברו שאיננו איך לפני שנה הוא השמיע לו בנסיעת לילה את המוזיקה לשיר הזה ממש… והחרוז האחרון, שמפנה את העיניים ישירות למושא השיר – אגרוף בבטן. להפוך זיכרון של אובדן להתרוממות הרוח – איזה כישוף אפל. [סטרימים] קרא/י את המשך הפוסט