16 באפריל 2011

עונג שבת: להשתחרר, להשתחרר

"יש הבחנה מקובלת באמנות בין יופי לאמת, ואני לא מקבל אותה. זאת צורת מחשבה של אנשים, בעיקר צעירים, שרוצים לתקן את העולם, ואז זה מחייב אותם לייצר תמונה מקולקלת של העולם. במוסיקה זה בא לביטוי בכך שמוסיקאים שעושים מיינסטרים נתפשים כרדודים ומוסיקאים שעושים מוסיקה לא נעימה נתפשים כעמוקים. לא קשה להבין מאיפה זה בא. כשאתה לא מצליח להיות היפה, להרשים בחורה או לנצח בספורט, אתה מפתח צדדים אחרים שהם חשובים לא פחות. את העניין של ‘האמת שלי' המציאו מוסיקאים שלא היה להם מספיק קהל, ואני ביניהם. שזה טוב. זאת מגננה טובה. אבל זה לא טוב אם זה עוצר את היצירתיות. אם זה גורם לך לא לכתוב מלודיה, לא להיות נדיב" – שלום גד

  1. יש לי יחסים מורכבים עם החג הזה הקרוי פסח, על סמליו ומקורותיו, על תחושותיו ומאכליו. הרבה אהבה, אבל גם כיסים לא מעטים של סלידה. ובכל זאת, עם המוטיב המופשט העיקרי בו אני מזדהה ומייחל לו תמיד: חירות. לא סתם חופש במובן החופשתי של העניין, אלא חירות (ואולי גם שוויון ואחווה, אם כבר). החירות שלי, ושלך, ו"שלנו" (הגדירו איך שתרצו את ה"אנחנו" הזה), וגם החירות של כל מי שהוא לא שלנו, וכל מי שזקוק לה באמת. עזבו אתכם מסיפורים על מדבר וממצות, חג שבבסיסו האנושי חוגג ערך כזה הוא מבחינתי חג מבורך, כזה שצריך להיות אוניברסלי ולא מגודר בתרבות היהודית בלבד. חירות, כזו המגיעה לכל אדם מעצם היותו אדם (ואם כבר, אז גם לכל חיה) – מרחב מוגן, התחשבות, עצמאות. אמן. "Freedom" של Jurassic 5 הוא אחד משירי השאיפה לחירות האהובים עליי (יש לא מעט כאלה, מסתבר), ושיהיה חג חירות שמח. [מפ3]
  2. תוספת מאוחרת: [תודה לעטר] פסטיבל Coachella מתקיים בשניות אלו ממש, ואתם יכולים לצפות בו בשידור חי (!), ולדלג בין שלוש במות בזמן אמת אבל בלי לעמוד שעה בדרך לשירותים! כמות ההופעות המעולות שם מטורפת, וחלק מהטובות משודרות שוב בשעות מתות. צ'ק איט אאוט. חג מוזיקה שמח! [טיוב]
  3. מחר (שבת) – יום חנויות התקליטים גם בתל אביב! שני מוקדים לא שווים בגודלם יש לאירוע הזה: האחד במוזיקה נטו, שזו הפעם השנייה שהם מציינים את היום הזה, והפעם גם מביאים מחו"ל ריליסים שיצאו במיוחד ליום הזה (פו פייטרז, נירוונה, ליידי גאגא, קינגז אוף לאון וה-Vaccines), וכנראה עוד הפתעות. גם נעם רותם יבוא לתת הופעה חינמית ברחבה שמחוץ לחנות בלונדון מיניסטור. המוקד השני הוא באוזן השלישית, תחת חסותם של קול הקמפוס, והאירועים רבים מלפרטם כאן, אז קפצו להציץ בתוכנייה המלאה. בין שיאי היום הצפויים: שוק תקליטים של אספנים וחובבים, הופעות של עוזי רמירז, Tree וחברים אחרים, הוצאה מיוחדת לאלבום של אודיו מונטאז' אול סטארז, הופעה בחנות (סווינג דה ג'יטאן! אל תפספסו אותם!), ועוד הנחות ושמחות. חג שמח! [עברית]
  4. האטלנטיק ערך מוסף מיוחד בשאלה How genius work, ומופיעות בו עבודות לא גמורות, סקיצות ורעיונות של פול סיימון, פרנק גרי, לופה פיאסקו (פור ריל?), טים ברטון, בן קטצ'ור ועוד מעצבי רכב, מעצבות אפנה, מחזאים, ציירים ועוד. נהדר. [אנגלית]
  5. [תודה לשרול] בן פולדס, שתמיד פתוח לשינויים יצירתיים בהופעותיו, הזמין בפייסבוק את כל באי הופעתו בריצ'מונד לבקש שיר. ההבדל היצירתי: את הבקשה יש לשלוח במטוס נייר אל הבמה. התוצאה הייתה מטר אדיר של מטוסים אל הבמה. חיוך גדול מאוד. [טיוב]
  6. freealbumעוד חצי שנה עברה, עוד מתנה גדולה לעולם קיבלנו ישר לחגים מהמשורר הגדול של הישראליות, שלום גד. וזה מצחיק, מתישהו בשבוע האחרון נדבקה לי בראש שורה מ"חיי נצח" וחזרתי להאזנה בלופים כמעט אינסופיים ל"היהודי המעופף", האלבום האחרון שהוציא גד ישר לבנדקאמפ. בעודו מתערבל לי בראש נחת בחמישי הזה שירי ארץ ישראל, המשך לפרויקט "העבד", בו גד ואורחים שרים שירי אמונה ודת חילוניים. ומי שר ומנגן הפעם, מלבד ההרכב של גד, אמיר זוסקוביץ', אלי דראי וטלי אלבז? האח הקטן אביב גדג', הרב הגדול יוסי בבליקי, יהוא ירון, דנה בקר ולהקת ילדים. תתחדשו, והזדרזו לחטוף עותק חינם מבין 500 העותקים הראשונים, אחריהם יעלה האלבום, אני מתאר לעצמי, 20 ש"ח כמו שאר אלבומיו של גד בבנדקאמפ. וזה הזמן גם לשלוף את הציטוט הלא-שירי האהוב עליי של גד, בראיון שנתן לבן שלו פעם: "אם הייתי צריך להגדיר את מה שאני עושה, הייתי אומר שאני חוקר כמה שיר פופ יכול להיות יפה בלי להיות טיפשי", וגם לשתף בתובנה שעלתה לי, איך גם לחובבי שלום חנוך וגם לחובבי שלום גד ברור תמיד על מי מדברים כשאומרים "הופעה של שלום", ואיך אף אחד לא מתבלבל. [בנדקאמפ!]
  7. "Circuital", השיר החדש של My morning jacket, נהדר כצפוי ומתפתח בהדרגה. בדקה 6:00 נדמה שמישהו מתחיל למקסס אותו עם "יומולדת" של ברי ואינפקטד. [סטרים]
  8. [תודה לאבא] בשבוע שעבר החלה אליפות העולם (או טורניר אחר, אני לא באמת כזה מבין) בקרלינג, ספורט הקרח הטפשי והחביב עליי מאוד, מעין באולינג קרח מוזר כזה, שכולל אבני שיש ומטאטאים קטנים. ב-Bic, יצרנית סכיני הגילוח, זינקו על ההזדמנות ויצרו פרסומת מצחיקה במיוחד. עכשיו חישבו על זה ששחיינים באמת עושים את זה. חיחי. [טיוב]
  9. השבוע גיליתי (באיחור? אני לא יודע) שכשנטען לכם סרטון ביוטיוב, אתם יכולים לשחק עם אנימצית הטעינה "סנייק", בעזרת החיצים במקלדת. Awesome. [טיוב]
  10. פרנץ פרדיננד מוציאים אלבום קאברים קטן ל-Tonite, האלבום המעולה האחרון שלהם, ובתוכו תמצאו את הפנינה הנהדרת הזו: קאבר ל-"Live alone" מאת LCD Soundsystem זצ"ל. יופי של ביצוע ליופי של שיר. [סטרים]
  11. איזה כיף – בדיוק בשבוע שבו סיימתי שני ספרים שקראתי במקביל, ממליץ הספרות החביב עליי, הבלוג "פריק", ממליץ על 15 ספרים חדשים שישאירו אותי בעניינים, מה שלא אומרת הכותרת הזו. [עברית]
  12. [תודה לפרנק] הזמנת החתונה האמיתית החביבה עליי שייכת לזוג חברים שלי, שהצטלמו ב-Sleeveface רומנטי. אבל הזמנת החתונה הכי מרשימה שראיתי אונליין היא זו, שמורכבת מנגן תקליטים מובנה מנייר, שמנגן את ההזמנה המוזיקלית! ביצוע לא מושלם, אבל רעיון מדהים ועיצוב נהדר. [וימאו]
  13. שלושת האלבומים החדשים שמפסקלים את השבועיים האחרונים שלי הם "רסיסי לילה" של אהוד בנאי, "אתה נמצא כאן" של ברי סחרוף ו"ברזל ואבנים" של נעם רותם, שמספר לעכבר העיר את הסיפורים שמאחורי כמה מהשירים, וגם מתראיין נהדר כמו שהוא יודע. אהבתי את ההגדרה שלו לשירים שהוא כתב ב"ברזל ואבנים": "מאוד מעניין אותי הקונפליקט, ההתנגשות הבלתי נמנעת, בין סולם הערכים שלך ובין המציאות שאתה יוצר לעצמך, או זו שנכפית עליך". זו התחושה שיצאתי איתה מהאלבום הזה, ההתנגשות בין אנשים, על כל העולם שהם מייצגים, ובין האלימות (בכל צורותיה). בכלל, ראיון מעולה, ותמיד מרתק לשמוע את רותם. [עברית]
  14. אור ברנע מספר איך נפרד מאוסף 1000 הדיסקים שלו, ולמה. [עברית]
  15. מעולה: 10 חברויות בין מוזיקאים ואמני קומיקס. לשמחתי, זה חורג מגבולות הרשימה בלבד, וכותב הטור אוהב מאוד קומיקס. אבל איפה קרייג תומפסון ומנומנה?! [אנגלית]
  16. האביב, האביב! העונה האהובה והיפה הגיעה שוב (כמה נעים לדעת שהיא תמיד חוזרת), ואיתה הפרחים והחיזורים והאור היפה הזה, וכן גם האלרגיות אבל לא ניתן לזה לקלקל לנו. השבוע ראיתי כמות פרחים עצומה בכל אשר הלכתי, וכל חיה שנתקלתי בה הלכה בזוג או עסקה בחיזור (כולל ברווזים, יונים, כלבים, אנשים). והצבעים בכל מקום, ממש כמו בקלישאה הכי שחוקה. בטור התמונות המהמם In Focus אסף אלן טיילור 37 תמונות מעוררות חיוך, עוצרות נשימה ומפנקות עיניים מהעונה המתחדשת, וגם מאסונות הטבע שהיא מביאה עמה. וולפייפר עכשיו. [פיקסלים]
  17. המלצת הרדיו של השבוע: במוצ"ש צפויים The twilight singers האדירים למוטט את קירות רדינג 3, וביום ראשון יתארח מיסטר גרג דולי ב"קול הקמפוס" בשעה 19:00! אל תחמיצו. [יש סטרים באתר]
  18. ב-Quietus מפרסמים אזהרה רלוונטית גם אלינו. כדבריהם: בלי ההערצה של התקשורת המערבית שדוחפת אותו, בוב דילן הוא פרפורמר בינוני מאוד. [אנגלית]
  19. העדויות מעידות על כך שאם אתם אנשים אינטיליגנטיים ומעניינים, המקום הכי טוב להכיר בו אנשים כמוכם למטרות רומנטיות הוא OK Cupid. כאן כנראה אין חדשות מרעישות, אבל עבורי הגילוי המרעיש היה ההיתקלות בבלוג המעולה שלהם, שמשתמש בכמויות המידע האישי העצומות שמשתפים 3 מיליון משתמשי האתר על עצמם – על הקשרים שלהם, על הדייטים שלהם ועל חיי האהבה והמין שלהם – כדי לחלץ תובנות סטטיסטיות. לפעמים משעשעות, לפעמים מרתקות, לפעמים מאלפות. תמיד כתובות היטב. ניתוח מידע יכול להיות משעמם ויבש, ויכול להיות גם מרתק ואנושי לגמרי, במיוחד כשמדובר ממש באנשים. בין ההיילייטס: השאלות שהכי כדאי לשאול בדייט ראשון (למשל: "אתה אוהב טעם של בירה?" – אלה שעונים בחיוב הם כמעט פי 2 נכונים יותר לעשות סקס בפגישה הראשונה מאלה שעונים בשלילה), מה אנשים לבנים באמת אוהבים (וגם מה שחורים, אסיאתים ושאר גזעים אוהבים), ואולי הפוסט האהוב עליי, Gay sex vs. Straight sex, ובו נלמד על כמה סטריאוטיפים לגבי גייז, וכמה הם נכונים או מופרכים בעולם האמיתי (נו, תנחשו). מרתק. [אנגלית]
  20. קבלו את TV on the radio – הסרט. Nine types of light, האלבום החדש שלהם, הפך לסרט בן שעה בדיוק, המורכב מרצף קליפים לכל שירי האלבום, שאמור להיות להם איזה חוט מקשר (כך כתוב, לא הספקתי לצפות). גם הביסטי בויז עומדים להוציא סרט בן 30 דקות, וקנייה הוציא את האפוס של "Runaway"… נהדר לראות איך האינטרנט משחרר הפקות כאלה ומאפשר אותן. כמה כיף. [טיוב]
  21. בלי שום סיבה מיוחדת מלבד אהבה למוזיקה נהדרת, קבלו 5 שירי פיפטיז מענגים במיוחד, באדיבות חסר תרבות. קרעו שטיח. [עברית]
  22. דויד פרץ העלה מחדש פוסט ישן שאני אוהב מאוד, שמספר את הסיפור האמיתי (והמזעזע) של "Bittersweet symphony" של The Verve, איך הרולינג סטונס זיינו אותם בצורה שלא תיאמן, ומי הרוויח מכל זה. [עברית]
  23. האזנה לכל האלבום החדש של tUnE-yArDs היא קצת כמו נסיעה ברכבת הרים בתוך מנהרת שדים. כלומר כמו ביקור במבוך מראות שמרוצף בבריכת כדורים. בקיצור זה כמו משהו ממש צבעוני, מהנה, משחקי ונהדר. קחו סיבוב ב-NPR. [סטרים]
  24. את הציטוט שבראש העונג לקחתי משלום גד, אבל לא עם שיר שלו אני סוגר את העונג שבת, אלא עם שיר שקצת מדגים את הדברים שהוא אומר. חירות היא גם שיחרור: מגבולות, מקבעונות, מדעות קדומות. הציטוט של גד מזכיר לי כמה כיף לגלות שדעות קדומות זה מיותר ומטעה, וכמה כוח יש לשיר פופ כתוב, מולחן ומוגש כהלכה. שיר שהוא לגמרי פופ (מהוקצע, מלודי, מובנה, נועד כדי לרגש או לבדר) אבל יש בו הרבה לב וכמות נכבדה של כישרון. בתחילת השבוע נסעתי להקליט תכנית עם יוסי בבליקי ל"רדיו מהות החיים", ובדרך שמעתי רדיו. בדיוק נגמר בגלגלצ איזה שיר שאהבתי, אני אפילו לא זוכר איזה, ונכנסו תופים עם סאונד נהדר וקצב קצת Soul-י, שגרמו לי מיד להתעניין. כשנכנס הקול הגברי, יושב על לחן פשוט ויפה, תהיתי למה אני לא מזהה את הזמר הזה. הוא שר נהדר, יש לו קול מצוין, מי זה לעזאזל? ואז הגיע הפזמון: נסיקה במלודיה, עלייה מדודה בעיבוד, קולות רקע יפים, נסיקה שנייה, הכנת הקרקע, וחזרה לבית. בבית השני כבר הייתי כולי קוצים. מה זה השיר היפהפה הזה? לחן ענק, טקסט פשוט אבל לא עקום או שחוק בצורה שגורמת לך להתכווץ במבוכה. וההגשה, אוי ההגשה. מי זה לעזאזל הזמר הישראלי הזה, עם הקול הנפלא הזה, שמגיש כל כך יפה, שר כל כך מדויק, שולט בצורה כל כך מושלמת בקול, בהגשה ובפרייזינג שלו?! איך אני לא מכיר את הזמר הזה? כשהגיע הפזמון השני כבר עצרתי בצד עם עיניים לחות. שיר פופ מושלם. יהלום פופ. אתם יודעים כמה זה נדיר בישראל? אני נתקל בכזה אולי פעם בארבע-חמש שנים. כשנגמר השיר הסתבר לי מי אחראים לכך: שלומי סרנגה, שעד עכשיו חיבבתי פה ושם, אבל לא התעמקתי בו מספיק כדי להכיר או להעריך, ועל הלחן והעיבודים יוני בלוך, שמאז "תמיד כשאתה בא" שהלחין ועיבד לאפרת גוש באלבומה הראשון אני מחכה שינפיק עוד תכשיט כזה. והנה הוא הצליח, עם עיבוד ולחן שהם כל מה שבלדת פופ נהדרת צריכה. השיר הזה נשמע אדיר בווליום גבוה, הוא מתנגן לי בראש כבר שבוע, והוא בעיקר מרגש. אני יודע, זה "לא מה שאנחנו מצפים מבלוג אינדי עצמאי!", אבל היי, עצמאות זה לא בהכרח לעמוד בציפיות, אלא לעשות מה שאתה מאמין בו ללא תלות באחרים. וכמו שאמר שלום גד, מוזיקה מרגשת עם אמת ולב לא חייבת להיות לא-מלוטשת, לא-מלודית או לא-נעימה. כמו "Beautiful" של כריסטינה אגילרה, "Toxic" של בריטני או מיליון דוגמאות אחרות, הנה עוד הוכחה לכך: לשיר פופ מושלם יש כוח עצום. רק בקשה אחת: תגבירו. [סטרים]
  25. Audio clip: Adobe Flash Player (version 9 or above) is required to play this audio clip. Download the latest version here. You also need to have JavaScript enabled in your browser.

שיהיה פסח שבוגי! ממה הייתם רוצים להשתחרר? או מה תרצו לשחרר?

33 תגובות על “עונג שבת: להשתחרר, להשתחרר”

  1. מאת atar:

    איזה מלך שלום גד :)
    עונג קצר ולעניין.
    ואיזה יופי שלומי סרנגה! ריספקט.

    חוזרת להנות מסטרים לייב של פסטיבל Coachella
    http://www.youtube.com/coachella

    XO

  2. מאת טכש:

    אני בחיים לא אוכל להפטר מהדיסקים שלי ואני חושב שמר ברנע עשה טעות.
    נכון שעם ספרייה של אלף דיסקים מתחילים לקבל תחושה קלטסרופובית אבל התמונה הגדולה (והסיבה שאני שומר את כל הדיסקים שלי למרות שנדיר מאוד שאני טורח לנגן אותם במערכת ופשוט מנגן את הגרסה הדיגיטלית שלהם) היא שספריית הדיסקים שלי היא השתקפות שלי, של החיים שלי, של מי שאני ואת ההתפתחות שלי.

    אני מבין את העדיפות של הנוחות של לחיצה על כמה קליקים ולשמוע את המוזיקה שלך ברמקולים שאולי יותר טובים מהרמקולים של הסטריאו ולעשות פלייליסט בלחיצת יד במקום הפעולה המייגעת של החלפת דיסקים, אבל אני לא חושב שזה אמור להיות הדבר הבלעדי והיחידי לעשות. מוזיקה במחשב זה סך הכל סדרה בינארית. ואם יש וירוס נבזי מספיק או סתם אם משהו מתחרבש במחשב עולמך חרב עליך ואין שום דבר שימלא את החלל.

    דיסק מקורי הוא מוחשי והוא התוצר שהאמן רצה להעביר אליך, עם כל הרעיונות שלו והביטוי
    המלא לאמנות שלו. החוברת, הארטוורק, ההרגשה הנשגבת שמקבלים כשקורעים ניילון מעל דיסק חדש, אין תחליף לזה, לעניות דעתי.

    הדיסקים הפיזיים הם מראה לאישיות שלי, לתהליכי הבגרות והבשלות המוזיקלית והאישית שלי והם יותר מסתם פלסטיקים שתופסים קצת מקום. זה כמו שבגלריה לאמנות יעשו תערוכת רטרוספקטיבה לאמן כשבמקום היצירות הפיזיות ישימו מסכי מחשב עם תמונות דיגיטליות שלהם. משהו ארצי וקרוב יותר לצופה הולך לאיבוד.

  3. מאת צביקה:

    "לא מה שאנחנו מצפים מבלוג אינדי עצמאי!"
    זה מה שהבלוג שידר המון זמן.
    מזל טוב.
    תתחיל לעבור מהפך בגישה. הגיע הזמן.

  4. מאת אסף:

    עדיין תחת הרושם והעונג מההופעה המעולה של אהוד בחמישי האחרון בבארבי

  5. סחתיין על ההספק :)
    הכתבה על הקומיקסאים נהדרת בו זמנית שהיא זנחנית! מה זה העניין של להכניס את ניל גיימן פעמיים… או את זה שיש שני וורן אליס…

    אני מוסיפה את צ'רלס ברנז מחבר "בלאק הול", שעשה עטיפות לאיגי פופ וללייבל סאב-פופ
    http://rateyourmusic.com/list/monocle/the_album_art_of_charles_burns

    את רון רג'י ג'וניור שהוא גם המתופף והמאייר של לבנדר דיימונד
    http://gregcookland.com/journal/uploaded_images/picRegeImagineOurLoveBlog-772323.jpg
    http://gregcookland.com/journal/uploaded_images/picRege3Blog-781119.jpg

    את טום נילי שמאייר להרבה להקות דת' מטאל, כמו black math horsemen ו-Isis
    http://www.iwilldestroyyou.com/images/Neely_illo_65.jpg
    http://www.iwilldestroyyou.com/images/Neely_illo_75.jpg

    ואת קיד קואלה!!! שמאייר לעצמו את כל העטיפות והוציא השנה ספר קומיקס

    וגם- הקרדיט של ניל גיימן היה צריך להתחלק עם דייב מק'קין שמאייר לו את כל עטיפות הקומיקסים, שעשה גם עטיפות אלבומים למוזיקאים מסקיני פאפי עד המלחין מייקל ניימן

    *

    חוצמזה: צמר כדורי עין!
    http://blog.craftzine.com/archive/2007/11/eyeball_yarn.html

  6. פשוט מדהים איך אייטמים 15 עד 21 (כולל) היו נושאי שיחה שלי אתמול עם כמה אנשים שונים. זה כאילו זה עונג קוסמי או משהו. מזל שלא פורסם ב5 בנובמבר 1955 אחרת הראש שלי היה נמס

  7. מאת אורי קלר:

    איזה ענק הסטרימינג מקוצ'לה! בלי לשים לב ופתאום אני בהופעה של !!! (!!). ואז אני רואה שאחריהם עולות Warpaint, כיף גדול.. תודה עתר.

  8. כאילו תרבתו את סרנגה ?
    זה יפה, אבל סרנגה נשמע כאילו נתקע לו משהו בגרון.
    פסטיבל קושאלה, אכן דבר מגניב.

  9. אה, לגבי השאלה שלך בסוף… גזים

  10. מאת נמרוד:

    השיר של סרנגה באמת חמוד (אם כי עיניים לחות זאת מעט הגזמה). כיוון שאני כמעט לא מאזין לרדיו, זרקתי אותו לקופסא מנטאלית יחד עם כל הפרצים למיניהם, ולא טרחתי מעולם לשמוע שום דבר שלו.

    ואל תצטדק אף פעם על הבחירות המוזיקליות שלך. אתה, כמו כל בנאדם שמתעניין במוזיקה יכול לטעון בגאווה שיש לך את הטעם המוזיקלי הטוב ביותר שאתה מכיר – הרי אם היית מכיר מישהו עם טעם טוב יותר, פשוט היית הופך אותו לשלך.

  11. מאת תם:

    אני סאקר של סרנגה מאז ההופעה הבלתי נשכחת שלו ברד-בנד

  12. מאת קרפמן:

    האתר על OK Cupid ממש מעניין, וכתוב מצחיק!
    הפוסט על Bittersweet symphony גם הוא מאד מעניין.

    והרשה לי לחלוק על דבריך משבוע שעבר לגבי החדש של Low.
    הוא מאד מוצלח בעיני. מרגש אותי שהם מצליחים להשתנות כמעט כל אלבום, ואני אוהב את הכיוון הזה.
    טוב, אני אסייג – משיר 7 והלאה אנחנו כן מקבלים את Low ה"רגילים" (לא שיש בזה משהו רע), אבל עד אותה נקודה, זו ממש מוזיקה מרעננת לשמוע מהם.

  13. מאת רינת:

    עונג מענג ביותר. הציטוט בפתיחתו משובח. והלינקים נהדרים. חג חירות שמח!

  14. מאת opie:

    האלבום של הטיון יארדס – סוף סוף משהו טוב ומפתיע.

  15. מאת אוריה:

    3. לא הייתי. איך הייתה ההלוויה?

    5. רק אני חושב שבן פולדס הוא נודניק לא נורמלי. מעין frat boy עם פסנתר, ונטייה חזקה מאוד מאוד מאוד לגימיקים מוסיקליים / בימתיים?

    24. אם באזובי הקיר נפלה שלהבת…

    טכש – הבחירה להגדיר את עצמך דרך המוסיקה שאתה שומע היא אישית ואינטימית… אבל –
    יש משהו דיי מוזר / קפיטליסטי בצורך שלך להגדיר את עצמך דרך מוצרים מסויימים. זאת אומרת, לא דרך החוויה עצמה, אלא דרך היכולת שלך להחזיק כמה יחידות פלסטיק ונייר שיצאו מפס ייצור.
    כאילו מה שרלוונטי זה העובדה שהיחידות האלו שייכות לך, ולא לאף אחד אחר, מה שהופך אותן למיוחדות. את חלק מהרכוש שלך, ולכן הן חשובות יותר מאשר אם הן היו רכושו של אחר.
    אתה מסתכל על היצירה האומנותית דרך משקפיים מאוד קפיטליסטיות, ודרך השקפה מאוד חומרנית – המוסיקה נהפכת לחשובה יותר, לחלק ממני, כי יש לי משהו להחזיק בכיס.
    זה דיי מרדד את המעשה האומנותי, כי לא אכפת לך ממנו בגלל קיומו, אלא בגלל קיומו כחלק מהרכוש שלך. המוסיקה נהפכת לחלק משני לחלוטין, כי מה שחשוב פה הוא צבירת הרכוש. הנה, יש לי הוכחה שבגרתי ריגשית, היא מונחת פה על המדף! יש לי אפילו אלף כאלה, איזה אדם עשיר (רגשית) אני!

    זה כמו (מוקצן מאוד) שלא תאהב את אשתך בגלל חיבור ריגשי כלשהו, אלא בגלל שהצלחת להחתים אותה על כתובה.

  16. אוריה, מה שאתה אומר די נכון.
    אבל היצירה הזאת שנקראת תקליט\דיסק\ קלטת קיימת רק ובגלל העולם הקפיטליסטי שדאג לשכלל את אמצעי ההקלטה , השיווק והמיצוג.אני בספק רב אם היית מכיר מיקרון מהמוסיקה שאתה מכיר היום ללא אותן "יחידות".כול המוסיקאים והיוצרים המודרנים שאתה מכיר הגיעו אליך דרך הקפיטליזם המטורף הזה.
    אנחנו לא יכולים לדמיין עולם שבו לא הייתה בו מוסיקה מוקלטת כמו עד לפני כמאה שנים, כי אנחנו פשוטים לא מסוגלים. למעשה אין כרגע בעולם הרבה אנשים חיים שחיו בתקופה שלפני המוסיקה המוקלטת.
    וכן – המוסיקה בדיון הזה היא לא היצירה אלא הפורמט (לדעתי) , כוון שהיא לא הייתה מתקיימת אלמלא הפורמט שתיעד אותה

  17. מאת מתן:

    מי שעבר את גיל ה 30, נניח, לא מתייחס בדרך כלל להבדלי פורמטי תקלי/סידי לפי צליל.

    זה מעבר לזה.
    אז צריך להיות מעל 30 כדי להבין.
    אני גם לא מאמין לכל טרנדי התקליט, שבדרך כלל השחקנים שם הם צעירים, שחוץ מלהחזיק פיזית את התקליט, ולחשוב שהם מעודכנים, אין להם לחוויה ולתקופה, כלום במשותף.
    מה שהיה היה.

    לא אהבתי את הקטע עם סרנגה.
    לא השיר ולא המסר שהובא לפניו.

  18. +למתן פה מעלי. עדיין מוזר לי לראות ילדים קונים תקליטים. אם לא חוויתם את זה בזמן אמת – האוזן שלכם רגילה לסאונד מסויים ואחר.לטעון שתקליט " יותר טוב וחם" ועוד בבלת שכזה…תעשו לי טובה….

  19. מאת אוריה:

    פאנק סינאטרה – בתגובה ה-16:
    אני לא יוצא נגד העולם הקפיטליסטי. אני יוצא נגד ההמרה של הערך הרגשי בחומרי.
    לטכש אכפת מהערך החומרי, מהפלסטיק שיצא מהמפעל, ולא מהמוסיקה שהונחה עליו. הוא המיר חוויה רגשית בחומרית, בצורה מזעזעת למדיי, לפחות להשקפתי.
    אם נשתמש בדוגמה שלך, אם במקום לאהוב את המוסיקה, הייתי מתאהב ברמקולים שלי, אז זה היה החלפה של הרגשי בחומרי.

    מתן ופאנק סינאטרה – בתגובה ה-18:
    למרות מה שרשמתי למעלה, אני לא חושב שקניית תקליטים היא באמת כל כך חסרת הגיון.
    בסופו של דבר, לסחורה הפיזית שהילדים האלה אוספים יש ערך חברתי מוסף.
    כמו שיש מי שקונה מכונית יוקרה, בית מפואר, בגדים יקרים, ככה יש מי שקונה תקליטים. כל עוד יש חוגים חברתיים שנותנים יוקרה למי שרוכש תקליטים, יהיו אנשים שיקנו אותם.
    נכון שעל פניו לתקליט אין שום יתרון אמיתי, אבל גם לחולצה שעולה 800+ ש"ח אין שום יתרון, ובכל זאת כולנו נסכים שמבחינה חברתית יש אנשים שיעריכו אותך יותר אם תלבש את אותה חולצה.

    זה הגיון מאוד פשוט ונפוץ, שמסיבות שונות פשוט לא ציפינו למצוא אותו דווקא בהקשר הזה.

    תוספת קטנה – אני לא אומר שהערך החברתי הגבוה של תקליטים נקבע בגלל המחיר שלהם בכסף. הוא נקבע בגלל שאנשים החליטו שיש ערך חברתי כזה.
    גם פה אפשר למצוא מדי פעם אנשים שמקדמים את האג'נדה הזאת, שאומרת שמי שאוסף תקליטים אוהב מוסיקה יותר, וכמובן שאהבה למוסיקה בחוגים חברתיים מסוימים (היפסטרים לדוגמא) נחשבת לנוצות להתהדר בהם.
    אני לא מופתע שאת הבסיס לטרנד הזה אנחנו מוצאים בקרב אנשים צעירים שאכפת להם מסטטוס חברתי, ופחות אצל אנשים מבוגרים, שיש להם נגיעה אמיתית לדבר.

  20. מאת יוסי:

    עונג קצר ולענין. שלום גד מצוין !!!

  21. מאת יותם באני צ'או:

    הקשר קטן לפסח ולכל פרשת יורם גאון האחרונה.
    שלומי סרנגה הוא הדוגמה לזמר ש"הזמר הים התיכוני" פוגע בו, והשיר הזה הוא דוגמה מעולה.

    רובנו(ואני מכליל גם אותי) נוותר על ניסיון להאזין לו רק מתוקף החבורה שאליה הוא "משתייך"

    כשהוא שר את "מונו" זילזלתי(שיר גרוע אין מה להגיד)
    כשהוא כיסה את "האמנם" אמרתי WTF! איך הוא לא מתבייש?!
    ועכשיו אני מבין – הוא פשוט לא רוצה את כל המניירות שאמורות לבוא יחד עם התואר של הזמר המזרחי, הוא לא רוצה להיות בדרן, הוא רוצה להיות זמר.
    והגיע הזמן לתת לו את חירותו מהסטיגמה, תודה גיא.

  22. מאת טכש:

    אני חווה אותה חוויה רגשית כשאני שומע את מרת'ה של וויטס בין אם זה מדיסק ובין אם זה מאם פי 3. יש לי יותר מוזיקה באם פי 3 משיש לי דיסקים ורבים מאלבומיי האהובים ביותר אין לי אותם בעותק פיזי. גם את כל הדיסקים הפיזיים שלי העתקתי למחשב.
    ביומיום אני שומע מוזיקה מהמחשב ובאופן שכזה אני צורך מוזיקה בלי הפלסטיקים שאתה כה בז להם, אני יותר בסדר עכשיו בעיניך?

    דיסקים בשבילי הם לא תחליף לחוויה רגשית, הם האמצעי שדרכו אני חווה אותה, זה לא שונה מכשאתה שומע מוזיקה באייפוד, אתה מקבל את החוויה הרגשית באמצעי שהוא חומרי.
    אני רק יכול להניח שאתה לא מזמזם לעצמך את המוזיקה שאתה אוהב ושאתה שומע אותה באמצעי אלקטרוני כלשהו, יהיה זה עיגול מפלסטיק או סדרה של פקודות בינאריות.
    אני דיברתי על 'מוחשי' ואתה עיוותת את זה ל'חומרי' עם הטונים הסמי מרקסיסטים שמשתמעים מזה. כשאתה קורא ספר אתה מקבל חוויה ספרותית באמצעות ערימה של דפים מודפסים ומאוגדים בכריכה, חפץ חומרי לכל דבר. אבל אתה עדיין מקבל את החוויה.

  23. מאת מתן:

    לפאנק סינטרה, אני לא התכוונתי לאיכות הסאונד.
    זה קשקוש מוחלט, כל הקטע הזה עם "צלילי חם".

    הכוונה, ההקשר הרגשי של התקופה.

    למשל, מי שראה טלוויזיה בשחור לבן, ועבר לצבע.
    זה כמו שצעיר יוריד את הצבע עכשיו, ויחשוב שהוא רואה את שידורי מצעדי צה"ל הראשונים, בחג העצמאות של 1968 למשל.

    החוויה של התקליטים/פטיפוניזם , ממה שהיה אז בסבנטיז למשל, זה דבר שונה.

    לא יותר טוב, פחות טוב, או אחר.
    רק שונה.

  24. מאת ארול אחד:

    בהמשך לאייטם 20 – נראה שגם פי ג'יי הארווי מוציאה קליפים מושקעים לאלבום שלה, זו מין סדרה של 12 סרטונים, אחד לכל שיר, שבויימו ע"י סימוס מרפי.
    בינתיים מצאתי רק שישה סרטונים ביוטיוב ונראה שהם ממשיכים להתעדכן שם כל הזמן:
    http://www.youtube.com/user/letenglandshake

    האנשים שמופיעים בקליפים האלה, קטעי הקראת השירה, הנופים והצילום המיוחד מצליחים להעצים את החוויה של האלבום המופתי הזה. עד כה – אלבום השנה האישי שלי.

  25. מאת ארול אחד:

    תיקון טעות – כל הקטעים נמצאים בערוץ הזה.
    אל תוך הלילה… :)

  26. אולי לא הייתי ברור, אבל גם אני כיוונתי לנושא הנוסטלגיה שלא הייתה….רק מי שחווה את הזין של אנטי מחיקון יבין מה אני אומר, כשיש מליון ערוצים….

  27. מאת ויטמין סי:

    אוי וויי, איזה ציטוט נורא! דווקא מסמפט את שלום גד אבל אפילו לא יודע מאיפה להתחיל עם הדעה הכל-כך מוטעית הזאת.

    אתחיל מההתחלה:
    אין שום צורך להבחין בין יופי לאמנות. זה כמו להבחין בין תפוחים לאגסים. הם פשוט שני דברים שונים. האמת (מה גם סובייקטיבית) היא האמצעי – היופי (שוב סובייקטיבי מה שהופך למיותר את ההתייחסות ל"מיינסטרים" ו"לא נעימה") המטרה.
    אולי זה הבעיה עם המחשבה הזאת, שהיא מתייחסת לאמת כמונח אובייקטיבי בעוד שהיא לא. זה בהחלט מונח אבסולוטי אבל "אמת" לא אומר "נכון". זה כמו שבולשיט זה לא בהכרח שקר. אבל זה אף פעם לא אמת.
    בשורה התחתונה אלו שני מינוחים בלתי ניתנים לניתוח אנליטי אבל כשאתה רואה מישהו שמזייף את זה (לא מבחינה ווקאלית) – אתה יודע.

    דווקא הייחוס של הדברים לנאיביות הוא נכון מאוד אבל לא בקונוטציה השלילית.

    ה"אמת שלי" היא כל האמת שיש. מי שצריך להמציא אותה לא יודע אמת מהי.

    בהקשר לשורה שחותמת את הציטוט:
    עם כל ערימות הזבל שמסתובבות היום; במוזיקה, בספרות, בשירה בקולנוע וכו', לא היה מזיק אם כמה אמנים היו נתקלים במחסום בהשראה; "את לא כאן לצידי, אני עכשיו עצוב / שקיעה נוגה והגעגוע כואב…." הנה לך שיר. 10 שניות לקח לי לכתוב אותו ועם כל הצניעות יש חומרים גרועים יותר שנמכרים בכסף.
    אז לא, לא כל שורה או מלודיה שמתנגנים בראש צריכים לצאת לאוויר העולם.

    ציטוט פשוט לא נכון

  28. מאת ויטמין סי:

    אגב, רק אדם מוכשר יכול לטעון טענה שכזאת ולצאת נקי

  29. מאת גיאחה:

    ויטמין סי – שלום גד התנגד להבחנה ולהבדלה הזו בין "אמת" ל"יופי", ואני חושב שפספסת את זה, אחרת לא היית מזדעק כל כך. הוא טוען שיש הבחנה כזו שרווחת בעולם האמנות (מה שנכון), ושהוא לא מקבל אותה.

  30. מאת משה:

    הושיעו! מישהו יכול ללנקק לשיר של סרנגה? או לכתוב את שמו? הקישור לא עובד לי ולא הצלחתי למצוא שכתוב בעונג או בתגובות את השם!!

  31. מאת גיאחה:

    השיר של שלומי סרנגה נקרא "לא עזבתי מעולם".

  32. מאת סיוון:

    השיר של סרנגה- פנינה אמיתית.

כתיבת תגובה