29 באוגוסט 2010

עונג מוצ"ש: שלום כיתה א'

לא רק שבשבוע שעבר לא היה עונג שבת, והגוגל רידר שלי מתפקע מאייטמים מעניינים (שלא לדבר על האינבוקס שלי!), גם השבוע רוב זמני הופנה ל"עונגפסט", חגיגות 6 השנים של הבלוג הזה שאתם קוראים בו עכשיו, ולא היה לי זמן לכתוב עונג שבת מלא ומסודר. אבל לפחות הפעם עברי לידר טועה, ולטעמי עדיף כמעט על פני כלום, אז הרי לנו עונג קטנטן לתחילת השבוע. בשישי הבא, אינשאללה, נחזור לסדרנו.

אנשים שצריכים לבדוק מייל:
הזוכים המאושרים באלבום החדש של יעל קראוס: ערן כ"ץ, עידית פארן, והקורא בעל הכינוי הנהדר "יש הקוראים לי יותקה".
הזוכים המאושרים בכרטיסים להופעות בועידת המוזיקה של הייניקן הם: אייל, דפנה ערד.
הזוכים המאושרים בכרטיסים לוועידה של הייניקן (המפגשים והפאנלים) הם: צחי קאשי, ונאדב.

  1. תודה לאורלי נקלר, ששלחה לי להורדה השבוע את האלבום של Radical face, להקה שמעולם לא שמעתי עליה קודם (בעצם זו לא ממש להקה, אלא בחור צעיר בשם בן קופר). מובן שהורדתי, כשאורלי ממליצה אני מוריד, אבל היא גם צירפה למייל לינק לשיר אחד ביוטיוב, שמסתובב לי מאז באוזניים בלופים. הקליפ היפה של "Welcome home" (או "Welcome home, son", בחלק מהמקרים) זכה כבר למעל מיליון צפיות ולא בכדי. המעבר בין השירה העדינה להכפלה הנוסקת של הגיטרות והקולות היא רגע של קסם. [מפ3]
  2. היה גדול בעונגפסט, לפחות אם תשאלו אותי. את החוויות אני משאיר לאנשים אחרים לספר, ואני רק רוצה לנצל את המקום ולהודות לחבר'ה מרוטשילד 12, לעומר סנש האדיר על התיקלוט בין ההופעות, לסיון הורביץ על הפלאייר המאמם, לכל מי שטרח והגיע ושילם ונשאר כל כך הרבה שעות ואמר מזל טוב ויצא ונכנס והקשיב ואני מקווה שנהנה לפחות כמוני. וכמובן, התודה הגדולה מכולן – למוזיקאים האדירים שנתנו מכשרונם ומזמנם, ואפילו השקיעו בהופעות ושיתופי פעולה מיוחדים לערב המיוחד הזה (עינב ג'קסון כהן, שילה פרבר, מאיה בלזיצמן, צביקה פורס, מיכל לוטן, דראנק מאשין, אביב מארק, חיה מילר, טליה אליאב, אונילי, בצפר, קיצו, לורנה בי, סנדהאוס, יעל פלדינגר, עוזי פיינרמן, רועי ריק, וכל מנהליהם ואנשיהם הטובים שעזרו לזה לקרות). אם העונג שבת היה ילד, בשבוע הבא הוא היה מתחיל כיתה א', וזו הייתה מסיבת פתיחת בית הספר היסודי הכי טובה שיכולתי להעלות על דעתי. עכשיו כשקונספט ה"ערב הפתעה" הוקפא והעונגפסט מאחורינו, אין לי מושג מה יהיה ערב ההופעות הבא שאארגן, או איפה הוא יתרחש, אבל אני פתוח לרעיונות. [תודה! תודה! תודה!]
  3. [תודה לעמרי] זה די מדהים לקבל מהעולם מתנה בלי שבכלל ביקשת. באוגוסט האחרון, לפני שנה בדיוק, טסתי לפראג כדי לראות את רדיוהד בפעם השנייה בחיי. זו הייתה הופעה נהדרת, עם סטליסט חלומי ואתר נהדר (בפארק, תחת כיפת השמיים). קצת אחרי שחזרנו ארצה כבר מצאנו ברשת לינק להורדת בוטלג של ההופעה, הקלטה קצת רעועה אבל עדיין נחמדה. שמענו וזנחנו, והזיכרון של ההופעה נותר חזק מהתיעוד שלה. עכשיו יצא לרשת פרויקט אדיר של מעריצי הלהקה: בדומה למעריצי NIN (יש הרבה קווי דמיון בין שתי קהילות המעריצים האלו, וביחס של הלהקות אליהן), התאגדו כמה עשרות מעריצים ודאגו לצלם את ההופעה בווידאו מכמה שיותר זוויות, ובמשך חודשים ארוכים ערכו את הווידאו של כל השירים. את ערוצי האודיו הם קיבלו, אלוהים יודע איך, ישירות מהלהקה, כך שלא מדובר בעוד הקלטת-קהל צעקנית אלא בסאונד שהוקלט ישירות מהסאונדבורד באיכות מצוינת. כל ההופעה ניתנת להורדה בשלל פורמטים (DVD, MOV, פורמטים לאייפוד ואפילו MKV איכותי), או לצפייה מלאה ביוטיוב (גם ב-HD). איזה תענוג אדיר, ומשמח פי כמה לדעת שזה מאמץ כנה ואוהב מצד המעריצים, חינמי לגמרי, ועוד בעידוד הלהקה. איזה כיף לחזור לאותם רגעים. [אנגלית]
  4. טוב, יש דאבסטפ ויש דאבסטפ. יש את הדאבסטפ המסיבתי והצעקני, למשל זה שאחי הקטן שומע באוטו, שהוא מין מיש-מש מבולגן מאוד של דראם אנד בייס, טכנו, ועוד כמה דברים שאני לא יודע את שמם אבל הם נטולי עידון או תחכום רוב הזמן. ויש דאבסטפ מעניין יותר. מגזין Drowned in Sound המעולה החליט לעשות סדר בהיסטוריה של תת הז'אנר הצעיר, ופרסם אוסף של 25 קטעים מן הטובים שהניב הדאבסטפ עד כה, לטעמם. יש כאן את Burial, Skream, Kode9, Joy Orbison ובעיקר הרבה אמנים שלא שמעתי את שמם מעולם, כי אני לא מי יודע מה חזק בדאבסטפ. פגישה ראשונה טובה למי שלא נתקל עד עתה בדאבסטפ (איפה הייתם באינדינגב האחרון?!), או סתם למי שלא מבין בו כלום, כמוני. [אנגלית, סטרים]
  5. היפסטרים – הם מודעים לעצמם הרבה יותר מדי. כלומר, ידענו את זה, זו אחת התכונות המאפיינות את ההיפסטר – הוא כל הזמן בודק איפה הוא עומד ביחס לסביבותו ומגדיר את עצמו לפי זה – אבל אני לא חושב שראיתי התייחסות אמיתית לזה בעברית עד הפוסט שטוף הכנוּת של אלון עוזיאל, היפסטר ידוע וגאה. יש לי הרבה, למעשה יותר מדי, מה להגיד על הפוסט הזה, בערך על כל פסקה שבו. אני יכול להוציא את הגירסה המוערת שלו. אבל אני לא רוצה שתקשיבו לי, אני רוצה שתקראו את אלון, ותחזרו עם תגובות משלכם (רצוי אצלו, אם כי שם אפשר להגיב רק דרך הפייסבוק, ואפשר כאן אצלי, איך שנוח לכם). [עברית]
  6. [תודה ליוסי] ההבדל בין 1990 ל-2010. כה מדויק, לטוב ולרע. [אנגלית]
  7. Coffeebreak הישראלי כותב בבלוג שלו בתפוז את אחת הביקורות הכי טובות שקראתי לאחרונה ל-The suburbs, החדש של ארקייד פייר. היא טובה כי היא לא מתחכמת או עוסקת בחשיבות של הלהקה (כמו שעשיתי אני עצמי ב-Ynet), אלא פשוט בוחנת את האלבום לפי הנושא שלו, מספרת את סיפורו בצורה פשוטה. ובכך היא קולעת בול, ומאירה את האלבום הזה באור הכי מתאים לו עד עתה. [עברית]
  8. מסתבר שביל קלהאן (Smog) הוא לא רק כותב שירים, זמר ונגן מצוין, והוא לא רק מורה דרך לחיים ואחד האמנים הנדירים שהמילים שלהם באמת משפיעים על הצורה בה אני תופס את החיים והעולם שלי – הוא גם סופר. ספר הבכורה שלו, Letters To Emma Bowlcut, יצא הקיץ בלי ששמתי לב, וכבר אזל מהחנות של דראג סיטי (לעזאזל! אם מישהו יודע איך משיגים את הספר הזה, אנא כתבו לי). במגזין המעולה The Quietus משוחחים עם קלהאן על הספר, ומביאים גם קטע מתוכו. [אנגלית]
  9. ב-NPR מציעים לכם להאזין לכל האלבום החדש של פיל סלוויי, שאת המשכורת שלו מקבל כמתופף של רדיוהד. הסינגל היחיד ששמעתי בינתיים מהאלבום היה מצוין, ואני מודה שלא ציפיתי שהוא יהיה כזה. [סטרים]
  10. [תודה לאביטל ולמיכל] ששלחו שתיהן את הכתבה הזו מכלכליסט, על שפה ומחשבה, או ספציפית: השפעת שפת האם שלנו על הדרך בה אנחנו חושבים, מתמצאים במרחב, תופסים זכרונות והתרחשויות. בכלל, מדור "השראה" בכלכליסט הולך ומסתמן כמוסף סוף השבוע האהוב עליי בארץ. [עברית]
  11. OMG. זו הייתה התגובה הראשונית שלי, הבלתי רצונית, כשבוקר אחד השבוע התעוררתי לקול מבול של מיילים המומטר על תיבתי, וכולם מכילים אותו לינק: אלבום חדש של סופיאן סטיבנס עלה לבנדקאמפ. עכשיו. אז רצתי. האזנתי. התעלפתי מיופי, אלא מה? סופיאן סטיבנס הזה, יקולל ויקולס, איך הוא עושה את זה? כבר במישיגן ואילינוי היה ברור שמדובר פה בכישרון מעורר רוגז, כמעט. הוא בוחר באקורדים הכי פשוטים, לכאורה שום דבר יוצא דופן – ועושה מהם יצירות מופת קטנות וגדולות. זו מלאכת המחשבת של העיבודים, התיזמורים והקולות; זו הכנות היבשה בה הוא נוהג לשיר; אלו המילים האישיות שהוא רוקם סביב נושאים רגילים להכעיס; וכן, זה גם הבנג'ו. למרות אהבתי הגדולה לעיבודים המרהיבים של סטיבנס, האלבום האהוב עליי שלו היה ונשאר דווקא Seven Swans, אלבום קטן שיצא בין מישיגן לאילינוי, והיה מורכב בעיקר משירים פשוטים בעיבודים פשוטים ושקטים. כאילו במערומיו היחסיים. האלבום החדש (סטיבנס מתעקש לקרוא לו EP, אבל שלא יעבוד עליי, EP לא נמשך 59 דקות) הוא בעיניי המשך בוגר ומשוכלל יותר של שבעת הברבורים. נכון, הוא מכיל את יצירת הפאר All delighted people, שנתנה לאלבום את שמה, בשתי גרסאות מהממות ועתירות תפקידים מסחררים של כלי נגינה וקולות. הגרסה האהובה עליי היא הראשונה, הארוכה יותר (כמעט 12 דקות, רק אחד מכמה קווי דמיון בין השיר הזה ל-"Emily" של ג'ואנה ניוסם), וגם קטע סוגר ארוך במיוחד (17 דקות) ומענג במיוחד בשם "Djohariah", סוג של ג'אם רוק נפלא מעוטר בהפתעות וקישוטים סופיאניים מאוד (שעשויים להישמע לא אופייניים לסטיבנס, אם לא שמעתם את הקטעים שלו באוסף Dark was the night). אבל במהותו זה עדיין אלבום שרוב שיריו (גם אם לא רוב דקותיו) הם שירים פשוטים יחסית, קצרים יחסית, אקוסטיים יחסית, מובלים פעמים רבות על ידי הבאנג'ו האופייני. ומה שהכי משמח אותי – נראה שבאלבום הזה משהו בשירה של סטיבנס השתחרר. אחרי שעזב לכמעט חצי עשור את הפורמט שיר הפופ המקובל, הרחיק לכת אל יצירות מורכבות כמו ה-BQE או פשוט לא שיחרר דבר, וסיפר בראיונות שוב ושוב על עייפותו מצורת ההבעה המוזיקלית-מילולית המקובלת – נראה שכשהוא כן חזר לכתוב שירים משהו אצלו השתחרר, איזו עכבה. הוא מרשה לעצמו להכניס יותר רגש חי בגרון שלו, יותר הבעה דרמטית. בקטנה, עדיין, אבל זה מורגש. לא היה אלבום אחר ששמעתי פעמים כה רבות השבוע כמו זה, ואחת הסיבות לכך היא שגם מיד אחרי ההאזנה הראשונה לו הוא המשיך להתנגן לי בראש, קרא לי לשוב אליו, ואני שבתי בשמחה הולכת וגדלה, שוב ושוב. בנסיעות אוטובוס, ברחוב, בנהיגה, בבית. איזה עושר ואושר מציע אלבום חדש של סופיאן סטיבנס. בא פשוט להגיד לו תודה, ולתת לו את 5 הדולרים שהוא מבקש. [בנדקאמפ. שימו לב שסופיאן העלה לשם את מרבית אלבומיו להאזנה ורכישה, וגם שיר ראשון מתוך האלבום המלא הבא!]
  12. יש מעט מאוד פעמים בהן אני קורא מאמר או ביקורת בעברית ואומר וואו, This one is for the ages. חברי עומר סנש התבקש לכתוב בנענע10 ביקורת על האלבום החדש של דודו אהרון, ויצאו לו אלף מילה מבריקות, כנות, מפוכחות ומדויקות על מוזיקה מזרחית, או "מה העניין עם המוסיקה המזרחית?", כפי שהוא עצמו שואל ומנסה לענות. כשאומרים "ביקורת מוזיקה", לזה מתכוונים. לא רק ל"השיר הזה הוא ככה והשיר ההוא ככה, וזה מזכיר לי את כך וכך" (סגנון שגם אני עצמי חוטא בו לא מעט, ומתבאס מזה). זו ביקורת מוזיקה במיטבה, שחורגת הרבה מעבר לתיאור האלבום ודעה עליו. תענוג לקרוא אותה, ולא כי עומר הוא חבר שלי ואני אוהב אותו (ולכן לא הייתה לי בעיה להגיד לו "תשמע, הטור הזה מחורבן", אם הוא היה כזה). [עברית]
  13. לפני כמה חודשים ביקר בארץ כתב של מגזין המוזיקה האמריקאי Filter, לספוג קצת את רוח הסצינה העצמאית בתל אביב. הוא הספיק לפגוש את לאון פלדמן, לבקר בחגיגות היומולדת של אטמי אוזניים (ולראות שם את חיה מילר, שהוא לא ציין בשמם), לבקר בחזרה של המונוטוניקס וגם לאכול חומוס עם ביצה. עכשיו התפרסמה הכתבה הנאה שלו, שאנשי מונוקרייב הטובים מיהרו להעלות במלואה לרשת. [אנגלית]
  14. איזה כיף: בפיצ'פורק בחרו את 50 הקליפים הכי טובים של שנות ה-90, וכצפוי זו רשימה מענגת ומשמחת, בעיקר כי בעשור ההוא היו המון קליפים מענגים ומשמחים. זה היה עשור בו הפורמט של הקליפ עשה שני דברים עיקריים: ראשית, הוא נפתח לגמרי. כבר באייטיז השתמשו בקליפ ככלי אמנותי ומסחרי בתפוצה רחבה מאוד, אבל בניינטיז, עם מהפכת הגראנג' שהעלתה את דגל האלטרנטיב על תורן המיינסטרים ועם האסתטיקה שבאה עמו, נוצרו המוני קליפים זולים להפליא, עמוסי צבעים משונים וזוויות שרירותיות, מלאים בשברי רעיונות טובים ורעים – קליפים שהגדירו מחדש את מהות הווידאוקליפ וגם נתנו לתקופה ההיא (המחצית הראשונה של הניינטיז) מסגרת ויזואלית מאוד ברורה שמזוהה עמה עד היום (תחשבו על הקליפ של "Loser" של בק). הדבר השני שקרה לפורמט הקליפ בניינטיז, בעיקר במחצית השנייה שלו, הוא התבגרות מואצת מבחינת אמנותית. פתאום התחילו לעשות בקליפים דברים מדהימים, דברים שלא ראינו קודם אפילו בקולנוע, בעיקר בזכות קומץ במאים שמאכלסים ברובם בצדק את העשירייה הראשונה בדירוג הזה: מישל גונדרי, כריס קנינגהם, ספייק ג'ונז, ג'ונתן גלייזר. כרגיל בפיצ'פורק, הרשימה מתעלמת כמעט כליל מיצירות נהדרות בתחומי המיינסטרים או הכמעט-מיינסטרים (איפה קארמה פוליס? איפה בלאק הול סאן? איפה זה?), אבל זה עדיין כיף גדול. [אנגלית, טיובז לרוב]
  15. בן שלו כותב נפלא ב"גלריה" של "הארץ" על קווי הדמיון והשוני בין "Losing my edge" של ג׳יימס מרפי ל"מאבד את הקצה" של קוואמי ונדב רביד. כמוהו, גם אני מעדיף בדרך כלל את הגרסה החדשה, של קוואמי. [עברית]
  16. ההופעה של We are ghosts בתמונע תוכננה מראש כסשן הקלטות של האלבום השלישי, בעצם. עוד רגע וחצי האלבום הזה יוצא (הערוצים המקוריים מההופעה מוקססו ומוסטרו והם נשמעים נהדר), והטיזר הקצרצר הותיר אותי, אישית, נרגש. [טיוב]
  17. אני לא לגמרי יודע להסביר למה "Enchanting ghost", השיר השני באלבום השבוע שלנו, של סופיאן סטיבנס, כל כך מרגש אותי. אני חושב שאלו הפניות הקטנות והלא לגמרי צפויות בלחן שלו. תו שמשתהה רבע תיבה יותר ממה שציפיתי שישתהה, או עולה מעט גבוה משציפיתי, או צליל גיטרה עמום ונעים משחשבתי שיגיע. השיר הזה עדין להפליא, ועדיין רחוק מלהיות מרדים או משעמם או נטול רגש. הוא מרגש, מושך, שובה. הוא ממסמר את האוזן שלי לרמקול בכל פעם שהוא מגיע. אני חדל מעיסוקיי ושותק באמצע משפט כדי להקשיב. ובמיוחד נשבר לבי במשפט היפה הזה, הפסיבי-אגרסיבי או המתמסר-כנוע, "If it pleases you to leave me, just go", ובדרך בה סופיאן (שבשורה כזו אין ברירה אלא לקרוא לו בשמו הפרטי) שר אותה. [מפ3]

ושיהיה שבוע שבוגי! נתראה ב-LCD Soundsystem?

26 תגובות על “עונג מוצ"ש: שלום כיתה א'”

  1. עינת הגיב:

    לייק

  2. מקס צ'פלין הגיב:

    הופתעתי שלא הגיע לעונג הקוריוז הזה:
    http://soundcloud.com/shamantis/j-biebz-u-smile-800-slower
    שיר של ג'סטין ביבר שנמתח פי 8 מאורכו המקורי והפך לקטע אמביינט מהאזור של סיגור רוס ו-M83.
    בתגובה מישהו אחר דחס את () של סיגור רוס פי 8 כדי לראות אם מתקבל שיר של ג'סטין ביבר:
    http://soundcloud.com/trustfarm/x-8

  3. נועה הגיב:

    מביך כאחד, הטקסט של אלון עוזיאל.
    כל כך מודע לעצמו, אז שימשיך לעסוק באיך הוא נראה,זווית השביל בשיערו, מספר קיפולי שרווליו וכפתורי חולצתו כי טיפת הבנה לאחר אין לו, שלא לדבר על רגישות סביבתית ואתנית.
    בא לי לסיים במילה אחת – פוזה.
    אך אוסיף גם – קוסמטיקה.
    ועוד משהו – חשיבות העיקר על הטפל.

  4. נפתלי הגיב:

    היפסטריזם , זה נושא שחוזר בבלוג הזה כל שבוע. מעניין למה..
    הקשר בין סוג הביקורות, "השיר הזה דומה לשיר ההוא" סוג החפיף הזה, הקשר לאייטם 12, וכן האייטם בוא משווים את 1990 ל 2010, הוא, אחד, "אני שומע הכל, אני מכיר הכל, אני מעודכן, " ואם אני בלוגר אני רץ לספר לחבר'ה.
    ככה ההוא מפוסט ההשוואה מרגיש על עצמו, ככה ההוא מפוסט ההיפסטר. אל תתייסר על זה. רק חבל לבזבז על מוטיב ההיפסטר אנרגיה, כל שבוע.

  5. Number45 הגיב:

    מקס צ'פלין- אדיר!!

  6. אייל הגיב:

    1. תודה!!!

    2. אפשר להגיב אצל אלון עוזיאל גם בלי פייסבוק. פשוט מתנתקים מהחשבון ומגיבים

  7. מאיה הגיב:

    אח, כמה יפה החדש של סופיאן סטיבנס, וכמה מפתיע הסינגל מהאבום הבא. אלקטרוניקה? סטיבנס? מסתבר שגם את זה הוא יודע לעשות נפלא.

  8. דודג הגיב:

    … הלינק להורדה של Radical Face? אפילו באתר שלו/שלהם אין כזה – רק הורדה של רצועות בודדות…

    אם אין אז אין, אני תמיד יכול ללכת (ברגל ברור) ולקנות את האלבום (אם הוא יצא…)

  9. דוד שפיר הגיב:

    היפסטר אמרת? אז איך זה שאני קורה וכל מה שמהדהד לי בראש זה אימו אימו אימו אימו…

    חבל שאין לי פייסבוק (יש בערך 200 כאלה בארץ), הייתי מראה לו מה זה!

  10. דוד שפיר הגיב:

    שיט… קורא, לא קורה… טעויות כתיב של סחים

  11. יוסי הגיב:

    מישהו מכיר cd פרויקט שלdead man's bones שמו של הדיסק monster club. דיסק ממש יפה ומומלץ. אשמח עם מישהו יכול לשפוך אור עליו.

  12. מיס בוז'רסקי הגיב:

    המון תודה על הקישור להופעה של רדיוהד. חבל שלא עשו כזה דבר עם ההופעה ברדינג.

  13. צ'וס הגיב:

    האלבום של סופיאן זה הדבר הכי יפה ששמעתי מזה הרבה זמן.
    הצהרה מפוצצת, אבל אין מה לעשות, תפס אותי כמו שמזמן לא תפסו.

  14. אביבצ הגיב:

    היה אדיר בפסטיעונג! באמת, שעות של מוסיקה חיה… כיף.
    וסופיאן ממש טוב.
    שבוע טוב

  15. ג'ק הגיב:

    בשיר של RADICAL FACE רץ אצלי במחשב ובראש כבר יומיים בלי הפסקה. משהו בו פשוט מדהים.תענוג. תודה!

  16. קרפמן הגיב:

    תודה על העונג.
    בנוגע ל14:
    לפי מה פיצ'פורק עורכים את הרשימות שלהם – הדבר נשגב מבינתי.
    תמיד קשה לי להבין איך הם מצליחים להשמיט חומרים חשובים וטובים, ולהכניס פנימה דברים שלפעמים נראים אקראיים.
    נדיר שאני מסכים עם הבחירות שלהם או עם המספור, אבל אני מניח שזה טבעם של דירוגים. הם מייצגים אך ורק את טעמם של אלה שערכו אותם.
    ובכל זאת, דבר אחד מוזר בעיני: מה גורם להם לייחד תשומת לב רבה כל כך למוזיקה שחורה?
    קראתי את המאמר המעניין של עומר סנש על מוזיקה מזרחית (אייטם 12) והדברים די התחברו לי.
    האם מדובר פה באינטגרציה, או רק כיסוי תחת?
    איך מגזין של מוזיקה אלטרנטיבית (שכדבריך, נוטה להתעלם הרבה פעמים במופגן ממיינסטרים), מייחס כזו חשיבות לסגנונות כמו ראפ והיפ-הופ, שחלקים נרחבים מהם שטאנציים ומסחריים עד מאד?
    ממה שאני מכיר, הקהל של אינדי/אלטרנטיב לא משיק בדרך כלל לקהל של מוזיקה שחורה.
    ובכלל, אם היפ-הופ כן, למה לא ג'אז או מוזיקה אתנית?

    יש לך דרך להסביר את התופעה?

  17. גיאחה הגיב:

    היי קרפמן,

    זו שאלה מצוינת (ולפני כמה שבועות הופיע בעונג לינק למכתב פתוח שכתב חובב ג'אז לפיצ'פורק, עם שאלה דומה). אני לא בטוח שאני יודע את התשובה עליה, אבל אני יכול לנחש:

    ההיפ-הופ התחיל כתרבות פנימית של הקהילה השחורה אבל מהר מאוד, כבר באייטיז, הפך נחלתם של שחורים ולבנים כאחד. היום, אחרי מהפכת אמינם והפיכתו של ההיפ-הופ לז'אנר הפופולרי ביותר בארה"ב, יש מגמה תרבותית כזו בקרב לא מעט צעירים חובבי תרבות, מהסוג שאפשר גם לכנות היפסטרים (אבל לא תמיד) – הם מנכסים לעצמם מאפיינים סגנוניים, מילוליים ותרבותיים של היפ-הופ. בצורה משעשעת, ההיפ-הופ הפך ממשהו שתשמע רק ממכוניות של שחורים צעירים ועניים למשהו שתשמע בעיקר ממכוניות של צעירים לבנים עשירים.

    מה שקורה בפיצ'פורק בשנים האחרונות הוא לדעתי חלק מהעניין הזה. והוא בהחלט יותר כיסוי תחת מאשר אינטגרציה. פיצ'פורק מורכב בעיקר מכותבים לבנים צעירים, עירוניים ומשכילים (יחסית, כלומר סטודנטים או בעלי תואר ולא רדנקס עם פיק-אפ טראק ועשר שנות לימוד). הם בעיקר ליברליים פוליטית ונאורים יחסית, וככאלה הם נלהבים להכשיר את ההיפ-הופ כסוגה עילית (להגנתו של ההיפ-הופ יש לציין שהוא בהחלט יכול להיות סוגה עילית באלבומים רבים, אבל המיינסטרים שלו הוא עדיין די מעפן, אם תשאל אותי) – ובדרך להכשיר את עצמם כמגניבים, מולטיתרבותיים, פתוחים אתנית ומוזיקלית (למרות שכאמור, לא תראה כמעט אף פעם בפיצ'פורק ג'ז, מוזיקה אתנית או קלאסית).

    זה קורה, אגב, לא רק בפיצ'פורק אלא בהרבה בלוגים עצמאיים אחרים שעוסקים באיזורים מוזיקליים דומים (ובווליום נמוך הרבה יותר בסטריאוגם).

  18. שלומי הגיב:

    אני לא מת על פיצ'פורק בכלל.
    ממש לא.

    יום אחד, כשיצאו מהקופסא, יגלו שהמוסיקה שהם דחפו היתה מהגרועות במאה האחרונה.
    אפילו אותו היפהופ שהם כנראה באים עליו בהתנשאות, יותר טוב מהמוסיקה האינטלגנטית ,לאנשים אינטיליגנטים, שהם כל כך אוהבים לדחוף.

  19. קרפמן הגיב:

    תודה על התגובה.
    המכתב של אנשי NPR אכן מעניין וכתוב טוב, אבל הוא לא נוגע בנקודות שמפריעות לי.
    אין לי בעיה שכותבים על היפ-הופ ברצינות (כל עוד הוא לוקח את עצמו ברצינות, ולא כform of entertainment. אחרי הכל, אנחנו לא ילדים), כמו שאין לי עניין שיכתבו על ג'אז כדי "לקדם סוגה עילית".

    פשוט הדרך שבה שמים זה לצד זה סגנונות כל כך שונים (גם מוזיקלית וגם חוץ מוזיקלית) נראית לי מלאכותית.
    לא רק שזה פוגע בפוקוס האומנותי, זה גם מריח משיקולי רייטינג.
    זה כמו שאם תלך לפסטיבל סנדנס, לא תראה שם סרטים הולוודיים. זה סותר בכל כך הרבה רמות.

    בעיקר זה צורם ברשימות סיכומי שנה/עשור של פיצ'פורק. מרגיש כמו נסיון לספר סיפור אחר ממה שבאמת קרה..

  20. נעמה נתנאל הגיב:

    העונג שלך מלווה אותי מהסופ"ש אל תוך השבוע..לוקח זמן לנדוד לכל המחוזות והעולמות שאתה חושף בפניי, ממש תודה!

  21. גלעד הגיב:

    גיא, אני כאן להתייעצות. אני לא ממש אוהב את ארקייד פייר וגם לא את מודסט מאוס. אני יכול לראות את שניהם בהופעה– יש מצב שזה יהיה יותר טוב מהאמפישלושים שלי?

  22. גיאחה הגיב:

    גלעד – אין לי מושג. לצערי לא ראיתי עדיין אף אחת מהלהקות האלו בהופעה, אז ניסיוני לא עומד לי כמקור לתשובה. אם זה לא יקר לך מדי, אני מציע לך ללכת על זה. במקרה הגרוע תוכל להגיד שראית אותם אפילו אם לא היה מדהים. במקרה הטוב אתה עשוי להישבות בקסמם. (ואם צריך לבחור, אני ממליץ על ארקייד פייר).

  23. לזרבוי הגיב:

    סופיאן הזה, יש עליו.

  24. yoni הגיב:

    בעניין עוזיאל.

    התחלתי לקרוא. והתעייפתי.

  25. שם חובה הגיב:

    היפסטרים, הם משתמשים בהטיות המילה 'מודע' יותר מב- ו' החיבור.
    *מתייחס למאמר המביך (הגדרה מצוינת, למי שמגיע הקרדיט) של אלון עוזיאל ולביקורת המשתדלת של עומר סנש כאחד.

  26. גדי הגיב:

    מסכים לגמרי לגבי היפסטרים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *