7 באוגוסט 2010

עונג שבת: כמה היפסטרים צריך כדי להחליף נורה?

  1. יש לי די הרבה דברים להגיד על האלבום החדש של ארקייד פייר, וזה אחרי ששמעתי אותו פחות מעשר פעמים. לא כל הדברים טובים, אבל רובם כן, ואת חלקם הגדול אפשר לקרוא בטור שכתבתי לוויינט לקראת האלבום החדש, טור שהוא לא ביקורת אלבום אלא פשוט מין, אה, רצף מחשבות שכזה. אני בטוח שבכל האזנה נוספת לאלבום הזה, שבתחילה נשמע לי חלש אבל הלך והתחזק ככל שהקשבתי יותר בריכוז, יתווספו עוד מחשבות ועוד רעיונות ועוד תגובות רגשיות ושכליות שלי על האלבום הזה. זה לא אלבום מושלם, ואת זה שומעים כבר בהאזנה ראשונה. אבל זה בסדר גמור. להקה שנתנה לעולם אלבום מושלם אחד עשתה את שלה, ויכולה מצידי להוציא אלבומים פחות ופחות טובים עד סוף הקריירה. אבל זה כן אלבום מעניין מאוד, פחות מבחינת לחנים ועיבודים, יותר מבחינת אווירה וטקסטים. אחד השירים האהובים עליי כרגע באלבום הזה הוא "Rococo", שיר על ילדי הפרברים שנוסעים למרכז העיר לפגוש את הילדים ה"מגניבים", אלה שמשתמשים במילים גדולות גם אם הם לא מבינים אותן עדיין. השיר הזה בטח יהיה ענק בהופעות, אבל בינתיים הוא ענק באוזניים שלי. [מפ3]
  2. רציתי נורא לכתוב שב-20 באוגוסט תיפתח עונת הפסטיבלים, אבל אינדינגב יגיע רק באוקטובר (יש כבר מי שלא מרוצה מזה), חוצמזה לא נראה השנה באופק, ופסטיבל הלם כרך התלאביבי צפוי איפשהו בחורף (או! סוף סוף זה מרווח כמו שצריך!). אבל ב-20 באוגוסט ייפתח משהו, ואני מקווה שאלו יהיו האוזניים שלכם. פסטיבל יערות מנשה, שבשנה שעברה סבל מבעיות למכביר, נראה כי למד מטעויות העבר והשנה יתקיים על במה אחת בלבד, ביער (!) ולא באמפי גדול ושטוף שמש. הליינאפ כולל את ערן צור, התקווה 6, הקולקטיב, טל כהן-שלו, מיכל לוטן, איתמר רוטשילד, קיצו (במופע זריחה!), חיה מילר, שני\אחרון\אוקטובר, דיגיטל_מי, כל החתיכים אצלי, אבי עדאקי ועוד ג'אמים והפתעות, וגם כל מיני דברים שקשורים לתיאטרון פרינג' וספרות ואמנות פלסטית אבל אני חייב להודות שזה לא ממש מעניין אותי – המוזיקה תהיה טובה! אני ביקרתי בשנה שעברה בקצרה בפסטיבל, רק בבמה הקטנה שביער ונהניתי מאוד. חברים שהיו בבמה הגדולה סיפרו דברים פחות טובים, למרות שההופעות עצמן, כך שמעתי, היו אחלה. בכל מקרה, שישבת קטן ועמוס מוזיקה טובה ביער הנעים בעמק יזרעאל נשמע לי כל כך טוב, שהסכמתי לערוך בהתנדבות ובשמחה את המוזיקה שתושמע בין ההופעות. שמרו לכם את הסופ"ש של ה-20. כל הפרטים באתר הפסטיבל, או בפייסבוק. [עברית]
  3. ביום שלישי הקרוב אעשה משהו שלא חשבתי שאי פעם באמת אעשה, ואעלה על הבמה בתיאטרון תמונע מול קהל אמיתי, ואנגן. הבעיה הגדולה היא שאני לא יודע לנגן פחות או יותר בכלום (מלבד כמה אקורדים על הגיטרה, שאותה לא אחזיק באותו ערב), והפתרון הוא שזה לא משנה כי אחזיק ביד משהו שהוא לא כלי נגינה מסורתי. סביבי יעמדו אנשים שבאמת יודעים לנגן, אפילו כאלה שיודעים לנגן מדהים, כמו יהוא ירון, דויד פרץ, מורפלקסיס, אורי דרור, דני רווה, אודי רז, שיר-רן ינון, מתן נויפלד, נועה מגר ו-Saccadic eye motion. זו תהיה הפעם הראשונה שפרויקט המוזיקה הספונטני We are ghosts יעמוד על במה. הפרויקט הזה קם ביוזמתו של מורפלקסיס, כדי לנסות ולתעד את הקסם, הטעויות והתגובות הבלתי מתוכננות של חבורה משתנה של מוזיקאים שמנגנים בלי לתכנן כלום. כך יהיה גם בהופעה (שתוקלט, ותצא בבנדקאמפ להורדה בחינם כמו שני הסשנים הקודמים) – שום דבר לא יהיה מתוכנן, אין שום חזרות, חלק מהנגנים מעולם לא נפגשו קודם. שום תיכנון מוקדם, אלא רק הקשבה ותגובה. יש אנשים שקוראים לזה פשוט ג'אם, אבל מי ששמע את המוזיקה של הרפאים יודע שזה שונה מאוד מהג'אמים הרגילים שאנחנו רגילים לשמוע בפאבים. מרב שחם ופלנקטון יאלתרו VJ חי שיוקרן על הבמה, וכל הסיפור יעלה 20 ש"ח הודות לסדרת המופעים החדשה "אקספרימנט" של תמונע. בואו בספונטניות. [אירוע בפייסבוק]
  4. כולם מתייחסים לארקייד פייר החדש וזה ממש משמח אותי, לא רק כי אני אוהב את האלבום יותר עם כל האזנה [והנה האזנה מלאה לכל האלבום], אלא כי בימינו המפורקים, נטולי האוטוריטות (אותוריטות?), ימים בהם כל ליצן הוא מלך, כבר אין באמת אלבומים שיציאתם היא ממש אירוע בקרב מאזינים. והנה יש. כתבתי מעין נון-ביקורת על האלבום בוויינט, וגם עינב שיף כותב יפה בוואלה, אייל כותב אישי ברדיו פרימיום להמונים, וב"הארץ" מתרגמים כתבה מהניו יורק טיימז (שמישהו יחליט, אגב, איך מתרגמים את שמה של אשתו של וין באטלר), אך מומלץ לקרוא את הכתבה המקורית במלואה, וגל אוחובסקי מפרסם בטיים אאוט את הביקורת הכי שטחית שראיתי לאלבום הזה עד כה. [עברית וכאלה]
  5. אני לא יודע כמה אנשים צפו בשידור החי של ארקייד פייר במדיסון סקוור גארדן (הופעה ששודרה בשישי לפנות בוקר ביוטיוב, בבימויו של טרי גיליאם), אבל התאכזבתי לגלות, יותר מ-12 שעות אחרי השידור, שהיו רק משהו כמו 350 צפיות לשלושת השירים שעלו לצפייה בערוץ היוטיוב הרשמי של הלהקה. מוזר. כך או כך, אפשר לצפות שם בקטעים מהמופע, שנראה נחמד אך לא מטורף. טרי גיליאם סיפור מבעוד מועד לניו יורק טיימז איך הגיע לביים את תיעוד המופע. [טיוב, אנגלית]
  6. עם סגירתה של חנות הג'אז התל אביבית ג'אזלנד, מספר גבי טרטקובסקי קצת על ימיו כעובד החנות, ועל הייחוד שבחנות הזו, שעכשיו סוגרת את שעריה. מסימני התקופה. [עברית]
  7. בוואלה מורידים את הכובע מול אייקון תרבות ישראלי אמיתי, גידי גוב, ומתרכזים דווקא ברגעים הלא-מוזיקליים שלו: לילה גוב, דיזנגוף 99, הולך לאכול ועוד. כיף חיים (אבל איפה "כן, מה?", איפה?) [עברית]
  8. [ויה ויה] GQ משקיעים בראיון ראוי (ודי נדיר) עם ביל מוריי, גאון קומי שלא מוכן לשחק לפי הכללים ההוליוודיים המקובלים. במקום סוכן, למשל, יש לו תיבה קולית שאפשר להשאיר בה הודעות, והוא חוזר למי שבא לו. ואתם יודעים מה חסר לי כל כך בעיתונות המגזינית בארץ, כלומר מלבד תוכן טוב? ראיונות מעמיקים או פשוט כאלה שנערכים ונכתבים בכבוד למושא הראיון וממקמים אותו בקונטקסט הנכון. [אנגלית]
  9. נתקלתי והתאהבתי השבוע באנדריאה טריאנה (Andreaya Triana), זמרת סול בריטית מצוינת שלמרבה ההפתעה הוחתמה בנינג'ה טיון, לייבל מעולה שמזוהה בדרך כלל עם טרנטייבליזם, היפ-הופ אלטרנטיבי ואינסטרומנטלי, וגרובים קשוחים הרבה יותר מאלבום הבכורה הנפלא של טריאנה שיוצא עכשיו, Lost where I belong. המפיק של האלבום הוא אמנם בן הלייבל בונובו, שידוע כמפיק אלקטרוני בעיקר, אבל האלבום מנוגן כמעט כולו בכלים אקוסטיים, ונשמע פשוט אדיר (בין היתר כי שומעים את צורת המחשבה המבוססת-אלקטרוניקה בעיבודים ובהפקה, למרות שהצלילים עצמם אקוסטיים). הקול של טריאנה חם ויפה, טיפ-טיפה מעושן, והכי חשוב – השירים טובים. בחלל של טריאנה אפשר לשמוע כמה שירים מהאלבום, ונינג'ה טיון שיחררו גם רימיקס קטלני לשיר הנושא מהאלבום, בידיו מוכתמות האסיד של פליינג לוטוס. ללקק את האצבעות. [סטרים, מפ3]
  10. בבלוג החדש "מגלה כיוון ומרחק" כותבים על חדירתו (או חזרתו) של ה-EP למוזיקה הישראלית. אני חייב להודות שאני מת על EPים. יותר מדי אלבומים מכילים 5 שירים מעולים ועוד 6-8 בינוניים עד חלשים, וחבל. זה נובע מתוך המחשבה הזו ש"אלבום צריך להיות עשרה שירים לפחות!", וזה בולשיט. אלבום צריך להיות מלא בשירים טובים. ואם אין לכם מספיק אז תוציאו אלבום של 7 שירים (כמו השני של אסף אמדורסקי, שהוא די מושלם), או פשוט EP. זה גם פתרון מעולה למוזיקאים שהוציאו אלבום לא מזמן, ואספו כמה חומרים מעניינים שהם מתלהבים מהם כרגע ומתים להוציא אבל לא בהכרח רוצים לשמור אותם לאלבום הבא. פשוט תוציאו EP. אנטוני והג'ונסונז מוציאים EPים לפני אלבומים שלמים (גם ברייט אייז עשה זאת נהדר) וזה נפלא, לפעמים טוב יותר מהאלבום עצמו. כן ירבו EPים. [עברית]

  11. ואני אמור לחכות בתנוחה הזו עד שהפריחה עוברת, דוקטור?

  12. אפרופו אנטוני והג'ונסוז והחיבה שלהם ל-EP, הנה הם מוציאים אחד נוסף, לקראת האלבום הבא Swanlights. שיר מתוכו, "Thank you for your love", אפשר כבר לשמוע ולהוריד בסטריאוגאם. [מפ3]
  13. "Heathen child" הוא שיר חדש ומשמח של ה-Grinderman, הפרויקט המיוזע-יותר של ניק קייב. [מפ3]
  14. הרבה לפני שבום פם הביאו את הסרף להמוני תל אביב, היו כאן האסטרוגליידס, להקה שעירבבה סרף עם רוקנ'רול ישן ומלוכלך, השפעות טורקיות וכל טוב. עכשיו הלהקה מתפרקת אחרי כמה שנים של היעדר פעילות (או לפחות לא פעילות שהגיעה לפני השטח), ונפרדת ממעריציה באוסף מסכם ובשיר חדש שאפשר לשמוע בוואלה. היו שלום, ותודה על הנענועים. [עברית, מפ3]
  15. [ויה ויה] טל מסינג מויה מפנה לרשימות עשר נפלאות של אתר המילון מרים וובסטר: 10 מילים לדברים שלא ידעתם שיש להם שמות, 10 מילים חדשות לדברים ישנים, או החביב עליי, 10 מילים שנוצרו בעקבות שמות של אנשים. [אנגלית]
  16. נדב לזר טס לחו"ל לחופשה, ובזמן שהוא לא יהיה כאן תתחיל להתפרסם סדרת פוסטים מסקרת מאוד שהוא כתב, והגיע הזמן שמישהו יכתוב אותה (אני עצמי חשבתי פעמים רבות לכתוב משהו דומה בבלוג של היס רקורדס, ואחרי שקראתי את נדב הבנתי שטוב שלא כתבתי בעצמי) – המדריך לאמן העצמאי (הכותרת שלי, לא שלו). בפרק הראשון: איך תקבעו הופעות. בפרק הבא נלמד איך לשווק את ההופעה שקבענו ולהביא אליה קהל. לגזור ולשמור, ובעיקר להגיב אם יש לכם מה להוסיף. [עברית]
  17. את אבישי אפרת ראיתי בפעם הראשונה לפני כמה שנים כשקפץ להתארח בהופעה של שני קדר והיה פשוט מעולה. מספיק מעולה כדי שאזכור את השם שלו במשך כמה שנים. מאז, בכל פעם שנתקלתי בהקלטות שלו נהניתי מאוד, והשבוע הוא פרסם באתר שלו שני שירים חדשים להורדה בחינם, ובאופן כללי מומלץ להאזין גם להקלטות בעמוד הראשי של האתר. [אנגלית, מפ3, סטרים]

  18. תמונת הפרומו הכי טובה של 2010 סו פאר. Eels

  19. "Baby loves me", עוד שיר חדש מתוך האלבום המתקרב ומתקרב ומתקרב של Eels, שאמור לסגור את הטרילוגיה שנפתחה ב-Hombre lobo ונמשכה ב-End times היפה הרבה יותר. השיר הזה קצת מבולגן לי, כאילו לא מספיק אפוי, אבל אלה עדיין האילז וזה טוב מספיק בשבילי. [סטרים]
  20. ב-Wired מסבירים איך לתת לגיטרה חדשה מראה מיושן וחבוט, כי לא כולם רוצים שהגיטרה שלהם תהיה נוצצת ומבריקה. [אנגלית]
  21. LOL גדול! מוכר אחד בחנות לכלי נגינה מדגים, בשני סרטונים קצרצרים בני כמה שניות, את הזוועות שבעבודה בחנות כלי נגינה. ללא מילים. [טיוב]
  22. גם "זכרונות מעוצבים מחדש" של גבי טרטקובסקי הוא בלוג עם אופי מאוד מובחן. גבי לא מעדכן הרבה, אבל בכל פעם שהוא מעדכן מדובר בפנינה. הפעם הוא כותב על צביקה פיק: מלאך או שטן, הספר הביוגרפי שיצא בשיא הקריירה של פיק, כשהיה – עד כמה שהיום זה נראה מופרך לחלוטין – אליל נוער וסמל סקס ישראלי. [עברית]
  23. כשיצא ב-1981, יואב קוטנר חרג מהרגלו המפרגן ואמר שהשיר הזה היה צריך להגיע עם שקיות הקאה. "שיר לג'ון לנון" של צביקה פיק הוא שיר כל כך גרוע ומביך, שהוא כמעט הופך להיות שוב טוב מרוב שהוא רע (אבל בסוף לא, והוא סתם נשאר ממש רע). וכמו שציינו רבים מהמגיבים לטיוב (וגם לסטטוס של העונג בפייסבוק עם השיר הזה), רוב השירים המצוטטים בשיר הם בכלל שירים של מקרטני. כל הכבוד, צביקה. כל הכבוד. מאסטרו. [טיוב]
  24. אבל בימים כתיקונם לקוטנר יש רק מילים יפות לומר (עיקרון קוטנר אומר: אם לא אהבת, אל תכתוב על זה) והפעם הוא אומר אותן על פוליאנה פראנק, להקת הפולחן המקומית שהפכה ברבות השנים לאגדת אינדי מסוימת, ודי מוצדקת בעיני הבלוגר הזה שהראש שלו הסתובב חמש פעמים רצוף בפעם הראשונה שהאזין ל"אין לבחור" בגיל ההתבגרות. פוליאנה פראנק תתאחד למופע חגיגי ב-12 באוגוסט בבארבי, וקוטנר סוקר יפה את אז ואת היום. שרון בן-עזר, סולנית הלהקה והכוח היצירתי העיקרי שמאחוריה, כותבת בעצמה טור ברייטינג על הימים ההם והזמן הזה. אסור, אסור, אסור לפספס את המופע הזה. [עברית]
  25. בן שלו חוגג 70 שנה לרינגו סטאר, ועל הדרך מפריך את הטענה הרווחת שרינגו היה מתופף בינוני ומטה. [עברית]
  26. [ויה ויה] אח, הניו יורק טיימס. המאייר הנהדר כריסטוף ניימן, שכותב (או בעצם מאייר) את הבלוג הגרפי הנהדר Abstract City, מתאר ביומן איורים טיסה מניו יורק לברלין (עם עצירה בלונדון). נפלא. [אנגלית]
  27. קווי הדמיון בין דבנדרה בנהארט ובק אולי לא בולטים ברגע הראשון (אחד מוזנח, השני מוקפד; אחד היפי והשני יאפי, בערך), אבל הם רבים מאוד בעיניי. בעיקר העובדה ששניהם מוזיקאים מבריקים וחוצי ז'אנרים, ויותר מכל – שניהם יודעים בדיוק ממי לגנוב ועושים זאת בטעם. אחרי ששיתפו פעולה בחידושים של בק לשירי לאונרד כהן, הם הקליטו ביחד שיר חדש לפסקול הסרט החדש של טוד סולונז. [מפ3]
  28. אח, איראן, איראן. הארץ שאסרה על מוזיקה (טוב, לא בדיוק אסרה, אבל הכריזה רשמית שלימוד וקידום מוזיקה "לא תואם את המשטר הקדוש במדינה"). [אנגלית]

  29. לא לזה התכוונו, דביל

  30. [תודה לערן כ"ץ החתיך] האורחים הביאו יין, אבל אתם לא מוצאים את הפותחן? אין בעיה, כך תפתחו בקבוק יין בעזרת נעל. [וידאו]
  31. מטורף לחשוב על זה בחום הנוכחי, אבל בארצות הברית ובמזרח הרחוק תקפו כמה סערות ברקים וגשמים את השמיים והארץ רק לפני שבועות ספורים, ובבוסטון גלוב מקפידים להביא את הסופות הוויזואליות האלו במלוא תפארתן המרהיבה. [פיקסלים]
  32. טור נהדר על טום ווייטס ב-Consequence of sound, שם הוא נבחר כ-Icon of rock. ואיזו בחירה הולמת. והכי חשוב – אם עד עכשיו אתם לא מעריצים את וייטס, סביר להניח שהכתבה הזו (יחד עם האזנה לשיריו, אני ממליץ על Bone machine) תגרום לכם להתחיל. [אנגלית]
  33. ב-NPR אוהבים מאוד ג'אז, אבל בפיצ'פורק לא ממש מקדמים ג'אז, אפילו כשאלבומי ג'אז מסוימים זוכים שם לציון טוב וביקורות נלהבות. אז החבר'ה מ-NPR פרסמו מכתב פתוח וחכם לחבר'ה בפיצ'פורק. [אנגלית]
  34. Springstreets היא מפה פיקטיבית על פי שיריו של ברוס ספרינגסטין. למעריצים שרופים בלבד. [אנגלית]
  35. אחרי הפירוק של Sleater-Kinney, כנראה להקת הרוק הנשית הכי טובה של העשורים האחרונים, התפזרו השלוש לכל רוח: קארי בראונסטין כותבת את הבלוג הכי טוב של NPR, ג'אנט וייס מקדישה את זמנה ללהקתה האדירה Quasi, והנה גם קורין טאקר חוזרת למשחק עם סינגל סולו חדש, "Doubt", שנשמע חשוף ונא ופי-ג'יי-הארויי-י למדי. [מפ3]
  36. התעלמתי מזה שקנייה ווסט התחיל לצייץ בטוויטר, למרות שנראה שעיתונות התרבות העולמית די בבוננזה מהעניין, אבל כשהתחילו להצמיד מלאכותית ציוצים שלו לקריקטורות של הניו יורקר, זה נהיה מצחיק מכדי שאתעלם מכך. [אנגלית]
  37. אחד הדברים הכי כיפיים בבלוגים אישיים על תרבות הוא שכל אחד יכול לשפוך את טעמו האישי לבלוג שלו, ולא צריך להרגיש מחויב להתייחס למשהו חדש או מדובר רק כי הוא חדש או מדובר. ואיזה כיף, יש הרבה בלוגים ישראליים עם טעם טוב שכיף נורא לקרוא. בחודשים האחרונים אני קורא בתענוג את פריק – מגזין אלטרנטיבי, שמציג טעם מאוד מובחן, מעמיק ומרענן בספרות וקולנוע, בעיקר. ההמלצה הזו על שיריה של מאצ'י טאווארה, למשל, היא פשוט פנינה תרבותית בעיניי. ושווה לדפדף אחורה ולקרוא עוד. [עברית]
  38. [תודה לשאול] ג'וני ליידון מהסקס פיסטולס ו-PiL יגיע לישראל בסוף אוגוסט לפסטיבל המוזיקה של הייניקן, ומתראיין בשני חלקים לעינב שיף בוואלה. [וידאו, אנגלית, עברית]

  39. צולם בנחלת בנימין בחזית: המשיח

  40. אלכס ספוטו הוא מתמחה ב-NPR, הרדיו הציבורי הכה-מעולה של ארה"ב, וכשהצטרף למתמחה אחרת ברדיו להופעה של Edward Sharpe and the Magnetic Zeroes (שאלבום הבכורה המעולה שלהם הוא משהו שאתם חייבים לשמוע אם עדיין לא שמעתם), מצא את עצמו בסיטואציה מוזרה. הוא הגיע בתור ה"צלם", אבל נאלץ להודות בפני הלהקה, כשפגש אותה מאחורי הקלעים, שהוא לא ממש יודע לצלם. מה שהוא כן יודע הוא לנגן בכינור, ותוך כמה דקות הוא מצא את עצמו עושה חזרות זריזות עם ג'ייד מהלהקה על שירים שלה, ואתם כבר יכולים לנחש בעצמכם איפה הוא היה בזמן ההופעה עצמה. [אנגלית]
  41. יעל רגב מ"אפילו עז" מספרת את סיפורה האדיר והמרהיב של אנטרקטיקה והמירוץ לכיבושה בתחילת המאה ה-20. ואם הטיזר הזה לא ימשוך אתכם לקרוא את הפוסט הראשון בסדרה, שום דבר לא יצליח: "שלושה מתחרים הובילו משלחות לקטיפת התואר הנכסף – סקוט, שקלטון ואמונדסן. על המנצח ששנא את המילה "הרפתקה", על גורלו האיום של הזוכה במקום השני, על האדם שכלל לא הגיע לקו הסיום אך הפך למהולל מבין השלושה, ועל הקפטן שיצא החוצה לרגע קט והתפוגג באוויר הקפוא, לא לפני שתרם את המילים האחרונות המפורסמות ביותר בתולדות היבשת". בררררררר. [עברית]
  42. [ויה ויה] אדיר: גוגל מפות, מינוס המפות. [מזכיר בקונספט, אם כי לא בביצוע, את גרפילד מינוס גרפילד הגאוני]
  43. את עמוס צימרמן פגשתי באחד הג'אמים בעין השופט והוא היה אחלה, אבל אי אפשר באמת להתרשם מאמן בפעם הראשונה שאתה רואה אותו בג'אם. עכשיו יוצא אלבום הבכורה שלו והוא פשוט מצוין, ולא רק זה, הוא גם ניתן להאזנה מלאה בבנדקאמפ. אם אהבתם את רועי ריק והמדלי בנד, זה בדיוק בשבילכם. [סטרים]
  44. ריי למונטיין חוזר! החבוב החמוד עם הקול הצרוד חוזר באלבום רביעי, ואני מת על ניחוח פארק הקרוואנים ודיינר נהגי המשאיות שעולה מהסינגל הראשון מתוכו, "The devil's in the jukebox". [סטרים]
  45. לורי אנדרסון, שבקושי הכרתי אך התאהבתי בה קשות בהופעה שלה בישראל בסוף 2008, מוציאה אלבום חדש ונותנת ראיון נהדר על כוכבים, אסטרונומיה, מוזיקה ולו ריד ב-Quietus. [אנגלית]
  46. [ויה ויה] לאדל אנרסן נולדה תינוקת, והיא יצאה לחופשת לידה. בזמן שהעוללה נמנמה על השטיח, אדל ניסתה לנחש על מה התינוקת חולמת, והפכה את החלומות המשוערים האלו לתמונות נפלאות, בהשתתפות התינוקת שלא חושדת בדבר. מקסים ומעורר השראה. [פיקסלים]
  47. אף על פי שהוא נראה לקוי מאוד בגישה שלו, הטריילר לסרט התיעודי העצמאי I need that record, שעוסק בהיעלמותן של חנויות התקליטים העצמאיות בארה"ב, מכיל כמה מחשבות ורעיונות מעניינים מאוד ומעוררי מחשבה נוספת. הסרט עצמו יצא לחנויות ה-DVD בארה"ב ממש השבוע. [טיוב]
  48. איזה כיף היה ב-Cage rage, מופע הקרב המוזיקלי בין בום פם לאחים רמירז, שנערך בחמישי בלילה בתל אביב. קודם כל, בחיים לא ראיתי תור כזה מחוץ לקומפורט. לא רק האורך שלו, שהגיע עד הקיוסקים של רחוב אברבנל, אלא גם הסדר האירופאי שלו: אנשים עמדו בטור שקט ונינוח, חיכו בסבלנות ולא התגודדו ועשו בלגן כמו שנהוג לראות בתורי ארצנו. סחטיין לכל הבאים. שנית, פאק, איזו חגיגה נהדרת של נגינה מופלאה זו הייתה. על הבמה, שעוצבה כמו זירת היאבקות (כולל נערה בחזייה שהרימה את שלטי הסיבובים, והשופט לאון פלדמן שהפך שתוי ושמח יותר ככל שהערב נמשך), ניצבו שתי מערכות תופים, שני מגברי גיטרה, ושני כלי נשיפה – טוּבה בצד של בום פם, חצוצרה אצל הרמירז. קרב אמיתי לא היה שם. החבר'ה הרי חברים כבר מזמן, ולמרות התלבושות הצבעוניות, הטייטס והגלימות, החיוכים היו שם מהרגע הראשון. אולי היה אפשר לדאוג שהערב יהיה קצת יותר מובנה ברצף שלו, וכך כל שבירה של הרצף והסדר המקובל הייתה מקבלת רעש והד הרבה יותר גדולים בקהל. במקום זאת היה קצת בלגן, אבל בהחלט בלגן שמח. הופעה של הרמירז לבדם היא חגיגה, ושל בום פם לבדם היא מסיבה, אבל שתיהן על במה אחת היה פשוט כיף גדול, במיוחד ברגעי השיא בהם התאחדו שתי הלהקות ללהקה אחת: לפעמים איתן ואיתמר תופפו בו זמנית אותו התפקיד, לפעמים השלימו זה את זה, לפעמים הרמירז התחילו שיר ובום פם סיימו אותו או להיפך, וברגע השיר המוזיקלי מבחינתי, המוזיקה קפצה מפינה אחת של הבמה לאחרת בלי לאבד את הביט, וזה היה עצום. לצערי הפסדתי בשביל הערב הזה את ערב המאש-אפ המסקרן בבארבי בין היפ-הופ לרוק ישראלי, מישהו כאן היה ויכול לספר איך הלך? [זהו]
  49. בסוף השבוע האחרון שכבתי על הגב בגליל וקראתי בספר מרתק שהתגלגל לידיי, האוסף את מכתביו של וינסנט ואן גוך לאחיו תיאו. מעבר למחשבות הגדולות על אמנות, משפחה, גדוּלה והקשר ביניהם, מחשבה אחת ריחפה מעל כל הקריאה הזו ושכנה במחשבותיי גם בימים שלאחר מכן: כמה שאני מתגעגע לכתוב מכתבים. פעם הייתי עושה את זה הרבה. גם כשהיה אימייל, הייתי טורח לשכב על המיטה עם בלוק דפי שורות, מכרסם את קצה הפיילוט ומנסח את המחשבות והזמנים, את ההתרחשויות והלבטים, ושולח אותם למי שאהבתי. איבדנו המון כשהפסקנו. לא רק העברת המידע שהלכה והתקצררה, איבדה את אורך הנשימה שלה ואת השפה העשירה, אלא גם הרגע הנהדר הזה, טוב מכל טיפול פסיכולוגי, שבו אתה מבלי משים מוכרח לעצור ולהסתכל על חייך בנקודה הזו בזמן כדי לספר עליה, ותוך כדי כך אתה מבין טוב יותר את מה שקורה ואת מה שאתה מרגיש. איבדנו גם את הציפיה המתוקה הזו לתשובה. היום אם לא נקבל תשובה מיד למייל או לסטטוס בפייסבוק תמיד נוכל לפרסם גם בטוויטר או להרים טלפון ולשאול בנאדם, בחייך, לא ראית ששלחתי לך מייל חשוב? תציץ באינבוקס. "We used to wait" שרים ארקייד פייר, שוב ארקייד פייר, על תקופה שלא הייתה מזמן בכלל. ועם כל היתרונות הגדולים שזכינו להם מאז, ואני לא נוסטלגי בדרך כלל, אני באמת מתגעגע אל המכתבים הכתובים ביד, הנשלחים במעטפה, אל הציפייה. [מפ3]

אה כן, והכותרת של העונג? אתם מוזמנים להציע את התשובות שלכם בתגובות. שבת שבוגי!

24 תגובות על “עונג שבת: כמה היפסטרים צריך כדי להחליף נורה?”

  1. מאת סטיבי:

    שימו לב לתגובה הראשונה (התחתונה) בכתבה על ווייטס… אחד מאינספור ציטוטים מוצלחים שלו.

  2. מאת נטלילה:

    רוב תדות על עונג עתיר מכמנים.
    (ובמיוחד על הראיון עם ביל מארי, הקומיקסים המבדחים בדיבוב קנייה ווסט והקישור המצנן ל"אפילו עז" הנפלא. . .)

  3. מאת שיר:

    42 – יקירי, חופשת לידה אינה חופשת מחלה. (אלא אם כן זה בארה"ב – וזה לא המקרה של בלוג זה – שם העניין יותר מסובך, כי המודל שיש ל"עובד/ת" הוא גבר, שמשום מה, לא נתקל בבעיה של לשלב רבייה עם עבודה באותו האופן, ולכן זה לא מוסדר בחוק למיטב ידיעתי).

  4. מאת עמי בלי תמי:

    אייטם 30 ובכלל.

    פיצ'פורק הם חבורת ילדי אינדי שלא ממש מציגים הבנה וטעם טוב במוזיקה.

    לצערי העונג הוא היחיד ברשת, שמזכיר ומתעסק עם הפיצ'פוק זבל האלה.

  5. מאת brownies:

    תענוג של עונג, היה שווה לחכות שבועיים :-)

  6. מאת לידיעת הגולשים:

    (9): Andreya Triana, ולא כפי שכתוב.

  7. מאת נר II:

    איזה גבר, קלעת בדיוק לשניים האהובים עלי כרגע בחדש של ארקייד

  8. 38. לא יודע אם זה מטריד מישהו, אבל גוגל מפות מינוס מפות, הוא גם מינוס ישראל (אין ציוני ערים, כבישים וכו'…), מצד שני, אני עכשיו מכיר את כל הכבישים בירדן.

    השיר ב21. גרם לי להראות כמו הבחור ב19.

  9. מאת איתי:

    גם אני מיהרתי לשמוע את הארקייד פייר מייד עם צאת האלבום החדש. התוצאה מהממת. הרבה זמן לא שמעתי אלבום קונספט (יש עוד דבר כזה?) שפשוט מרטש לרסיסים את החווייה הבורגנית האמריקאית של לחיות בפרברים עם בית פרטי, בשכונה שקטה על כל הערגה לרכב המשפחתי טההתבוננות המזלזלת על מרכזי הערים העניות והמתרוקנות. אני מאד אהבתי את שיר הפתיחה The Suberbs שגם מסיים את האלבום בצורה מעגלית. מתחבר לבחירה של גיא לגבי We Used To Wait שאולי עוד כמה שנים לא נזכור בכלל על מה הוא מדבר בעידן הדיגיטלי בו אנו חיים.

    בינתיים במיקסטייפ השבועי שלי חזרתי אל Funeral שלהם, שנשמע אדיר מעת לעת

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=1763924&r=1

  10. מאת בעז יניב:

    האמיה שלך על פסטיבל יערות מנשה שיהיו בו "גם כל מיני דברים שקשורים לתיאטרון פרינג' וספרות ואמנות פלסטית אבל אני חייב להודות שזה לא ממש מעניין אותי" דווקא מעניינת. היא מעלה שאלות לגבי היכולת לשלב בין רוק ואמנויות שונות, אפילו רוק גילמני היפסטרי למהדרין כמו זה שאתה כותב עליו. בהרבה מאוד מהמקרים שילובים כאלו מועדים לכישלון או יותר נכון לשיממון, אבל לרב הסיבה נובעת מחוסר תכנון והנחה שדברים פשוט "יזרמו". בכל מקרה האמירה שלך מוזרה בעיני, במקרה הטוב…

    • מאת גיאחה:

      בעז, אין הכוונה שספרות, אמנות פלסטית ותיאטרון לא מעניינים אותי בכלל – להיפך. אבל בקונטקסט הזה, בעיניי מדובר בניסיון לתפוס מרובה במקום פשוט להתמקד במה שכולם באים בשבילו – ההופעות.

      אה ושיר – סתם טעות שלי בהיסח הדעת. הכוונה כמובן היא לחופשת לידה.

  11. מאת אסי:

    החדש של הבלאק קרואוז בסטרימינג
    http://www.spinner.ca/new-releases#/2

  12. מאת עידו שחם:

    בום פם נגד האחים ראמירז בהחלט היה משובח ביותר! המון אנשים שהזיזו את עצמם בלילה תל אביבי לוהט להופעה וים של מוזיקה משובחת שאפשר לרקוד לצליליה. זה גם היה די ארוך, משהו כמו שעתיים של מוזיקה מקפיצה. חבל שלא רואים כמות כזאת של אנשים בהופעות גם בשוטף.

  13. מאת מיס בוז'רסקי:

    24 – יש לי שתי מילים לכריסטוף ניימן והן "כדור שינה".

  14. מאת אורית:

    38 – שמת לב שבישראל אין כלום חוץ מרצועת עזה וים המלח? לא רק המפה לא שם – גם אנחנו

  15. מאת עופר אלפר:

    עונג מעולה. כרגיל.
    ארקייד פייר – עוד לא פיצחתי את הפרדוקס של ארקייד פייר. מצד אחד הם סופר מוערכים, וזכו במצעדי העשור של האינדי (בקצה , פיצ'רוק וכו') מצד שני יש קהל עצום, להערכתי לפחות כ50%, של חובבי האינדי שלא מבין על מה המהומה (גם אני בניהם).
    זה גם לא מקרה קלאסי של "או שאתה אוהב אותם או שאתה שונא אותם". אני חושב שפיונורל אלבום טוב, אבל לא מהאלבומים של עשור מבחינתי.

    פוליאנה פרנק – התרגשות גדולה. הייתי בהופעה שלה לפני כמה שנים באלנבי בערב של האוזן השלישית היה נפלא.

    אפילו עז – באופן כללי בלוג נהדר והפוסט המוזר על אנטרטיקה מרתק. אל תחמיצו גם את היומן מסע לאנטרטיקה שלה. מדהים.

  16. מאת בונד, ג'יימס בונד:

    שמתי לב למשהו קצת מפתיע בחדש של ארקייד פייר. שמות המשנה של שני שירי ה-sprawl בסוף הם שמות של ספרים:

    Flatland (בעברית "שטוחלנדיה" או "מישוריה") הוא ספר שנכתב במאה ה-19. הוא מתאר עולם דו-מימדי, שבו המעמד החברתי של שוכניו נקבע על פי מספר הצלעות שלהם (יותר=יותר). חיילים, למשל, הם משולשים בעלי זווית חדה מאד. והנשים, מה לעשות, הן קווים… ספר מוזר ומצחיק, שגברים אוהבים אבל נשים לא.

    Mountains Beyond Mountains (בעברית "הרים מעבר להרים") הוא ספר שנכתב במאה ה-21. הוא מביא את סיפורו (האמיתי) של רופא אמריקאי בשם פול פארמר, שבמו ידיו הקים מערכת בריאות באזור הכי עני ומוכה של האיטי, והצליח למגר בו את מחלת השחפת. ספר מרגש ומעורר השראה.

    אני מאד אוהב את שני הספרים האלה, ואני גם מאד אוהב את ארקייד פייר. לא הצלחתי להבין אם יש איזשהו קשר בין הספרים לשירים, וגם לא הצלחתי למצוא שום התייחסות לעניין הזה. תעלומה.

    ועוד הערה קטנה לאורית, שניים מעלי, בקשר למפות של גוגל – ישראל היא אחת המדינות היחידות בעולם שאי אפשר לראות בה כלום דרך מפה מוטמעת של גוגל. עניין של רישוי מחברת מפה. סיפור ארוך ומצער, שכל מי שאי פעם רצה להטמיע מפה באתר בוודאי נתקל בו.

  17. מאת עמית דויטשר:

    צריך 2 היפסטרים –

    אחד שיחליף את הנורה והשני שיצייץ על זה בטוויטר.

  18. מאת יניב דיין:

    (7) וואלה לא מורידים את הכובע בפני גידי גוב, אלא מורידים לגידי את הראש ואת הכובע.
    רק תזכירו לי מי זאת עינב שיף? אה.. זאת ההיא מעכבר העיר… מעניין אם כשהיא תגיע לגיל 60 מישהו בכלל יזכיר את עברה כמבקרת מוזיקה(?), כי לכתוב היא לא יודעת…

    באטמי אוזניים כבר כתבו על הביקורת השלילית שעינב שיף אוהבת לקשט עימה את הדף:
    http://earplugs.haoneg.com/shanun-bemachloket

    והידעת שיש פורום בתפוז שתומך ב-"פיטוריה המחור***בנת של הכתבת?
    http://www.tapuz.co.il/Forums2008/ViewMsg.aspx?ForumId=957&MessageId=142919953&r=1

  19. מאת גיאחה:

    יניב – אני מיודד עם עינב ולכן לא מתכוון להיכנס איתך לדיון בנושא, רק רוצה לתקן פרט מהותי – מדובר בזכר, גבר, איש.

  20. מאת pokpok:

    ההאזנה הראשונה לארקייד פייר החדש איכזבה אותי לאחר טחינה אין סופית של ארבעת הסינגלים ששוחררו לפני דליפת האלבום ,לאחר ההאזנה החמישית חשבתי עליו במונחים של אלבום השנה וכעת לאחר יותר מעשר האזנות מדובר מבחינתי באלבום הטוב ביותר בחמש השנים האחרונות.
    המדהים הוא שאף פעם לא נפלתי מפיונרל ,מקרה דומה היה לי עם רדיוהד שבאף נקודה בציר הזמנים לא הבנתי את מהומת או קיי קומפיוטר אך שקיד איי יצא נשמטו לסתותיי וכשהעזתי לומר שהוא טוב יותר ,רבים מחבריי הזמינו מקום באברבנל עד ש… ההתחילו להתפרסם רשימות אלבומי העשור החולף

  21. בחייעת, שיעשו שידור חוזר לרמירזים נגד בום פם (ובשעה מוקדמת יותר, עדיף).

    תודה על הקישור לבלוג. בינתיים התפרסם גם חלק 2 היותר מוצלח לטעמי (גם אם ארוך יותר), בעיקר בגלל התמונות ההיסטוריות המעולות של הרברט פונטינג. מה שכן, אנטארקטיקה לא נכבשה מעולם ועודנה היבשת היחידה שאין לאף אומה בעלות עליה – המירוץ היה להיות האדם הראשון שיגיע לקוטב.

  22. מאת מיכל ישראלי:

    כל כך אוהבת את 24, וגם קצת מקנאה. אין ספק שכשרון ציור היה תורם לחוסר יכולתי להרדם בטיסות. ובכל זאת, הולכת לנסות משהו דומה בטרנס-אטלנטית הקרובה. בטח מינוס האיורים.

כתיבת תגובה