5. אודטה הו אודטה.. איזה קול היה לה ואיזה ביצים!
אולי לא יפה להגיד אבל אני מחכה למופע המחווה..

7. דיי, בבקשה, מספיק לדבר על רונסון. אני אוכל את עצמי מספיק שלא הלכתי. דיי אני מתחנן

15. אוקי לקח לי זמן להבין שזה לא אמיתי.. כשראיתי שזה מכין קפה עוד הירהרתי אם זה ייתכן או לא

ממש נהנתי השבוע, חבר. אחלה עונג, העביר לי שעה וחצי בעבודה בכיף

סליחה?? הקליפ של ביונסה מהפנט!

האיש הקטן – לחץ על "Release date" ותקבל את כל התשובות

תודה על עונג מעולה כרגיל.
לדעתי הקליפ של ביונסה מרהיב.

הפלאפון הכל יכול (pomegranate) מאוד הצחיק אותי. אתה בטוח שזה לא אתר פארודי? הוא הזכיר לי כל מיני סרטונים פארודיים ביו טיוב על אחד ממכשירי העל האלה. כן, אני מייד יוצא להכין לי קפה עם מכונת הגילוח שלי, ומקרין הסרטים לעת מצוא..

עדיין לא הספקתי לקרוא את העונג של השבוע, אבל יש חדשות טובות וחדשות עוד יותר טובות:

הטובות – תמורת 210 שקלים חדשים קיבלתי במשלוח הביתה ארבעה מופלאים: "I Know You're Married but I've Got Feelings Too" של מרתה ווינרייט, "She & Him vol. I" שלה ושלו, "Fleet Foxes" של השועלים הזריזים ו"In An Aeroplane Under the Sea" של אתם יודעים מי.

העוד יותר טובות – אני שמח להזמין את כל המעוניין למופע התרמה שארגנתי לכבוד ידידה שלי, מוסיקאית צעירה בשם מיכל, שהשנה מחלת הסרטן תקפה אותה בפעם השלישית והיא נאלצת לעבור סדרה ארוכה של טיפולים יקרים ביותר, שאינם מכוסים בסל הבריאות. להזמנת כרטיסים ותרומות בבקשה תתקשרו לאחד הטלפונים בלינק, או אלי במייל: savishh@t2.technion.ac.il

שנהיה כולנו בריאים!

למה בעצם עושים סיכומים בתחילת דצמבר ולא למשל בתחילת פברואר כך שגם אלבומים/הופעות מכל השנה ייכנסו לסיכומים, וגם כדי לתת למסכמים לקבל פרופורציה על כל השנה שחלפה. האם יש כאן תחרות סמוייה בין המבקרים מי מסכם קודם, כמו התחרות בין חנויות מי מכריז על סוף העונה קודם?

לא שכחתי בכלל, למעשה זה היה הדבר הראשון שעלה בראשי

תגיד לי, התחרפנת?
מה אתה מתלהב מאייטם 26? שכחת את פרויקט הימים הנוראים שלי?!

עונג משובח במיוחד השבוע! תודה!

אני ארכב על התגובה של טאשה:
a.h.w.o.s.g הוא אכן ספר שמצדיק את השם שלו.
הספר הכי מודע לעצמו שקראתי בחיי.
דייב אגרס כותב מדהים. מאוד מומלץ למי שעוד לא יצא לו.

עוד לא קראתי את העונג (אני מאלו שקוראים קודם את התגובות, ובעקבותיהן את האייטמים הרלוונטים), ולכן לא אגיב לשאר הדברים.

אז תאזיני לאלבומי האייטיז שלו (כלבי הגשם, סורדפישטרומבונז, השנים הפרועות של פרנק ו"ביג טיים") ואז נדבר

אני מכירה את "קלוזינג טיים", "בלו ולנטיינז" ו"מיול ואריאיישנז".
ולא מתחשק לי להקשיב לו כל כך כרגע. אבל תודה על ההמלצה.

המתופפת שאני מנגנת איתה כרגע מקשיבה לו כל הזמן. כל הזמן.

מאריה,

ההגדרה הבסיסית של זונטאג לקאמפ היא תפישה של העולם כתופעה אסתטית. אבל, בלי להיכנס לדיון על זונטאג (או להניח שאנחנו בכלל צריכים להיות נאמנים להגדרות של זונטאג מלפני 45 שנה), נראה לי שהדוגמה שאני נתתי היא ההבנה של הבן אדם הממוצע למושג. אני לא מכיר את הקליפ החדש של פטבוי סלים אבל אני אבדוק אותו. אני חושב שווייטס הוא קאמפי במובן שהוא מציג דימוי מוקצן, על גבול הגרוטסקי, של התפישה המקובלת של "מהי גבריות". בכל מקרה, להגיד שהוא כמעט לא משתנה באמת שאי אפשר. הוא עבר כל כך הרבה שינויים. תקשיבי ל-Closing Time, ל-Small Change ול-Raindogs. זה נשמע כמו אלבומים של שלושה אמנים שונים. בראשון הוא מנסה להיות בוב דילן (והוא גם לא צרוד). בשני הוא גרסה מוסיקלית לצ'ארלס בוקובסקי. בשלישי הוא… אה… אמן קרקס שגודל ע"י זאבים ועושה חלטורות בקברטים של ויימאר ככיסוי למבצע הברחה של ג'ינסים מזויפים ממלזיה. או משהו בסגנון.

בכל מקרה, תני לו צ'אנס. הוא בחור טוב. באמת.

ואו, יש כאן המון המון מוסיקה שאני לא מכירה. אתחיל מיד להתעדכן.

הייתי חייבת להוסיף שם משלי לאייטם 54. ספר מצויין של דייב אגרס עם שם מופרך ביותר:
A Heartbreaking Work of Staggering Genius
[למרות שאני די מסכימה עם הכותרת הזו]

האמת היא שלא התכוונתי לחבר בין הטענה על "הטעם הטוב" לבין זו על נגניות.

ה"קאמפ", לפי מה שכל כך הרבה חברות שלי קראו בספרה של סוזאן זונטאג והסבירו לי אח"כ, מתייחס לאו דווקא למגדר (למרות שכן, קיים קשר הדוק בינו ובין אוחצ'ות ופג הגז, באופן בלתי נמנע), אבל ההגדרה הבסיסית של זונטאג היא ההנחה שקאמפ הוא קיטש אירוני, מודע לעצמו, קיטש עם אמירה, דבר שנעשה בעזרת השימוש בקיטש בקונטקסט חדש.
(אפילו הקליפ הדי סטרייטי החדש של פטבוי סלים הוא די קאמפי).

וכמובן ששיש בחורות שמנגנות בלהקות. אבל זה לא הסטנדרט ואפילו עדיין לא מובן מאליו.
שלא לדבר על בחורות שהתפקיד שלהן הוא בעיקר לעמוד ולחייך ומדי פעם ללחוץ על קליד כלשהו, מה שקורע לי את הלב לגזרים וגורם לי לתעב את מי שהציע להן את הג'וב.
ונשים שמפיקות? יש. אבל מעטות. ואני עדיין כל הזמן נתקלת בבחורות שכותבות אבל לא מעיזות לגעת במיכשור כלשהו או במחשב. תהיה הסיבה אשר תהיה.
וכמובן, כל התפקידים האחרים – החל מנשים שאחראיות על סאונד במועדונים ועד טכנאיות אולפן. בודדות.

לא מזמן ראיתי פרסומת של שמפו ב"תפוז". פרסומת ישראלית.
היו בה חיילים עם פום-פונים של מעודדות אמריקאיות, והוויס אובר אמר: "השמפו של אמא הוא…" (רכרוכי/סיסי או משהו כזה)… "קנה את…" (נדמה לי שקוראים לו "אקס") "…השמפו לגברים".
פרסומת שאומרת הרבה על מגדר בישראל נכון ל-2008.
כבר שכחתי לגמרי איך זה והפרסומת גרמה לי להזדעזע כהוגן.

ב"להקת בנים" עם גיטרות, התכוונתי לבוי בנדז של העשור החדש. להקות "אינדי" עם תספורות אופנתיות וסאונד פוסט-פאנקי קליט ורקיד, הם המיינסטרים החדש, אולי הם פונים לילדי חטיבות ביניים ותיכונים במקום לילדי בתי ספר יסודיים כמו להקות הבנים של הניינטיז, אבל יש בהם משהו מאותו חומר, פסודו-אירוטי, גם אם פחות מוחצן מבעבר.

ומה שמונע ממני באמת לאהוב את היצירה של וייטס בלב שלם וללא כל סייג, הוא פשוט השטיק שלו. הוא כמעט לא משתנה. רק הקול הופך צרוד יותר ויותר. יש לו כמה שירים שאני אוהבת, אבל אני לא יכולה להקשיב לו הרבה.

מאריה – יש לא מעט הרכבי אינדי/אלטרנטיב עם נשים שהן לא סולניות (סתם זורק מהזיכרון – אוף מונטריאול, פאלפ, סמאשינג פאמפקינז, ארט ברוט, ולווט אנדרגראונד, ווייט סטרייפס, המגנטיק פילדס, הדצמבריסטס, ארקייד פייר).

אבל לא זה מה שרציתי להגיד.

בתור מעריץ של אינדי-פופ מתקתק אני לגמרי מסכים איתך לגמרי שהטעם הטוב בארץ הוא די רע. הייתי אומר שהאובססיה הישראלית עם גרג דולי/מארק לאנגן היא סימפטומטית לזה. מוסיקה נפוחה, יומרנית ומשעממת.

אבל לא זה מה שרציתי להגיד.

רציתי להגן על כבודו של טום ווייטס. בתור מישהי שאומרת שהיא אוהבת קאמפ, את חייבת לתת לו עוד צ'אנס. נהוג להשתמש במילה קאמפ כדי לכנות פרפורמנס נשי מוחצן – דיוות והומואים אקסטרוורטיים. טום ווייטס פשוט עושה פרפורמנס גברי. אבל זה נהדר באותה מידה.

טום וייטס.

פרט לשיר פה ושיר שם, אני לא משוגעת על טום וייטס.

רק על מנת להדגיש שוב, "הטעם הטוב" הוא מה שאנשים מסוימים אוהבים להתעטף בו,
מצחיק לגלות שאותם אנשים החלו לחרוג מעבר לגבולותיו ולהמשיך להסתתר מאחורי החומה השמורה לרעיון האליטיזם המוסיקלי, מושג שבהקשר של פופ ורוק הוא לא באמת רלוונטי היום, כשהכל אינו אלא סחורה.

לסיכום, הגישה היא הביעה כאן.
אפשר לכתוב על להקות בנים עם גיטרות שעושות מוסיקה דביקה בשפה אחרת.
בלי האדרה גרוטסקית, זה עולם מושגים אחר.

אני אוהבת טראש, קאמפ ודברים אחרים שאבא שלי לא מבין את איכויותיהם.

טום וייטס.

פרט לשיר פה ושיר שם, אני לא משוגעת על טום וייטס.

רק על מנת להדגיש שוב, "הטעם הטוב" הוא מה שאנשים מסוימים אוהבים להתעטף בו,
מצחיק לגלות שאותם אנשים החלו לחרוג מעבר לגבולותיו ולהמשיך להסתתר מאחורי החומה השמורה לרעיון האליטיזם המוסיקלי, מושג שבהקשר של פופ ורוק הוא לא באמת רלוונטי היום, כשהכל אינו אלא סחורה.

אני אוהבת טראש, קאמפ ודברים אחרים שאבא שלי לא מבין את איכויותיהם.

מאריה – אז מי כן יהיה שם?

וואו! מסתבר שקנוט אינו דב קוטב! (כמו שכל חבריי טענו).
אני לא עוקבת אחריי התמונות שלו.

ונילה אייס לנצח יימצא ברשימות "הXים הכי גרועים של השנה/העשור/המילניום" (הפעם הוא נמצא שם בין "העטיפות הכי מכוערות של השנה"), אני תוהה מי הם האנשים שבכל זאת מקשיבים לו?! הם בוודאי נמצאים היכנשהו, הרי לא יתכן שהבחורצ'יק ממשיך להתקיים ללא רשת תמיכה כלשהי?

אני תמיד מתרגזת מחדש לגלות שאפילו בלהקות פאנק והארדקור בדרך כלל הבנות מצטמצמות
לתפקיד הווקאליסטיות. שאלתי כל כך הרבה בחורות שאיני מכירה וכל כך הרבה חברות "למה בעצם?", גיליתי כל מני דברים לא מאוד מזהירים. החל מנטיות מזוכיסטיות (תחושת שליטה/ביטחון מוחלט במישהו אחר ובריחה למצב של חוסר אונים כשל פעוט) ועד עצלות או פחד מפני לקיחת אחריות. במילים אחרות, הנשים בעצמן אשמות ושום דבר לא יעזור, עד אשר סטטיסטית יופיעו יותר נשים שמנגנות בעצמן, לא מפחדות מטכנולוגיה ולא נותנות לאף אחד לכתוב להן את הביט ולעשות קריוקי. דברים כאלה עושים לי בחילה.
בעולם הקווירי אגב זה לא ככה. בקהילה הלסבית כולן מנגנות בעצמן, אבל זה רק משום שאין גברים בסביבה. וזה לא אומר שום דבר טוב על החברה הסטרייטית או על הקהילה הגאה. נאדה.

נ.ב.
כואב לי לקרוא את ההמלצות בבלוגים.
האינדי-מיינסטרים מלא בשטיקים צ'יזיים ושיעמום מוחלט ואני לא מבינה למה אנשים בכל זאת מתעקשים שמדובר ב"טעם טוב" ומנופפים בו?
עכשיו תגידו שמדובר בהצהרה שנויה במחלוקת ושכל "טעם" הוא עניין פרטי.
אני טוענת שלא! "טעם טוב" הוא כינוי לס"ך של מאפיינים תרבותיים שאפשר לנסח מספרית/אמפירית לפי סטטיסטיקה. ולפי ההגדרה, אם נבחר לאמוד את "מאפייני הטעם הטוב", להקות אינדי עם להיטי פופ מתקתקים לא יהיו שם. זה יהיה לא פחות מחילול הקודש שהוא "הטעם הטוב" (עכשיו אני כבר לא רצינית, כי אני לא מתה על מושגים שמשקפים הרבה אנשים).

גיאחה, לגבי שאלת הנשים -

יש המון נשים יוצרות בכל התחומים שהם לא תחום המוזיקה הפופלרית אלא שהחשיפה שלהן הרבה הרבה יותר מצומצמת משלל סיבות. הסיבה המרכזית היא שאנחנו עדיין חיים בעולם שוביניסטי ולא הוגן שיאשר מלחינים לפני מלחינות והסיבה השנייה
היא שנשים פחות הולכות על התחומים האלה בעיקר בגלל הסיבה של חוסר השיוויון.

ג'ודית וויר היא דוגמה מצוינת למלחינה קלאסית בת זמננו שפועלת היום וזכתה להצלחה, אבל בכל זאת לא הרבה אנשים מכירים את שמה.
מישהי שאולי יותר מוכרת לאנשים בתחום אבל בוודאי לא לאף אחד אחר היא רות' קרופורד-סיגר, מלחינה מ-ד-ה-י-מ-ה מתחילת המאה העשרים שהיא גם לגמרי במקרה אימם של פיט סיגר, זמר הפולק המפורסם יותר
ומייק סיגר, אחיו, זמר הפולק המפורסם פחות. רות' קרופורד-סיגר לא רק שהייתה מלחינה מאוד מתקדמת לזמנה היא גם סייעה לפיתוח אוסף שירי הפולק המפורסם של אלן לומקס.

בזירת האוונגרד והמוזיקה האקפסרמנטלית יש ייצוג נשי די נרחב שמתחיל במרדית' מונק ודיאמנדה גאלאס, הווקאליסטיות המפורסמות יותר ויש את זינה פרקינס המלחינה והנבלנית המפורסמת קצת פחות (למרות שרבים מזהים אותה מטורים שונים של ביורק)

ואם נצא לנו למסע אחורה בזמן נגלה שאחד מהמלחינים הראשונים והמתועדים בכלל בהיסטוריית העולם המערבי היא בכלל מלחינה בשם הילדגרד פון בינגן שהלחינה במאה ה-12.
ושמאחורי כל גבר מוצלח יש אישה מוצלחת – קלרה שומן, אישתו של שומן שהייתה כותבת שירים מחוננת והיא ובעלה הנודע יותר רוברט שומן היו יוצרים המון המון יחדיו. אבל זו עובדה שההיסטוריה העדיפה להשמיט כמובן.
ויש גם את המקרה של פאני הנזל – אחותו של פליקס מנדלסון שזכתה לאותו חינוך מוזיקלי כמו זה של אחיה אבל לא לאותן הזכויות והציפיות. היא הייתה מוזיקאית מחוננת ומלחינה ויש חוקרים האומרים שהיא החלה לכתוב "שירים ללא מילים"
לפני מנדלסון, למרות שהוא בפירוש אחראי לפיתוח סדרת היצירות הנ"ל.

ואני מוכרחה לציין כי אני חייבת תמיד לשבח את גברת ניוסם בכל הזדמנות רלוונטית ולדעתי אין הזדמנות רלוונטית מזו- למרות שמדובר ביוצרת בתחום הפופלרי, היא אחת המוזיקאיות הכי מתקדמות ויצירתיות בתחום. מעבר לעובדה שהיא נחשבת לנבלנית
מאוד מאוד טובה במונחים קלאסיים, סטייל כתיבת השירים שלה או יותר נכון סגנון ההלחנה שלה מחבר בין משמעת קלאסית-מודרנית לבין כתיבת שירי פופ. היא מיישמת הרבה רעיונות שהם במידה רבה זרים לעולם המוזיקה הפופולרית ומצליחה לתרגם אותם
באופן שהוא נשמע עדיין מורכב ומעניין ומטורף ועדיין נגיש בצורה בלתי רגילה.

זו שאלה מאוד מאוד מאוד סבוכה, אבל תשובה די גורפת אליה היא שמי שמחזיק את עדשת הפוקוס ההיסטורית הוא לרוב גבר.

הדבר השני שרציתי לציין בהקשר לשאלה וזה נאמר לי על ידי פרופ' למוזיקה ואישיות מרכזית בתחום האילתור והאוונגרד, שאחת מהאג'נדות החינוכיות שלו הוא לקדם יצירה נשית, היא שמעט מאוד נשים שלומדות מוזיקה ממשיכות לתארים שניים בהלחנה. יש הרבה מאוד נשים שלומדות מוזיקת מחשב דווקא (שזה מפתיע בקונטקסט של הפוסט בעונג) ושעוסקות במוזיקה אלקטרונית או באמנויות סאונד שונות, ורובן המכריע לא קוראות לעצמן מלחינות אלא "אמניות סאונד" בעוד שגברים שעוסקים בדיוק באותו התחום יקראו לעצמם מלחינים.

בקיצור – יש הרבה מה להגיד בעניין וברגע שיהיה לי קצת חופש אולי אכתוב איזה מאמר קטן בנושא.

לאייטם 46 ולאביר האפל בכלל – את הסרט עדיין לא יצא לי לראות, אבל נהניתי לקרוא ביקורת סמולנו-ליברלו-אנרכו-סוציאליסטית זועמת אחרי שהוא יצא.
Dent's crusade against crime is on the legal side, but just because he is a pious public servant doesn't mean he doesn't sympathise with the aristocratic vigilante. After all, as he remarks, when the barbarians were at the gates of Rome, they suspended democracy and appointed a Caesar to protect the population. (These pompous jerks do love their classical metaphors).
http://leninology.blogspot.com/2008/08/i-dont-believe-in-harvey-dent.html

קצת נמאס לי להתבכיין אבל –
הייתי בהופעה הראשונה מתוך השתיים של מארק רונסון, ביום חמישי. הסאונד איך לומר בעדינות, לא היה משהו (חוצמזה, באמת שאין תלונות – הופעה פגז, שיבוא כל יום)
רק רציתי לדעת אם יש מישהו מבין קוראי העונג, שהיה באותה הופעה ומסכים איתי, שאדע שלא הפכתי לאיזה אודיופיל-פלצן-חסר-תקנה, שכבר לא יכול להנות מכלום.
תודה…

הגם אתה, ברוטוס? מילא שבוואלה תרבות עם כל המגנביות שלהם אי אפשר לעבוד עם פיירפוקס, אבל כאן? (סתם, אני מניח שפשוט לא שמת לב ושתסדר את זה)

הגם אתה, ברוטוס? מילא שבוואלה תרבות עם כל המגנביות שלהם אי אפשר לעבוד עם פיירפוקס, אבל כאן? (סתם, אני מניח שפשוט לא שמת לב ושתסדר את זה)

דניאל ויאדו, ממש הרגעתם אותי,חשבתי שזו רק אני…

עונג נהדר באמת,תודה!

דניאל, תפסיקי להידחף! (:

רק אני רואה את העמוד מעוות? בווידג'טים של צד שמאל ובתחתית העונג, החל מאחרי אייטם 51, האייטמים קטנים ולא ממוספרים. אני חושד שזה הפלייליסט המוטמע של 4AD.

עונג משובח, מאוד נהנתי =]
רק שים לב שמי שמשתמש בפיירפוקס [או לפחות אני] ראה את העונג בצורה משונה. אני חושבת שזה הנגן המוזר של 4AD שגרם לכך, שווה לבדוק את זה.

תענוג של עונג – עדיין לא הגעתי לסוף אבל כבר מההתחלה אני מבסוט. יופי של תמונות מההופעה של מארק רונסון.

באופן מפתיע ביותר אייטם מספר 11 לא חסום בסין (עדיין). להפתעתי הוא נפתח לי בלי שום בעיה. אני כבר התחלתי לחמם את המנועים של הפרוקסי…

ובנימה כללית יותר – כל שבת כשאני קורא את העונג מסין, כ-15% מהקישורים חסומים בפניי ללא הפעלת יכולות בלתי קונבנציונליות. מבאס טילים ורק מראה כמה המפלגה הסינית מפחדת מאנשים יצירתיים באשר הם.

46. סרט השנה שלי הוא WALL·E (והדרך היחידה לכתוב את השם של הסרט היא בקופי-פייסט כי אני לא יודע איך עושים נקודה אמצעית). מעניין אם באטמן יקבל מועמדות לפרס המדובר.