2 באוגוסט 2008

עונג שבת: ג'ולי הקטנה

"אולי מוריסי תופס את עצמו יותר כזמר מבצע בנוסח סינטרה מאשר סינגר-סונגרייטר קלאסי כדילן, כי בעוד דילן מצריד את עצמו, ממלמל ויורק ויוצר אפקט שמדביק את המאזין לפה של דילן ומכאן לטקסטים של דילן, מוריסי תמיד רך, בדיקציה מושלמת, הוא מחליק בגרון ונותן לטקסט להתחיל לתסוס בבטן מבפנים"נעם רותם בתובנה אגבית ומבריקה

  1. בוב דילן ניצח בעונג קרב האחרון שלנו, אבל מסתבר שלא מעטים מכם פיתחתם סקרנות דווקא לגבי דיוויד באזאן וכתיבתו השנונה והמודעת-לעצמה. חיבבתי אותו ב-Pedro the lion אבל התאהבתי לחלוטין, כאמור, כשהוציא את EP הבכורה שלו, Fewer moving parts. השם הוא רמיזה להחלטה של באזאן לעזוב את Pedro the lion וללכת סולו, או כמו שהוא שר בשיר הנושא "Fewer broken pieces": "פחות חלקים נעים, פחות שברים". קשה לעבוד עם עוד אנשים כשאתה כוח יצירתי סוחף. או כמו ששר באזאן בציניות האופיינית שלו, "אולי אני באמת צריך לשקול מחדש את המניעים שלי לקריירת סולו (…) אני עדיין מנהל את המופע, אל תשכחו את זה. אז הייתי חייב לשחרר קצת, אל תחשבו שאני לא מתחרט, כי אני כן, ואני לא חושב שאני טוב יותר לבד. בחיי, היה יכול להיות לי סאונד ענקי, אבל אני פשוט אוהב לאכזב את החברים שלי". בעיניי זה שיר אדיר מתוך חמישה שירים אדירים ב-EP הקטן הזה (כל חמשת השירים מופיעים פעמיים, כשהפעם השנייה היא אקוסטית). לפני שנתיים כתבתי על האלבום הזה: "באזאן הוא כותב שירים בחסד, אבל קודם לכל ערמומיות מילולית הוא מלחין פופ-רוק נהדר, שיודע בדיוק לאן לירות כדי שהשורות שלו יהדהדו בראש שלך כל השבוע, ובכל שיר יש hook כזה, שתופס אותך כמו דג שמן. ככה זה כשבאזאן נשמע באלבום הזה כמו התכה בין דת' קאב פור קיוטי לקאונטינג קרואוז, מינוס הסנטימנטליות". קפצו בחזרה לעונג קרב לשמוע גם את שיר הנקמה של באזאן במבקר של פיצ'פורק. [מפ3]
  2. בשישבת ה-22-23 באוגוסט (דמט! זה נופל על ההופעה השנייה של הברידרז!), בעוד שלושה שבועות בדיוק, יתקיים פסטיבל חוצמזה 2 ליד קיבוץ פרוד (שזה ליד צפת). חוצמזה היה פסטיבל האינדי הישראלי הראשון בטבע (ככל הזכור לי, ונואיבה לא נחשב), כמה חודשים טובים לפני אינדינגב, והשנה נראה שהוא פשוט מתפוצץ בבת אחת ועולה עשרים שלבים מעלה. רק תעיפו מבט במבחר קטן מתוך הליינאפ של היומיים: פורטיס, עמיר לב, אסף אבידן, מלכת הפלקט, קרוסלה (להקתה של תמר אפק, מארגנת הפסטיבל), לבנון, ישראלים-פעולה-סקס של מאור כהן, סטרוברי ג'ם, פיטס, קרוזנשטרן ופרוחוד, מידנייט פיקוקס ועוד, עוד, עוד ועוד. פאק!!! זה הולך להיות SO FUCKING GOOD, וזה גם פחות משעה נסיעה מהבית שלי אז אני בכלל בעננים. כרטיס יעלה 100 שקל בלבד (!!!) לכל הפסטיבל כולו, ואפילו 90 ש"ח אם תזמינו מראש (באוזן השלישית, שגם נותנת חסות ומעניקה הנחה *נוספת* למחזיקי כרטיס החבר שלה), או אצל המאסטר אורי שיטפל לכם בשאלות של כרטיסים והסעות, 052-3725357. וחוצמזה שחוצמזה, אמנים ויזואליים מכל סוג (וידאו, ציור, אמנות פלסטית וכל השאר) שרוצים לקחת חלק בפסטיבל מוזמנים לפנות למייל הפסטיבלי Hutzmize@gmail.com או לבן ריפתין מהלייבל פית\קית (מעניקת החסות השנייה לאירוע): Benrif@gmail.com. וחוצמזה אחרון – ככל פסטיבל משובח, גם חוצמזה ישמחו לתת לכם כניסה ומזון חינם אם תהיו מוכנים לעבוד ולעזור בהקמת הפסטיבל בשבוע הקודם לו. פנו לאורי בטלפון הנ"ל או למייל mishmumkin@hotmail.com. ניפגש שם, איזו התרגשות! [עברית, ותתכוננו כי באוקטובר מגיע גם אינדינגב 2]
  3. בדיוק אמרתי לזוגתי היפה שההופעות שלא יבוטלו או יועברו הן ההופעות האלטרנטיביות הקטנות יחסית כמו הגאטר טווינז, לואו ודינוזאור ג'וניור – אלו הופעות עם קהל אדוק שרגיל לצאת מהבית להופעות, והן נמצאות במקומות שהולמים אותן (אף אחד לא יחשוב בדעה צלולה להביא את הברידרז לקיסריה, נגיד). והנה אנו מתבשרים על עוד פנינה בשרשרת המענגת של החודשים הקרובים: Animal Collective יגיעו להופעה בישראל! הקורא החרוץ שלומי הדליף לפני כ-ו-ל-ם שב-23 באוקטובר יופיע קולקטיב הפולק פורץ הגבולות הזה בזאפה, על פי המייספייס שלהם (כל היודע דבר על זהות המפיק מוזמן לדווח). שווה בטירוף! ראיון וידאו וטעימה מההופעות שלהם אפשר למצוא בפיצ'פורק-טיוי, ואת "Water curses" מומלץ לשמוע פעם בשבוע. [חלל]
  4. מועדון הפטיפון, מעוז הפאנק והאינדי התל אביבי, נשדד השבוע והפסיד 12 אלף שקלים (מה עושים 12 אלף שקלים בפטיפון?). אם העוול שורט את לבכם, אתם מוזמנים להגיע לאחד מארבעת הערבים המיוחדים שמפיק המועדון ב-14 (סטרוברי ג'ם ואחרים), ב-20 (יוסלס איי.די, בילי לוי ועוד) וב-26 באוגוסט (סכינים בעיניים, אכזבות ועוד). כל ההכנסות יגיעו להשלמת ההפסד הכספי. [עברית]
  5. פאקינג הל! קללת ההופעות החו"ליות לא פוסחת אפילו על אלו שנראות כהימור בטוח. Down, להקת מטאל מבית יוצאי פנטרה, ביטלה בפתאומיות את הופעתה בבארבי, יומיים לפני מועד ההופעה. Ynet מדווחים שנמכרו כבר 600 כרטיסים (לא מדהים כשמדובר בבארבי, לא רע כשיש עוד יומיים), ושהביטול נובע מ"עניינים אישיים שהתעוררו בבית חברי הלהקה". אני מניח שמדובר במוות פתאומי, שזה מצער ובהחלט מובן יותר מ"בעיות לוגיסטיות". [עברית]
  6. לסאבו מהצמד הגרובי סאבו וקותי(מן) יש בלוג מוזיקלי מגניב שמתרכז בפ'אנק, גרוב והיפהופ ישראלי משובח. איזה תענוג. [אנגלית, מפ3]
  7. היאח הידד! הקומיקסאית הישראלית רותו מודן זכתה בפרס אייזנר לנובלה גרפית, הפרס היוקרתי והחשוב ביותר בקומיקס העולמי, על הנובלה הגרפית שלה Exit wounds. [אנגלית; PDF]

  8. תצלום: גוני ריסקין המעולה

  9. אז מוריסי היה כאן ביום שלישי והרעיש את ביתן 1 בגני התערוכה. מה לא אמרו לפני שהוא בא? שהוא כבר לא זה, צל של הדבר האמיתי, שהוא ארצות-הבריטי מדושן, שהוא אמן של שיר אחד, שזה לא זה בלי ג'וני מאר, וגם שפכו מראש משאיות מלאות אהבה (עידן אלתרמן, נעם רותם ויריב הורוביץ) על השטיח האדום בנתב"ג. הדיווחים הראשוניים דיברו על 6,000 איש בלבד בקהל בביתן 1 בשלישי בערב, מספר לא קטן אבל גם לא כזה גדול עבור הופעה שהייתה אמורה להיערך בפארק הירקון. האם המחיר הגבוה הבריח את שאר הקהל הפוטנציאלי, או שמא זו פחות או יותר כמות הקהל שמוריסי יכול להביא, והחלום על הפארק היה מופרז? זה לא משנה, רק תקראו את מה שאמרו אחרי שהוא בא: "אחרי אינספור האזנות לתקליטים, שינון המילים, מציאת האקורדים, הבהייה בפוסטרים ורקימת חלומות על המפגש, האוריגינל היה פשוט שם, והוא מעולה. בחלל התעשייתי של ביתן 1 התרחשו קסמים" (אילת יגיל, Ynet), "מי ששרף פסח בצבא, איבד חבר או סתם עמד בפינה של מועדון ורצה למות, הבין שממש לא משנה מה מוריסי ישיר – כשהוא רק יעלה על הבמה הלבבות ירעידו את האדמה (…) שיר אחרי שיר, חולצה מיוזעת אחר השנייה, אני צופה בגיבור מרכזי בחיים שלי מקבל מימדים אנושיים שמגדילים את דמותו פי כמה" (עינב שיף, וואלה, בביקורת האישית והחביבה עליי ביותר), "יש לכם סיבה טובה להתבאס שלא באתם" (שי יחזקאלי, עכבר העיר, בביקורת חיובית אך צינית ומרוחקת), "מוריסי סיפק במשך שעתיים הרבה ממה שציפו ממנו. פרפורמר ענק עם כריזמה בלתי נגמרת, מניירות חינניות של דרמה קווין וטווח מרשים של הבעות רגש. קשה להאמין שמישהו מאלפי הנוכחים מרגיש שלא קיבל תמורה לכספו, כי מוריסי נתן מעצמו הכל- כמו שהבטיח, וג'נטלמנים הרי לא מפרים הבטחות" (עמרי חג'ג', אחי הגדול, במומה). גם נועה רובין ממעריב נהנתה יחסית (והייתה היחידה שציינה סאונד גרוע, שאר הדיווחים שהגיעו לאוזניי שיבחו בהפתעה את הסאונד המצוין). יאיר רוה קצת יותר ("זו היתה אחת ההופעות הנפלאות שראיתי מימיי"), ריקי כהן קצת פחות: "את לא מבינה, חרץ בלעג א', זה לא היה מוריסי שראית, זה היה מישהו מזדקן, שמן, שעושה קאברים של מוריסי", ורק דנה קסלר מתעקשת להיות הילדה המיוחדת של הכיתה ופשוט לא מבינה איך זה ש-6,000 איש נהנו אם היא, כנראה היחידה שמבינה באמת מה זה להעריץ את מוריסי, לא נהנתה. הגדילו לעשות באתר של עכבר העיר, ואספו תמונות וקליפים ואפילו את הסטליסט שכנראה נגנב מהעמדה של הסאונדמן, כי "אקורד הפתיחה של כל שיר" לא רשום שם, אלא הערות בנוגע לערוצי הסאונד. ואני? אני לא הלכתי בסוף, משיקולים כאלה ואחרים, והאזנתי לשידור בגל"צ ונהניתי בדיוק במידה. כלומר, עד שאהובתי התקשרה מההופעה כדי להשמיע לי, כולל את שאגות הקהל, את שיר הסיום והזכירה לי את אחד הזיכרונות היפים והיקרים לי ביותר, ואפילו ממרחק של שעתיים וחצי נסיעה מביתן 1, העיניים שלי נצצו מהתרגשות. לעולם אל תזלזלו בכוחה של מוזיקה. [עברית]
  10. ושני מעריצים מאושרים במיוחד: בכל אחת ואחת מהביקורות והסיקורים ציינו את העובדה שמוריסי פשט חולצה אחר חולצה והשליך אותה לקהל. חלק מהביקורות תהו כמה מהר הן יופיעו באי-ביי. אי-ביי? אתם לא מכירים את מעריצי מוריסי. אחד מהם הוא קורא העונג הקבוע ערן, שזכה בפרס הגדול ויעורר את קנאתכם לנצח: הוא תפס את הג'קט המנצנץ של איב סן לורן שמוריסי פתח איתו את ההופעה. "ולא", מוסיף ערן כדי שלא יהיו טעויות, "הוא לא למכירה, תמורת שום הון שבעולם". בר מזל נוסף הוא ניב, שאחרי ההופעה קפץ לבראסרי בתל אביב ומוריסי התיישב ממש לידו. [פליקר]


  11. הייתי שם תמונה של רכטר, אבל שבן חתיך יותר

  12. איזה חיוך גדול נמרח על הפרצוף אחרי שצופים ביוני רכטר ושלומי שבן חולקים פסנתר אחד במחרוזת שירי ילדים, יחד עם יעל נחשון ואיה כורם (שאפילו לא מרגיזה כאן!) וגיטריסט עלום-שם. [וידאו]
  13. כתבה דו-ראשית מעולה בוואלה: ניב הדס ועינב שיף מחפשים את האשם האמיתי בכישלון ההופעות החו"ליות של הקיץ, ולכל אחד מהם יש כתב אישום מנומק ומשכנע מאוד. שיף טוען שהאטימות המוזיקלית והתרבותית של הקהל היא הבעיה; בעוד הדס טוען שכשמספקים לו אמנים רלוונטיים בזמן הנכון, הקהל מצביע ברגליים וממלא אולמות, כך שהאשמים האמיתיים הם המפיקים. לדעתי זה בכלל לא ויכוח, שניהם צודקים. [עברית]
  14. גם עידו שחם מצטרף לדיון וזועק: די לגריאטריה, תביאו לנו אמנים רלוונטיים! [עברית]
  15. [תודה לפלג] עשרים עטיפות אלבומים משוחזרות בלגו. דווקא עטיפות הביטלס מוגזמות ולא מגניבות, אבל יש שם הברקות כגון הסטרוקס, מוריסי ופינק פלויד, בין השאר. [פיקסלים]
  16. גם Gnarls Barkley הם בני אדם, וככאלה הם מתים על In Rainbows, האלבום האחרון של רדיוהד. באחת ההופעות האחרונות הם ביצעו את "Reckoner" על הבמה. הסאונד לא משהו אבל זה מרגש בכל מקרה. [טיוב]
  17. הידד! צפוי המשך ל-Dr. Horrible! [אנגלית]
  18. חזוס כריסטוס, מונוטוניקס הישראלים ממשיכים להחריב ללא רחם את ניו יורק סיטי, ואחרי גיחה זריזה להופעה חינמית בשסק בתל אביב במוצ"ש, הם יחזרו לארה"ב ויופיעו כמעט מדי יום ביומו במשך שלושת החודשים הקרובים. דה הארדסט וורקינג בנד אין רוק ביזנס. הנה "Summers and autumns", להזכיר לכם את הפסקול לכל הטירוף הבימתי הזה. [פיקסלים, תחת שעיר, אנגלית]
  19. [תודה למורפלקסיס] כל מי שעבד אי פעם בשירות לקוחות, בחנות או במסעדה שונא בסתר לבו או בגלוי את הביטוי "הלקוח תמיד צודק". מי שהמציא את הביטוי הזה היה, כנראה, לקוח כל חייו ואף פעם לא איש שירות. את הדעה הזו מחזק הבלוג הנהדר הלקוח לא תמיד צודק, שאוסף שיחות משעשעות, מתסכלות, מטריפות ונהדרות של לקוחות נוראיים עם נותני שירות מכל הסוגים. אני בטוח שבארץ בלוג כזה היה מתמלא וקורס תוך יומיים מכמות הסיפורים. [אנגלית]
  20. נדב מאטמי אוזניים ביקר במועדון ההופעות החדש של האוזן השלישית, האוזן באר, וחזר עם התרשמות חיובית מאוד. [עברית]

  21. ג'ייסון פירס מספיריצ'ואלייזד. אולי שמישהו יביא אותו לארץ?

  22. והשבוע בפינת "אייל מרדיו פרימיום ביקש אז הנה הביקורת השבועית שלי מוויינט": Spiritualized [אתר מרהיב] מחלצים ממני בהנאה גלויה ציון 9 מזהיר על האלבום החדש, Songs in A&E. תנו האזנה פעורת-לב ל-"Soul on fire" ו-"Goodnight goodnight", ואולי תבינו למה אני בוכה מהאלבום הזה כבר שבוע. [עברית]
  23. [תודה לשיר] מוח… מוח… כל מה שזומבים רוצים הוא רק מוח, אה? למה אף פעם לא חושבים גם על הלב? זומבי הרמוני הוא שירות דייטינג לזומבים. [אנגלית]
  24. יאי! שיר חדש ל-Matt Pond PA. [טיוב]
  25. אני חב תודה גדולה ושמחה לקנדי על שהכירה לי השבוע את Favtape – מעין טייק-אוף מוצלח על הרעיון של Muxtape, רק שלא צריך לעבוד בכלל: רק מכניסים את היוזר שלך בלאסט.פם או בפנדורה, והאתר בונה לך מיקסטייפ לפי העדפותיך, המלצותיך והאזנותיך. רמת הדיוק שלו מדהימה, כבר בניסיון הראשון שלי הוא השכיל לבחור שירים שאני אוהב במיוחד מתוך אלבומים מסוימים (מסתבר שמשתלם לרוץ לנגן של לאסט.פם וללחוץ על "אהבתי" מדי פעם), אפילו כאלה שמעולם לא הופיעו בתיעוד ההאזנות שלי. בזמן ההאזנה אפשר גם לקרוא את המילים, לדלג לרכישה וכן הלאה. תחנת הרדיו האישית שלכם, ונוח הרבה יותר מהנגן של לאסט.פם. [עברית; אנגלית]
  26. ואותה קנדי מהבלוג המעולה מיי מורנינג קנדי מזמינה אתכם לערוך מיקסטייפ קולקטיבי לרכיבה על אופניים! תנו לעורך המוזיקלי הפנימי שלכם לצאת ולדווש. [עברית]
  27. בן שלו תופס את אסף אמדורסקי ואמילי קרפל מעתיקים מג'ו ג'קסון, אבל כל אחד עושה את זה אחרת לטעמו של שלו: קרפל חובבנית, אמדורסקי מלא השראה. מה שמזכיר לי, מזל טוב וכבוד לנויה כוכבי התותחית, ששודרגה למשרת כתבת מוזיקה ישראלית בגלריה של הארץ! [עברית]
  28. [תודה ליותם] התרנגול המצויר של savage chicken ילמד אתכם איך להיות בארי וייט בעשרה צעדים פשוטים. גילוי נאות: אני חושב שבארי וייט גאון. מה לא? תקשיבו לקטע האדיר הזה מפסקול הסרט Together brothers, שנקרא "You gotta case". הגרוב של וייט שמן יותר ממנו! [אנגלית]
  29. פיצ'פורק מגיעים משום מקום עם שיר חדש לגמרי של Of Montreal מתוך האלבום המתקרב שלהם, Skeletal lamping שיסודר על מדפי החנויות באוקטובר. [נגן שכזה]

  30. הוא קוסם, הוא קוסם, הוא קוסם

  31. [תודה לשיר] רדיו NPR המשובח מציע להאזנה מופע טרי בן שעתיים וחצי מסיבוב Glitter and Doom הנוכחי של טום וייטס הענק. מדהים מדהים. ואם כבר נכנסתם למוּד של הופעות חיות מוקלטות, NPR מציעים גם מופע בן שבוע של ספיריצ'ואלייזד, שניהם מוקלטים באיכות מצוינת. [סטרימינג עם אפשרות להורדה]
  32. מיסטר בוב דילן, שגם ניצח בהליכה את קייב ובאזאן בעונג קרב השבועי שלנו, מוציא באוקטובר אוסף משולש, חלק שמיני בסדרת אוספי בי-סיידז והקלטות נדירות. הרשמה קצרה באתר הרשמי תזכה אתכם בהורדה חינמית של השיר "Dreamin' of you", מההקלטות של Time out of mind. [מפ3]
  33. גם The Streets משחק באותו המשחק, ותמורת כתובת מייל (אמיתית או מומצאת, להם זה לא משנה) תוכלו להוריד את השיר החדש שלו, "The escapist" (אין קשר לקוואליר וקליי). [מפ3]
  34. [תודה לרוזה הגולשת] שולת!!!1 בוויקיפדיה. [עברית]
  35. זה אמנם אייטם בן שנתיים, אבל עדיין נהניתי מאוד לקרוא את ספיישל פעם בחיים של הגרדיאן, בו תוכלו לחוות, דרך דיווחיהם האמיתיים של אנשים אמיתיים, איך זה לחטוף כדור, לזכות באוסקר, להופיע עם רובי ויליאמס או מיילס דיוויס, להיות הלהקה האמריקאית הראשונה שהופיעה בקובה מזה חצי יובל, לברוח מציידי חתימות, להפוך דפי תווים לפסנתרנים, להיות המופע המרכזי בגלסטנבורי, לקפוץ ממנוף בשביל סרט של ג'יימס בונד ועוד חוויות רבות, שרובנו כנראה לא נחווה לעולם. [אנגלית]
  36. רשימת 50 ה-MCs הכי טובים בעשרים השנה האחרונות, ככל רשימה, מזמינה הטלת ספק ודעות שונות. [אנגלית]
  37. [דרך אהרן קשלס] איך היה נראה התסריט של האביר האפל לו נכתב על ידי מייקל ביי (רובוטריקים, ארמגדון, איילנד)? כצפוי, נורא ואיום וממש מצחיק. [אנגלית]
  38. המלצת הרדיו השבועית: [תודה למרקוביץ'] כן, אני יודע שבדרך כלל אני ממליץ על תכניות שישודרו בקרוב ושהפעם אני ממליץ על תכנית בת שלושים שנה בערך (קוטנר, תקן אותי אם אני טועה), אבל מול לינק כזה קשה לי לשבת בשקט. פול מקרטני מת היא תכנית מיתולוגית ששודרה בגל"צ על ידי רם תדמור משה מורד וזכתה בפרס רשות השידור באותה שנה, כשעל העריכה והתחקיר המעמיק מנצח לא אחר מאשר מיודענו יואב קוטנר הגדול מכולם. את תמליל התכנית (הערוך) אפשר למצוא אצל אורן עמרם. קחו שעה הפסקה מהעולם, והאזינו. *ככה* עושים רדיו משובח. [מפ3, עברית]

  39. If love is a poison cup…

  40. M. Ward מפנק בדמואים להורדה חוקית באתר הלייבל של Merge. אני עדיין לא התגברתי על "Smoke without fire" שלו עם ברייט אייז. [מפ3]
  41. [תודה לאלינורה] באלבומים רבים אפשר למצוא שירים נסתרים – לרוב אחרי השיר האחרון אבל לפעמים גם ב-pre-gap בין השירים או אפילו לפני השיר הראשון. באתר השירים הנסתרים תוכלו למצוא את כל השירים שהתחבאו, וגם להוסיף משלכם. [אנגלית]
  42. הסונגרייטר האקוסטי עומר לשם יוצא לסיבוב אקוסטי בארץ, ומציע לכם להוריד הקלטות מהאירוח שלו בקול הקמפוס. [שירותי הורדה, מפ3]
  43. אוואן מאסט מ-Ratatat מספר לפיצ'פורק מה הוא אוהב בזמן האחרון. אני אוהב בזמן האחרון את ראטאטאט. פחות את האלבום החדש, יותר דברים כמו "Kennedy" מהאלבום הקודם. [אנגלית]
  44. [תודה לגברון הגברי] אם לא שאלתם את עצמכם מעולם "מה קורה באמת עם ביל דרמונד מ-KLF?", אתם לא בני אדם. ובכן, דרמונד החליט שמוזיקה מוקלטת זה אאוט. מה זה אאוט, פאסה, מת, נמחק, אין. מוזיקה מוקלטת, הוא טוען, היא סוגת אמנות נטולת משמעות כלל. כקונטרה, הוא החליט ליצור מיצג מוזיקלי חד פעמי: הוא מקליט עשרות מקהלות של 17 איש בכל פעם, ומשמיע את כל ההקלטות המחוברות פעם אחת בלבד ואז מוחק אותן. למה? ככה. אולי כדי להצהיר שמוזיקה בעיניו היא חד פעמית, אולי כי זה חלק ממשבר אמצע החיים שלו, מי יודע. התיאוריה שלו לגבי זמניות האמנות לא מפריעה לו כמובן לכתוב ספר על פרויקט המקהלות. באופן אישי, יש לי סלידה עד בעתה מאנשים דיכוטומיים שבעיניהם קיום של צורה או גלגול מסוים של אמנות מחייב שלילה של אחר. האם הרדיו הרג את ההופעות החיות, הקולנוע את התיאטרון והמזון המשומר את הפירות הטריים? מובן שלא. ביטויים שונים של אותו רעיון יכולים וצריכים להתקיים זה לצד זה. מי שחווה אותם זוכה באפשרות הבחירה (או ההכלה של כולם, אם יבחר). [אנגלית]
  45. פרנק בלאק מתראיין למגזין פייסט, ואם עדיין לא שמעתם את ה-EP האחרון שלו, Svn fngrs (הנה שיר הנושא, "Seven fingers"), אתם מפסידים. [אנגלית]

  46. אלינה סימון מפגינה את מוצאה הרוסי [תצלום: אנדריי קונסט]

  47. חביבתי אלינה סימון סוף סוף תופסת תאוצה בתקשורת בארה"ב עם האלבום החדש שלה, אסופת קאברים למשוררת הפאנק-פולק הרוסייה המנוחה יאנה דייגילבה. האינדיפנדנט ויקלי מראיין ומבקר, וגם פיצ'פורק מבקרים (7.4!) והבלוגים מתעוררים. כדי שגם אתם תתעוררו, הנה "Half my kingdom". אני חייב להודות ששמה ששמעתי מהאלבום הזה מלהיב אותי פחות מה-EP והאלבום הקודמים של סימון (האזינו כאן לכל האלבום האחרון, דרושה הרשמה קצרה), אבל היא עדיין מצוינת. [אנגלית; מפ3]
  48. בשביל ההשראה, הנה תשעת השירים הטובים ביותר על אוננות. איפה "עושה את עצמי" של עוזי חיטמן מפרפר נחמד? [אנגלית]
  49. [תודה ליובל] הבלוג Creative review בחר בטעם מצוין את עטיפות האלבומים היפות של החודש. [אנגלית, פיקסלים]
  50. מי ישיר את שיר הנושא של ג'יימס בונד החדש? לא מאריה קארי וגם לא איימי ויינהאוס, אלא אלישיה קיז וג'ק וייט. זה יהיה מסקרן. [אנגלית]
  51. [תודה לפרנק] רוצים אייפוד טאצ' במתנה? אין שום בעיה, כל מה שעליכם לעשות הוא לזהות את 50 השירים שקוצצו לתוך הקטע הזה. ב-ה-צ-ל-ח-ה. [אנגלית, סטרימינג]
  52. Kings of leon מזמינים אתכם להוריד שיר חדש בחינם, והתשלום הוא כתובת אימייל בלבד. [מפ3]
  53. [תודה לשגיא] אם אתם בדרך לארה"ב, כדאי שתצרפו לערימת המפות שלכם את המפה המוזיקלית של 50 המדינות, שמציגה את האמן, הלהקה והאמן החדש הטובים ביותר בכל מדינה אמריקנית. אפילו ויומינג! [אנגלית]
  54. ג'ואנה ניוסם עונה על עשר שאלות. הא! לי היא ענתה על עשרים ואחת! [אנגלית; עברית]
  55. בלהקת End/of הישראלית, פרויקט של גבריאל בן משה (לשעבר מקולקטיב הפרברים רפיוג'יז המשובח) נתקלתי כבר לפני די הרבה זמן, באיזה מייספייס כזה או אחר ואני אפילו לא זוכר מה שמעתי. אבל מאז עברו הרבה מים במיסיסיפי, והלהקה המקורית והנדירה הזו, שעושה (על פי במאית הקליפ החדש שלהם, שהוא בעצם התירוץ לאייטם הזה) "מאש-אפ של קאנטרי/פאנק/רוקאבילי/אנטי פולק עם מנגנון השמדה עצמית", משיקה ב-12 בחודש אלבום חדש (בכורה?), בעל השם המשובח The lowest fi. "אנד/אוף מנגנים קאנטרי. אבל אנד/אוף זו להקת פאנק. למי שלא מכיר, פאנק מזוהה עם השמאל, קאנטרי – עם הימין. בארצות הברית הולכים על זה מכות וזה בדרך כלל נגמר בדם. בישראל זו סיבה טובה לערבב את מה שאף אחד אחר לא היה מעיז לערבב" כתוב בקומוניקט, ואם זה לא מעורר את סקרנותכם, אז פשוט תקפצו למייספייס ותנו האזנה. ניפגש בהופעה? [טיוב, חלל]
  56. הקומיקסאית לוכסן מלכת העולם ליז פרינס, שאחראית ליצירת המופת Will you still love me if I wet the bed, משחררת באתר שלה קומיקס קצר ונהדר שמתאר אותה משתוללת לצלילי שיר הרוק האהוב עליה. גללו מעט למטה ולחצו על The hell with you. [קומיקס, אנגלית]
  57. [באדיבות נמי] ג'ושוע אלן האריס בונה קונסטרוקציות משקיות אשפה ומחבר אותן לסריגי הרכבת התחתית בניו יורק. כשהרכבת עוברת ועושה רוח, מתרוממים פסלי חיות נהדרים ברחוב. [וידאו, אנגלית]
  58. גרבולון מסרב להצטרף לפולחן האישיות ולפופולריות המפתיעה לה זכה מאיר אריאל אחרי מותו, ולא בהכרח בחייו. "ככה הוא נשאר בעצם עד מותו, איש שוליים, תמהוני, לא נחמד. וזה כנראה עצם העניין, כי רק מאיר אריאל מת יכול להיות מספיק נחמד, מספיק לא מאיים, כדי להפוך לקונצנזוס עממי". [עברית]
  59. The yellow stereo, אחד הבלוגים החביבים עליי ברשת הבלוגים המוזיקליים בעולם, בוחרים את שירי 2008 האהובים עליהם עד כה, ואפשר גם להוריד להם ת'צורה. [מפ3 או זיפ]

  60. פורטיס מנופף באצבע הגליל תצלום: יעל רגב

  61. נולדתי וגדלתי באצבע הגליל, שהיה ונשאר בעיניי האיזור היפה והנעים ביותר בארץ (כשהוא אינו מופגז, כמובן). ביום חמישי, בזכות הצטרפות נפלאה של מקרים והזדמנויות, העברתי שם יום מוזיקלי מיוחד ונפלא שהתחיל במוזיקה קלאסית אנינה ונגמר ברוק ישראלי בועט ורועש מהזן המשובח ביותר. בבוקר אסף אותי ידידי ניימן ברכבו ודהרנו בגיל אל עבר קיבוץ כפר בלום, שם התקיים השבוע פסטיבל קול המוזיקה השנתי למוזיקה קלאסית. מה לנו ולפסטיבל הזה? ובכן, ניימן הוא סקרן מוזיקלי רעבתן וחובב מסעות שהזדקק קשות לשבירת שגרה מרעננת. אני שמחתי לערוך לו סיור מודרך בעמק הולדתי, וגם ביקרתי בפסטיבל כמה פעמים (אף פעם לא באחד האירועים היקרים, באולמות ממש, תמיד בחוצות הקיבוץ ובאירועים פתוחים), ועודני נוצר בלבי זיכרון של בוקר נפלא אחד בו נקלעתי עם ידידה לחזרות פתוחות של רביעייה קלאסית ושל להקת מחול שהופיעו בפסטיבל. זה היה קסום ומרגש, כמו לגלות צבע חדש בעולם. ניימן ואני הגענו כשכל החזרות השוות נגמרו, ונאלצנו להסתפק בחזרה פתוחה משונה מאוד לאיזו המחזה דרמטית מופרכת ליצירה מודרנית כלשהו. זה ניסוח מפותל למילה "קשקוש", ודי מהר הלכנו. אבל לקראת הערב חזרנו עם חברים לקונצרט ג'אז חביב באוויר הפתוח והיה נעים ויפה וכיף גדול. פחות משלוש שעות מאוחר יותר כבר שמנו פעמינו לפאב הפטריה בקיבוץ דן, שם חברנו ליעל רגב להופעה מצחיקה, מרגשת, רועשת, מקפיצה, אנרגטית ומטורפת-באופן-כללי של רמי פורטיס עם להקה מעולה (גיל סמטנה בבאס, עידו אגמון בגיטרה ויובל שפריר בתופים). אוף, כמה שהייתי זקוק לזה: שיחרור אנרגיות אינטנסיבי מול חיית במה מסוג נדיר באמת. הסאונד היה מעולה (חד וטוב, ולא חזק בצורה בלתי נסבלת), הקהל היה משולהב והפאב מלא לגמרי, ואף על פי שיעל – שועלת פורטיס ותיקה ומנוסה – הסבירה לי בסוף הערב שזו "עוד הייתה הופעה רגועה יחסית", התחושה עדיין הייתה שפורטיס נותן 115% מהאנרגיות והאישיות הבימתית המופלאה שלו על הבמה. "גאון קומי", "פרא אציל" ו"דוקטור איוול" היו כמה מההשוואות ששמעתי במהלך הערב. אני ממליץ לכל מי שרק קורא לקחת מתישהו חופש ספונטני ולנסוע ליומיים בגליל העליון (אבל לא לשכוח לשלוח לי קודם מייל כדי שאמליץ לכם על ההמבורגרים הכי טובים, המקומות הכי יפים, וכל שאר הדברים שחבל לפספס). תודה, מלשכת התיירות. [זהו]
  62. אז רציתי לסיים עם שיר של הסמית'ס. נראה לי הולם, לאור העובדה ש-95% מבאי המופע המדובר של מוריסי קיוו לשמוע 95% שירים של הסמית'ס וידעו שזה לא יהיה כך, אך היו מוכנים להסתפק בפירורים. חשבתי לפצות, לתת מעולה שיר של הסמית'ס שלא הושר בהופעה. גנבי כל העולם, פה גדול מכה שנית, חברה בתרדמת, יום הולדת עצוב, אמש חלמתי שמישהו אוהב אותי, אלוהים יודע כמה שאני אומלל עכשיו, שערי בית העלמין, פאניקה, התחלתי משהו שלא יכולתי לסיים, ויליאם, זה באמת היה לא כלום. אני יכול להמשיך ככה כל הלילה, אתם יודעים. אבל פשוט לא יכולתי לבחור, ולכן החלטתי לדחות את ההחלטה ובעצם, לגלגל עליכם את האחריות. חובבי מוריסי, סמית'ס ומוזיקה טובה באופן כללי – בחרו את שיר הסמית'ס החביב עליכם שלא נוגן בהופעה (או סתם זה שמתחשק לכם לשמוע ממש עכשיו), ונמקו את בחירתכם בתגובות. השיר שאבחר (בעיקר לפי הנימוק, כמובן) יפתח את העונג הבא. דיל? [-]

שתהיה שבת שבוגי, ויום הולדת שמח ומאושר לשיר, קוראת עונג נאמנה וידידה נאמנה לא פחות!

47 תגובות על “עונג שבת: ג'ולי הקטנה”

  1. FoxyMoz הגיב:

    איך גיא? איך? איך נתת לעצמך לפספס את מוז בהופעה חד-פעמית בארץ?
    אני חיכיתי להופעה הזו 14 שנה ועוד חמש ורבע שעות ביום שלישי ה- 29/7 (הגענו לגני התערוכה בחמש אחה"צ בדיוק).
    בכמה מקומות כתבתי את דעתי על ההופעה, כולל על הופעות החימום הביזיוניות, ובאף אחד מהמקרים או הנסיונות – לא אצליח לתאר את הצמרמורות שעברו לי בגוף, או את הדמעות שזלגו מעיני כשהגיטרה התפייטה ב- please let me get what I want… לא האמנתי שאני שם, שהוא כאן, שזה נגמר.

    ולאתגר השבועי לילד: ממש קשה ולא הוגן לבחור שיר אחד, יש רבים שאני אוהבת ומוכנה להישבע שהם גאונות צרופה, אבל כנראה שהבחירה שלי היא סנטימנטלית לחלוטין:
    הייתי בת 14 או 15, שכבתי בלילה במיטה בחושך, הקשבתי ל"שתיקת הכבישים" בגלגל"צ וניסיתי להבין למה ג' לא אוהב אותי יותר.
    ואז שמעתי את זה בוקע מהרמקולים: הקשות קלידים בודדות וצעקות מבליחות כמו בהופעה. הסתקרנתי מהאינטרו הארוך. ואז הגיטרות של מאר הרביצו והקול המכאיב הזה של מוריסי עטפו אותי וכאילו עירסלו אותי בדיכאון של עצמי… והמילים, אלוהים, אילו מילים.
    חקרתי ושאלתי עד שביררתי מי המבצעים. קניתי את הדיסקים והתמכרתי. גיליתי עולם חדש ואדיר של מוזיקה שהיתה הרבה יותר משילוב אקראי של לחן וטקסט.
    עד היום, בת 28, אני שומעת את השיר, מחקה עם האצבעות את הקלידים והגיטרה (אין לי מושג ירוק בתווים, בכיתה ג' העיפו אותי מחוג חלילית), נאבקת בגוש בגרון, עוצמת עינים ומשכנעת את עצמי שלמרות שזה ממש ממש נדמה לי – אין סיכוי בעולם שמוריסי הצליח לכתוב, ומאר להלחין, את החיים שלי …

    לטובת כל אלו שהתמידו וקראו את החפירות שלי עד כאן – קבלו לינק מרנין לאוסף בוטלגים אדיר של מוריסי (ויש גם של הסמית'ס ועוד הרבה אחרים באתר) מקווה שהלינק יעבוד:
    [url=http://theultimatebootlegexperience.blogspot.com/search/label/Morrissey?updated-max=2007-10-28T06%3A53%3A00%2B01%3A00&max-results=20][/url]

  2. אד הגיב:

    שכחתי לשלוח לך , אז אני מוסיף את זה פה –
    לולפלוזה בשידור חי בחסות ענקית תקשורת מקומית.
    http://attblueroom.com/music/Lollapalooza-Music-Festival/live-webcast.php
    (אם הלינק לא עובד – כנסו מאתר הפסטיבל)
    ממש עכשיו נגמר הערב הראשון ואפשר לציין איכות שידור מעולה ( אם כי בשחור לבן, אבל אולי זה הומאז למנהיג הלהלקה שסיימה את הערב). אני הולך להעביר עם זה את הסופש , טוב – אני בזמן מקומי להתחמם לדבר האמיתי בשבת הבאה- רדיוהד בפסטיבל APW ממש מעברו השני של הנהר

  3. אופיר זמר הגיב:

    לבחור רק שיר אחד של הסמית'ס זו משימה קשה מדי בשבילי – אז במקום, הנה קישור להופעה שלהם בגלאזגו ב-84' (עם 13 שירים, שלמיטב זכרוני אף אחד מהם לא בוצע בתל-אביב):
    http://manicpopthrills.wordpress.com/2008/07/13/unruly-boys/

  4. אופיר זמר הגיב:

    והנה מאמר של טום יואינג, שמציע ניתוח מעניין לשיר אהוב אחר שלהם:
    http://freakytrigger.co.uk/old-ft/nylpm/2001/09/couldnt-life-ever-be-sane-again/#more-7307

  5. ערן מחלו הגיב:

    הייתה הופעה מהממת
    קצת כמו חלום טוב מדי
    שכבר בתוכו אתה מבין שאתה חולם
    ושבקרוב תתעורר

    הסאונד, כמה בנאלי, היה בעייתי, לדעתי כי לחללים
    כדוגמת ביתן 1 והאנגר 11 פשוט אי אפשר
    לתפור מערכות סאונד שיתמודדו איתם יפה.

    השיר של הסמית'ס שאני הכי אוהב הוא
    The Headmaster Ritual
    מתוך Meat Is Murder

    תמיד הזדהיתי עם השורה
    Please excuse me from gym

  6. יואב קוטנר הגיב:

    תיקון קטן לגבי התכנית "פול מקרטני מת". התכנית המקורית אמנם הוקלטה עם רם תדמור, אך ב1977, לקראת שליחתה לאיזו תחרות רדיובינלאומית באיטליה (בה זכינו במקום ראשון…) שיפרתי אותה מבחינה טכנית והקלטתי אותה מחדש עם הקריין משה מורד. קולו של רם תדמור נותר אומר רק "פול מקרטני מת".
    חוץ מזה, בסדרה על הביטלס "מסע הקסם המסתורי" ב1981-1982 (היו 60 פרקים…) הקלטתי פרק בשם "פול מקרטני חי" ובה הפרכתי את רוב הטענות בתכנית הנ"ל.

  7. המוריסית הכי עצובה הגיב:

    Heaven knows I'm miserable now
    לא רק השיר הכי אהוב שלהם, אלא גם השיר הכי אהוב עלי מכל הזמנים שהיו ושיהיו
    (יש הוראה מפורשת להשמיע את זה בלוויה שלי, כשאני עצמי אהיה כנראה ב heaven עצובה או שמחה..)
    כל השבוע אני בדכאון נמרץ על שלא יכולתי להגיע להופעה.. מסיבות סתומות כמו ש'אני אוהבת אותו יותר מידי ופוחדת מהרעש של התנפצות האגדה הכי גדולה שאני מכירה, ועוד בפרהסיה'
    ומסיבות ברורות כמו: הרכבות לא נסעו ואני – אולי יכולתי להגיע בלעדיהן, אך לא לחזור..!

  8. דייב דנ הגיב:

    לגבי אייטם 32 (סליחה מוריסי על התפרצות) 50 MC הגדולים ביותר זו הצהרת כוונות די נכבדה. אבל 50 ראפרים וסייג' פראנסיס אחד אפילו לא מוזכר במילה? ואילו סנופ רק בעשיריה האחרונה?

    כנראה באמת הגיע הזמן להתייחס לרשימות דה בסט אוף….

  9. לואיס. הגיב:

    Reel around the Fountain, עידן אלתרמן הסביר יופי.

  10. שירה הגיב:

    I want the one I can't have [מתוך Meat Is Murder], ולו רק בגלל שורה כמו –
    "A tough kid who sometimes swallows nails"…

    חוץ מזה, משחקי-הקול של מוריסי נשמעים שם סקסיים במיוחד (כמו גם ב-Handsome devil, עוד שיר לא מוערך מספיק, לדעתי), קצת כאילו שהוא שוכב על מזרון ים צבעוני באמצע שום מקום, עטוי משקפי שמש ושר לעצמו כשהוא יוצא מהבריכה.

  11. shez הגיב:

    הערות על המצב:
    1. אחלה עונג. הרבה זמן לא נהניתי כמו מזה האחרון. ישר כוח!
    2. תודה על הקישור להופעה של ווייטס. מתי, מתי, מתי, מתי נגשים גם את החלום הזה?????
    3. האמת היא שאת הידיעה על אנימל קולקטיב קיבלתי מחברי הטוב ג"ג, שאף הבטיח לי את הכרטיס להופעה כמתנת יומולדת.
    4.השיר הכי הכי של הסמית'ס הוא, מה לעשות, i know its over, שאף קיימות מס' גרסאות שג'ף באקלי מבצע אותו, ושוב – כמו עם גרסת הכיסוי שלו להללויה – הכיסוי מצמרר ומרטיט הרבה יותר מהמקור (אותו דבר הרגשתי גם עם הגרסה של באקלי ל- wild as the wind)
    5. אם ההופעה שודרה בגל"צ, למישהו יש קישור להורדה שלה?!?!? זו מזכרת ראויה ביותר מהערב הקסום הזה. אהממ, כמובן למי שלא הצליח לתפוס ז'אקט של איב סאן לורן.
    שבעס. גיט שבעס.

  12. מורן הגיב:

    הנה עוד משהו עם חיות שעובדות על רוח
    http://www.videosift.com/video/Theo-Jansen-and-his-beach-animals-TED
    הנה לכם מדען מטורף באמת

  13. נמרוד הגיב:

    בנוגע לאייטם 31 – שכחת לציין (או שלא שמת לב…) שאחד המספרים הוא המבקר עליו נכתב scum של ניק קייב מהשבוע שעבר!

  14. FoxyMoz הגיב:

    בפורום של אורן עמרם יש קישור להקלטת ההופעה של מוריסי (מורידה, עוד לא שמעתי) http://www.shareonall.com/Morrissey_-_Live_In_Israel_29.07.2008_dwxt_rar.htm

  15. FoxyMoz הגיב:

    והבוטלגים המובטחים: http://theultimatebootlegexperience.blogspot.com/search/label/Morrissey?updated-max=2007-10-28T06%3A53%3A00%2B01%3A00&max-results=20

    שימו לב לתפריט משמאל – יש שם מבחר מכובד.

  16. ננסי הגיב:

    panic בלי ספק

  17. חולוני הגיב:

    הייתי מת לשמוע I Know It's Over ואת Last Night I Dreamt…

  18. א' נדב הגיב:

    What She Said ו-Sweet and Tender Hooligan הם שניהם משירי הסמיתס האהובים עליי ויישמעו נהדר בהופעה. האמת היא ש-What She Said הוא אחד מההדרנים הקבועים בסיבוב ההופעות הנוכחי של מוריסי, והסיבה היחידה שלא התבאסתי מזה שהוא ויתר עליו היא שזכינו במקומו ב-There is a Light That Never Goes Out, שהוא כנראה השיר היפה ביותר שאי פעם נכתב.

  19. א' נדב הגיב:

    אה והייתי חייב עוד משהו לגבי מוריסי בהקשר של אייטם 12. הכתיבה של המבקרים בארץ בנוגע למוריסי – גם לטובה (ורובה היתה לטובה) וגם לשלילה – לקתה בפגם אחד מאוד מהותי. בשנים האחרונות מוריסי זוכה להצלחה המסחרית הגדולה יותר בקריירה שלו, הרבה יותר גדולה ממה שאי פעם היתה לסמיתס. שירים כמו First of the Gang to Die או Irish Blood, English Heart הפכו ללהיטי המיינסטרים-של-המיינסטרים באנגליה. כל ביקורת שקראתי עליו שנכתבה בעיתונות האמריקאית או אנגלית מודעת לגמרי לרלבנטיות שלו ולכך שלמרות הגיל המבוגר שלו, מבחינתם של אנשים רבים הבן אדם נמצא בשיא הקריירה שלו. רק המבקרים בארץ – אולי חוץ מגל אוחובסקי – מתעקשים להפגין בורות מדהימה בקשר לכל מה שהוא עשה אחרי הסמיתס, והפכו את כל העניין הזה להופעת נוסטלגיה בסגנון דיפ-פרפל. חבר'ה, זה שגלגל"צ לא משמיעים שירים שלו זה לא אומר שהוא לא רלבנטי. באמריקה ובאירופה הוא גדול יותר ומוכר יותר – ועבור אנשים רבים גם רלבנטי יותר – מהרבה מזוועות האינדי שאתם כל כך מתלהבים מהן.

  20. גיאחה הגיב:

    נדב, רלוונטי זה מונח שיחסי לקהל שבו מדובר. יכול מאוד להיות שבאנגליה ובארה"ב מוריסי רלוונטי יותר כי הקהל שם קונה ומקשיב לאלבומים העכשוויים שלו, והוא זוכה להקשבה ולהצלחה. אבל בקרב רוב רובו של הקהל הישראלי – ומה לעשות שהעיסוק התקשורתי והרדיופוני קובע חלק ניכר מזה – מוריסי הרבה הרבה פחות רלוונטי מבאנגליה.

  21. בנימין הגיב:

    מה יהיה עם החוצמזה הזה? 🙁 כמו בפעם שעברה, גם הפעם הוא נופל יום לפני מבחן גדול, כך שאין סיכוי שאגיע אליו. אינדינגב בטח ייפול על מועדי ב'. אני לא מבין, יש לאנשים האינדי בארץ משהו נגד טכניוניסטים אז הם מארגנים הכל על המבחנים שלנו? 😐

  22. א' נדב הגיב:

    גיאחה, אבל זה בדיוק התפקיד של מבקרי מוסיקה לדאוג לעיסוק התקשורתי ולהציב את האמנים שמגיעים לארץ בקונטקסט הראוי. אני מניח, למשל, שאם ג'ואנה ניוסום אהובתך היתה מגיעה להופיע כאן, לא היית אומר עליה שהיא לא רלבנטית לקהל בארץ בגלל שחוץ מקוראי העונג ומאזיני "הקצה" אף אחד לא שמע עליה, אלא היית מנסה לגרום לכמה שיותר אנשים להבין את הרלבנטיות והחשיבות שלה. באותה מידה, הייתי מצפה ממבקרי מוסיקה בארץ להתייחס למוריסי כאמן רלבנטי – לטוב או לרע – במקום למקד את כל הכתיבה שלהם בהתרפקות על הפעם הראשונה שהם שמעו את הסמיתס בגיל 15 אחרי שחברה שלהם זרקה אותם והם גילו שהם הומואים והכלב שלהם מת.

  23. יוני הגיב:

    אגב שירי אוננות – שמתם לב פעם לטקסט של "ככה וככה" של שלום חנוך ?

    מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיניים
    נותן לדימיוני לזרום עם המים
    ואין מה לעשות, זה מה שיש בינתיים
    ואת בכל מקום, ככה וככה
    בלילה וביום, ככה וככה
    ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד

  24. גיאחה הגיב:

    א' נדב – אחדד. ג'ואנה ניוסם רלוונטית *בעיניי* כי היא בשיאה, אבל אין לי שום אשליות לגבי מספר האנשים שהיא יכולה להביא לבארבי ולגבי העובדה שאפילו מבחינה תודעתית היא לא רלוונטית לרוב המוחץ של מאזיני המוזיקה בארץ. וזה נכון, הייתי כפי הנראה מנסח מניפסט נחוש ומהדהד ומשתדל להביא את ניוסם לכמה שיותר אוזניים. אבל זה שווה בערך כמו תשדירי בחירות – זה נועד לקולות הצפים ולקוראים הסקרנים, שהם מיעוט זעיר.
    מוריסי, עם כל הצלחתו באנגליה, סוחב על גבו את ההצלחה הגדולה – מסחרית ואמנותית – של הסמית'ס, וביחס אליה הוא אכן פחות רלוונטי עכשיו מאשר לפני חמש עשרה שנה.

  25. FoxyMoz הגיב:

    נדב, לא יפה להכליל 🙂 תודה לאל הכלב שלי לא מת, אבל זכיתי לעקוב אחרי הקריירה של מוריסי ולא לפספס אף אלבום או שיר שיצא לו גם בקריירת הסולו שלו.
    אי אפשר להתעלם מהזיווג הגאוני של מוריסי ומאר. הוא היה די חד-פעמי ועצם הראשוניות של האינדי-בריט שלהם הוא הראוי לציון.
    אני עדיין מנסה לפקוח את עיניה (ואוזניה) של אחותי הקטנה ולגרום לה להבין שמוז של היום הרבה יותר מקורי וראוי להערצה ממוז עם הגלדיולות של אז….
    דווקא השירים שאתה ציינת, שנמצאים במיינסטרים הבריטי/אמריקאי לא עושים לי את זה (כי זה לא כיף לאהוב את מה שכולם אוהבים, לא? ההמונים לא בהכרח צודקים) יש מספיק פנינים באלבומים האחרונים שלו…

  26. זנבות הגיב:

    הבחירה שלי מוטלת בספק רב, אבל אני משער שהיא תהיה you just haven't earned it yet baby.
    שמעתי שאפל באייפוד לפני כמה ימים וזה עלה, והגברתי עד הסוף, ואני די בטוח שחבטתי במישהו שביקש ממני להאזין לו לרגע.
    אבל התהום הזו שנפתחת בשיר הזה – היא בלתי ניתנת לגישור.
    קשה להמשיך אחריה.
    באמת קשה.
    השיר הזה עולה לי בבריאות.
    ואני לא יכול להפסיק.
    אני אתחיל עם סמים.

    אבל לא בגלל זה אני כותב פה.
    יש לי שאלה מאד מאד חשובה.
    ואני לא יודע למי להפנות אותה.
    בהופעה היה רגע מאד מאד ספציפי שהתברר בדיעבד בתור הרגע שבו החל sister i'm a poet –
    שבו החלה הלהקה לנגן שיר שהוא באופן מובהק שיר של הסמית'ס. אני מאמין שהשיר הזה היה i started something i couldn't finish – אבל אני באמת מוכרח שמישהו יאמת לי את העובדה הזאת.
    בנתיים אני לא ישן.

  27. גיאחה הגיב:

    המלצה מאוחרת אבל משובחת במיוחד
    בנוסף לשידור של פסטיבל לולאפלוזה שמישהו נתן בתגובות, NPR משדרים עכשיו לייב מפסטיבל ניופורט האגדי לפולק:
    http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=92917127
    כרגע מופיעים קאובוי ג'אנקיז ואיכות השידור על הכיפ-כיפאק. אם הבנתי נכון את הלו"ז ואת הבדלי השעות, בהמשך הלילה (שלנו) נוכל לשמוע את She&Him, ג'ים ג'יימס (ממיי מורנינג ג'קט), ומחר גם את קלקסיקו, וילי מייסון ואחרים. תענוג!

  28. אורן עמרם הגיב:

    תודה גיא על ההמלצה, ותודה ל-י' קוטנר הגדול על התיקונים וההארות!

    @

  29. ינון הגיב:

    איזה קטע איתך! "פול מקרטני מת" היא קאלט רציני בתנועות הנוער, וכל חניך שמכבד את עצמו עבר מתישהו, בד"כ באשור כיתה ט', פעולה עם ההקלטה של התכנית, עם נרות ועטיפות של תקליטים. ומראה כמובן 🙂
    קיצר לפני בערך שבועיים קיבלתי לידי את ההקלטה של התכנית והייתי המאושר באדם (בשמיעה עכשווית היא בעיקר קורעת מצחוק – סמל מוות קדום? פחחח), ככה שהגרסה המקוונת פספסה את ההזדמנות להיות אירוע מרגש. אבל איזה כיף לראות את זה כאן!

    קוטנר – כששמעתי את ההקלטה עכשיו עלתה לי בראש רק שאלה אחת – מאיפה לעזאזל אספת את כל המידע הזה לפני ימי הWWW?

  30. ינון הגיב:

    …*באזור* כיתה ט, לא באשור

  31. א' נדב הגיב:

    גיאחה – אבל מה שהפריע לי מראש לא היה המודעות למוריסי בקרב הקהל הרחב, אלא בקרב המבקרים ובאופן כללי האנשים שכותבים על מוסיקה בצורה קבועה. יכול להיות שרוב האנשים בארץ לא מודעים לא רק למוסיקה של מוריסי, אלא גם למוסיקה של הסמיתס, אבל זה לא העניין. העניין הוא שכל השיח הביקורתי סביב ההופעה שלו בתקשורת נע על הציר שבין "איזה כיף שהוא בא בגלל שאני אזכר בסמיתס" לבין "איזה באסה שהוא בא כי הוא כבר גריאטרי ולא מעניין אף אחד". וזה מבחינתי לא עבודה רצינית של מבקרי מוסיקה.

    לגבי האמירה שלך שהוא "סוחב על גבו את ההצלחה הגדולה – מסחרית ואמנותית – של הסמית’ס" – מבחינה מסחרית, כפי שכבר אמרתי, הוא הצליח בשנים האחרונות יותר ממה שהסמיתס הצליחו אי פעם, ככה שהטענה הזו די בעייתית. מבחינה אמנותית מותר לא לאהוב את מה שהוא עושה, אבל גם ביקורת כזו צריכה להתמודד עם מה שהוא עושה *היום* בפני עצמו, ולא פשוט לברוח למקום הקל של "אהבתי אותו כשהוא היה רזה ומנופף גלדיולות אבל היום הוא שמן וזחוח וההמוסיקה שהוא כל הזמן מנגן לא אומרת לי שום דבר על החיים שלי".

    פוקסימוז – קבל את התנצלותי ובהצלחה עם אחותך הקטנה, אתה עושה עבודת קודש.

  32. גיאחה הגיב:

    למה "אהבתי אותו כשהוא היה רזה ומנופף גלדיולות אבל היום הוא שמן וזחוח וההמוסיקה שהוא כל הזמן מנגן לא אומרת לי שום דבר על החיים שלי" אינה דעה לגיטימית של מבקר? נראה שזו הדעה הרווחת בקרב רוב חובבי הסמית'ס\מוריסי בארץ, ולדעתי זו ראייה לגיטימית לגמרי של הדברים.

  33. א' נדב הגיב:

    ברור שזו ראייה לגיטימית, הכל לגיטימי, אבל כשאני קורא ביקורות מוסיקה אני מצפה לגישה רצינית יותר. וכמעט כל מה שקראתי היה עמוס ביותר מדי נוסטלגיה ויותר מדי נרקיסיזם ומעט מדי התייחסות עניינית. והבן אדם היחיד שאני מרשה לו להיות נוסטלגי ונרקיסיסט ולא ענייני זה מוריסי. כמובן שיש תמיד מקום להתייחס לקונטקסט ההיסטורי של המוסיקה וליחס שלה לדברים שהאמן עשה בעבר, אבל כשהדיון שלך במה שיוצר מסוים עושה בימינו מתמקד כל כולו בזה שזה שונה ממה שהוא עשה פעם, תוך התעלמות מהדבר עצמו ומבחינה של הדבר הזה בקריטריונים שאינם תלויים בלהקה שהוא היה בה לפני עשרים וקצת שנה, לי אישית זה מרגיש בעיקר כמו עצלנות מחשבתית. וכפי שכתבתי, הבעיה שלי היא לאו דווקא עם הביקורות הרעות שהוא (כמעט ולא) קיבל. גם הביקורות החיוביות באו מאותו מקום. אני יכול להבין כתיבה כזו כשמדובר במשהו שהוא באמת מופע נוסטלגיה מובהק, כמו רוג'ר ווטרס. אבל כשמדובר באמן שעדיין יוצר ומצליח ומשפיע כמו מוריסי, אז חביבי – יש לנו פה בעייה.

  34. שירה ז. הגיב:

    טוב חברים, אני מצטערת לקטוע את הדיון המרגש על ההופעה של מוריסי (שלא הלכתי אליה ואין לי שום חרטה על כך) עם דיווח מרגש הרבה יותר (או יותר נכון השווצה טבין ותקילין) –

    אני הייתי בהופעה של טום וויטס בפראג מאותו טור של נצנצים ואבדון ואין ספק שהאדם המופלא הזה הוא פשוט המוזיקאי המוכשר ביותר, האדם המלבב ביותר, המצחיק ביותר, ואחד המרגשים ביותר שנתקלתי בהם בעולמנו הקט. אבל אני חושבת ככה כבר די הרבה שנים כך שניתן להבין שלראות אותו בהופעה לא יכול היה לעשות דבר חוץ מלהעצים את הרגש הזה. 🙂

    הנה כמה תמונות באיכות לא משו:
    http://flickr.com/photos/sh1ra/

    ועוד לקח: אם אתם אוהבים מישהו – עשו הכל כדי לראות אותו בהופעה. זה שווה את זה.

    עד כאן, שיהיה שבוע שבוגי (בתקווה שאצליח להירדם בקרוב ולהתחיל אותו כראוי)
    🙂

  35. גוני הגיב:

    ההופעה של מוריסי הייתה מדהימה. זו הייתה פשוט ההופעה הכי טובה שהייתי בה בחיי
    וגאד דמאיט, הייתי קרובה אליו בכמה סנטימטרים (בשדרת הצלמים) והתרגשתי בטירוף.
    אני רוצה להוסיף משהו לגבי החולצות שהוא זורק לקהל, מסתבר שזה עניין קבוע, כלומר כחמש חולצות בצבעים, דוגמאות וגזרות זהות נזרקות מדי הופעה לקהל (וכמובן שזה ההפך מדבר רע). לדוגמאות שאספתי לתוך הדיון הזה (+פלייליסט עם הנחיות למאבטחים):
    http://www.flickr.com/photos/goniriskin/2722194171/
    + קבל תמונה נוספת וחדשה מההופעה:
    http://www.flickr.com/photos/goniriskin/2726448583/
    🙂

  36. לל הגיב:

    הגיטריסט עלום השם שמנגן עם יוני רכטר ושלומי שבן הוא גיל לואיס

    איזה עונג של עונג! שבוע טוב

  37. נתלי הגיב:

    נדב,
    אפשר להתחתן איתך?
    🙂

  38. א' נדב הגיב:

    נתלי,

  39. nina הגיב:

    Asleep, הדכאוני והמופתי

  40. ליר הגיב:

    What She Said
    עם השורה האלמותית:
    What she said: I smoke cause I'm hoping for an early death, and I need to cling to something

    וגם:
    This Night Has Opened My Eyes
    הכ"כ אנדרייטד שלהם…

  41. שולה המוקשים הגיב:

    מר גאיחה, מבקר שמדבר על מוסיקה במונחים של רלוונטי וכו' ….. איך לומר בעדינות ? לא מבין יותר מדי. אל תהיה כמו כל האחרים שמחפשים שבנאדם, יוצר או כל בעל חיים אחר, ישאר באותו מצב צבירה שהיית רוצה, או שהתאים לך לאיזשהיא שעה רלוונטית בחייך.

    אנשים , או יוצרים, משמינים, מתבגרים, מקריחים, לא נשארים אותו דבר.

    רלוונטיות זה הקריטריון ה-א-ח-ר-ו-ן לבחינת מוזיקה. (כשמדברים על אותו יוצר ויחסית ליצירתו, . זה לא כמו שמישהו יחליט פתאום להלחין נניח כמו אליוט סמית'. פה לא תהיה רלוונטיות, איף יו נואו וואט איי מין)

  42. גיאחה הגיב:

    שולה המוקשים – אם אמנים ומאזינים לא היו משתנים, לא היה מה לדבר על רלוונטיות כן או לא. ברור (לי) שרלוונטיות הו מונח סובייקטיבי לגמרי, בדיוק כמו שביקורת אלבומים הייתה ועודנה (ולטעמי, בצדק) עניין סובייקטיבי לחלוטין.

    מעבר לכך, רלוונטי במובן שבו אנו עוסקים, מדבר על מודעות. כשרוב רובו של הקהל של מוריסי בארץ לא מודע\מכיר את תוצרתו העכשווית אלא את נכסי העבר שלו – אפשר לומר שמוריסי של היום פחות רלוונטי לאותו קהל מאשר מוריסי של פעם. זו לא ביקורת אמנותית על מה שהוא עושה היום, ויכול להיות בהחלט שהשירים שהוא כותב כיום טובים פי כמה מימיו עם ג'וני מאר (אם כי, אישית, אני לא חושב ככה. "טובים" זו כאמור קביעה ביקורתית סובייקטיבית). זה לא משנה. מה שמשנה הוא שהקהל המדובר לא מכיר את השירים האלה – או אוהב אותם פחות.

  43. מיכאל הגיב:

    בקשר לאייטם 11, ובמיוחד בקשר לטוקבקים למאמרים, נראה לי שהבעיה בקהל הישראלי (אם אפשר לקרוא לזה בעיה) היא הנוסחתיות והחלוקה של הכל לקופסאות מסודרות, והעיקר שיהיה כמה שפחות מהם. זאת כנראה ההשפעה של מיעוט האפשרויות השונות בארץ באופן כללי, ובמיוחד הנוסחתיות של החיים שלנו. וכמובן זה מגיע למוסיקה. כל מי שמדבר קצת מעבר הוא מתנשא, הוא איזוטרי. מין תפיסה ישראלית כזאת של ראש קטן, ו"זה מה שיש ועם זה ננצח", שגורמת להגיב באגרסיביות מול אנשים שמנסים לפתוח את הראש לדברים חדשים.

    בקשר לוויכוח פה על רלוונטיות, אני חושב שזאת לא המילה הנכונה לתיאור המצב. השאלה היא כמה אמן הולך לחדש וכמה הוא הולך פשוט לתת לכולם את השירים הישנים והטובים שכולם ישירו איתו ויזכרו בילדות. השאלה היא האם מוריסי נותן הופעה שלקוחה מהאלבומים האחרונים שלו, וכמה הוא משקיע על לחדש בעיבודים, בקיצור על להפתיע, במקום לתת הופעה בינונית עם ביצועים ממוצעים לשירים ישנים וטובים.

  44. ofekito הגיב:

    לי בא על
    I know it's over
    ואם אפשר, גם
    Nowhere fast

  45. פששש… כמה תגובות על מוריסי.
    אני מרגיש ממש לא בלופ כי רציתי להגיב על התסריט של מייקל ביי…

    ואני אצטרף לנחלת הכלל ואבקש מאוד יפה את I know it's over
    בעיקר כי אין שום שיר ששמעתי עד היום שיודע לתפוס את ההרגשה הזו שיש לך אחרי שזרקו אותך.
    הדו-שיח הזה עם האמא שיודעת טוב טוב לנחם אותך אחרי שאתה חוזר לזרועותיה, וגם יודעת טוב טוב לשאול אותך את השאלות האלו שאתה שואל את עצמך אבל לא מעיז לענות עליהן בקול רם…

    בכל אופן, התסריט של מייקל ביי קרע אותי מצחוק. Like the biggest fucking missiles you'll ever see!!!
    אה, וגם הויקי על המילה "שולתת!!1!" היה חזק.

    סע ברכה

  46. במבינה הגיב:

    עיקרון קוגניטיבי הקשור בזיכרון מתייחס לכך שכל תהליך של למידה מערב בהכרח שכחה. איך נוכל ללמוד להיות מאושרים בחלקינו אם לא נצליח לשכוח את כל הרע העומד בבסיס האנשות?
    RUBBER RING. שיר המתאר במילים כ"כ יפות את הסיבה לכך שמוריסי בועט ורלוונטי כתמיד.
    למרות שמוריסי מפרגן למעריציו שבגרו חיים אמיתיים של שמחה וריקודים, הוא מפציר בהם לא לשכוח את אבני הבניין המוסיקליות שהביאו אותם (או לא) לשם.
    לכן, אין מתאים מהשיר המדויק הזה כדי לסגור את הביקור וההיזכרות בערכו של אחד מאדריכלי המפתח שעיצבו את חיי הבוגרים אולי את חייו של כל מי שקצת רגיש למה שקורה מסביבו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *