עיקרון קוגניטיבי הקשור בזיכרון מתייחס לכך שכל תהליך של למידה מערב בהכרח שכחה. איך נוכל ללמוד להיות מאושרים בחלקינו אם לא נצליח לשכוח את כל הרע העומד בבסיס האנשות?
RUBBER RING. שיר המתאר במילים כ"כ יפות את הסיבה לכך שמוריסי בועט ורלוונטי כתמיד.
למרות שמוריסי מפרגן למעריציו שבגרו חיים אמיתיים של שמחה וריקודים, הוא מפציר בהם לא לשכוח את אבני הבניין המוסיקליות שהביאו אותם (או לא) לשם.
לכן, אין מתאים מהשיר המדויק הזה כדי לסגור את הביקור וההיזכרות בערכו של אחד מאדריכלי המפתח שעיצבו את חיי הבוגרים אולי את חייו של כל מי שקצת רגיש למה שקורה מסביבו.
http://www.youtube.com/watch?v=fWTbDiBoRhU

פששש… כמה תגובות על מוריסי.
אני מרגיש ממש לא בלופ כי רציתי להגיב על התסריט של מייקל ביי…

ואני אצטרף לנחלת הכלל ואבקש מאוד יפה את I know it's over
בעיקר כי אין שום שיר ששמעתי עד היום שיודע לתפוס את ההרגשה הזו שיש לך אחרי שזרקו אותך.
הדו-שיח הזה עם האמא שיודעת טוב טוב לנחם אותך אחרי שאתה חוזר לזרועותיה, וגם יודעת טוב טוב לשאול אותך את השאלות האלו שאתה שואל את עצמך אבל לא מעיז לענות עליהן בקול רם…

בכל אופן, התסריט של מייקל ביי קרע אותי מצחוק. Like the biggest fucking missiles you'll ever see!!!
אה, וגם הויקי על המילה "שולתת!!1!" היה חזק.

סע ברכה

לי בא על
I know it's over
ואם אפשר, גם
Nowhere fast

בקשר לאייטם 11, ובמיוחד בקשר לטוקבקים למאמרים, נראה לי שהבעיה בקהל הישראלי (אם אפשר לקרוא לזה בעיה) היא הנוסחתיות והחלוקה של הכל לקופסאות מסודרות, והעיקר שיהיה כמה שפחות מהם. זאת כנראה ההשפעה של מיעוט האפשרויות השונות בארץ באופן כללי, ובמיוחד הנוסחתיות של החיים שלנו. וכמובן זה מגיע למוסיקה. כל מי שמדבר קצת מעבר הוא מתנשא, הוא איזוטרי. מין תפיסה ישראלית כזאת של ראש קטן, ו"זה מה שיש ועם זה ננצח", שגורמת להגיב באגרסיביות מול אנשים שמנסים לפתוח את הראש לדברים חדשים.

בקשר לוויכוח פה על רלוונטיות, אני חושב שזאת לא המילה הנכונה לתיאור המצב. השאלה היא כמה אמן הולך לחדש וכמה הוא הולך פשוט לתת לכולם את השירים הישנים והטובים שכולם ישירו איתו ויזכרו בילדות. השאלה היא האם מוריסי נותן הופעה שלקוחה מהאלבומים האחרונים שלו, וכמה הוא משקיע על לחדש בעיבודים, בקיצור על להפתיע, במקום לתת הופעה בינונית עם ביצועים ממוצעים לשירים ישנים וטובים.

שולה המוקשים – אם אמנים ומאזינים לא היו משתנים, לא היה מה לדבר על רלוונטיות כן או לא. ברור (לי) שרלוונטיות הו מונח סובייקטיבי לגמרי, בדיוק כמו שביקורת אלבומים הייתה ועודנה (ולטעמי, בצדק) עניין סובייקטיבי לחלוטין.

מעבר לכך, רלוונטי במובן שבו אנו עוסקים, מדבר על מודעות. כשרוב רובו של הקהל של מוריסי בארץ לא מודע\מכיר את תוצרתו העכשווית אלא את נכסי העבר שלו – אפשר לומר שמוריסי של היום פחות רלוונטי לאותו קהל מאשר מוריסי של פעם. זו לא ביקורת אמנותית על מה שהוא עושה היום, ויכול להיות בהחלט שהשירים שהוא כותב כיום טובים פי כמה מימיו עם ג'וני מאר (אם כי, אישית, אני לא חושב ככה. "טובים" זו כאמור קביעה ביקורתית סובייקטיבית). זה לא משנה. מה שמשנה הוא שהקהל המדובר לא מכיר את השירים האלה – או אוהב אותם פחות.

מר גאיחה, מבקר שמדבר על מוסיקה במונחים של רלוונטי וכו' ….. איך לומר בעדינות ? לא מבין יותר מדי. אל תהיה כמו כל האחרים שמחפשים שבנאדם, יוצר או כל בעל חיים אחר, ישאר באותו מצב צבירה שהיית רוצה, או שהתאים לך לאיזשהיא שעה רלוונטית בחייך.

אנשים , או יוצרים, משמינים, מתבגרים, מקריחים, לא נשארים אותו דבר.

רלוונטיות זה הקריטריון ה-א-ח-ר-ו-ן לבחינת מוזיקה. (כשמדברים על אותו יוצר ויחסית ליצירתו, . זה לא כמו שמישהו יחליט פתאום להלחין נניח כמו אליוט סמית'. פה לא תהיה רלוונטיות, איף יו נואו וואט איי מין)

What She Said
עם השורה האלמותית:
What she said: I smoke cause I'm hoping for an early death, and I need to cling to something

וגם:
This Night Has Opened My Eyes
הכ"כ אנדרייטד שלהם…

Asleep, הדכאוני והמופתי

Suedehead זה מורי-שיא:
http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=41853&blogcode=9659204

נתלי,

http://www.youtube.com/watch?v=LXnUwN34wY8

נדב,
אפשר להתחתן איתך?

הגיטריסט עלום השם שמנגן עם יוני רכטר ושלומי שבן הוא גיל לואיס

איזה עונג של עונג! שבוע טוב

ההופעה של מוריסי הייתה מדהימה. זו הייתה פשוט ההופעה הכי טובה שהייתי בה בחיי
וגאד דמאיט, הייתי קרובה אליו בכמה סנטימטרים (בשדרת הצלמים) והתרגשתי בטירוף.
אני רוצה להוסיף משהו לגבי החולצות שהוא זורק לקהל, מסתבר שזה עניין קבוע, כלומר כחמש חולצות בצבעים, דוגמאות וגזרות זהות נזרקות מדי הופעה לקהל (וכמובן שזה ההפך מדבר רע). לדוגמאות שאספתי לתוך הדיון הזה (+פלייליסט עם הנחיות למאבטחים):
http://www.flickr.com/photos/goniriskin/2722194171/
+ קבל תמונה נוספת וחדשה מההופעה:
http://www.flickr.com/photos/goniriskin/2726448583/

טוב חברים, אני מצטערת לקטוע את הדיון המרגש על ההופעה של מוריסי (שלא הלכתי אליה ואין לי שום חרטה על כך) עם דיווח מרגש הרבה יותר (או יותר נכון השווצה טבין ותקילין) –

אני הייתי בהופעה של טום וויטס בפראג מאותו טור של נצנצים ואבדון ואין ספק שהאדם המופלא הזה הוא פשוט המוזיקאי המוכשר ביותר, האדם המלבב ביותר, המצחיק ביותר, ואחד המרגשים ביותר שנתקלתי בהם בעולמנו הקט. אבל אני חושבת ככה כבר די הרבה שנים כך שניתן להבין שלראות אותו בהופעה לא יכול היה לעשות דבר חוץ מלהעצים את הרגש הזה.

הנה כמה תמונות באיכות לא משו:
http://flickr.com/photos/sh1ra/

ועוד לקח: אם אתם אוהבים מישהו – עשו הכל כדי לראות אותו בהופעה. זה שווה את זה.

עד כאן, שיהיה שבוע שבוגי (בתקווה שאצליח להירדם בקרוב ולהתחיל אותו כראוי)

ברור שזו ראייה לגיטימית, הכל לגיטימי, אבל כשאני קורא ביקורות מוסיקה אני מצפה לגישה רצינית יותר. וכמעט כל מה שקראתי היה עמוס ביותר מדי נוסטלגיה ויותר מדי נרקיסיזם ומעט מדי התייחסות עניינית. והבן אדם היחיד שאני מרשה לו להיות נוסטלגי ונרקיסיסט ולא ענייני זה מוריסי. כמובן שיש תמיד מקום להתייחס לקונטקסט ההיסטורי של המוסיקה וליחס שלה לדברים שהאמן עשה בעבר, אבל כשהדיון שלך במה שיוצר מסוים עושה בימינו מתמקד כל כולו בזה שזה שונה ממה שהוא עשה פעם, תוך התעלמות מהדבר עצמו ומבחינה של הדבר הזה בקריטריונים שאינם תלויים בלהקה שהוא היה בה לפני עשרים וקצת שנה, לי אישית זה מרגיש בעיקר כמו עצלנות מחשבתית. וכפי שכתבתי, הבעיה שלי היא לאו דווקא עם הביקורות הרעות שהוא (כמעט ולא) קיבל. גם הביקורות החיוביות באו מאותו מקום. אני יכול להבין כתיבה כזו כשמדובר במשהו שהוא באמת מופע נוסטלגיה מובהק, כמו רוג'ר ווטרס. אבל כשמדובר באמן שעדיין יוצר ומצליח ומשפיע כמו מוריסי, אז חביבי – יש לנו פה בעייה.

למה "אהבתי אותו כשהוא היה רזה ומנופף גלדיולות אבל היום הוא שמן וזחוח וההמוסיקה שהוא כל הזמן מנגן לא אומרת לי שום דבר על החיים שלי" אינה דעה לגיטימית של מבקר? נראה שזו הדעה הרווחת בקרב רוב חובבי הסמית'ס\מוריסי בארץ, ולדעתי זו ראייה לגיטימית לגמרי של הדברים.

גיאחה – אבל מה שהפריע לי מראש לא היה המודעות למוריסי בקרב הקהל הרחב, אלא בקרב המבקרים ובאופן כללי האנשים שכותבים על מוסיקה בצורה קבועה. יכול להיות שרוב האנשים בארץ לא מודעים לא רק למוסיקה של מוריסי, אלא גם למוסיקה של הסמיתס, אבל זה לא העניין. העניין הוא שכל השיח הביקורתי סביב ההופעה שלו בתקשורת נע על הציר שבין "איזה כיף שהוא בא בגלל שאני אזכר בסמיתס" לבין "איזה באסה שהוא בא כי הוא כבר גריאטרי ולא מעניין אף אחד". וזה מבחינתי לא עבודה רצינית של מבקרי מוסיקה.

לגבי האמירה שלך שהוא "סוחב על גבו את ההצלחה הגדולה – מסחרית ואמנותית – של הסמית’ס" – מבחינה מסחרית, כפי שכבר אמרתי, הוא הצליח בשנים האחרונות יותר ממה שהסמיתס הצליחו אי פעם, ככה שהטענה הזו די בעייתית. מבחינה אמנותית מותר לא לאהוב את מה שהוא עושה, אבל גם ביקורת כזו צריכה להתמודד עם מה שהוא עושה *היום* בפני עצמו, ולא פשוט לברוח למקום הקל של "אהבתי אותו כשהוא היה רזה ומנופף גלדיולות אבל היום הוא שמן וזחוח וההמוסיקה שהוא כל הזמן מנגן לא אומרת לי שום דבר על החיים שלי".

פוקסימוז – קבל את התנצלותי ובהצלחה עם אחותך הקטנה, אתה עושה עבודת קודש.

…*באזור* כיתה ט, לא באשור

איזה קטע איתך! "פול מקרטני מת" היא קאלט רציני בתנועות הנוער, וכל חניך שמכבד את עצמו עבר מתישהו, בד"כ באשור כיתה ט', פעולה עם ההקלטה של התכנית, עם נרות ועטיפות של תקליטים. ומראה כמובן
קיצר לפני בערך שבועיים קיבלתי לידי את ההקלטה של התכנית והייתי המאושר באדם (בשמיעה עכשווית היא בעיקר קורעת מצחוק – סמל מוות קדום? פחחח), ככה שהגרסה המקוונת פספסה את ההזדמנות להיות אירוע מרגש. אבל איזה כיף לראות את זה כאן!

קוטנר – כששמעתי את ההקלטה עכשיו עלתה לי בראש רק שאלה אחת – מאיפה לעזאזל אספת את כל המידע הזה לפני ימי הWWW?

תודה גיא על ההמלצה, ותודה ל-י' קוטנר הגדול על התיקונים וההארות!

@

המלצה מאוחרת אבל משובחת במיוחד
בנוסף לשידור של פסטיבל לולאפלוזה שמישהו נתן בתגובות, NPR משדרים עכשיו לייב מפסטיבל ניופורט האגדי לפולק:
http://www.npr.org/templates/story/story.php?storyId=92917127
כרגע מופיעים קאובוי ג'אנקיז ואיכות השידור על הכיפ-כיפאק. אם הבנתי נכון את הלו"ז ואת הבדלי השעות, בהמשך הלילה (שלנו) נוכל לשמוע את She&Him, ג'ים ג'יימס (ממיי מורנינג ג'קט), ומחר גם את קלקסיקו, וילי מייסון ואחרים. תענוג!

הבחירה שלי מוטלת בספק רב, אבל אני משער שהיא תהיה you just haven't earned it yet baby.
שמעתי שאפל באייפוד לפני כמה ימים וזה עלה, והגברתי עד הסוף, ואני די בטוח שחבטתי במישהו שביקש ממני להאזין לו לרגע.
אבל התהום הזו שנפתחת בשיר הזה – היא בלתי ניתנת לגישור.
קשה להמשיך אחריה.
באמת קשה.
השיר הזה עולה לי בבריאות.
ואני לא יכול להפסיק.
אני אתחיל עם סמים.

אבל לא בגלל זה אני כותב פה.
יש לי שאלה מאד מאד חשובה.
ואני לא יודע למי להפנות אותה.
בהופעה היה רגע מאד מאד ספציפי שהתברר בדיעבד בתור הרגע שבו החל sister i'm a poet -
שבו החלה הלהקה לנגן שיר שהוא באופן מובהק שיר של הסמית'ס. אני מאמין שהשיר הזה היה i started something i couldn't finish – אבל אני באמת מוכרח שמישהו יאמת לי את העובדה הזאת.
בנתיים אני לא ישן.

נדב, לא יפה להכליל תודה לאל הכלב שלי לא מת, אבל זכיתי לעקוב אחרי הקריירה של מוריסי ולא לפספס אף אלבום או שיר שיצא לו גם בקריירת הסולו שלו.
אי אפשר להתעלם מהזיווג הגאוני של מוריסי ומאר. הוא היה די חד-פעמי ועצם הראשוניות של האינדי-בריט שלהם הוא הראוי לציון.
אני עדיין מנסה לפקוח את עיניה (ואוזניה) של אחותי הקטנה ולגרום לה להבין שמוז של היום הרבה יותר מקורי וראוי להערצה ממוז עם הגלדיולות של אז….
דווקא השירים שאתה ציינת, שנמצאים במיינסטרים הבריטי/אמריקאי לא עושים לי את זה (כי זה לא כיף לאהוב את מה שכולם אוהבים, לא? ההמונים לא בהכרח צודקים) יש מספיק פנינים באלבומים האחרונים שלו…

א' נדב – אחדד. ג'ואנה ניוסם רלוונטית *בעיניי* כי היא בשיאה, אבל אין לי שום אשליות לגבי מספר האנשים שהיא יכולה להביא לבארבי ולגבי העובדה שאפילו מבחינה תודעתית היא לא רלוונטית לרוב המוחץ של מאזיני המוזיקה בארץ. וזה נכון, הייתי כפי הנראה מנסח מניפסט נחוש ומהדהד ומשתדל להביא את ניוסם לכמה שיותר אוזניים. אבל זה שווה בערך כמו תשדירי בחירות – זה נועד לקולות הצפים ולקוראים הסקרנים, שהם מיעוט זעיר.
מוריסי, עם כל הצלחתו באנגליה, סוחב על גבו את ההצלחה הגדולה – מסחרית ואמנותית – של הסמית'ס, וביחס אליה הוא אכן פחות רלוונטי עכשיו מאשר לפני חמש עשרה שנה.

אגב שירי אוננות – שמתם לב פעם לטקסט של "ככה וככה" של שלום חנוך ?

מרטיב את הפנים, עוצם ת'עיניים
נותן לדימיוני לזרום עם המים
ואין מה לעשות, זה מה שיש בינתיים
ואת בכל מקום, ככה וככה
בלילה וביום, ככה וככה
ארבעה עשר יום בלי להיות ביחד

גיאחה, אבל זה בדיוק התפקיד של מבקרי מוסיקה לדאוג לעיסוק התקשורתי ולהציב את האמנים שמגיעים לארץ בקונטקסט הראוי. אני מניח, למשל, שאם ג'ואנה ניוסום אהובתך היתה מגיעה להופיע כאן, לא היית אומר עליה שהיא לא רלבנטית לקהל בארץ בגלל שחוץ מקוראי העונג ומאזיני "הקצה" אף אחד לא שמע עליה, אלא היית מנסה לגרום לכמה שיותר אנשים להבין את הרלבנטיות והחשיבות שלה. באותה מידה, הייתי מצפה ממבקרי מוסיקה בארץ להתייחס למוריסי כאמן רלבנטי – לטוב או לרע – במקום למקד את כל הכתיבה שלהם בהתרפקות על הפעם הראשונה שהם שמעו את הסמיתס בגיל 15 אחרי שחברה שלהם זרקה אותם והם גילו שהם הומואים והכלב שלהם מת.

מה יהיה עם החוצמזה הזה? כמו בפעם שעברה, גם הפעם הוא נופל יום לפני מבחן גדול, כך שאין סיכוי שאגיע אליו. אינדינגב בטח ייפול על מועדי ב'. אני לא מבין, יש לאנשים האינדי בארץ משהו נגד טכניוניסטים אז הם מארגנים הכל על המבחנים שלנו?

נדב, רלוונטי זה מונח שיחסי לקהל שבו מדובר. יכול מאוד להיות שבאנגליה ובארה"ב מוריסי רלוונטי יותר כי הקהל שם קונה ומקשיב לאלבומים העכשוויים שלו, והוא זוכה להקשבה ולהצלחה. אבל בקרב רוב רובו של הקהל הישראלי – ומה לעשות שהעיסוק התקשורתי והרדיופוני קובע חלק ניכר מזה – מוריסי הרבה הרבה פחות רלוונטי מבאנגליה.

אה והייתי חייב עוד משהו לגבי מוריסי בהקשר של אייטם 12. הכתיבה של המבקרים בארץ בנוגע למוריסי – גם לטובה (ורובה היתה לטובה) וגם לשלילה – לקתה בפגם אחד מאוד מהותי. בשנים האחרונות מוריסי זוכה להצלחה המסחרית הגדולה יותר בקריירה שלו, הרבה יותר גדולה ממה שאי פעם היתה לסמיתס. שירים כמו First of the Gang to Die או Irish Blood, English Heart הפכו ללהיטי המיינסטרים-של-המיינסטרים באנגליה. כל ביקורת שקראתי עליו שנכתבה בעיתונות האמריקאית או אנגלית מודעת לגמרי לרלבנטיות שלו ולכך שלמרות הגיל המבוגר שלו, מבחינתם של אנשים רבים הבן אדם נמצא בשיא הקריירה שלו. רק המבקרים בארץ – אולי חוץ מגל אוחובסקי – מתעקשים להפגין בורות מדהימה בקשר לכל מה שהוא עשה אחרי הסמיתס, והפכו את כל העניין הזה להופעת נוסטלגיה בסגנון דיפ-פרפל. חבר'ה, זה שגלגל"צ לא משמיעים שירים שלו זה לא אומר שהוא לא רלבנטי. באמריקה ובאירופה הוא גדול יותר ומוכר יותר – ועבור אנשים רבים גם רלבנטי יותר – מהרבה מזוועות האינדי שאתם כל כך מתלהבים מהן.

What She Said ו-Sweet and Tender Hooligan הם שניהם משירי הסמיתס האהובים עליי ויישמעו נהדר בהופעה. האמת היא ש-What She Said הוא אחד מההדרנים הקבועים בסיבוב ההופעות הנוכחי של מוריסי, והסיבה היחידה שלא התבאסתי מזה שהוא ויתר עליו היא שזכינו במקומו ב-There is a Light That Never Goes Out, שהוא כנראה השיר היפה ביותר שאי פעם נכתב.

הייתי מת לשמוע I Know It's Over ואת Last Night I Dreamt…

panic בלי ספק

והבוטלגים המובטחים: http://theultimatebootlegexperience.blogspot.com/search/label/Morrissey?updated-max=2007-10-28T06%3A53%3A00%2B01%3A00&max-results=20

שימו לב לתפריט משמאל – יש שם מבחר מכובד.

בפורום של אורן עמרם יש קישור להקלטת ההופעה של מוריסי (מורידה, עוד לא שמעתי) http://www.shareonall.com/Morrissey_-_Live_In_Israel_29.07.2008_dwxt_rar.htm

בנוגע לאייטם 31 – שכחת לציין (או שלא שמת לב…) שאחד המספרים הוא המבקר עליו נכתב scum של ניק קייב מהשבוע שעבר!

הנה עוד משהו עם חיות שעובדות על רוח
http://www.videosift.com/video/Theo-Jansen-and-his-beach-animals-TED
הנה לכם מדען מטורף באמת

הערות על המצב:
1. אחלה עונג. הרבה זמן לא נהניתי כמו מזה האחרון. ישר כוח!
2. תודה על הקישור להופעה של ווייטס. מתי, מתי, מתי, מתי נגשים גם את החלום הזה?????
3. האמת היא שאת הידיעה על אנימל קולקטיב קיבלתי מחברי הטוב ג"ג, שאף הבטיח לי את הכרטיס להופעה כמתנת יומולדת.
4.השיר הכי הכי של הסמית'ס הוא, מה לעשות, i know its over, שאף קיימות מס' גרסאות שג'ף באקלי מבצע אותו, ושוב – כמו עם גרסת הכיסוי שלו להללויה – הכיסוי מצמרר ומרטיט הרבה יותר מהמקור (אותו דבר הרגשתי גם עם הגרסה של באקלי ל- wild as the wind)
5. אם ההופעה שודרה בגל"צ, למישהו יש קישור להורדה שלה?!?!? זו מזכרת ראויה ביותר מהערב הקסום הזה. אהממ, כמובן למי שלא הצליח לתפוס ז'אקט של איב סאן לורן.
שבעס. גיט שבעס.

I want the one I can't have [מתוך Meat Is Murder], ולו רק בגלל שורה כמו -
"A tough kid who sometimes swallows nails"…

חוץ מזה, משחקי-הקול של מוריסי נשמעים שם סקסיים במיוחד (כמו גם ב-Handsome devil, עוד שיר לא מוערך מספיק, לדעתי), קצת כאילו שהוא שוכב על מזרון ים צבעוני באמצע שום מקום, עטוי משקפי שמש ושר לעצמו כשהוא יוצא מהבריכה.

Reel around the Fountain, עידן אלתרמן הסביר יופי.

לגבי אייטם 32 (סליחה מוריסי על התפרצות) 50 MC הגדולים ביותר זו הצהרת כוונות די נכבדה. אבל 50 ראפרים וסייג' פראנסיס אחד אפילו לא מוזכר במילה? ואילו סנופ רק בעשיריה האחרונה?

כנראה באמת הגיע הזמן להתייחס לרשימות דה בסט אוף….