1. יש אמירה כזאת על גברים מרשימים: ״נשים רצו להיות איתו, גברים רצו להיות הוא״. אולי אני מפספס משהו בקרב מכריי, אבל אני חושב שאני לא מכיר אף גבר שרצה להיות ניק קייב (נשים שרצו להיות איתו? מכיר, מה זה מכיר). אבל בהחלט, לגמרי, תמיד רציתי להיות איתו באותו החדר, להרגיש את הנוכחות רבת העוצמה שלו, לבדוק אם הוא כזה מרשים גם מקרוב. הכי קרוב שכנראה אגיע לזה יהיה המרחק מהמושב שלי אל הבמה, מרחק לא קטן לאור המחיר הלא קטן של הכרטיס. אני מתרגש עד הגבות מההופעה המתקרבת הזו, והופתעתי מרמת ההתרגשות שאחזה בי כשנכנסתי לאולפן הקצה השבוע כדי לשדר שעתיים במרתון ניק קייב האדיר ששידרנו שם (ראו שני אייטמים למטה). לקראת השעתיים שלי חזרתי לארבעה אלבומים ששניים מהם לא שמעתי הרבה מאוד זמן, ושוב הופתעתי מרמת ההתרגשות שאחזה בי כשחזרתי אל החצי האהוב עליי של האלבום הכפול שקייב הוציא ב-2004, ובמיוחד לשיר אחד, "The Lyre of Orpheus". אהבתי אותו בזמן אמת, אבל היו לי פייבוריטים אחרים באותו אלבום בתקופה שבה יצא. עכשיו אני שומע את השיר הזה ואומר לעצמי וואט דה פאק, איך יכולת לבכר שיר אחר על פני הפנינה המאוחרת הנפלאה הזו? הרחבה על השיר תוכלו לשמוע בתכנית שלי (כאמור, כאן למטה). אבל אני מציע להתחיל את העונג בלחיצה על השיר הזה והאזנה לכולו. כמה שנים מאוחר יותר קייב ייקח את הסיפור המיתולוגי הידוע של לזרוס (אלעזר) שחזר מן המתים, וישחק איתו איך שרק מתחשק לו. גם פה מדובר בשיר הנושא של האלבום, השיר שפותח אותו, וגם פה קייב לוקח דמות מיתולוגית, הפעם מהמיתולוגיה היוונית, ומשחק עם הסיפור הידוע כך שהוא קרוב יותר אלינו, מטונף יותר, במובנים מסוימים אמיתי הרבה יותר. [מפ3]
2. צ׳אק מוזלי, הסולן הקודם של Faith No More לפני מייק פאטון, מת השבוע בגיל 57. [אנגלית]
3. השבוע הקרוב יתחיל בחגיגת ניק קייב כפולה, עם שתי ההופעות הרצופות שלו בתל אביב. אני כבר רוטט מהתרגשות! אם בא לכם להיכנס למצב המתאים להופעה, שידרנו השבוע יום שלם של ניק קייב בקצה!!! הנה כולו: יהוא ירון פתח עם שעה אישית, קוואמי המשיך עם שעתיים מוקדמות של הבויז נקסט דור והבירת׳דיי פארטי, ואז שעתיים נוספות של סוף שנות השמונים עד תחילת התשעים, ניצן פינקו התמקדה באמצע הנייטיז הפלאיות של קייב, אני לקחתי את התקופה המושמצת־שלא־בצדק של תחילת האלפיים, ואורי זר אביב קינח עם גריינדרמן 3 האלבומים האחרונים. וגם פרק בונוס! יאיר רוה על הפסקולים של קייב. הו מאמא! ניפגש בסינרמה! כלומר בהיכל מה שמו, אבל זה התחרז כל כך טוב. [סטרים]
4. וואו וואו. מיטל אלה, הסולנית של להקת משוקצות, הוציאה אלבום סולו מפיל בשם סינדרומלה. פאקינג איי, זה מצוין, זה בעברית, וזה נותן במאדרפאקינג ראש. [בנדקאמפ]
5. "The crater song", שיר חדש ויפה להרכב הישראלי הנהדר היללה או Hayelala, אם תרצו. [טיוב]



6. אם לשפוט לפי שני השירים שיצאו עד כה, כולל "Blissing me" הטרי־טרי, האלבום החדש של ביורק הולך להיות אחד מהפייבוריטס שלי. זה מהמם. והמילים במיוחד. אני מאוהב בצמד הזה: "Is this excess texting a blessing? / Two music nerds obsessing" [טיוב]
7. עוד ביורק? בשמחה! הנה סט בן 40 דקות שהיא הקליטה השבוע במיוחד בשבילכם. [סטרים]
8. בניו יורק טיימס חוזרים לשלוש השנים הקצרות שבהן הקליט אייזק הייז שירים שעליהם התבססו מאז כ-500 שירים של אמנים אחרים. הזרקור מאיר בעיקר על הלהקה המטורפת שליוותה אותו באותן שנים, The Bar-Kays. [אנגלית]
9. מבסוטינג על האינדיפופ החמוד של איתי קרן. תקשיבו ל״חדוה״. [טיוב]
10. אוהבינג לאללה את תירוצים, האי־פי החדש של אורי ברינקר, FKA Ori the Mute, נשמע כמו מה שקורה עכשיו באיזורים היותר חמים של האר׳נ׳בי וההיפהופ בארה״ב. רק בעברית! אש. [בנדקאמפ]
11. מתגעגעים ל״העולם הערב״? משתמש יוטיוב חרוץ העלה את כל הפרקים לרשת. [טיוב]
12. אלוקים דיל התארחה לשיחה בפודקאסט של מארק מארון, ובין היתר אישרה שאלבום חדש של הברידרז בדרך אלינו. [סטרים]
13. Cut chemist ממשיך לחמם את האווירה לקראת האלבום החדש שלו, והפעם עם אי-פי קצר וקולע, Madman EP. [בנדקאמפ]
14. אהלן שם, אלבום רימיקסים חדש ל-NxWorries! תנו לי בבקשה עוד אנדרסון פאאק, לא משנה איך, אני מרוצה. [בנדקאמפ]
15. "Traveling light" הוא מפגש פסגה חדש בין טאליב קוולי לאנדרסון פאק וקייטרנאדה. [טיוב]



16. נסיכת הסול שרון ג׳ונס כבר לא עמנו בעולם הזה, אבל השירים האחרונים שהספיקה להקליט לפני מותה בשנה שעברה הם התפרצות של חיים ושל חיוניות. השבוע יצא האלבום האחרון שהקליטה בחייה, Soul of a woman, וכולו מחכה בבנדקאמפ, על כל יופיו ועושרו. [בנדקאמפ]
17. היי! שיר חדש לרייסקינדר פתאום. שלום, ״עתיד״. שמח שבאת. תישאר. [בנדקאמפ]
18. שירה שבדרון מ״קולות מאפריקה״, שקוראת לעצמה גם Shiwa Biwa, הוזמנה על ידי הרכב ברזילאי מעיף ליצור סט שמערבב קטעים שלהם יחד עם קטעים טריים מרחבי אפריקה, ששירה מלקטת באוזן פקוחה ואינסוף טעם. המיקסטייפ BrazAfrica הוא פיצוץ של טעמים, ומתרוצץ בין ברזיל, קנייה, תוניסיה, ניגריה, קנדה וישראל, בין היתר. [סטרים]
19. [תודה לאורן] באותו שבוע קרו שני דברים: מצד אחד, יצא האלבום החדש של טיילור סוויפט, ובניגוד לכמעט כל אלבום חדש בימינו הוא לא נמצא באף שירות סטרימינג, וגם לא ביוטיוב – אלא אך ורק מוצע למכירה, פיזית ובקבצים דיגיטליים. רוצים לשמוע? תקנו. זה עזר לו להפוך תוך שבוע לאלבום הכי נמכר של 2017 (מיליון עותקים תוך 4 ימים, לעזאזל), אבל זו גם הליכה בוטה נגד הזרם שרק מעטות ומצליחות יכולות להרשות לעצמן, ובראשן סוויפט – תוצר מובהק של תרבות חברות התקליטים. ומהצד השני, קרה הדבר הזה, כפי שכותב אורן: ״King Gizzard & the Lizard Wizard שחררה את Polygondwanaland, האלבום הרביעי שלה השנה (!). הפעם הודיעה הלהקה שהאלבום שייך לחלוטין למעריצים, לא לה. הקבצים המוכנים, העטיפות והמאסטרים עלו לאתר הרשמי של הלהקה וניתן להדפיס, לייצר, למכור ולעשות בו כל שנרצה״. מבינים? הזכויות לאלבום חופשיות לגמרי. הוא אפילו לא חינם – הוא לגמרי שלנו, אנחנו יכולים לעשות בו מה שנרצה בלי שום מחויבות לאף אחד, בלי לשלם תמלוגים, בלי לבקש רשות. הקצה ההפוך לגמרי של הספקטרום מהשיחרור של טיילור סוויפט. מוסיף אורן, ״מיד עם עליית הקבצים האתר קרס שוב ושוב (ועוד לא התאושש) אך הלהקה שיתפה אותם גם בדרופבוקס ובבנדקאמפ״. מי מדפיס ויניל? [אנגלית]
20. בפעם הראשונה ששמעתי את איה זהבי פייגלין שרה בהופעה את הקאבר שלה ל״האהבה מתה״ של תמר גלעדי הרגשתי כאילו הסירו לי את העור – הכל היה כואב ומצמרר וקר בעולם. מאז התחסנתי, וכשמגיע הביצוע הזה בהופעות אני רק בוכה, אבל מצליח להמשיך לחיות. גירסה מרוככת של הביצוע המחודש הזה הוקלטה עכשיו ויצאה החוצה אל האור. קחו אותה ב[בדנקאמפ]

נחזור לאייטמים השבועיים הרגילים מיד אחרי המסר הקצר הזה:


כותב קורא העונג, קובי:
״כדי להינות בשבת מקריאה נהדרת אני מוציא לפחות 15 ש״ח על עיתונים, רובם מלאים ברכילויות צהובות ומשמימות במסווה של חדשות ופוליטיקה שיצאה מכל החורים. אבל בוא נודה בזה – עונג שבת הוא עיתון השבת שלי. והוא כל כך גדוש שהוא הופך להיות לא רק עיתון סופהשבוע שלי, אלא עיתון תחילת השבוע שלי,עיתון אמצע השבוע שלי. ה-עיתון שלי. וזה למה אני הולך לתרום כלכלית באופן קבוע״. אם אתם מזדהים עם קובי, אולי תרצו לתמוך כמוהו בעונג שבת בעזרת טיפ קבוע של כמה שקלים, שייגבה אוטומאית בכל פעם שמתפרסם עונג שבת, ויהפוך אתכם לתומכים אמיתיים בקיומו של העונג. עשו זאת כאן, ותודתי תהיה נתונה לכם לעד.


21. ניתוח מעניין לאללה של בן שלו על השינויים במבנה שיר הפופ העכשווי – ובראשן החלפת הפזמון בדרופ כאלמנט השיא של השיר. שלו תולה את השינויים בהרגלי ההאזנה החדשים לסטרימינג, אני לא בטוח שהנימוק הזה מחזיק, אבל זה לא כל הכתבה ויש פה מספיק דברים מעניינים, במיוחד למי שקשוב לפופ מקומי. [עברית; נעול לקוראי הארץ]
22. אני חולה על ההרכב הישראלי טיגריס, הנושא עיניו לאתיופיה, והשבוע הם הוציאו קאבר נהדר לשיר אתיופי, "Yehoden Aweteche Lengeresh". [טיוב]
23. לכבוד השנה ה-25 שלו, פסטיבל סונאר למוזיקה אלקטרונית בברצלונה שולח מוזיקה לחיזרים, או לכל הפחות לכוכב שתנאיו מתאימים לחיים והם מקווים שיש שם חיזרים, ושלחיזרים האלה יש מכשיר רדיו. התשדורת מורכבת מקטעים מוזיקליים בני 10 שניות של מוזיקאים אלקטרוניים בכירים (אפשר להאזין להם באתר), אבל אולי גם שלכם – הפסטיבל מזמין אתכם לשלוח קטעים מקוריים משלכם. בואו לחלל! [אנגלית]
24. Wilco מוציאים מחדש את האלבום השני שלהם, Being there, ולרגל העניין אנחנו זוכים לשיר יפה ומוצלח שהוקלט אז ולא נכנס לאלבום, "Dynamite my soul". ג׳ף טווידי, אתה יכול לכסות אותי לפני השינה בבקשה? [סטרים]
25. קרטיס רוש מ-Bright Light Social Hour הנהדרים מוציא אלבום סולו, והסינגל הראשון מתוכו, "Real love", פשוט נהדר. [סטרים]



26. הציוד של Beach Slang נשדד פעם שנייה תוך שנה, הפעם לא לקחו להם ציוד מתוך הוואן – לקחו להם את הוואן, וכל מה שבתוכו. בתמורה, הלהקה מתחננת שתפסיקו בבקשה לשדוד אותם. אם אתם מעריצי הלהקה או סתם נכמר לבכם ואתם רוצים לעזור, אפשר לתרום להם דרך פייפאל בכתובת: punchusintheheart@gmail.com [אנגלית]
27. גם הסולן של Brand New נחשף כמנצל מינית, ששכנע מעריצות קטינות לשלוח לו תמונות עירום ואונן מולן בשיחות וידאו. [אנגלית]
28. Gaslamp Killer, שהואשם לאחרונה פומבית שסימם ואנס שתי נשים, תובע את הנשים המאשימות האלו על הוצאת דיבה. [אנגלית]
29. זוכרים את Street Fighter II? כן כן, משחק המחשב הדגול ההוא מהאייטיז. אז הוא יצא לפני 20 שנה. כדי לחגוג, רדבול מיוזיק אקדמי מזמינים אתכם להוריד את הסאונדים המקוריים של המשחק ולרקוח מהם רימיקס. הרימיקסים הזוכים יזכו את רוקחיהם בפרסים. בשביל השראה, הנה 4 רימיקסים ששיתפו רדבול, בין היתר מריאן המסוורת׳ ומ-Knxwledge. [אנגלית]
30. נראה לי שאני עדיין אוהב את וייקלף ז׳אן. אפילו מאוד. מודה שלא עקבתי כל כך בזמן האחרון, אבל אלבום הבכורה שלו עדיין ענק, ולאחרונה הוא קפץ למשרדים של NPR והשאיר שם כזו הופעה נהדרת ויפה שבא לי לבקש ממנו חיבוק. יש לו אלבום חדש, לידיעתכם. [וידאו]



31. בגיל 26 ידעתי כלום וחצי. בגיל 26 Tyler, the Creator הוציא את האלבום הרביעי (!) שלו, ומבחינתי את המאסטרפיס שלו. כמו כל מאסטרפיס, יש פה כל כך הרבה על מה לדבר – התכנים של הליריקס, הסוג של יציאה מהארון ומה זה אומר, הדמות המורכבת של טיילר, הסימפולים, הרגשנות החשופה, העמדה של טיילר מול שאר ההיפ הופ, העמדה שלו מול מערכות יחסים, ועוד לא התחלנו לדבר על מטאפורות של מכוניות – יש פה אינסוף דברים לדבר עליהם. אבל אני רוצה לדבר על מגוון. על זה שכשאתה ניגש לאלבום היפ הופ, אלבום של ראפר, אתה יכול להיות מופתע אבל לא הרבה. אתה בגדול יודע מה תקבל. בכל שיר יהיו כמה בתים של ראפ, יהיה בדרך כלל ביט עיקרי אחד בשיר, אולי פזמון או סימפול מעניין שיחזור על עצמו, עם קצת מזל ויצירתיות הביט ישתנה פעם או פעמיים במהלך השיר, לא משהו דרמטי, ואולי יהיה זמר אורח או בית אורח כי זה מה שעושים. אבל קצת כמו אצל אנדרה3000, כשנכנסתי לאלבום של טיילר, דה קריאייטור, לא הפסקתי להיות מופתע. שירים משתנים באמצע. חצי משיר (באלבום ראפ, אל תשכחו) הוא שירה עדינה, הביט נפסק, משתנה למשהו אחר לגמרי, קטע שירה חדש לגמרי שלא הופיע קודם משתלט על המשך השיר. בואו נקרא לזה היפ הופ מתקדם. והיפ הופ מתקדם הוא ההיפ הופ האהוב עליי. דוגמה מעולה לשיר מהאלבום הזה הוא "See you again". הוא מתחיל כאילו טיילר עומד להתחיל לרפרפ, אבל תוך שניות הוא מתחלף לקטע שירה עדין של גבר, מעין בית ראשון, ואז למשהו שנשמע כמו פזמון, עדיין בשירה עדינה, מלודית, ללא ביט, עוד קולות מצטרפים. ואז מסתבר שזה לא היה הפזמון – רק באיזור 0:50 מגיע הפזמון, בקולה של זמרת. רק אחרי דקה ורבע מגיע הראפ, כשהביט מתפרץ פנימה, כמעט מנותק משאר השיר בנפח שלו. 25 שניות אחר כך אנחנו שוב בפזמון. מה קורה פה? ולמה אני לא יכול להפסיק לשיר את זה? ולמה באלבום של ראפר מוזר ואלים יש שיר שחוזרת בו השורה ״האם אוכל לקבל נשיקה? והאם היא תוכל להימשך לנצח?״ כאילו אנחנו בפסקול של גריז. מאוד מוזר. כל החוקים המקובלים לא חלים כאן. בשירים אחרים יש עושר כלי ובחירות עיבודיות לחלוטין לא צפויות, בראפ כמו גם בז׳אנרים אחרים ("Garden shed" נפתח בשתי דקות וחצי, אינסטרומנטליות ברובן, שהיו יכולה להיות פתיח בשיר של הרכב פסיכדליה אוסטרלי, ואז דקה אחת דחוסה ונהדרת של ראפ והשיר נגמר). ועדיין האלבום הזה, איך אומרים, יושב. הוא מרגיש קוהרנטי, אפילו שלם, למרות הניגודים העצומים שבו, למרות המגוון שבו, למרות שהכללים נשברים בו כל הזמן הוא עדיין רציף, נגיש, אפילו ממכר. והמניאק הזה רק בן 26, לכל הרוחות. [מפ3]

שתהיה שבת שבוגי!