18 באפריל 2014

עונג שבת: מלאו כיסיי באגוזים

"יש גרוב ישראלי. מעניין שבשונה מרוק ישראלי (בעברית או באנגלית), קביעה זו מעולם לא הייתה מוטלת בספק"תכל'ס

    lauryn train come again

  1. משהו קרה השבוע, לא יודע איך נזכרתי פתאום, וחזרתי לשמוע בריפיט במשך ימים שלמים את אלבום הבכורה הפנומנלי של לוריין היל מ-1998, The miseducation of Lauryn Hill. קניתי אותו כשהוא יצא ואהבתי אותו מהרגע הראשון, אבל הייתי בן 16. ידעתי שהוא מעולה, שהוא מלהיב, שהוא מרחיב לי את הראש, אבל לא הבנתי את הגדולה שלו באמת עד שחלפו השנים ולמדתי דבר או שניים על מוזיקה, על היפ-הופ, על נשים בהיפ-הופ, על השפעות, על ז'אנרים. שנים לא שמעתי את האלבום הזה במלואו, והשבוע כשהוא נכנס למערכת הסתברו לי כמה דברים, חלקם מפתיעים יותר מאחרים. ראשית, אני זוכר אחוז פסיכי של המילים בעל פה, וזה אלבום עם הרבה מאוד מילים. שנית, ג'יזס קרייסט, זה אלבום מופת ברמה לא הגיונית. בואו נתחיל בזה שהיל הייתה בת 23 כשהיא הקליטה אותו. עשרים ושלוש!!! תחשבו רגע על מוזיקאי בן 23 שאתם מכירים בארץ ותבינו כמה זה מדהים. אבל זה לא רק זה. היל מתפוצצת פה לגמרי: היא כתבה הכל, הלחינה הכל, עיבדה והפיקה כמעט הכל (!), שרה לעצמה קולות רקע ואל תשכחו שהיא גם ראפרית פנטסטית. כמה ראפריות פנטסטיות היו בעולם ההיפ הופ ב-1998? כמה מהן מכרו פלטינה מתומנת? כמה מהן עשו את זה בלי למכור את עצמן כבובות מין, בלי פלירטוטים? כמה מהן עשו את כל זה בגיל 23? בגיל 23, היל הייתה פאקינג כוח טבע. היא הייתה הוריקן. היא הייתה הראשונה בהיפ הופ שהופיעה על שער מגזין טיים. היא – לא הביסטי בויז, לא טופאק, לא ביגי, לא ג'יי-זי, לא נאס, אפילו לא הפוג'יז – הייתה רגע המעבר הבלתי מעורער של ההיפ הופ למיינסטרים. לוריין היל שינתה את העולם (שלא לדבר על כך שבלעדיה לא היו לנו את ג'אנל מוניי או אלישיה קיז). עכשיו, כל זה טוב ויפה ומרשים לאללה. יש עוד כמה אלבומים בעוד כמה ז'אנרים שראויים לתארים האלה, אבל לא כולם נשמעים היום נפלא. איכשהו – ואולי זה רק אני – האלבום של היל רץ לי באוזניים כבר שבוע ומרגש אותי בטירוף כאילו הוא יצא שלשום. נכון, יש בו כמה עיבודים והפקות שהן במובהק ניינטיז, אבל זה לא העניין. היל נשמעת כל כך מלאת תשוקה, חסרת פחד, כל כך אמיתית. תקשיבו לה ב-"Ex-factor", שיר מפואר שהיה יכול להיגמר בשתי דקות אבל מתרחב לאפוס סול, היפ הופ וגוספל של חמש וחצי דקות. היא לא משחקת, היא שבורת-לב והיא שוברת לב. תקשיבו לה ב-"To Zion", ההתפעמות שלה מהפלא הזה שנקרא תינוק אנושי עוברת ללא שום פילטרים, ואני בנזונה אם לא היו דמעות באולפן כשהיא שרה. תקשיבו כמה שונה הראפ שלה ב-"Lost ones" הפותח וב-"Doo wop", אלה שתי ראפריות שונות. מדהים לשמוע כמה גווני קול היל מחליפה לאורך האלבום, לפעמים לאורך שיר אחד. היא פשוט פנומן כווקליסטית. היא האריתה פרנקלין של ההיפ הופ. זה בעצם מה שרציתי לומר. שיר הפתיחה שלי הוא האלבום הזה, כולו, שהוא אלבום השבוע שלי ואחד מאלבומי הפוראבר שלי. איזה כיף שהיל חזרה להופיע. [טיוב]
  2. Mexico Garcia Marquez

  3. הסופר העצום גבריאל גארסיה מארקס מת אתמול בגיל 87. התעצבתי על כך מאוד. שמחתי מאוד לראות שזו הייתה הכותרת הראשית בכל עיתון הלילה, בארץ ובחו"ל. הנה הפרק הראשון, הנפלא, של "אהבה בימי כולרה", בתרגום העברי. [עברית]
  4. לקראת ההופעה שלהם בבארבי בתל אביב ב-23 באפריל (ממש עוד רגע – ויש מבצע משוגע על הכרטיסים: כרטיס זוגי ב-220 ש"ח! הכניסו את הקוד doubleyuck בהזמנה), עידו שחם תפס לשיחה את Yuck. פלאס! EP חדש שלהם יצא ממש השבוע, ואפשר לשמוע את כולו פה. שיר הנושא מתוכו, "Southern skies", הוא קטע שקט ויפהפה עם אחד הקליפים היפים של הזמן האחרון. [עברית]

  5. לא עפתי עד עכשיו על Lykke Li, אבל הסינגלים מהאלבום המתקרב שלה ממש עושים לי את זה. אחרי "Love me like I'm not made of stone" הפנטסטי ו-"No rest for the wicked", מגיע עכשיו "Gunshot" וגם הוא מוצלח מאוד, עם אחד מפזמוני האייטיז הכי טובים ששמעתי מאז… האייטיז. [טיובז]

  6. למה עצב מלנכולי מתועד בתפיסה התרבותית שלנו כרגש אצילי בעל מורכבות? עצבות משווה לנו מראה אצילי, אלגנטי ובוגר. הפשטות העגמומית הזו חוצה תרבויות. זה די מוזר, כשחושבים על זה. כתבה (קצרה!) באלכסון בודקת מה מקור העניין המשונה הזה. [עברית!]
  7. אסף אמדורסקי הוציא אלבום הופעה עם קרני פוסטל – גיטרה וצ'לו בלבד – והוא נותן אותו להורדה בחינם. איזה כיף! כל הסיפור פורסם בוויינט, אבל מכיוון שחוץ מהלינק אין בכתבה רשימת שירים, שם או עטיפה לאלבום, או שום מידע נוסף, אני לא מוצא סיבה לקשר לכתבה אלא רק לאלבום. [זיפ -> מפ3]
  8. contact
    מצמץ פעמיים להעלאה ליוטיוב

  9. גוגל פיתחה עדשת מגע שכוללת מצלמה. המראה הזאת שחורה למדי. [אנגלית]
  10. מכל המיתות הארורות של מוזיקאים בשנתיים האחרונות, אני חושב שזו שנתנה לי את האגרוף הכי חזק בבטן הייתה זו של ג'ייסון מולינה. יותר מכל מוזיקאי מנוח אחר, הרגשתי אליו קשר קרוב, כמעט כאילו היינו חברים. הוא בהחלט היה חבר שלי, ברגעים קשים ויפים, בגעגועים ובשאלות, בספקות ובחלומות. במוזיקה שלו התערבבו תמיד העצב והיופי, הקשיים והתקווה, ואלה גם המנועים שמבעירים את אלבום המחווה הכפול והיפה לשיריו, Farewell Transmission: The music of Jason Molina, שמוזרם עכשיו במלואו הכפול ב-NPR. בין היתר משתתפים בו ג'ים ג'יימס, Murder by death ואחרים, אבל פעמים רבות היו אלה דווקא המוזיקאים שלא שמעתי עליהם מעולם שממש מעכו לי את הלב. מחווה נפלאה. [סטרים]
  11. בטיים אאוט הניו יורקי בחרו את 100 סרטי האנימציה הטובים ביותר אי פעם, ובניגוד למה שבוודאי קורה במקומונים ישראליים, הם לא סתם הרימו טלפון לחמישה חברים שלמדו פעם אנימציה כדי שיבחרו אלא הזמינו יותר ממאה במאים, אנימטורים ומבקרי סרטים (ביניהם ווס אנדרסון וביל פלימפטון). ותנו לי לומר לכם, מדובר ברשימה מרשימה ונפלאה, ואני בשוק שמלך האריות אפילו לא בעשרת הגדולים. וגם ואלס עם באשיר שם. כיף של קריאה, שתשלח אתכם לשאול\להוריד מלא סרטי אנימציה. [אנגלית]
  12. האלבום החדש של Eels גם יפה נורא וגם עצוב נורא. בדיוק כמו שאלבום חדש של אילז צריך להיות. האזינו לו במלואו בניו יורק טיימס. [סטרים]
  13. [ויה פומ"ו] הספר פחד ותיעוב בלאס וגאס של האנטר ס. תומפסון התפרסם בשני חלקים ארוכים ברולינג סטון, לפני שאוגד לספר. באתר של הרולינג סטון אפשר לקרוא, למעשה, את הספר במלואו. [אנגלית]
  14. ציפי גוריון כתבה את עבודת התזה שלה על שלום גד, אביב גדג' וגבריאל בלחסן. עכשיו העבודה, "האדמה תיפתח: מוזיקה ובית הכנסת של תלמי אליהו", פורסמה במלואה בבלוג של מתי שמואלוף. קריאה מומלצת! [עברית]
  15. מה שבאמת משוגע במצלמות ה-Go Pro הקטנות שאפשר לחבר כמעט לכל דבר, הוא שהאדם הרגיל יכול לשבת בסלון ביתו ולהבין – לפחות קצת – איך זה מרגיש לעוף כמו עיט, או להיות כדור הפוטבול במשחק פוטבול. באיכות גבוהה ומשכנעת. אחד הדברים היותר מלחיצים שראיתי לאחרונה היה התיעוד הזה של רכיבת אופני שטח אתגרית מנקודת המבט של הרוכב. מובטחת לכם נשימה מאוד לא סדירה במשך שתי דקות. [טיוב]
  16. brock davis 02

  17. [ויה פומ"ו] עפינג על חשבון האינסטגרם מלא היצירתיות והשובבות הוויזואלית של ברוק דיוויס. [פיקסלים]
  18. כשהייתי בן 17, מי שהייתה אז סוג של החברה שלי הכירה לי את המוזיקה של טום לרר – מתמטיקאי ניו יורקי שהקליט בשנות החמישים והשישים סדרה של שירי קומדיה, סאטירה והומור שחור מבריקים – תקשיבו ל-"Poisoning pigeons in the park" או ל-"Smut", ובכלל לערוץ הזה. לא היה לנו את טים מינצ'ין או את ווירד אל ינקוביץ בלי טום לרר. בתחילת הסבנטיז הוא פחות או יותר פרש כליל מהמוזיקה והתרכז מאז במתמטיקה. הוא עדיין חי, בגיל 86. כתבה רצינית בבאזפיד תוהה לאן נעלם טום לרר, ומציעה תיאוריה לפיה עלייתה של תרבות הנגד בסוף שנות השישים, אותה תרבות נגד שניזונה גם מלרר עצמו, גרמה ללרר להרגיש שלמוזיקה שלו אין יותר מקום. [אנגלית]
  19. ואם אנחנו כבר בבאזפיד, הנה בחן-את-עצמך רלוונטי: עד כמה אתה סנוב מוזיקה? [אנגלית. לי יצא 45, ולכם?]
  20. הופה! Food, האלבום החדש של Kelis בהפקת דייב סיטק מ-TV on the radio, מוזרם כולו ב-NPR. [סטרים]
  21. 12 דקות מקסימות ומפתיעות של איגי פופ ודיוויד בואי מתארחים בתכנית בוקר אמריקאית באיזור 1977. פופ מדבר בחן ובכריזמה (ובלי חולצה) על פציעה עצמית וסמים, וכל הסיפור חביב להפתיע. [טיוב]
  22. ואפרופו TV on the radio, זה השם של התכנית החדשה ברדיו הקצה, תכנית שעוסקת בטלוויזיה עם לילך וולך וירון טן ברינק! וכמובן שמדובר בטלוויזיה מהסוג שמורידים בטורנט וששווה להתאמץ בשבילה, לא במה היה אתמול במאסטר שף. שני פרקים כבר באתר להאזנה, ואחד חדש ישודר כל חמישי ב-14:00. [רדיו]
  23. דרור-בורשטיין-IM-02_H-680x382
    דרור בורשטיין. לא מספיק סופרים מצטלמים בצורה כזו מעניינת

  24. בטיים אאוט משוחחים קצרות עם הסופר דרור בורשטיין, שתמיד שווה להקשיב למה שיש לו להגיד, שלא לדבר על לקרוא את הדברים שהוא כותב. [עברית]
  25. אוהבינג את Drop, האלבום החדש והמתחרע והקורע והגאראז'י והפסיכדלי של Thee Oh Sees שמוזרם כולו בפיצ'פורק. [סטרים]
  26. [ויה אודיו קאמפ] עכשיו פסח ומלא מוזיאונים פתוחים בחינם. הנה מה שאני מתכוון לעשות באחד הימים הקרובים: להוריד לאייפוד שלי את Music for museums, אלבום אמביינט סיני יפהפה שנועד להאזנה במוזיאונים. הרעיון המקורי של יוצריו הוא להשמיע כל רצועה מתוכו בחלל מסוים, בלופ חוזר ובווליום נמוך, או את כל האלבום ב-Shuffle, כולל שתי רצועות השקט שבו. אני מתכוון לשים אותו ישר באוזניות ולצלול לתוך טיול אקראי והיפנוטי במוזיאון. [בנדקאמפ]
  27. "ילדים טובים" הוא מיקסטייפ חדש של "שירי ילדים ישראליים קצת אחרים" בעריכת סגול 59 וערן דינר. כרגיל אצלם, הוא מורכב אך ורק מווינילים ישנים. [סטרים]
  28. [תודה ליובל סער] זה מקסים: ילדים בני זמננו מגיבים בפעם הראשונה לווקמן. [טיוב]
  29. "האם אני באמת צריך איקס קהל בשביל ליצור? מה הקשר בין מספרים דמוגרפיות ונתוני אקסל לבין העיסוק ביופי, תשוקה, חסד ואמת?" – דויד פרץ על הרגע שבו החליט לא לעשות מהמוזיקה קריירה, לא להוציא מוזיקה כדי להתקדם אלא רק כי יש לו מוזיקה להוציא. פוסט יפה, עם מוזיקה יפה בסופו. [עברית]
  30. "Rebel angel", שיר נוסף מתוך האלבום המתקרב של האנג'לסי. [טיוב]
  31. מגזין תרבות הילדים המעולה הפנקס עובר למתכונת למנויים. אתם בפנים? [עברית]
  32. לרגל 20 שנה ל-Superunknown, סאונדגארדן משתפים את הדמו ל-"Black hole sun". [סטרים]
  33. כתבת ענק בפיצ'פורק על העבר, ההווה והעתיד של סטרימינג למוזיקה. האם סטרימינג הוא העתיד המוחלט של תעשיית המוזיקה המוקלטת? האם הוא בעצם חזרה לרדיו של העבר? מה הוא צופן לאמנים עצמם, מבחינת אפשרויות ומבחינת פרנסה? האם הוא מודל בר-קיימא לאורך זמן או רק עוד חוליה בשרשרת שהתחילה לפני קצת יותר ממאה שנה? עזבו את התוכן המרתק לכשעצמו – מיי גודנס איזה עיצוב דיגיטלי פנטסטי! [אנגלית]
  34. Todd-Terje_Press_2

  35. זו תמיד בעיה, כשמישהו שואל אותי איזו מוזיקה אני שומע (או אוהב). אין לי תשובה שתספק את השואל המקרי, שמצפה ל"מטאל" או "היפ הופ" או "רוק ישראלי" ספציפי ומספק, ומצד שני אין לי שום יומרה להגיד "הכל", כי גם זה רחוק מלהיות נכון. עם השנים הבנתי שאני מאמין נלהב בלמצוא את הדובדבנים בכל הקצפות – עדיין לא נתקלתי בז'אנר מוזיקלי שלא מצאתי בו לכל הפחות אלבום או שיר אחד שממש עושים לי את זה, שאני אוהב בכל לבי. וכך קרה שלאורך השנים מצאתי את עצמי מעופף בזכות שירים מז'אנרים שתמיד חשבתי שאני שונא. קאנטרי, רגאיי, דיקסילנד, ולאחרונה: דיסקו. כן, דיסקו. אני יודע שזה הדבר הכי לוהט אצל אנשים שמבינים אבל אצלי זה נתקע במשך שנים כמשהו צ'יזי ולא מעניין, ורק בשנים האחרונות מצאתי את עצמי מתאהב. זה קרה דרך מתווכי ביניים שמפלרטטים עם דיסקו אבל לא עושים בהכרח דיסקו קלאסי (Rhye, למשל). אני עדיין לא יכול לשמוע אלבום שלם של Chic, אבל אני כן מרוח כמו חמאה על האלבום החדש של Todd Terje. אחרי שרימקסס וערך עזר לפרנץ פרדיננד להישמע פגז באלבום האחרון, הדי-ג'יי והמפיק הנורבגי הזה שיחרר החודש את It's album time, אלבום נו-דיסקו פנטסטי שמצליח להיות מצד אחד משועשע ואפילו כמעט פארודי על דיסקו, ומהצד השני שיר אהבה נפלא לדיסקו, שופע נשמה ונטול ציניות לחלוטין ומלא בהברקות מלודיות והפקתיות. הברקה אחת כזו היא הקאבר שלו עם בריאן פרי ל-"Johnny and Mary" של רוברט פאלמר, רצועה שהייתה מרגישה לגמרי בבית ב-Random access memories של דאפט פאנק. אני יודע שדיברתי עכשיו חצי שעה על דיסקו והשיר הזה לא דיסקו בכלל אבל א. תקשיבו לזה מאותו אלבום ו-ב. הקאבר הזה גרם לי להתלהב מעוד ז'אנר שחשבתי שאני לא מחבב, וזה שירי פופ אייטיז. איזה כיף לשנות את הדעה. [מפ3]

שיהיה פסח שבוגי!

אם אתם נהנים מהעונג, אשמח אם תשקלו להשאיר לי טיפ קבוע דרך Patreon [תסביר לי מה זה!]

4 תגובות על “עונג שבת: מלאו כיסיי באגוזים”

  1. מאת איתמר:

    עברתי על הרשימה של טיים. מאוד מרשימה. ואז בצבץ אי שם הסרט הבריטי "כשהרוח נושבת" והתמלאו לי דמעות בעיניים.

  2. מאת אורן:

    המאמר על תום לרר נפלא. אני גם הייתי בטוח שהוא נפטר.

  3. מאת רוי:

    אלוהים. הביצוע של מיי מורנינג ג׳קט באלבום מחווה למולינה אש! נשמע כאילו השיר כולו הוקלט בתוך טייפ אקו משנות השבעים ומישהו התמסטל ושיחק עם המהירות של הטייפ במין מסע טריפי דפוק מהיסוד. וכל זה עם מעולה. צמרמורת

  4. מאת נעמה:

    אני לגמרי איתך בעניין של לורין היל, אבל לא ידעתי שהיא היתה רק בת 23 כשהקליטה את האלבום?!?! דיי זה מדהים!! זה מדהים כי למרות הגילה הצעיר הוא אותנטי, כל מילה וכל ביט יצאו מהבטן.
    אלבום מדהים ואישה מדהימה! מעניין מה קורה איתה היום…

כתיבת תגובה