15 בפברואר 2013

עונג שבת: דיסוננסי סינטרה

גם השבוע יש מבחנים ללמוד אליהם, אז גם השבוע עונג מעט מקוצר. אבל וולאק, את הדברים החשובים תמצאו פה.

    Bowie 1977

  1. אם אתחיל לפרט את מגוון הסיבות שהופכות בעיניי את "Sound and vision" של דיוויד בואי לא רק לאחד השירים הכי גדולים שלו אלא לשיר מדהים באופן כללי, לא יישאר מקום לעונג של השבוע (מצומצם ככל שיהיה, due to תקופת מבחנים שעדיין לא נגמרה). אבל בתור התחלה, בואו רק נדבר שנייה על המבנה יוצא הדופן שלו. יש לו אינטרו מוזיקלי של דקה וחצי. זה קצת חריג אבל לא ממש נדיר בעולם המוזיקה הפופולרית. מה שנדיר הוא שהשיר הזה הוא שלוש דקות, כלומר חצי מהשיר הוא הקדמה אינסטרומנטלית. ואיזו הקדמה! הריף הנפלא של הגיטרה, האנחות המהדהדות של בואי, שטיח הסינתי, ואז הזמרות שמחקות את ליין הגיטרה הפשוט והממכר הזה. ובמקום לפצוח בשיר, בואי מקדים את עצמו בפראזת סקסופון כבירה וקצרצרה. כל הדקה וחצי האלו, עם כל התנופה והחיוך העליז שבהן והשירה העולצת של הזמרות, בונות ציפייה אדירה לזמר שיגרום לך לרקוד. במקום זאת, בפעם הראשונה שאנחנו שומעים את הקול של בואי הוא נשמע כאילו לא זז לו אפילו שריר אחד בפנים. קר ויבש. הדיסוננס הזה נפלא (דיסוננס נפלא נוסף תמצאו גם בשיר הסיום), ומיד אחריו מגיעה עוד תנועה לא צפויה, כשבואי משנה בשורה הבאה ("About sound and vision") את קולו למשהו ג'אזי ופומפוזי, ואז שוב, מיד אחר כך, לזעקה דרמטית בשורה הבאה ("blue, blue! electric blue") ואז שוב ("that's the colour of my room") למשהו שמזכיר את הדמות שלו כזיגי סטארדאסט. כל זה בשתי השורות הראשונות של השיר, שכאמור מגיעות אחרי דקה וחצי. ואז עוד כמה מילים, והשיר פשוט נגמר. בלי פזמון חוזר, בלי פיי-אוף להקדמה הארוכה הזו. במובן מסוים זה מקדים את מה שעושה אריאל פינק היום: יש פה מלא הוּקים נפלאים, אלמנטים פופיים מבריקים, שפשוט מסודרים אחד אחרי השני. בלי מבנה סדור או מחזורי במיוחד. וכמו שהוא בא, ככה הוא נעלם. ואם זה לא גאון פופ פוסטמודרני, אז אין דבר כזה גאון פופ פוסטמודרני. [מפ3]
  2. בק
    יו, אני לא מאמין שאני פה, היום, בגמר כוכב נולד

  3. בואו נדבר רגע על הביצוע המחודש של בק ל-"Sound and vision" של דיוויד בואי. כן, קחו איזה 9 דקות לצפות בווידאו הזה ואז תחזרו, אם עדיין לא צפיתם בו. אם צפיתם, אתם בוודאי יודעים שמדובר בחלק הראשון בסדרת פרויקטים של יצרנית הרכב האמריקאית לינקולן, שמזמינה אמנים לפרש מחדש יצירות אמנות. רציתי לקוות שלינקולן מזמינה אמנים לעשות את זה כדי להוסיף טוב ויופי והשראה לעולם. כמה התאכזבתי כשגיליתי שגם הפעם הכסף והאמנות לא ממש הולכים יד ביד (וחבל! כל כך חבל, כי הם יכולים, וצריכים, וזה לא רע בכלל, שילכו יד ביד). כי מה עשינו פה? לקחנו את אחד האמנים הכי יצירתיים שפועלים כיום, שידוע כאחד שמתיך ז'אנרים וחוצה גבולות בלי בעיות. נתנו בידיו את אחד השירים הגדולים ביותר (ר' שיר פתיחה לעיל) של אחד האמנים החדשניים והחשובים ביותר בפופ העולמי. ואמרנו לו: תעשה מה שבא לך. אה, ואתה יודע מה? התקציב לא מוגבל. נו, מדבר כזה היינו אמורים לקבל פרשנות שתעמוד לפחות ברמה של מה שסוניק יות' עשו ל-"Superstar" של הקרפנטרז, או ג'ף באקלי (ויה ג'ון קייל) עשה ללאונרד כהן. ומה קיבלנו? קיבלנו ספקטקל. קיבלנו פסטיגל עתיר תקציב. ברור שזה וידאו, מופע וביצוע מאוד מאוד מרשים. אבל אם תשאלו אותי, זה כל מה שמצאתי בו: רושם. אם אתם חושבים שאני טועה, נסו את התרגיל הבא: תקשיבו לשיר המקורי (הנה, הוא כאן למעלה), ואז תקשיבו לביצוע החדש אבל בעיניים עצומות. אל תצפו בווידאו. ותגידו לי, בכנות, אם בק ואנשיו הציעו פרשנות מעניינת כלשהי לשיר הזה, אם הם עשו איתו משהו מעניין. אני מניח שתסכימו איתי שהתשובה היא לא. מה הם כן עשו איתו? הם עשו ממנו קרקס. היה להם תקציב בלתי מוגבל, אז הם הלכו על גרסה מקסימליסטית, אפית במובן של האפוסים הספרותיים שמנסים להכיל את כל העולם שהם מכירים. מה אין פה? יש פה מקהלות, יודל, כלי נשיפה, כלי מיתר, כלי הקשה, איזה חמישה גיטריסטים שמנגנים בדיוק אותו הדבר (למה? סתם), זה מעין ביצוע "We are the world" כשבמקום זמרים שונים יש לנו כלי נגינה שונים אבל העיקרון זהה: בואו נדחוף פנימה כמה שיותר אלמנטים. התוצאה היא גיבוב. היא ספקטקל שהרושם שנשאר ממנו היא "וואו. אז היה להם המון כסף, אה?". וחבל. כל כך חבל. כי זה פאקינג בק הנסן כאן, אחד האנשים המוכשרים ביותר שיוצרים בימינו מוזיקה. וזה לא שהוא לא יודע לפרש מחדש שירים ואלבומים, כפי שההיסטוריה הוכיחה (אל תשכחו את הרקורד קלאב שלו). אבל כאן הוא על תקן מתג אנושי, שעכשיו מדליק את המקהלה, עכשיו את כלי הנשיפה. יופי (וגם כריס מילק, הבמאי המוכשר, התבזבז כאן). כמו שאמר חברי הטוב יוסי בבליקי, במקום להביא 167 מוזיקאים הם היו יכולים להסתפק בסמפלר, וללחוץ בכל פעם על כלי אחר. בקיצור, אם תשאלו אותי, מדובר בבזבוז מצער. לשם השוואה, תחשבו מה מישהו כמו סופיאן סטיבנס, מתזמר אפי בנשמתו, היה מוציא מאותו הרכב ואותו שיר. אבל כאמור, באנו להראות שיש לנו כסף למרות המשבר הכלכלי בשוק הרכב האמריקאי. ליד המשימה הזו אפשר לסמן וי. [טיוב]
  4. תואר קליפ השבוע הולך די בקלות לקליפ החדש, היפהפה והמרגש לפרקים "The bed song" של אמנדה פאלמר. זה לא רק הסיפור (והשיר, איזה שיר), זה גם התפאורה, והעיצוב, וכן, בהחלט גם הסיפור. יפה יפה יפה. [טיוב]
  5. [תודה לאביטל] מחולל שמות לסרטי המשך של מת לחיות. אהבתי במיוחד את "A GOOD MAN IS HARD TO DIE" ואת "SHE WORKS HARD FOR THE DYING". [אנגלית]
  6. "Twenty" הוא סרט תיעודי מצוין (אך עם בעיות קלות) על פרל ג'ם, ומה אתם יודעים? מה?! מה????? הוא ביוטיוב עכשיו במלואו. [טיוב]
  7. המחברת של לאונרדו

  8. הספרייה הבריטית סרקה והעלתה לרשת את אחת המחברות של לאונרדו דה וינצ'י, ואתם מוזמנים לדפדף בה. זה די מדהים. עזבו את זה שהכתב שלו יפהפה (וכתוב בקוד, ואם אני לא טועה גם בכתב מראה), הרישומים שלו נהדרים ומוצגים באיכות נהדרת (עשו שימוש בזום!). [פיקסלים]
  9. ח.ר.ק.ו.ת, אלבום הבכורה המצוין של הראפר הישראלי החביב עליי לאחרונה, פלד, עלה סופסוף כולו להאזנה בבנדקאמפ, והוא נמכר שם במחיר גבוה מדי לדיגיטל אבל הוא לגמרי שווה את ההאזנה שלכם. במיוחד אם חשבתם שהיפ הופ ישראלי מעניין כבר לא בנמצא. [בנדקאמפ]
  10. קריאה לסופ"ש: כתבת השער של מגזין אסקווייר החודש נראית מרתקת (עדיין לא הספקתי לקרוא). הכותרת היא "The Man Who Killed Osama bin Laden… Is Screwed", והיא כתבת פרופיל מעמיקה על האיש שלחץ על ההדק במבצע המפורסם, וחזר לארה"ב גיבור לאומי בלי פנסיה, בלי עתודות למשפחתו. זה סיפור על צבא וחברה, על גבורה ומי קובע אותה. [אנגלית]
  11. בחשבון הטוויטר Unfinished Scripts תמצאו פרודיה קורעת מצחוק על סרטים הוליוודיים, בדמות עמודים מתסריטים פיקטיביים אבל מאוד מצחיקים. [אנגלית]
  12. "A tattered line of string", שיר ישן של The Postal Service שלא שוחרר, רואה עכשיו אור לרגל מהדורה חדשה לאלבום הדי-מופת שלהם מ-2003. [טיוב]
  13. מה בין הקלטת אולפן לביצוע חי בהופעה? מה אמיתי יותר? האם "אמיתי" היא המילה הנכונה? [טיוב, אנגלית]
  14. בממלכת ארנבי הפלסטיק (אין ממלכה כזו, למרבה הצער, אבל יש בלוג כזה, למרבה השמחה) אספו רצף סרטוני אנימציה קצרים שאינם אילמים. כיף אדיר ומצויר לכולם! יאי! [וידאו]
  15. [תודה לאביטלי] 5 סרטי האנימציה שמועמדים לאוסקר נאספו יחדיו לצפייה ישירה. [סטרים]
  16. בועז כהן, עורך מוזיקלי מוכשר בפני עצמו, כותב (או נכון יותר מפרסם מחדש פוסט ישן) על עריכה מוזיקלית לרדיו, למה כל כך קל לעשות את זה, אבל כל כך קשה לעשות את זה טוב, ולמה עריכה ממוחשבת הורגת את האמנות שבעניין. הוא אומר הרבה, הרבה מאוד דברי טעם שכל מי שרוצה להתעסק בצורה חובבנית או מקצוענית בעריכה מוזיקלית (כולל תיקלוט או הכנת מיקסטייפים) צריך לדעת, ובמיוחד כללי האצבע שלו בסוף הם משהו שאת רובם כדאי לשנן אם הם עדיין לא טבועים בכם. לטעמי, כהן גם מסתכל על העניין מפרספקטיבה שמקובעת על סגנון, שלא לומר אתוס, ספציפי של עריכה מוזיקלית (מן הסתם, זה הסגנון שכהן התחנך על ברכיו ומקדם גם היום, הן בתכניות הרדיו שלו והן בפוסט הזה). [עברית]
  17. עמית מבלוג התרבות האלטרנטיבית המעולה "פריק" מפרסם "סיבוב נוסף במרחבי הצלילים הקסומים של עולם הקולנוע", ובוחר 10 שירים\קטעים מעולים מפסקולים של סרטים מהשנתיים האחרונות (רוב הסרטים, כרגיל אצל עמית, לא הוקרנו פה בצורה מסחרית). [עברית, סטרים]
  18. כן, הוא סוג של הבוס שלי (לא באמת, כי אני פרילנס בבלייזר והוא אפילו לא העורך הישיר שלי), אבל גם אם הוא לא היה, הייתי ממליץ לכם לעשות מנוי RSS או איזה שנוח לכם לחמישיה הקמרלינג, הבלוג הדי חדש של תומר קמרלינג – שרובנו מכירים כמישהו שכותב על קולנוע, אבל בבלוג מסתבר שהוא כותב על פוליטיקה, חינוך ומבוכים ודרקונים באותה רמה של כישרון. בכל פוסט יש לפחות תובנה או אבחנה אחת שכדאי לקחת איתכם הלאה, והכל כתוב במיטב רוח בלייזר (שקמרלינג הוא אחד ממכתיביה העיקריים), כלומר קריא ומשעשע אבל לא מטופש. [עברית]
  19. Buttering Trio הוציאו כמה שירים לבנדקאמפ ואף על פי שפספסתי את ההופעה שלהם באינדינגב הבנתי שהם היו מעיפים. השבוע הם הוציאו לבנדקאמפ את אלבום הבכורה שלהם, שכרגיל אצל הלייבל Raw Tapes מוצע לכם להורדה מלאה בחינם באיזה פורמט שרק תרצו. רוצו! [בנדקאמפ]
  20. [ויה ויה] הפרויקט החדש "היספיקו החיים? משירי חנוך לוין" עלה כולו לבנדקאמפ, וכולל ביצועים של יוני רכטר, קרולינה ושלומי שבן, נועם ענבר, אלי מגן, התלמודים ועוד, לשירי חנוך לוין הגדול. [בנדקאמפ]
  21. james blake 2013

  22. יש ביטוי כזה, "כאב מתוק". יוצא לי לקרוא אותו הרבה בתיאורים שאמורים להיות ארוטיים אבל לא ממש הולך להם. ועם זאת, יש דבר כזה, כאב מתוק. והוא לא ממש קשור לסקס. הוא קשור לביטוי כל כך יפה של כאב, שהמוח והלב נמצאים בדיסוננס אחד עם השני. המוח אומר ישו הטוב, כמה יופי יש פה, איזו אסתטיקה. אבל הלב מרגיש את מה שמתחת לאסתטיקה ומתכווץ בכאב. ל-"Retrograde", הסינגל החדש של ג'יימס בלייק, שהוציא בעיניי את האלבום הכי גדול של 2011, נדרשה פחות מחצי דקה כדי לגרום לעיניים שלי להיעצם חזק. הן נעצמו משתי סיבות: כי זה מה שאני עושה אינסטינקטיבית, בדרך כלל בלי לשים לב, בכל פעם שהיופי של המוזיקה עולה על גדותיו וכדי להכיל אותו אני חייב לכבות לפחות חוש אחד; וכי השיר הזה כואב, כל כך כואב. סימפוניה של כאב מתוק. גם בו יש את הפער הזה בין הראש ללב. הביט מדויק, מתמטי, השיר נשטף בצליל סינתטי, אנטי-אורגני, סרברלי נטו. אבל הפסנתר, השירה הפתוחה של בלייק הן רק לב, המון לב. וככל שהשיר מתקדם, שימו לב איך התפקידים נשזרים זה בזה. באיזור 2:30 הסינתיסייזר בוכה. העיבוד גורם למרכיבים הקרים, המרוחקים, להפוך לאינטימיים. השיר הזה מרהיב בעיניי (וגם הקליפ), והוא גם עליית מדרגה זהירה של בלייק מהאלבום הקודם שלו. התכה מעמיקה יותר של הצבעים בפלטה שלו. קשה לי לחכות לאלבום החדש, שאמור להגיע באפריל. אני בטוח שהוא יהיה מלא בכאב המתוק הזה. [מפ3]

שבת שבוגי!

14 תגובות על “עונג שבת: דיסוננסי סינטרה”

  1. מאת David:

    קצר מדי! בהצלחה במבחנים.

    מסכים איתך לגמרי בקשר לפרשנות של בק, אני איבדתי סבלנות באמצע

  2. מאת יעל ר.:

    לגבי בק, אולי זה פשוט כי כשאין מגבלה של כסף, יש את הפיתוי להשתמש בו יותר מדי, גם כשלא צריך. מגבלות הן דבר מעולה לפריחתה של היצירתיות.

  3. מאת גיל:

    בק באמת משעמם.
    תיקון קטן בנוגע לפוסט של בעז כהו- המקצוע הוא עריכת מוסיקה ולא עריכה מוסיקלית…כי אנחנו לא בטוחים שהעריכה היא המוסיקלית…

  4. מאת מרדכי_רפאל:

    זה עסק,זה עסק, זה צריך ל ת ק בק
    מעט קרדיט לבק ,
    הביאו תקציב בלתי מוגבל ,מה מצפים שבק יזמין את סופיאן וסמפלר,יש סיבה מאוד טובה שבק קיבל את הפרויקט הזה ,והשם שלו יעלה תמיד כמי שיכול לגרום לעסק לתקתק.
    ובבקשה לא לשכוח שהפרויקטים האישים שלו אולי נראים פשוטים אך נשפך עליהם המון הון
    אולי הביקורת מוצדקת,
    אז שמישהו יפתח קופה לפרויקט מגביל ויראה לנו איך סופיאן מצליח רק לעלות לבמה.
    בבקשה

  5. מאת סתם אחד (הולך ברחוב בפיו נוצץ שזיף):

    מבלי לחוות דעה על האיכות של הביצוע אנסה לחדד אולי את שורש האנטגוניזם מהמהלך המשותף של בק ולינקולן.

    זה לא הכסף. אמן מוכשר עם תקציב גדול (ובואו נודה בזה: אין כזה דבר תקציב בלתי מוגבל) יכול להיות חדשני ומרגש ופורץ דרך וכו' וכו' כל עוד השימוש בכסף נעשה בצורה נכונה.
    מדובר באפוטרופסיות ובמכשלה שהיא מהווה על ביטוי עצמי:

    1. אפוטרופסיות.
    זה יכול לעלות דיון שלם על היתרונות שבממון שרק חברת תקליטים יכולה להציע לאמן מול החסרונות שאותה *תעשייה* לכל עניין ודבר תכפה עליו בצורת לחצים, לוחות זמנים תכתיבים פופוליסטים ודעת קהל מיינסטרים.
    סתם הערת שוליים; אני חושב שזו הסיבה שאתרים כמו קיקסטארטר מצליחים בימינו.

    2. ביטוי עצמי
    מוזיקה, וזה תקף לכל אמנות, עוסקת בביטוי אישי. גם אם מדובר בקאבר. מקוריות ואותנטיות (ושוב, המושגים חלים גם כשעוסקים בביצוע מחודש) יכולים לבוא לידי ביטוי רק כשהאמן יוצר בשביל עצמו. לא להתחנף לדעת קהל מחד (ד"א גם בין קהל לאמן יכול להיווצר יחס של אפוטרופסיות. דוגמא: נינט טייב) ולא לעשות את ההיפך הגמור מאידך רק כדי להיות "מקורי" (ע"ע ג'ון קייג' בין שלל דוגמאות). פשוט ליצור למען עצמך בראש ובראשונה, כאיזשהו מזור או ביטוי של חזון או לא יודע איך להסביר את זה בלי להישמע פלצן.

    כשגוף כלשהו נותן לך ממון – קל וחומר כשהוא נותן לך מקדמה – נוצר איזה לחץ מודע או לא מודע לספק את נותן הממון, לחשוב מה הוא חושב שיצדיק את כספו. וברגע הזה בדיוק נכשלת בביטוי העצמי.

  6. מאת יאיר:

    אני חושב שאתה קצת לא הוגן בביקורת שלך כלפי בק וגם כלפי הקוראים/מאזינים פה. מצד אחד, אתה נותן כ-premise את העובדה שהשיר הוא חלק מפרוייקט מסחרי של תאגיד ענקי (=אוטומטית מעורר אנטגוניזם בקרב הרבה מאוד אנשים, אי אפשר להתכחש לזה – על אף ההסתייגות שהוספת לכך). מצד שני, גם ביקשת מהמאזינים לא לצפות בוידאו (בקשה קצת לא פיירית, במיוחד שמדובר בשיר ששמו הוא "Sound and VISION"). במילים אחרות, קצת ניתבת אותנו לחוות את השיר דרך פריזמה מסוימת מאוד. באופן קצת יותר ענייני – אני באמת לא יודע למה התכוון המשורר – אבל בשבילי השיר מדבר על תהליך היצירה, ויותר מדויק – על הציפייה וההמתנה לאותו "רגע של השראה". השיר משתאה (ומשתהה) על הפלא שהוא אותו הרגע בו צלילים וצבעים יגיעו "יש מאין" ויפציעו בפתאומיות בראשו של האמן היוצר.
    בעיניי, הביצוע מקורי של בואי נותן יותר מקום וביטוי לתהליך "ההמתנה", הציפייה לאותו רגע של השראה. הוא עוסק בעיקר בבילדאפ שנבנה ונבנה וההרגשה שמשהו גדול הולך להגיע. הביצוע של בק, לעומתו – הוא כולו על ה-money time של ההשראה: ההתפוצצות, העושר והגודש שהגיעו בסיום ההמתנה, כאשר צלילים וחזיונות מופיעים בבהירות בראשו של היוצר, כמו ספקטקל מדהים – אבל כזה שמורשה לצפייה רק לתודעתו של האמן, עד אשר זה ישכיל ויצליח להעביר אותו מהכח אל הפועל.

    ובלי קשר – תודה גדולה על העונג הנוכחי! כיף ענקי!

  7. מאת עמר:

    כיף כרגיל למרות הקיצור..
    אמנם לא ציינת את זה אבל אני מניח ששמת לב לזה שהשיר סיום של היום הוא השיר פתיחה של שבוע שעבר.. :-)

  8. מאת קיבוץ ניק:

    ואני אומר בוקר טוב. נפקחו העיניים ? כל הקאברים,ואלבומי מחוות שעשה בק לאחרונה , מיותרים. ובעיניי גם לא טובים.

  9. מאת לירון:

    תודה על השיר של ג'יימס בלייק. עשה לי את היום

  10. מאת דניאל:

    טוב, אני חושב שאני בדעת מיעוט, אבל עדיין יש לי צורך לכתוב את זה:
    מאוד מאוד אוהב את הקליפ של בק, ומאוד לא מסכים עם הביקורת שלך.
    אני חושב ששורש חוסר האהבה שלך לקליפ נובע מהרגשות שלך כלפי השיר המקורי: יש לך ציפיות ורגשות מסוימים מהשיר והגרסא של בק לא מספקת את הסחורה בקשר לציפיות האלה, וזה מובן והגיוני.
    מה אני חותר אליו הוא שמואד מובן לי למה לא לאהוב את הביצוע של בק. הוא לקח שיר קטן וצנוע והפך אותו לפומפוזי, גרנדיוזי ומוגזם.
    אבל בוא נדבר שניה על למה כן לאהוב את זה.
    אתה טוען שבביצוע הזה אין השראה, שזה רק שואו בלי שום דבר מאחורה, ושכל עשרות האלמנטים שנאספו פה בשביל הביצוע הזה מתבזבזים, ואני אומר שבדיוק ההפך.
    הביצוע שבק יצר הוא, כאמור, גרנזיוזי, פומפוזי, מגלומני ומדהים, וזה בדיוק החוזק שלו. בק לקח שיר קטן והפך אותו להצגה עצומה, מרגשת, מטורפת, ממש קרקס.
    ביקשת שננסה לשמוע את זה בלי הוידיאו, ו-וואלה, זה באמת פחות מרשים ככה, אבל זו ממש לא הנקודה. בקליפ שנוצר – בדיוק כמו הופעות של יו2, של מדונה, של ליידי גאגא ופינק פלויד, חלק מהאומנות היא המייצג, והוא הצליח במיצג הזה בצורה יוצאת דופן.
    הלחן, הביצוע, הסטינג, ההקלטה, הכל מצביע על זה שכשבק ישב ועשה reimagine לשיר הצנוע הזה של בואי הוא אמר "בוא נעשה מזה מופע. בוא נדהים אנשים".
    קילומטרים מפרידים בין הפתיחה של גרסתו של בואי לבין הפתיחה הזאת, בין הפיידאאוט לבין הקליימקס של בק. אני לא יודע מה איתך, אבל כשאני ראיתי את הקליפ של זה לא חשבתי על כל הדברים שירדו לטימיון והפונטציאל המוזיקלי שהתבזבז ועל השיר המקורי שנאנס, אני ראיתי משהו מעורר השראה בכמה שהוא עצום ומרשים ואדיר, ולו רק מה-shock value שבספקטקל הזה.
    אני מבדיל אלפי הבדלות, אבל עדיין יש פה בסיס להשוואה בצורה מסוימת: מה המטרה של יו2 להראות בהופעה שלהם פיד מהתחנת חלל הבינלאומית כפתיחה ל-a beautiful day? או של פינק פלויד לעשות מופע זיקוקים ענק? או של סופיאן בכל דבר שהוא עושה בערך? לכל אלה יש בסיס מוזיקלי חזק מאוד, ואין באמת צורך בכל הפומפוזה הזאת, אבל דווקא בעיני הפומפוזה היא לא פחות נובעת מיצירתיות האומן מאשר המוזיקה. זה עוד דרך שלהם להביע את עצמם.

    במקרה הזה, כמו שכמה תגובות מעלי כתבו, השיר נקרא sound and vision (ולדעתי גם ברמה מסוימת עוסק בזה שלוקחים את החושים האלה כמובן מאליו), ובק בדיוק משתמש בזה בצורה נפלאה: אתה לוקח את החוויות החושיות שלך כמובן מאליו? אוקי, אז למשך 9 דקות אני אפוצץ לך את המוח בדברים הכי עצומים שאפשר לעשות עם ראיה ושמיעה, נראה מה תחשוב אחר כך.

  11. מאת צחי:

    גם אני לא הצלחתי להתלהב מהביצוע של בק. כמובן שאני אוהב את המקור, אבל אני מאד פתוח לקאברים ועיבודים ברוח שונה, וכאן לא מצאתי משהו להתחבר אליו. לטעמי הוא ניסה לקחת מהכל, ויצא עם הרבה דברים שלא מתחברים לי טוב.
    השיר המסיים, של בלייק, פשוט מדהים, והתיאור שלך בכל הקשור לרגשות שהוא מעורר פשוט מדויק..

  12. מאת Green:

    חייב להגיד שכתבת כמעט מילה במילה מה שחשבתי על הביצוע של בק (;

  13. מאת Green:

    לעומת זאת לגבי הסינגל של בלייק אני פחות מסכים. אבל אפשר לדבר על זה בקרוב ולמצוא את עמק השווה (: שבןע טוב

  14. מאת יוסי ברק:

    מסכים עם כל מילה בביקורת על החידוש של בק.
    הביצוע המקורי של בואי בנוי כל כך מדהים, עד כי נדמה שגודל האתגר אילץ את בק לחפור לעצמו בור יותר עמוק.
    מבלי להתייחס לעניין המסחרי, בק בחר בדרך של "פול גז בניוטרל", ולכן, יש תחושה של מריחה ופיספוס. מה הוא בדיוק רוצה להגיד?

    אגב, יש ביצוע נהדר לאותו השיר של בואי עצמו בהופעה.
    ממליץ גם לבק לשמוע…

כתיבת תגובה